לדלג לתוכן

קהילת יהודי אופולה

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהילת יהודי אופולה
gmina żydowska w Opolu
בית הכנסת הגדול שחרב באופולה
בית הכנסת הגדול שחרב באופולה
מידע כללי
סוג בית כנסת
מיקום אופולה
מדינה פוליןפולין פולין
זרם רפורמי
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה 1894–1897 (כ־3 שנים)
תאריך פירוק 9 נובמבר 1938 (ליל הבדולח)
חומרי בנייה לבנים
עלות 200,000 מארקים גרמנים
אדריכל Felix Henry
סגנון אדריכלי נאו-מורית
מידות
קומות 2
מידע טכני
קיבולת כ-600 מקומות ישיבה
מפה
המיקום המדויק בית הכנסת הגדול
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קהילת יהדות אופולה, התקיימה בעיר אופולה, (פולנית: Opole, ‏האזנהⓘ‏Ⓘ‏; שמה לשעבר בגרמנית: אוֹפֶּלְן, Oppeln) הנמצאת בדרום פולין על גדות הנהר אודר. אוכלוסיית העיר מונה 128,012 תושבים [1] (מעודכן לשנת 2020) והיא בירת פרובינציית אופולה. היא גם בירתה ההיסטורית של שלזיה העלית (אנ'). בעיר יש מיעוט גרמני גדול יחסית.

היהודים הראשונים גרו ככל הנראה באזור העיר אופולה עוד לפני הקמת העיר בשנים 1211–1217.[2] בשנת 1840 הקימה הקהילה היהודית בית כנסת ברחוב הוספיטל. באביב 1894 החלה בניית בית כנסת חליפי וחדש, על האי פָּשֶקֶה, בשובל של נהר אודר העובר בעיר. לאור הגידול המהיר של הקהילה היהודית. בית כנסת החדש היה גדול ומפואר, היו בו כ-600 מקומות ישיבה. בתאריך 22 ביוני 1897 נערכה חנוכת בית הכנסת והעברת ספרי התורה מבית הכנסת הישן לחדש. עם הזמן בית הכנסת הישן נמכר במכירה פומבית לחברה להוצאה לאור ועל כן ככל הנראה, הוא שרד את ליל הבדולח והשואה. בשנת 2006 הפך בית הכנסת הישן לאולפן טלוויזיה אזורית של TVP3 Opole (גר'). רשויות העיר מונעות פגיעה בצורתו החיצונית של הבניין.

בשנת 1885 הקהילה היהודית באופולה הייתה בשיאה מבחינת מספר היהודים. בשנה זו חיו בעיר כ־765 יהודים. לאחר השואה קהילת יהודי אופולה לא התאוששה[3].

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאות ה-13 ועד ה-15

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים התגוררו באזור אופולה לפני הקמת העיר בשנים 1211–1217.

באמצע המאה הארבע עשרה פרצו "המגפה השחורה" ורעב בעקבותיה, בשלזיה. מיד האשימו את היהודים בהרעלת הבארות, מה שהוביל לפוגרומים עקובים מדם באופולה בשנת 1349.[4] ליהודים היה כבר בית ספר בעיר.[5] קיים מסמך המתאר את נוכחותם של היהודים באופולה בשנת 1396; במסמך נכתב שהנסיך בולקו הרביעי מודיע על מכירת הבית שהיה בבית העלמין של סנט קרוס ושהיה שייך בעבר ליהודי, יצחק.[5]

בתחילת המאה ה-15, רוב יהודי אופולה התפרנסו ממסחר והענקת הלוואות לנסיכים (בכל אירופה היה איסור גורף לעסוק בגביית ריבית על הלוואות במזומן). אישור לכך התקבל ממסמך המתאר שבשנת 1426 הדוכס בולקו הרביעי חייב בקנסות שני יהודים מאופולה, משה ודויד (אחים), שעסקו בהלוואה בריבית.[6]

בשנת 1427, אחיו של הנסיך בולקו הרביעי, ברנרד, הרשה ליהודי, אברהם מז'ביצה להתיישב באופולה למשך 10 שנים, יחד עם משפחתו וכל האנשים שהעסיק. צו ההתיישבות שהונפק באותה תקופה אפשר ליהודים להתיישב באופולה ולפתוח בית ספר יהודי בבית פרטי.[7] באותה תקופה, מרכז החיים היהודיים באופולה היה ממוקם בסימטת היהודים שנקראה Judengasse, היו שם: בית ספר יהודי שהקמתו אושרה על ידי הנסיך ברנרד בשנת 1427, בית כנסת או בית תפילה. וגם בית קברות יהודי קטן.[8]

בגל הפוגרומים והגרוש של האוכלוסייה היהודית בשנת 1453 הואשם יהודי בשם אברהם. לאחר משפט הוא נידון למות קדושים.

המאות ה-16 ועד ה-18

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות רבים אודות יהודי אופולה מגיעים מראשית המאה ה-16. בשנים 1532–1533 התגוררו בעיר כ־70–90 יהודים (8 משפחות; הם היוו 5.1% מכלל האוכלוסייה בעיר).[9] היה להם בית כנסת ובית ספר.[10]

במסמכים היסטוריים של העיר בין השנים 1557 ו-1563 מוזכרים שני יהודים (מארק ונתן) שהיו זגגים שהחליפו חלונות בטירת אופולה.[11] בשנת 1557 שילמו יהודי אופולה מיסים בסך 26 זהובים ו-16 גרושים ובשנת 1564 שלמו 24 זהובים ו-32 גרושים. בשנת 1660 נאמד מספר היהודים באופולה בכ־100 נפשות (כ־5% מכלל אוכלוסיית העיר). במקורות שונים מהשנים 1563–1564 מוזכר שמו של הרב הראשון של האופולה, בנדיקט (בנדיקס רבי).[10]

בשנת 1562 אימץ הסימיק (אנ') (הפרלמנט) של דוכסות אופולה-ריביבורץ צו המחייב את היהודים למכור את בתיהם, לשלם את חובותיהם ולעזוב את גבולות הנסיכות בתוך שנה.[12] מסיבה זו, בשנת 1563 גורשו היהודים מאופולה ובשנת 1565 לא היו עוד יהודים בעיר.[13] ההיסטוריון אידזיקובסקי, מתאר[14]:

... יהודים רבים מוכרים את בתיהם, כולם ממוקמים ברחוב פודגורנה-Podgórna. הרב בנדיקט, אברהם ברוך, קוקוט, ג'וקל, מרדוק (שהתגורר בבית מול בית פרוסקובסקי), נאסון, אישה יהודייה ששם משפחתה שמואל (ביתה עמד בין בית הספר היהודי לביתו של ברטק קוזל) ופינקוס.

בשנת 1566 כינו את כל היהודים האלה "מגורשים-Urbariumin". הבתים שלא הצליחו למכור הפכו לנחלת העיר (הם נמכרו לאחר עזיבת היהודים את העיר).[15]

במחצית השנייה של המאה ה-17 ניהלו יהודי פולין קשרים עסקיים עם יהודי שלזיה. סוחרים מחבר העמים נהגו להגיע לירידים בוורוצלב, בז'ג, ניסה ואופולה.[16]

במאי 1713 הוציא הקיסר קרל השישי צו סובלנות (Toleranzpatent) חיובי כלפי היהודים, שאפשר להם להתיישב בשלזיה לאחר ששילמו מס סובלנות מיוחד. הוא נתן ליהודים את הזכות לעסוק במסחר מדלת לדלת בשלזיה, אולם הצו לא כלל את הערים: פרודניק, גליביצה, ריביבורץ, קולה, אופולה וניסה. אם סוחר יהודי נסה לסחור בערים אלה למרות האיסור, כל סחורתו הוחרמה. עם זאת, היהודים מצאו דרך לעקוף את התקנה והתיישבו בפרברי הערים המוחרגות, שם פיתחו את מסחרם.

