מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת העצמאות של אינדונזיה (באינדונזית: Perang Kemerdekaan Indonesia) היה סכסוך מזוין ומאבק דיפלומטי בין הרפובליקה של אינדונזיה לממלכה ההולנדית כמו גם מאבק סוציאלי פנימי בתקופת אידונזיה הפוסט-קולוניאליסטית של אחרי המלחמה. המלחמה החלה עקב הכרזת העצמאות של אינדונזיה ב-1945 ונמשכה עד הכרתה של הולנד באינדונזיה בסוף 1949.[1] המאבק בן ארבע השנים כלל לחימה ספורדית אך עקובה מדם ושינויים בחברה האינדונזית ושתי התערבויות דיפלומטיות בינלאומיות משמעותיות. כוחות צבא הולנדיים הצליחו לשלוט בערים הגדולות ובמרכזי תעשייה חשובים אך נכשלו מלעשות כן באזור הכפרי. עד 1949, הלחץ הבינלאומי על הולנד כמו גם הקיפאון הצבאי הוביל להכרה בעצמאות אינדונזיה. מלחמת העצמאות סימנה את סוף השלטון הקולוניאלי באיי הודו המזרחיים ההולנדיים חוץ מגינאה החדשה ההולנדית. המלחמה גם שינתה את המבנה החברתי באינדונזיה והובילה להפחתה בכוח של חלק מהשליטים המקומיים, הראג'ה.
