קרב אדינגטון
 | ||||||||||
| אנדרטה לציון קרב אדינגטון עשויה אבן סארסן, אשר הוקמה בשנת 2000 | ||||||||||
| מערכה: פלישת הוויקינגים לאנגליה | ||||||||||
| תאריך | מאי 878 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב סינוויט | |||||||||
| קרב אחרי | אין | |||||||||
| מקום | אדינגטון, וילטשייר, ממלכת וסקס, אנגליה | |||||||||
| קואורדינטות |
51°15′50″N 02°08′34″W / 51.26389°N 2.14278°W | |||||||||
| תוצאה |
ניצחון אנגלו-סקסוני מכריע
| |||||||||
| ||||||||||
קרב אדינגטון (באנגלית: Battle of Edington) נערך בין 6 ל-12 במאי 878 בין האנגלו-סקסונים של ממלכת וסקס, בפיקודו של המלך אלפרד הגדול, לבין הוויקינגים הדנים, בפיקודו של מלכם גות'רום. הקרב הסתיים בניצחון אנגלו-סקסוני, אשר הוביל להסכם ודמור בין אלפרד לגות'רום מאוחר יותר באותה שנה, במסגרתו הוגדרו הגבולות בין ממלכת וסקס לבין השטח בשליטה דנית, שנודע מאוחר יותר כדנלואו. אלפרד ניצל את ההסכם לביצור ולארגון מחדש של ממלכתו, הדף פשיטות ויקינגיות נוספות ועד שנת 954 הצליחו צאצאיו לכבוש את אנגליה ולאחדה תחת שליט אחד.
המקורות העיקריים המתארים את הקרב מיקמו אותו ב"את'אנדוּן" (Ethandun או Ethandune), ועל בסיס קונצנזוס בין ההיסטוריונים הוסכם כי אדינגטון שבווילטשייר הוא האתר בו התקיים.
אירועים שקדמו לקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפשיטה הוויקינגית הראשונה על שטח אנגלו-סקסוני ארעה ככל הנראה באי פורטלנד הסמוך לדורסט בין השנים 786 ל-802, שם נחתו שלוש ספינות והרגו את פקיד המכס של מלך וסקס באורטריק. ב-8 ביולי 793 פשטו הוויקינגים על המנזר באי לינדספרן שבצפון מזרח אנגליה, אירוע המסמל את תחילת הפשיטות הוויקינגיות על האי הבריטי. לאחר מכן נמשכו פשיטות אקראיות עד שנת 836, אז התעמת אגברט מלך וסקס מול כוח בן 35 ספינות ויקינגיות באזור סאמרסט, וב-838 הביס כוח משולב של ויקינגים ואנשי קורנוול בקרב הינגסטון דון[1][2].
הפשיטות נמשכו ועם הזמן גברה תדירותן ועוצמתן. בשנים 865–866 החריף המצב לאחר הגעתו לאנגליה של הצבא הוויקינגי הגדול (או כפי שכונה בידי האנגלו-סקסונים "צבא הכופרים הגדול", "Great Heathen Army"). לא קיים תיעוד לגבי עוצמתו של צבא זה, אך כוחו הראשוני הוערך ב-2,000 עד 3,000 איש. בתחילה היה הצבא הוויקינגי הגדול תחת פיקודם של איבר חסר העצמות, אובה והאלפדן רגנרסון, והגעתו סימנה שלב חדש, של כיבוש והתיישבות, במקום פשיטות ולאחריהן נסיגה. עד 870 כבשו הוויקינגים את ממלכות נורת'מבריה ומזרח אנגליה וב-871 תקפו את וסקס. מתוך תשעת הקרבות המוזכרים בכרוניקה האנגלו-סקסונית ניצחו האנגלו-סקסונים רק באחד, אך באותה שנה ירש אלפרד הגדול את כסאו של אחיו אתלרד הראשון, לאחר מותו של האחרון בעקבות קרב מרטון. על אף תבוסתו בקרב וילטון, הצליח אלפרד להגיע להסכם עם הוויקינגים, אשר עזבו את תחומי ממלכתו לאחר שקיבלו סכום כסף נכבד[3][4][5].