במהלך מלחמת שלזיה הראשונה בשנת 1742, רוב שלזיה הייתה תחת שלטון ממלכת פרוסיה. בדצמבר 1746 הכריחו הרשויות הפרוסיות את עירייה אופולה להתיר ליהודי, יצחק אליאס הבר מפראג, להתגורר בעיר עם משפחתו ומשרתיו (בשנת 1750 הוא עזב מכיוון שלא הצליח במסחר בעיר).[17]

במהלך מלחמת שבע השנים (1756–1763) נקלעה פרוסיה למצב כלכלי קשה מאוד. על מנת להקל על השלכות המשבר הכלכלי, הרשויות הפרוסיות העניקו הרשאות מיוחדות לבעלי המפעלים והיזמים העשירים היהודים. הם קיבלו את מה שמכונה הזכות להתאזרחות (Naturalisationspatente). עם זאת, זכויות אלה חלו על קבוצה קטנה מאוד של הקהילה היהודית. שתי משפחות סוחרים יהודים נצלו את המצב והתיישבו באופולה בשנת 1761. בשנת 1765 פתח מרקוס פינקוס מפעל עור לסוליות (הוא העסיק 4 עובדים). בשנת 1766 התגוררו בעיר 15 יהודים.[17]

בשנים 1766–1807 גדל מספר היהודים באופולה מ־15 ל־31. הם עסקו במסחר סיטונאי (תבלינים, מוצרים קולינרים וטבק).[18] לקהילת אופולה היה בית ספר משלה ובית תפילה בחדרים שכורים. יהודי אופולה השתייכו לקהילת יהודי צילץ וקברו בצילץ את מתיהם.[17]

ב־3 באוגוסט 1781 הוציאה עיריית ורוצלב החלטה המסדירה את נושא ההתיישבות היהודית בערי שלזיה העילית. ערים שהנהיגו את הצווים האמפריאלים לשעבר הכוללים את צווי אי-הסובלנות כלפי היהודים (de non tolerandis Judaeis) לא היו חייבות לקבל יהודים. ערים אלה היו: נימודלין, גלוגובק, גלובצ'יץ, פרודניק, ריביבורץ וטרנובסקי גור. לעומת זאת ערים שלא הפעילו את צווי אי-הסובלנות חויבו לקלוט מספר תושבים יהודים שהורשו לסחור בעיר. אלה היו, בין היתר, בישז'ינה (אנ') ואופולה. בערים אחרות, היהודים הורשו לסחור בחופשיות, למעט סחורות מסוימות, כגון תבלינים וברזל.

המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1807 היו 8 משפחות יהודיות באופולה, המונות 31 נפשות בסך הכול. בשנת 1811 היו 43 יהודים מבין 3,339 תושבי העיר (1.3% מכלל האוכלוסייה).

בזכות כניסתו לתוקף של צו האמנציפציה בשנת 1812, הקהילה היהודית באופולה קיבלה עצמאות. בקהילת אופולה שזה עתה הוקמה היו 48 חברים באותה תקופה.[19] זמן קצר לאחר מכן, קהילת אופולה ניסתה להקים בית קברות משלה, ביולי 1816 הקהילה קיבלה את האישורים המתאימים. בית העלמין הוקם מחוץ לעיר, בנובה וויש קרולבסקה, על אדמות שנרכשו תמורת 600 טאלרים. האדם הראשון שנקבר בבית קברות זה היה המורה גימפל פוזנר, שנפטר בסתיו 1821. אגודת הלוויות החברה קדישא הוקמה בשנת 1839.

על פי ולדיסלב דז'יבולסקי, ב-10 בפברואר 1814 קיבלו היהודים הראשונים באופולה אזרחות פרוסית.[20]

בתחילה, קהילת אופולה לא יכלה להרשות לעצמה להקים בית כנסת. על כן, בשנים 1812–1822 הקהילה שכרה כמה חדרי תפילה בעיר. בשנת 1827 הקה��לה אפילו לא יכלה להרשות לעצמה להעסיק רב. התפילות נערכו על ידי בני הקהילה המיומנים ביותר בענייני דת. באותה תקופה החלו לקבל יהודים אזרחות עירונית באופולה, מה שהפך אותם לתושבים חוקיים.

בשנת 1822 קיבלה הקהילה היהודית באופולה הרשאה מהשלטונות להקים בית ספר יסודי יהודי בעל כיתה אחת, שהיה קיים עד אמצע שנות השבעים. המסחר והיזמות היהודית התפתחו במקביל להתפתחות הקהילה היהודית באופולה. בשנת 1824, מרקוס פרידלנדר (1800–1876) פתח את מבשלת זמקובי (בשנת 1870 היא הועברה לפאסייקה). בזכות עסקיו פרידלנדר, התעשר מאוד, ואשתו ג'וליה קיבלה את אות מסדר לואיסה, המחלקה הראשונה לצדקה (הפרס הגבוה ביותר שניתן לנשים בפרוסיה). בשנת 1828 התגוררו בכל מחוז אופולה 713 יהודים (1.2% מכלל האוכלוסייה).[21] בשנת 1837 התגוררו בעיר אופולה 329 יהודים המהווים 4.8% מכלל האוכלוסייה.

הקהילה היהודית הגדלה באופולה הקימה בית כנסת ברחוב שפיטלנה-ul. Szpitalna. הרב הליברלי אברהם גייגר מוורוצלב השתתף בחנוכתו בסוף דצמבר 1841. בשנת 1847 העסיקה הקהילה לצמיתות את הרב ד"ר סולומון כהן.

בשנת 1852 גדל מספר היהודים באופולה ל־533. לאחר קבלת האישורים המתאימים בשנת 1855, הקהילה היהודית קיבלה תוקף והפכה לאישיות משפטית מלאה. על פי החוק, בראש הקהילה עמדו שני גופים נבחרים: הדירקטוריון וועד הנציגים. בשנת 1853 ד"ר אדולף ווינר היה הרב החדש באופולה.

השנים שלאחר מכן היו תקופה של עושר הולך וגדל של הקהילה היהודית באופולה.

שוויון הזכויות הסופי לאוכלוסייה היהודית בשטח האיחוד הצפון גרמני שהונהג באמצעות חוק מיום 3 ביולי 1869. הוא היה בתוקף גם לאחר איחוד גרמניה מחדש בשנת 1871.[22] בתנאים כאלה יהודי אופולה הפכו במהרה לאליטה התרבותית, הפוליטית והכלכלית של העיר, כפי שמעידים הבחירות בשנים 1875–1888 כשבעל המבשלה העשיר, זיגפריד פרידלנדר, נבחר להיות יו"ר מועצת העיר אופולה. יוליוס פרינגסהיים היה חבר מועצה בעירייה. ב־4 בנובמבר 1899 הוא קיבל את תואר Stadtaeltester der Stadt Oppeln (זקן העיר אופולה) ממועצת העיר.[23] עורך הדין היהודי המפורסם ביותר בעיר היה אדולף יונגמן (1859–1920). הרופאים הטובים בעיר היו: ברנהרד פרידלנדר, פרוינד, מקס טרופלוביץ', איסמר שלזינגר, אלפרד היימן (רופא שיניים) וארנסט מוהר (רוקח). בשנת 1873, בין 48 התושבים העשירים ביותר באופולה, היו 18 יהודים. באותה תקופה, מלבד הרב, העסיקה הקהילה גם חזן, מורה, שמש בית הכנסת, שוחט ושומר בית הכנסת, ובשנים מאוחרות יותר - גם גנן ואחות.[24]

במחצית השנייה של המאה ה-19 נרשמה, למרות הגידול במספרים, ירידה הדרגתית באוכלוסייה היהודית באופולה ביחס למספר התושבים הכולל. בשנת 1864 חיו בעיר 664 יהודים והם היוו 6.3% מכלל האוכלוסייה, בשנים 1885 חיו בעיר 764 (4.8% מכלל האוכלוסייה)[25] ובשנת 1900 מספרם הגיע ל־696, אך אחוזם באוכלוסייה ירד ל־2.3%.

בשנת 1872 הוקם איגוד קהילות בתי הכנסת בשלזיה העליונה (Oberschlesische Synagogen-Gemeinden), שכלל את הקהילה היהודית באופולה. ב־23 באוקטובר 1888, במלון Schüers בגליביצה, התקיים הקונגרס של צירים מאיגוד קהילות בתי הכנסת בשלזיה העליונה. לאחר דיון סוער, הארגון הפך לאיחוד קהילות בתי הכנסת של מחוז אופולה (Synagogen-Gemeinde Verband des Regierungsbezirks Oppeln). משימותיו העיקריות כללו: לחימה באנטישמיות, הדגשת חינוך יהודי שלזיה ובניית בתי יתומים יהודיים.[26]

ב־1 בפברואר 1892 היה הרב אדולף וינר היהודי היחיד באופולה שזכה בתואר אזרח כבוד של העיר. זו הוכחה לחשיבות הגוברת של הקהילה היהודית באופולה, בה פעלו ארגון ציוני ובית הכנסת 'בני ברית'.

בשנות ה-90 של המאה ה-19 החליטה הקהילה להקים בית כנסת חדש. נרכש שטח אדמה על האי פָּשֶקֶה, בשובל של נהר אודר העובר בעיר, ברחוב הפנשטראסה-Hafenstrasse (שם הרחוב המעודכן פיאסטובסקה-Piastowska). בשנים 1893–1897 נבנה בית כנסת על פי תכנונו של האדריכל פליקס הנרי. במקביל בניין בית הכנסת הישן נמכר במכירה פומבית. בית הכנסת החדש, נחנך על ידי הרב ליאו באק ביוני 1897. הוא נבנה קרוב למרכז העיר, בסמוך לטירה ההיסטורית, דבר שהצביע על מעמדם המבוסס של יהודי אופולה שהשתתפו באופן פעיל בחיים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים. באותה שנה, בראש רבנות אופולה עמד הרב ליאו באק (1873–1956), שכתב את ספרו המפורסם ביותר ב-OpoleDas Wesen des Judentums (בגרמנית: "מהות היהדות").[23] הרב באק לא יצא נגד ההתבוללות של יהודי גרמניה, ומאידך, כן יצא בגלוי נגד ההגירה היהודית מאופולה.

המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 הקהילה היהודית באופולה הייתה עדיין האליטה הפוליטית בעיר. בשנת 1901 היו 47 יהודים בשני העשירונים העליונים ביותר באופולה (מתוך 247 אנשי אנשי הקהילה 19%).

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה והקמתה מחדש של המדינה הפולנית, יהודים רבים הביעו גישה פרו גרמנית. חלקם החליטו להגר למערב אירופה או לארצות הברית. תהליך זה השפיע גם על אופולה.

ב־20 במרץ 1921 התקיים משאל עם בשלזיה עילית. הוא נערך בפיקוח בית המשפט של פרובינציית שלזיה עילית כשמקום מושבה באופולה. במהלך ההצבעה, רוב הקהילה היהודית באופולה הצביעה להשאיר את שלזיה העליונה בגרמניה. כלל תושבי אופולה הצביעו כך: 20,816 (94.7%) קולות שהעיר תישאר בגרמניה ו-1098 קולות (5.0%) בעד העברת העיר לפולין. כתוצאה מפסיקת בית המשפט, העיר נותרה בגרמניה.

שלושים השנים האחרונות לקיומה של הקהילה היהודית באופולה התאפיינו בהיחלשותה ובהיעלמותה ההדרגתית, בשל הגירה למערב ולארץ ישראל. בשנת 1930 נשארו באופולה 607 יהודים. במחצית השנייה של שנות העשרים של המאה העשרים היו לקהילה בעיות במילוי משרות בקהילה וגם תקציב הקהילה פחת. להתגברות על המשבר, הקהילה הקימה בין השאר בית ספר עברי ובשנת 1931 העניקה זכות הצבעה לנשים.

המפלגה הנאצית והשואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1933 הקהילה היהודית באופולה רכשה מהערייה מגרש של 11,000 מטרים רבועים. שנמצא בבית העלמין העירוני החדש שנפתח באופולה-פולוויש-Opole-Półwieś, המיועד להקמת בית קברות יהודי חדש. למרות התוכניות שנערכו, הן מעולם לא מומשו. הקהילה מכרה בחזרה את השטח לרשויות העיר חלק ראשון מהן בשנת 1936, והחלק השני בשנת 1939.[27] מכירת השטחה נעשתה משום שהקהילה קטנה באופן דרסטי באותן שנים.

החרם האנטי-יהודי באופולה התקיים כמו בכל גרמניה, ביום שבת 1 באפריל 1933. במהלך החרם היו כמה מקרים של שוד חנויות יהודיות.[28] בשנת 1936 חיו באופולה 453 יהודים.

במהלך ליל הבדולח באופולה, בתאריך 9 בנובמבר 1938, הנאצים אילצו את הרב הנס הירשברג להצית את בית הכנסת ברחוב ההפנשטראסה. מכבי האש דאגו שהאש לא תתפשט לבניינים שכנים. באותו לילה טרגי נהרסו בנייני הארגונים היהודיים, 13 חנויות ובתים יהודיים באופולה. בנוסף 13 יהודים נעצרו. יהודים רבים מצאו מקלט בקונסוליה של רפובליקת פולין.[29] הריסות בית הכנסת השרוף הושמדו עד אפריל 1939.