ממלכת מרסיה התמוטטה ב-874 והצבא הוויקינגי התפצל. האלפדן חזר לנורת'מבריה ולחם שם בפיקטים ובוולשים של ממלכת סטרת'קלייד. צבאו התיישב באותו אזור והוא אינו מוזכר עוד לאחר 876[6]. ב-875 הפליג צבא דני חדש (אשר כונה "צבא הקיץ הגדול", Great Summer Army) בפיקודו של גות'רום, יחד עם המלכים אוסטל (Oscetel) ואנוונד (Anwend), ותקף את וסקס מספר פעמים, כאשר אלפרד עצמו כמעט ונלכד בהתקפה על מצודתו בצ'יפנהאם. עד 878 שלטו הדנים בצפון ובצפון-מזרח אנגליה ותבוסתם הזמנית בקרב אשדון לא עצרה את התקדמותם אל תוך ממלכת וסקס. אלפרד בילה את החורף בשנה שקדמה לקרב באדינגטון באזורי הביצות של סאמרסט, כאשר מאפייניו הפיזיים של השטח העניקו לו הגנה. באביב של שנת 878 הזעיק אלפרד אל דגלו את האנגלו-סקסונים תושבי האזור וצעד לעבר אדינגטון, שם פגש את הצבא הדני בפיקודו של גות'רום[7][8].
מצבו של אלפרד בט��ם הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]גות'רום ואנשיו עשו שימוש באסטרטגיה הדנית הקבועה, אשר כללה כיבוש אתר, הקמת מחנה מבוצר והמתנה לתחילת משא ומתן להשגת "הסכם שלום", כלומר, קבלת כופר בתמורה להבטחה לעזוב את הממלכה באופן מיידי. אלפרד עקב מקרוב אחר הדנים מגבול הממלכה, בניסיון לעכב את התקדמותם ולצמצם בכך את הנזק שביכולתם לגרום. המערכה החלה ב-875, כאשר חמקו גות'רום וצבאו מכוחותיו של אלפרד וכבשו את וארהאם (Wareham) שבדורסט. בתמורה לבני ערובה ולהבטחה לעזוב את הממלכה, שילם להם אלפרד את הכופר, אך הדנים הפרו את ההסכם והגיעו לאקסטר, עמוק יותר בשטח הממלכה, שם נותרו עד סתיו 877. פעם נוספת הגיע עימם אלפרד להסכם, והדנים עזבו, הגיעו לגלוסטר ונותרו בה עד סוף אותה שנה. אלפרד בילה את חג המולד בצ'יפנהאם, כ-50 ק"מ מגלוסטר. הדנים תקפו את צ'יפנהאם בשעות הלילה, ככל הנראה בין 6 ל-7 בינואר 878, כבשו את העיירה ואלפרד נמלט עם מה שנותר מכוחותיו אל תוך השטח הכפרי ומשם אל אזורי הביצות[9][10].
עד אותו זמן, נראה היה כי אלפרד רודף אחר הדנים ברחבי וסקס, בעוד האחרונים פועלים כרצונם וכמעט ללא התנגדות. כותבי הכרוניקה האנגלו-סקסונית ניסו לתאר מצב לפיו הייתה היוזמה בצידו של אלפרד, אך נכשלו בכך. גם אם יצר אלפרד מגע עם הדנים, לא היה בכוחו להביסם. כוחותיו נכשלו אפילו בהגנה על צ'יפנהאם, בתקופה בה לא הייתה לוחמת מצור מפותחת, והיה ספק גדול ביכולתם לנצח את הדנים בשדה הקרב, ללא סיוע של ביצורים. בין 875 ל-877 לא היה אלפרד מסוגל לעשות הרבה כנגד האיום הדני, מלבד לשלם לפולשים בתקווה שיעזבו את ממלכתו[11].
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר אובדן צ'יפנהאם, נותר אלפרד עם חלק זעום מכוחותיו ולא היה ביכולתו לאיים על הדנים ולכבוש בחזרה את העיירה, שבדומה לקרבות קודמים (כגון קרב רדינג) הוכיחו את יכולתם להגן על עמדות מבוצרות. אלפרד נסוג דרומה, על מנת לארגן מחדש את כוחותיו ולהתכונן לקרב נוסף. בתקופה זו ניהלו אלפרד ואנשיו לוחמת גרילה כנגד הדנים, אשר התקשו לשלוט בשטח שנפל לידיהם. בנוסף, נועדו הפשיטות של אלפרד להזכיר לאוכלוסייה על קיומו, ולנהל לוחמה פסיכולוגית כנגד גות'רום. בסביבות חג הפסחא בנה אלפרד בסיס באת'לני (Athelney), אי בלב אגם, השוכן בשטח גבוה ובלב אזור מיוער אך קרוב לרשת הדרכים. אלפרד החל לבנות את כוחו והמשיך לפשוט על שטחים סמוכים במטרה להשיג אספקה לאנשיו ולפגוע במורל של הדנים[12]. בשבוע השביעי שלאחר חג הפסחא הזעיק אלפרד את תומכיו באמצעות גיוס חובה אל נקודת כינוס באתר המכונה "האבן של אגברט" (Ecgbryhtesstan או Egbert's Stone), ואנשים רבים ממחוזות סאמרסט, וילטשייר והאמפשייר שעדיין לא נמלטו, חברו אליו שם. למחרת היום יצא אלפרד בראש כוחותיו והקים מחנה באילי אוק (Iley Oak), רק עשרה ק"מ משדה הקרב, וביום שלאחר מכן נע לעבר אדינגטון, כאשר יעדו הסופי, צ'יפנהאם. בבראטון, גבעה הסמוכה לכפר אדינגטון, המתין צבאו של גות'רום, ואלפרד הורה לאנשיו ליצור מערך של "קיר מגנים" ולתקוף[13][14]. על פי "חיי המלך אלפרד", מאת אשר:
לוחמים בפראות, יוצרים קיר מגנים צפוף כנגד צבא הפאגאנים כולו, ועומדים לעומתו בגבורה... בסופו של דבר השיג [אלפרד] את הניצחון. הוא הניס את הפאגאנים לאחור תוך כדי טבח גדול והיכה בנמלטים, הוא רדף אחריהם הרחק עד למצודה.