פוגרום ליל הבדולח, העצים את הגירת היהודים שברחו למערב אירופה או לארצות הברית. בפברואר 1939, הרב האחרון של אופולה, האנס הירשברג, עזב את העיר. בשנת 1939 עדיין היו 280 יהודים באופולה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, גירוש היהודים מאופולה החל ב־13 בנובמבר 1942.[30] באותו יום, טרנספורט מספר XVIII / 1, שנשלח לגטו בטרזינשטט (טרזין), עזב את מחוז אופולה. היו בו 56 יהודים מאופולה, גלובצ'יץ וביטום. ב־11 בדצמבר 1942 יצא טרנספורט נוסף מאופולה טרנספורט מספר XVIII / 4, גם הוא היה מיועד לגטו בטרזין. הטרנספורט כלל 53 יהודים מגלוגובק, מרסיבורץ, מפישקוביץ ומאופולה. מתוך קבוצה זו, 7 אנשים שרדו.[31] הטרנספורט החמישי ממחוז אופולה (מספר XVIII / 5) יצא לטרזין ב־21 באפריל 1943. מהמסמכים בתיק תודות שלזיה העילית עולה כי הטרנספורט כלל 46 יהודים מאולסנו, אופולה, ריביבורץ וגלובצ'יצה. מתוך קבוצה זו, 11 אנשים שרדו. בטרנספורט השישי ממחוז אופולה (מספר XVIII / 6) לטרזין, ב־30 ביוני 1943 גורשו אחרוני היהודים מאופולה וחמישה יהודים מרסיבורץ. קבוצה זו כללה בין השאר את הנציג האחרון ��ל קהילת יהודי אופולה הרשמית והחוקית באופולה. שמו, הארי וולף, הוא נרצח בתאריך 19 באוקטובר 1944 בתא הגזים במחנה הריכוז הנאצי באושוויץ-בירקנאו.[32] בטרנספורט התשיעי מאזור אופולה (מספר XVIII / 9) לטרזין, ב-20 בינואר 1944 גורשו 9 נשים יהודיות, כולל מספר נשים מאופולה. מעדותה של אירמה אפל מאופולה לאחר המלחמה עולה כי שלוש נשים יהודיות מאופולה שרדו מקבוצה זו.[33] רוב היהודים מטרזין בבוהמיה הועברו למחנה הריכוז הנאצי באושוויץ-בירקנאו, שם הם הומתו בתאי הגזים.

לאחר מלחמת העולם השנייה התיישבה באופולה קבוצה גדולה של יהודים. למרות זאת, התברר שהנוכחות הייתה קצרת מועד והקהילה היהודית בעיר לא הצליחה להתאושש[3].

אוכלוסיית קהילת יהודי אופולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפלגות האוכלוסייה היהודית באופולה בין השנים 1427–1939[34][35][36][37]
שנה האוכלוסייה

הכללית

מספר

היהודים

אחוז היהודי

מהאוכלוסייה הכללית

1427 10+
1660 100 5%
1796 2,838 20 0.7%
1816 4,050 98 2.4%
1825 5,978 200 3.3%
1834 6,496 294 4.5%
1846 7,809 484 6.2%
1855 8,333 537 6.4%
1861 9,608 590 6.1%
1871 12,029 694 5.8%
1885 15,975 764 4.8%
1900 22,810 696 3.1%
1910 33,907 600 1.7%
1931 47,865 607 1.5%
1939 50,540 280 0.6%

ארגונים יהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19 הוקמה באופולה אגודת ההלוויות חברה קדישא. האגודה כנראה תפקדה הרבה יותר מוקדם, מהימים שבהם הוקם בית הקברות, אך לא הייתה לה שום אישיות משפטית. בקהילה הייתה גם אגודת צדקה.[38]

באמצע המאה התשע עשרה, יהודי אופולה התבוללו מאוד בקהילה הגרמנית. במיוחד אלה שהצטרפו לאליטה העירונית והיו פעילים באגודות העירוניות השונות. רבים מהם השתתפו בפעולות צדקה רבות, כולל בשנת 1873 הם הציעו כסף ומתנות לילדי בתי הספר העניים.[39] בסוף שנות השמונים של המאה ה-19 הוקמו שתי קרנות לעזרה לתלמידים יהודים מבית הספר לדקדוק באופולה. קרנות של משפחות שלזינגר ופרינגסהיים. הנשים ממשפחות פרידלנדר ובורונוב היו מעורבות באופן פעיל בסיוע למשפחות האנשים שגויסו לצבא. בשנת 1870 היו ג'ולי ואידה פרידלנדר ואולגה פרינגסהיים חברות באגודת הנשים המסייעות לנשים צעירות יולדות שחיו במחוז אופולה. בשנת 1879 תרמו אזרחים יהודים סכום נכבד של כסף לבית היתומים העירוני שזה עתה הוקם. הם התעניינו גם במצב האוכלוסייה היהודית במדינות אחרות. בשנת 1882 פעלה באופולה ועדה לסיוע ליהודי רוסיה. באותה שנה, יהודי אופולה, תמכו גם בקורבנות השיטפון של נהר הריין התחתון. הם ביטאו את הפטריוטיות שלהם בכך שהם לקחו חלק פעיל בפעולות הקשורות לאירועים ממלכתיים חשובים. בשנת 1886 בעל המבשלה זיגפרד פרידלנדר ובעל המפעל ויקטור מוהר הצטרפו לוועדה שארגנה את יום הולדתו ה-70 של הקנצלר אוטו פון ביסמרק. אזרחים יהודים נכללו גם בוועדה להקמת האנדרטה לקייסר וילהלם הראשון ובין תורמי הכסף למטרה זו.[40] הבעלים של מפעל הסיגרים, יעקב אנגל, חלק מענקים של 200 מארק לאומנים עניים.

בסוף המאה ה-19 פחת מספר היהודים באופולה, אך חשיבותם בעיר לא פחתה. בשנת 1892 הם היו חברים בוועדות עירוניות רבות: טיפול בעניים וביתומים, האחראים על תאורת העיר, בית חולים ובית המשכון.[41] בשנת 1894 הפך הסוחר ויקטור מוהר לחבר בוועד איגוד הסוחרים. בשנת 1900 היה הרוקח מוהר חבר הנהלת החברה לטיפול בבעלי חיים ופריץ שלזינגר בקופת החולים העירונית. שנתיים לאחר מכן הצטרפו היהודים לארגון ספריית העם שהוקם באותה תקופה ותמכו גם כלכלית במיזם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפו היהודים לאיסוף תרומות וכסף לצורכי החיילים, וגם לקחו חלק בשליחת דרישות שלום לחזית.[42]

היהודים התאגדו גם בארגונים ובאגודות יהודיים. בסביבות שנת 1896 הוקמה באופולה החברה היהודית להיסטוריה וספרות והיא הייתה פופולרית מאוד. הייתה גם אגודת הנשים היהודיות, ובתחילת המאה ה-20 התאחדות הסוחרים בראשות הרמן פרוסקאואר. לצד עליית הרגשות האנטי-יהודיים, החלו לצוץ אגודות חדשות, בהם אגודת אזרחי גרמניה היהודים ועמותת הנוער היהודי. בראשית שנות העשרים הוקמה החברה לאיסוף תרומות לבניין הארץ, פלסטינה א"י (קרן-היסוד). הארגון הציוני המקומי של יהודי אופולה[43] וגם בני ברית היו פעילים מאוד גם בתקופה זו.

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מבתי הספר הדתיים היהודיים הראשונים באופולה הוקם במחצית השנייה של המאה ה-18. הקהילה היהודית באופולה הקפידה על החינוך היהודי. בשנת 1822 קיבלה הקהילה אישור מהרשויות העירוניות להקים בית ספר חד-כיתתי שהיה קיים עד אמצע שנות השבעים של המאה ה-19. בשנים הבאות למדו תלמידים יהודים בעיקר בבתי ספר קתוליים או אוונגליסטים. זה כנראה נבע מתהליכי היטמעות מתקדמים מאוד באופולה.[44] אך גם כתוצאה מקבלת החלטה של הרשויות המחוזיות באופולה שמהיעדר תקנות וחוקים ביחס לחינוך היהודי יש להעביר את הילדים היהודים לבתי ספר עירוניים קתולים או אוונגליסטים באופולה.

ב־6 במאי 1932, קבוצה של ספורטאים יהודים מאופולה השתתפה בעצרת גדולה של קבוצות של צעירים יהודים משלזיה העילית (מגליביצה, סטרצלצה אופולסקי, ביטום, אופולה, קולה, זאברז'ה ורסיבורץ סך הכל כ־250 איש), אשר אורגנה בטאצ'שוב. רגע השיא של העצרת היה נאומו של רב קהילת יהודי גליביצה, ד"ר אוכס, שדן במצבם המחמיר של הנוער היהודי בגרמניה ושכנע אותם שלא לוותר על שאיפותיהם ולנסות להתגבר על כל הקשיים. במהלך העצרת קראו הנוכחים שלוש פעמים "תחי!", לכבוד המולדת הגרמנית. העצרת הסתיימה בשירת ההמנון הלאומי הגרמני, דויטשלנד, דויטשלנד מעל הכל....[45]

מסחר וכלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-15, רוב היהודים באופולה התפרנסו ממסחר וממתן הלוואות בריבית. זה חיזק את מעמדם בעיר. בשנת 1426 הדוכס בולקו הרביעי (אנ') חייב שני יהודים מאופולה, האחים משה ודויד, לשלם קנסות.[46] בשנה שלאחר מכן, אחיו של הנסיך בולקו הרביעי, ברנרד, הוציא צווי זכויות שאפשר ליהודי אברהם מז'יימביצה (אנ') להתיישב באופולה עם משפחתו, וגם הגן על האינטרסים הכספיים של יהודים אחרים, במיוחד על האפשרות ללוות כסף בריבית. הדבר אפשר את הקמת הקהילה היהודית באופולה.

בתחילת המאה ה-16, כ־70-90 יהודים (5.1% מכלל אוכלוסיית העיר) חיו בעיר. שמונה מהם היו בעלי בתים (כולל אישה אחת בשם חנה) ושישה פקידים. הם שילמו לקופת העיר, 8 גילדן הונגרים, 4 גילדנים הולנדים ו-18 גרושים מחווה כספית. הם גם חויבו לספק שירותים שונים לטירה, שלעיתים קרובות הוסבו לכסף. מעמדם החזק והמגוון תרבותית גרמו לרגשות אנטי-יהודיים, שהיו חזקים במיוחד בקרב תושבי העיר אופולה. במקביל האציל מארקגראף יז'י הונצולרן (פו'), ששלט בנסיכות אופולה ובעיר, עמד להגנתם ושכנע את תושבי העיר שהיהודים ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של העיר.[47]

באמצע המאה השש עשרה עסקו יהודי אופולה בעיקר במסחר, מלאכה ונכסים. היהודים נאלצו לעזוב את אופולה לאחר הפעלת צו אי-הסובלנות באופולה כנגד היהודים, שהוציא הקיסר פרדיננד הראשון. הם חויבו למכור את אחוזותיהם ולעזוב את העיר תוך שנה.

על אף שלא יכלו להתגורר באופולה, היהודים המשיכו את עסקיהם בעיר. בשנת 1704 ספק המנטה באופולה היה נתן, בנו של מאיר ברוך מווינה, ואחר כך יצחק, בנו של שמעון גלוג.[48] בשנת 1713 יצא צו סובלנות חיובי כלפי היהודים, שאפשר להם להתיישב בשלזיה, אך הם לא התיישבו באופולה עד 1746. אחד היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היה יצחק אליאס הבר, שהורשה לעסוק ברוכלות מדלת לדלת ולפתוח חנות בעיר. הוא נתקל בהתנגדות חריפה מצד תושבי העיר שהגישו תלונות כנגד היתר זה, והבר המיואש לאחר מספר שנים עזב את העיר. בשנת 1765 נעשה ניסיון נוסף של מרקוס פינקוס שקיבל היתר להקים מפעל עור יחיד באופולה. הוא ניהל את הייצור במפעל עד יום מותו ואז בניו ניהלו את העסק עד לשנת 1806. הם העסיקו 3 עד 8 עובדים מוסמכים. עד אותה שנה גדל מספר היהודים בעיר ל־31. היו ביניהם סוחרים, מתווכים, תעשיינים ומורים.

בזכות כניסתו לתוקף של צו האמנציפציה ליהודים בשנת 1812, יהודים יכלו להגיש בקשה לאזרחות בעיר. מבין 24 היהודים שקיבלו את האזרחות בתחילה, היו אלה הקשורים בעיקר למסחר. 13 מהם היו סוחרים, 3 עסקו בתווך ואחד היה גם סוחר וגם מתווך.[49] בהדרגה הם החלו להיכנס לתחומי מקצועות אחרים. יהודים ערכו גם פעילויות שאינן מסחריות. בשנת 1820 קנה מנדל כהן, בית מלאכה לדפוס שהיה בעבר בבעלות אנטוני בליקה, בית דפוס ידוע באופולה. בסביבות 1830 פתח איפדינגהיים חנות ספרים באופולה. בשנות ה-40 של המאה ה-19 התקבלו חוקים נוספים שאפשרו ליהודים לעסוק במלאכה או לבצע תפקידים אקדמיים. באותה תקופה עסקו 23 יהודים במלאכה (בהם ארבעה אופים, שני צורפים, פחח, קונדיטור, צבע, כורך ספרים, חייט וסנדלר) ו-13 סוחרים.

בשנת 1859 פתח ג'ייקוב אנגל מפעל לסיגרים. במחצית השנייה של המאה ה-19, בעל המבשלה, היימן פרינגסהיים, פתח מפעל מלט, בנובה וייס קרולבסקה (בשנת 1872 השתלטה עליו חברת בנקאים מורוצלב). היו גם מפעלים יהודיים אחרים באופולה: מבשלות הבירה של נח דנצינגר ויוסף בורונוב, ומפעלי מלט של שוטלנדר וגיזל. במסחר: האחים גוראדזה-וולף ניהלו חנות יין, סלומון קאסל - חנות אלכוהול ומפעל ליקרים, סמואל גוראסי חנות בגדים, אדולף ויטנר והרמן פרוסקאואר חנויות קולינריות וזיגפריד סחר בעץ. מצד שני, פריץ פרידלנדר מגליביצה היה הבעלים של מפעל טקסטיל בעיר.[50]

בשנת 1860 ארבע מתוך חמש מבשלות הבירה השתייכו ליהודים ושלושה מתוך ארבעת מפעלי הטבק והסיגרים. עם זאת, הם המשיכו להיות המובילים בתחום המסחר. באמצע שנות ה-50, מתוך 119 אזרחים יהודים, כ־72 (כלומר 60.5%) עסקו במסחר.

בתחילת המאה ה-20 הקהילה היהודית באופולה הייתה עדיין האליטה הפוליטית בעיר. בשנת 1901 היו 47 יהודים בשני העשירונים העליונים ביותר באופולה (מתוך 247 אנשי אנשי הקהילה 19%). בשנת 1906, בעל המבשלה, ריצ'רד פרידלנדר, פתח את מפעל המלט "שלזיה".[51] בשנת 1908, תשלובת מפעלי הפלדה והמתכת Oberschlesische Eisenindustrie AG für Bergbau und Hüttenbetrieb (מפעל הפלדה "ג'וליה" בבוברק, מפעל הפלדה "הרמינה" בסאבדי, מפעל חוטי התיל "היינריך קרן ושות '", מפעל הפלדה "ביילדון" בקטוביץ ומפעלי הפלדה "שלזיה" בריבניק), שהייתה בבעלות אוסקר קארו, יזם יהודי מגליביצה, הקימה מפעלי מתכת בכפר אוסובייץ סלוסקי (גר') ליד אופולה.[52]

מבשלת הבירה של משפחת פרידלנדר, קיבלה מדליית זהב בתערוכת מוצרי האלכוהול בשנת 1903 בניסה. יהודים מילאו תפקידים בכירים בקרב בעלי המקצועות החופשיים (5 מתוך 21 רופאים באופולה היו יהודים ו-4 מתוך 9 נוטריונים ועורכי דין היו יהודים[53]). הם היו גם בעלי אחוזות נדל"ן רבות. בשנת 1908 היו ליהודים 11 בתים בכיכר השוק ושמונה בתי דירות ברחוב הראשי קרקאוארשטראסה-Krakauerstrasse.