— Smyth, A. The Medieval Life of King Alfred the Great: A Translation and Commentary on the Text Attributed to Asser. Springer, 2001. ISBN 0230287220. עמוד 27
לאחר הקרב, כאשר תפסו הדנים מחסה מאחורי ביצוריהם בצ'יפנהאם, השמידו האנגלו-סקסונים את כל מקורות המזון בסביבה, כדי למנוע מהראשונים להשיג אספקה באמצעות גיחת פתע, והמתינו. לאחר שבועיים ביקשו הדנים הרעבים מאלפרד שלום, בהציעם בני ערובה ושבועות כי יעזבו לתמיד את ממלכתו, כמו במקרים הקודמים, אך עם הבטחה נוספת, שגות'רום ייטבל לנצרות. ההבדל העיקרי בין הסכם זה להסכמים שהושגו באקסטר ובוורהאם היה שאלפרד הביס בצורה מכרעת את הדנים באדינגטון, ולא רק עצר את התקדמותם, ומכאן נראה היה בסבירות גבוהה שיקיימו את תנאיו[15].
הסיבה העיקרית לניצחונו של אלפרד היה גודלם היחסי של שני הצבאות היריבים. אפילו אנשי מחוז אחד יכלו להוות כוח לחימה ראוי, כפי שהוכיחו אנשי דבונשייר, כאשר הביסו את צבאו של אובה רגנרסון בקרב סינוויט באותה שנה. בנוסף, ב-875 איבד גות'רום את תמיכתם של מלכים דנים אחרים, ובכללם איבר ואופה. כוחות אחרים התיישבו בתקופה שבין ההסכם באקסטר להתקפה על צ'יפנהאם בשטחי מזרח אנגליה ומרסיה, ורבים נוספים אבדו יחד עם 120 ספינות בסערה מול חוף סוואנג' (Swanage) בין 876 ל-877. אירועים אלה החלישו את כוחו של הצבא של גות'רום והיה עליו להרוויח זמן על מנת להתארגן מחדש. למזלה של וסקס, לא ניצלו הדנים את הזמן שניתן להם בצורה יעילה[16].
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושה שבועות לאחר סיום הקרב הוטבל גות'רום ושלושים מתומכיו הקרובים בכפר אלר (Aller) שבסאמרסט, כאשר אלפרד שימש כסנדקו. ייתכן, שההטבלה הכפוייה הייתה ניסיון מצידו של אלפרד להשית על גות'רום את הקוד האתי הנוצרי, בתקווה שהדבר יבטיח את קיום ההסכם על ידי הדנים. גות'רום קיבל את השם הנוצרי אתלסטאן[17][18].
תחת תנאי הסכם ודמור, נדרש גות'רום לעזוב את וסקס ולחזור למזרח אנגליה. כתוצאה מכך, עזבו הדנים ב-879 את צ'יפנהאם לסירנסטר (Cirencester) שבגלוסטרשייר, שם נותרו במשך שנה. בשנה שלאחר מכן הגיע הצבא הדני למזרח אנגליה ושם התיישב[19][20].
על פי "חיי המלך אלפרד" מאת אשר, הפליג באותה שנה הגיע כוח דני אחר במעלה התמזה, ובילה את החורף בפולהאם[20]. במהלך השנים הבאות יתעמת כוח זה מספר פעמים עם אלפרד וצבאו. אף על פי כן, הצליח אלפרד לעצור את האיום החדש באמצעות רפורמה שביצע בצבא ומערכת של יישובים מבוצרים, המכונים בורגים[21].
ב-885 דיווח הביוגרף אשר כי הצבא הדני שהתיישב במזרח אנגליה הפר את ההסכם, אם כי שמו של גות'רום אינו מוזכר. גות'רום שלט כמלך במזרח אנגליה עד למותו ב-890 ועל אף שתקופה זו לא הייתה שלווה לחלוטין, הוא לא נחשב כאיום[18].