לקראת סוף שנות העשרים של המאה העשרים התחזקו הרגשות האנטי-יהודים, חנויות ומקומות עבודה רבים נסגרו או חוו משבר כלכלי, במיוחד בית הקפה המפורסם של ארנולד וייס, שנסגר לבסוף וגם חברת הבגדים בבעלות סאלו לוי.[54]

בתי כנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הישן ששרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה
המיקום המדויק של בית הקברות הישן

בית הכנסת העתיק באופולה נבנה בשנים 1840–1841 ברחוב בית החולים-Hospitalstrasse (שם הרחוב המעודכן רחוב שפיטלנה-Szpitalna).[55] המימון לבניית הבניין הגיע מתרומות, אספנים, הלוואות השקעה ורכישת מקומות תפילה. הרב הליברלי אברהם גייגר מוורוצלב השתתף בחנוכת בית הכנסת בסוף דצמבר 1841.[56]

הבניין תוכנן בסגנון אדריכלות נאו-קלאסית. אולם התפילה הראשי נבנה בתוכנית מלבנית במידות 14.7 מטרים הרוחב ו-20 מטרים האורך. בקומת הקרקע היו משרדי קהילה ובית ספר יהודי דתי, וחדר התפילה הראשי היה בקומה הראשונה.[57] בשנת 1893 הורחב בניין בית הכנסת על ידי הוספת שתי חזיתות מדרום מערב (על פי תכנון של האדריכל פליקס הנרי).

הגידול המתמשך במספר חברי הקהילה היהודית באופולה הביא לכך שהמבנה הפך קטן, מכדי להכיל את כל המתפללים. מסיבה זו, בשנות ה-90 של המאה העשרים החליטה הקהילה היהודית באופולה להקים בית כנסת חדש. לשם כך נרכשה כיכר ברחוב ההפנשטראסה, ובשנת 1896 נמכר בניין בית הכנסת הישן במכירה פומבית, תמורת 25.8 אלף מארקים גרמניים. תפילות הפרידה האחרונות בבית הכנסת נאמרו ביום שני, 21 ביוני 1897, ולאחריהן הועברו ספרי התורה לבית הכנסת החדש.

בית הכנסת (העתיק) שופץ לצורכי בית המלאכה הליטוגרפי של ההוצאה לאור של שמוציא לאור ארדמן ראבה. בזכות שינוי היעוד של הבניין, הוא שרד את פעולות ההרס והשמדה של סמלי התרבות היהודית בעיר, שבוצעו על ידי הנאצים החל משנת 1933 כששיאן היה בליל הבדולח.

בשנת 1953 הוקמה בבניין חנות ספרים. בשנת 1972 בוצע שפוץ נוסף בבניין, שבמהלכו שונה פנים בית הכנסת (לאולם הראשי הוכנס מנוף סחורות). מפברואר 2006, הבניין המשופץ אכלס את אולפן הטלוויזיה TVP Opole.

עיריית אופולה דואגת לשמר את המראה החיצוני של בית הכנסת, עם החלונות האופייניים המסתיימים בחצי עיגול ועל כן היא לא מאשרת לבצע שינויים בצורה החיצונית שלו.

  • בית הכנסת הישן ששרד את השואה באופולה
    בית הכנסת הישן ששרד את השואה באופולה
  • בית הכנסת הישן ששרד עם אנטנות השידור של TVP 3 Opole באופולה
    בית הכנסת הישן ששרד עם אנטנות השידור של TVP 3 Opole באופולה

בית הכנסת החדש שנהרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה
המיקום המדויק של בית הכנסת החדש שחרב בשואה, בשנות השישים של המאה העשרים הוקם במקום גן ילדים

בית הכנסת החדש באופולה (רחוב פיאסטובסקה-Piastowska) נבנה בשנים 1893–1897.

בשנת 1893, תמורת סכום של 30 אלף מארקים גרמניים, קהילת יהודי אופולה קנתה כיכר ברחוב האפנשטראסה-Hafenstrasse (שם הרחוב המעודכן, רחוב פיאסטובסקה). לפני כן עמד במקום מפעל לעיבוד עורות של הבורסקאי כריסטוף. באביב 1894 החלה בנייתו של בית כנסת חדש שעלותו הסתכמה ב־200,000 זלוטי. הבניין כלל 600 מקומות ישיבה (300 באולם הראשי לגברים ו-300 לנשים בעזרת הנשים) וכיפה ענקית. הבניין תוכנן על ידי האדריכל הגרמני פליקס הנרי.[24]

ב־21 ביוני 1897 הועברו ספרי התורה בחגיגיות מבית הכנסת הישן, ולמחרת נחנך בית הכנסת החדש על ידי הרב ליאו באק. הבניין זכה מהר מאוד לאהדת תושבי אופולה, שהחלו לכנות אותו "קישוט העיר".

מבנה הלבנים הוקם בסגנון אדריכלות מורית. האלמנט הבולט הייתה הכיפה גדולה, שנראתה היטב מכל מקום בעיר. ליד בית הכנסת הוקמו משרדי הקהילה, חדר תפילה קטן, ספרייה, ארכיון, חדר ישיבות של ועד הקהילה, חדר לתשמישי קדושה ומקווה.

התפילות האחרונות שנשאו בבית הכנסת היו ב־9 בנובמבר 1938, ליל הבדולח. במהלך ליל הבדולח, הכריחו הנאצים את הרב הנס הירשברג להצית את בית הכנסת. לאחר מכן הרסו את שרידי הקירות ששרדו לאחר שריפת בית הכנסת. באפריל 1939 נותרה רק כיכר ריקה במקום בו עמד בית הכנסת. רק הבית בו התגוררו שמש בית הכנסת והגנן ובית מטבחיים הכשר שרדו מכל המתחם.[58]

בשנות השישים של המאה העשרים נבנה במקום גן ילדים.

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה 1998 הוצב במקום סלע הנצחה ועליו נקבע לוח זיכרון שבו נכתב בשלוש שפות עברית, פולנית וגרמנית:

שלחו באש מקדשך.

במקום הזה היה בית כנסת אשר נשרף על ידי הנאצים בליל הבדולח 9/11/1938

האנשים לא ישכחו את הדבר הזה.

  • סלע ההנצחה ולוח הזיכרון שהוצבו במתחם בו עמד בית הכנסת שחרב בליל הבדולח
    סלע ההנצחה ולוח הזיכרון שהוצבו במתחם בו עמד בית הכנסת שחרב בליל הבדולח
  • מבני הקהילה היהודית שהיו סמוכים לבית הכנסת שחרב. ביתם של שמש בית הכנסת, הגנן של הקהילה והמשחטה הכשרה
    מבני הקהילה היהודית שהיו סמוכים לבית הכנסת שחרב. ביתם של שמש בית הכנסת, הגנן של הקהילה והמשחטה הכשרה

בית הקברות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה
המיקום המדויק בית הקברות באופולה
מראה כללי של בית הקברות באופולה

בית העלמין היהודי באופולה (ברחוב גרניצנה-Graniczna)[59] הוקם בשנת 1821 מחוץ לגבולות העיר באותם ימים, בנובה וייס קרולבסקה (גר') -Nowa Wieś Królewska (2.5 ק"מ דרומית מגבולות העיר דאז). מוקדם יותר קברו יהודי אופולה את מתיהם בבית העלמין של קהילת האם שלהם, קהילת יהודי צילץ.

הקהילה היהודית באופולה החלה במאמצים להקים בית קברות משלה בשנת 1812. ב־3 ביולי 1816 נתקבלה ההסכמה מרשויות העיר להקמת בית הקברות. ב-16 בפברואר 1817 נתקבלו גם האישורים המתאימים. בשנת 1817 נרכשה אדמה בשטח של 1.2 דונם מהחקלאי יוזף קורפייר תמורת 600 טאלרים. הפתיחה הרשמית של בית העלמין התקיימה בשנת 1822. מאידך האדם הראשון שנקבר במקום היה גימפל פוזנר, מורה שנפטר בסתיו 1821.[24]

שטח בית העלמין ששטחו היה 1.2 דונם התמלא במהירות, ולכן בשנת 1866 נרכשה קרקע נוספת של 4.375 דונם. בשנת 1870, בחלק המזרחי של הנקרופוליס, הוקם בית לוויות (טהרה) ובית מגורים לשומר בית העלמין. בשנת 1930 הוחל בניית גדר הלבנים מחדש. החלק הצפוני נבנה מחדש, גדר הבטון הפכה לקיר אבן חול דקורטיבית.

בתחילת 1933 נרכשו אדמות לבית קברות יהודי חדש באופולה. האדמות שנרכשו היו בבית העלמין העירוני שנפתח באותה שנה באופולה. עם זאת, בשל האנטישמיות המתגברת ועזיבת יהודים רבים למערב, הקהילה מכרה חלק מהאדמת בית הקברות בשנת 1936 והשאר נמכר בשנת 1939.[24]

בשנת 1939 בית הקברות ברחוב גרניצנה הפך לנחלת האגודה היהודית בגרמניה (Reichsvereinigung der Juden). במהלך מלחמת העולם השנייה בית הקברות שרד ולא ניזוק יותר מדי.

בשנת 1946 נשלט בית הקברות על ידי הקהילה היהודית מוורוצלב. בשנת 1947 שיפצה הקהילה את בית הלוויות והעסיקה שוער ואיש תחזוקה שיתחזק את המקום. לאחר מותו של השוער בשנת 1957, בית העלמין התחיל להיהרס. כנראה אז נשדדו מצבות יקרות ערך והנקרופוליס נפגע קשות. הקבורה האחרונה התרחשה בשנת 1960. בשנת 1963 נסגר רשמית בית הקברות.[60]

בשנת 1969 הסכימו שלטונות העיר להפריד חלק שטח מבית העלמין עם בית הלוויות, חדר הטהרה ודירת השומר. כל יתר הבניינים נהרסו. במקומם נבנו, בניין מגורים ובתי מלאכה.

בשנים 1976–1977 הרשויות העירוניות ניסו להציל את בית העלמין המתמוטט. באותה תקופה נבנו החלקים הדרומיים והמערביים של גדר הלבנים יחד עם שער כניסה חדש בצד המערבי (רחוב גרניצנה).

בשטח 3.98 דונם שרדו כ־150 מצבות, העתיקה שבהן משנת 1821 (גימפל, בנו של אברהם פוזנר, נפטר בתאריך ב' במרחשון התקפ"ב, 28 באוקטובר 1821). המרכיב האופייני המשותף בבתי הקברות היהודיים היה כתיבה בגרמנית על גבי המצבות. זו הייתה תוצאה של התבוללות יהודי גרמניה ועזיבתם את היהדות האורתודוקסית אל עבר היהדות הרפורמית. כתובות בעברית על גבי המצבות היו נדירות, במצבות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הקבורה האחרונה הייתה ב־13 במאי 1940; באותו היום נקברה פולה שרה טוקוס.[61]

בית הקברות הוא פנתיאון מוזר של יהודי אופולה. רבנים, סוחרים עשירים, רופאים, רוקחים, עורכי דין ויזמים מפורסמים נחים שם זה ליד זה. בין המצבות הרבות בולטת האנדרטה הנאו-בארוקית של מקס פרילנדר (נפטר 1897) ואשתו לינה, לבית זאקס (נפטרה בשנת 1927). מצבה זו נהרסה ביוני 2005.

סקר שבוצע בשנים 1986–1987 אישר שקיימות במקום מצבות שמורות.[62] המצבות היו עשויות שיש לבן, גרניט אפור ושחור, גיר ואבן חול. המצבות מהמאה ה-20 עשויות בדרך כלל מאבן חול או טרצו. למצבות האבן השטוחות עיטורים וכתובות אופייניות בעברית ובגרמנית. בחלקם ניתן לראות שרידי ציורים דקורטיביים. אין מידע על קברי אחים בבית העלמין.

האזור מגודר לחלוטין עם קיר לבנים מטויח. הגבולות בין הקברים לא נשמרו. במקור, שטח בית העלמין היה 5.475 דונם, מהם השתמרו 3.98 דונם. בחלקו המזרחי של בית העלמין נבנו בית מגורים ובית מלאכה. הכניסה לבית העלמין מהדרך הציבורית דרך השער שסגור בדרך כלל. בית הקברות מבוקר לעיתים רחוקות. השחתה באזור מהווה איום קל. האזור מסודר ומכוסה עצים.

באוגוסט 2005 ביוזמת הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין ביצעו צעירים מפולין, ישראל וגרמניה עבודות ניקיון בבית העלמין באופולה. עבודות ניקיון רגילות מבוצעות על ידי חברת עבודות עירונית מאופולה. העבודות מוזמנות על ידי עיריית אופולה.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008.
  • Dziewulski W., Hawranka F., Opole. City monograph, Opole 1975.
  • Idzikowski F., Opole. The history of the city until 1863, Opole 2002.
  • Kwak J., Jews in Upper Silesian towns in the 17th and 18th centuries, "Silesian Historical Quarterly Sobótka" 1989, No. 1.
  • Oppeln, Encyclopedia of Jewish Life Before & During Holocaust, eds. E. Wiesel, G. Wigoder, S. Spector, New York 2001, p. 939.
  • Steinert A., Geschichte der Juden in Oppeln, Oppeln 1922.
  • Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior. Pismo Muzealno-Humanystyczny "2005, vol. V.
  • Borkowski M., Gmina żydowska w Opolu w latach 1812-1944, Opole 2009.
  • Łabęcki H., Łabęcka Z., Cmentarz żydowski w Opolu, [w:] Opolski Informator Konserwatorski, Opole 1989.
  • Borkowski M., A walk around the old Opole, "Gazeta Wyborcza in Opole" 2001, No. 27.
  • Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, p. 134.
  • Łabęcka H., Łabęcki Z., Jewish Cemetery in Opole, "Opole Conservation Guide" 1989, vol. 6.
  • Łabęcka H., Łabęcki Z., Extended Conservation Study of the Jewish Cemetery in Opole, Provincial Office for the Protection of * Monuments in Opole, typescript