ב-886 הגדיר ההסכם בין אלפרד לגות'רום את הגבולות בין שתי הממלכות, כאשר האזורים בהם התיישבו הדנים יהפכו בסופו של דבר לשטח המכונה דנלואו[19]. ממלכת מרסיה חולקה לשניים, בין ממלכת וסקס של אלפרד לבין מזרח אנגליה של גות'רום[22]. ההסכם גם הגדיר את מעמדם החברתי של הדנים ממזרח אנגליה לעומת האנגלו-סקסונים של וסקס, וניסה לספק מסגרת אשר תוכל לצמצם עימותים ולקיים מסחר בין הצדדים. לא ברור באיזו מידה של רצינות התייחס גות'רום להטבלתו לנצרות, אך הוא היה למלך הדני הראשון אשר טיבע מטבעות על פי המודל של אלפרד, בשמו הנוצרי, אתלסטאן. עד סוף המאה ה-9 טיבעו גם כל שאר השליטים האנגלו-דנים מטבעות, ועם תחילת המאה ה-10 אימצו את צורת השלטון האנגלו-סקסונית[23].
לאחר תבוסתו של גות'רום בקרב אדינגטון, כבר הקשו השינויים שערך אלפרד בצבאו ובממלכתו על פלישה ויקינגית מוצלחת נוספת. עד 896 כבר ויתרו הוויקינגים על ניסיונות פלישה, כאשר חלקם עברו למזרח אנגליה, לנורת'מבריה או חצו את התעלה האנגלית לאירופה[24]. תחת שלטונו של אלפרד נבלם האיום הוויקינגי, ובאמצעות מערכת הרפורמות הצבאיות והבורגים שהושלמה בימיו של אדוארד הזקן הצליחו הוא ובנו אתלסטאן לכבוש מחדש את אזורי צפון אנגליה שנשלטו בידי הדנים ובסופו של דבר לאחדם תחת ממלכה אחת עד שנת 954[25].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Abels, Richard. Alfred the Great: War, Kingship and Culture in Anglo-Saxon England. Routledge, 2013. ISBN 1317900413
- Jones, Gwyn. A History of the Vikings. Oxford University Press, 2001. ISBN 0192801341
- Swanton, Michael (Ed.). The Anglo-Saxon Chronicle. Psychology Press, 1998. ISBN 0415921295
- Sawyer, Peter. The Oxford Illustrated History of the Vikings. Oxford University Press, 2001. ISBN 0192854348
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קרב אדינגטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Sawyer, עמודים 50-52
- ^ Points, Guy. The Combined Anglo-Saxon Chronicles. Guy Points, 2013. ISBN 0955767962. עמוד 28
- ^ Sawyer, עמודים 52-54
- ^ Swanton, עמודים 70-71
- ^ Jones, עמודים 218-221
- ^ Sawyer, עמוד 55
- ^ Sawyer, עמודים 55-57
- ^ Jones, עמוד 221-223
- ^ Swanton, עמוד 75
- ^ Abels, עמודים 149-150
- ^ Smyth, Alfred P. King Alfred the Great. Oxford University Press, 1995. עמוד 70
- ^ Abels, עמודים 154-157
- ^ Swanton, עמוד 76
- ^ Abels, עמודים 158-159
- ^ Abels, עמודים 159-160
- ^ Abels, עמודים 151, 153-154
- ^ Abels, עמוד 160
- ^ 1 2 Ferguson, Robert. The Hammer and the Cross: A New History of the Vikings. Penguin UK, 2009. ISBN 0141923873
- ^ 1 2 Sawyer, עמוד 57
- ^ 1 2 Abels, עמודים 160–161
- ^ Sawyer, עמודים 57–59
- ^ Attenborough, F. L. The laws of the earliest English kings. Cambridge University Press, 2015. ISBN 1108084842. עמודים 96-101
- ^ Abels, עמודים 165–167
- ^ Brink, Stefan. Price, Neil. The Viking World. Routledge, 2008. ISBN 113431826X. עמוד 343
- ^ Jones, עמודים 223–224, 226–229, 232–240
| פלישות הוויקינגים לאיים הבריטיים | ||
|---|---|---|
| הצבא הוויקינגי הגדול (865 - 878) | אנגלפילד • רדינג • אשדון • בסינג • מרטון • וילטון • סינוויט • אדינגטון | |
| דנלואו | בטינגטון • סטמפורד (894) • הולם • טטנהאל • טמפספורד • דרבי • סטמפורד (918) • קורברידג' • ברוננבורג • סטיינמור • מלדון • אלטון הראשון • יום סנט ברייס • פינהו • רינגמר | |
| קנוט הגדול (1015 - 1016) | אסאנדון • ברנטפורד | |
| האראלד הארדרדה (1066) | פולפורד • גשר סטמפורד | |