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הקברות היהודי העתיק באופולה בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת הגדול שחרב באופולה בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת הישן באופולה ששרד את השואה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Baza Demografia - Główny Urząd Statystyczny, demografia.stat.gov.pl
  2. ^ Historia społeczności | Wirtualny Sztetl, sztetl.org.pl
  3. ^ 1 2 Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, p. 8.
  4. ^ Oppeln, Encyclopedia of Jewish Life Before & During Holocaust, ed. E. Wiesel, G. Wigoder, S. Spector, New York 2001, p. 939.
  5. ^ 1 2 Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, p. 132.
  6. ^ Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, “Orbis Interior. Pismo Muzealno-Humanystyczny ”2005, vol. V, p. 30.
  7. ^ Dziewulski W., Hawranka F., Opole. City Monograph, Opole 1975, p. 95.
  8. ^ Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, pp. 132–133.
  9. ^ Leszczyński J., Opole in the light of the 16th century urbarians, "Kwartalnik Opolski" 1955, no. 1, no. 4.
  10. ^ 1 2 Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, p. 133.
  11. ^ Steinert A., Geschichte der Juden in Oppeln, Oppeln 1922, p. 21. Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, “Orbis Interior. Pismo Muzealno-Humanystyczny ”2005, vol. V, p. 29.
  12. ^ Kwak J., Jews in Upper Silesian cities in the 17th and 18th centuries, "Silesian Historical Quarterly Sobótka" 1989, No. 1, p. 46. Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior. Pismo Muzealno-Humanycznej ”2005, vol. V, p. 32.
  13. ^ Dziewulski W., Hawranka F., Opole. City monograph, Opole 1975, p. 127.
  14. ^ Idzikowski F., Opole. The history of the city until 1863, Opole 2002, p. 95. Olejnik B., Monograph of the Jewish Community in Strzelce Opolskie (1750–1945), MA thesis at the University of Opole, Faculty of History and Pedagogy, Opole 2005, p. 9.
  15. ^ Idzikowski F., Opole. The history of the city until 1863, Opole 2002, p. 95. Olejnik B., Monograph of the Jewish Community in Strzelce Opolskie (1750–1945), MA thesis at the University of Opole, Faculty of History and Pedagogy, Opole 2005, p. 9.
  16. ^ Schipper I., The history of Jewish trade in Poland, Warsaw 1937. Walerjański D., The history of Jews in Upper Silesia until 1812, “Orbis Interior. Pismo Muzealno-Humanycznej ”2005, vol. V, p. 34.
  17. ^ 1 2 3 Dziewulski W., Hawranka F., Opole. City Monograph, Opole 1975, p. 219.
  18. ^ Golachowski S., Opole in 1787. City and population, Przegląd Zachodni 1952, 8, no. 1/2.
  19. ^ Oppeln, [in:] Encyclopedia of Jewish Life Before & During Holocaust, edited by E. Wiesel, G. Wigoder, S. Spector, New York 2001, p. 939
  20. ^ Dziewulski W., Jews admitted to the municipal law in Opole in 1814-1851, "Bulletin of the Jewish Historical Institute", No. 2 (118), p. 3. Olejnik B., Monograph of the Jewish Community in Strzelce Opolskie (1750– 1945), MA thesis at the University of Opole, Faculty of History and Pedagogy, Opole 2005, p. 8.
  21. ^ Janczak J., Distribution of religions in Silesia in the first half of the 19th century, Demographic past of Poland. Materials and Studies, Warsaw 1967, vol. 1, pp. 20–21.
  22. ^ Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 69–71.
  23. ^ 1 2 Borkowski M., A walk around the old Opole, "Gazeta w Opolu" 1999, No. 84.
  24. ^ 1 2 3 4 Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, p. 134.
  25. ^ Dziewulski W., Hawranka F., Opole. City Monograph, Opole 1975, p. 268.
  26. ^ Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 307.
  27. ^ Borkowski M., A walk around the old Opole, "Gazeta w Opolu" 2001, No. 27.
  28. ^ Borkowski M., A walk around the old Opole, "Gazeta w Opolu" 2000, No. 146.
  29. ^ Borkowski M., A walk around the old Opole, "Gazeta w Opolu" 1998, No. 262.
  30. ^ Archives of the Jewish Historical Institute in Warsaw, Gliwice Jewish Community, fond. Witnesses' testimonies (Accounts), ref. 3466, testimony of Irma Appel from Opole.
  31. ^ State Archives in Opole, team: Gestapo Oppeln, drawer no. 12, kk. 522, 548 or 550.
  32. ^ Czech D., Calendar of events in KL Auschwitz, Oświęcim 1992, p. 788; Adler HG, Theresienstadt 1941–1945. Das Antlitz einer Zwangsgemeinschaft, Tübingen 1955, p. 694.
  33. ^ Archives of the Jewish Historical Institute, Testimony of Irma Appel nee Cohn, b. August 15, 1881 in Mikołów, residing in in Opole, ul. Kołłtaja 6/5. The account written by Natan Szternfinkiel on May 19, 1947 in Katowice.
  34. ^ האוכלוסייה היהודית באופולה בין השנים 1796–1939 באתר השטאטל הווירטואלי
  35. ^ Borkowski M., Less than a century of peace (1816 - 1918), [in:] Opole. History and Tradition, ed. B. Link, K. Tarka, U. Zajączkowski, Opole 2011, pp. 91, 93, 96, 103 - data for the years 1871–1910.
  36. ^ Dubiel K., The territorial development of the city of Opole, Opole 1968, p. 35, table 5 - data for the years 1931–1939.
  37. ^ Idzikowski F., Opole. The history of the city until 1863, Opole 2002, pp. 191, 218–219 - data for the years 1796–1861.
  38. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 64.
  39. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 63.
  40. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 66.
  41. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 67.
  42. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 76
  43. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 79.
  44. ^ Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, pp. 132–134.
  45. ^ Schmidt J., The participation of members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 101–102.
  46. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812-1844, Opole 2009, p. 21.
  47. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 22.
  48. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812-1844, Opole 2009, p. 25.
  49. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 37.
  50. ^ Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city [in:] Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 69–71.
  51. ^ Borkowski M., A walk around the old Opole, "Gazeta w Opolu" 2000, No. 36.
  52. ^ Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city, [in:] Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 64.
  53. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 71.
  54. ^ Borkowski M., The Jewish community in Opole in the years 1812–1844, Opole 2009, p. 115.
  55. ^ Borkowski M., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, p. 135.
  56. ^ Eleonora Bergman gives a later date, 1842. See: Jagielski J., Bergman E., Preserved synagogues and houses of prayer in Poland. Katalog, Warsaw 1996, p. 96.
  57. ^ Jagielski J., Bergman E., Preserved synagogues and houses of prayer in Poland. Katalog, Warsaw 1996, p. 96.
  58. ^ Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Ziemia Lubuska, Warsaw 2008, p. 135.
  59. ^ Burchard gives the address of ul. Poniatowski
  60. ^ Cmentarz żydowski w Opolu Jewish cemetery in Opole, cmentarze-zydowskie.pl
  61. ^ Borkowski M., A walk around the old Opole, "Gazeta Wyborcza in Opole" 2001, No. 27.
  62. ^ Łabęcki H. and Z., Jewish Cemetery in Opole, "Opole Conservation Guide" 1989, vol. 6.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קהילת_יהודי_אופולה&oldid=40182048"