מיירה ברקינרידג'

מיירה ברקינרידג'
Myra Breckinridge
	כרזת הסרט "מיירה ברקינרידג'"
מבוסס על	מיירה ברקינרידג'
בימוי	מייקל סרנה
הופק בידי	דיוויד גילר
עריכה	דנפורד גרין
שחקנים ראשיים	מיי וסט, רקל ולש, רקס ריד, פארה פוסט, ג'ון יוסטון
מוזיקה	ג'ון פיליפס
צילום	ריצ'רד מור
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	פוקס המאה ה-20
חברה מפיצה	פוקס המאה ה-20
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	24 ביוני 1970
משך הקרנה	94 דקות/91 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט להט"בי, סרט המבוסס על יצירה ספרותית
	דף הסרט ב־IMDb

מיירה ברקינרידג' (באנגלית: Myra Breckinridge) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 1970 המתבסס על רומן באותו שם מאת גור וידאל. הסרט בוים על ידי מייקל סרנה, בהשתתפות רקל ולש בתפקיד הראשי. עוד מככבים בו ג'ון יוסטון בתפקיד באק לונר, מיי וסט בתפקיד לטישיה ואן הלן, פארה פוסט, רוג'ר הרן ורוג'ר כרמל. תאודורה ואן רנקל עיצבה את התלבושות, אף שאדית היד היא זו שעיצבה את מלבושיה של מיי וסט. הסרט נכלל ברשימת הסרטים הגרועים ביותר שהופקו אי פעם.

רקע

הסרט הוא אחד מבין שני סרטים שפוקס המאה ה-20 הוציאה בשנת 1970 תחת דירוג X (הסרט השני היה Beyond the Valley of the Dolls). בשנת 1978 האולפן הגיש ל-MPAA גרסה מקוצרת של הסרט, כ-91 דקות, והסרט דורג מחדש כ-R. שתי הגרסאות הופצו ב-DVD, אך הגרסה המקורית אינה מדורגת עוד היום. אף שהסרט נחשב כישלון מסחרי ואמנותי עם שחר��רו, היום הוא נחשב על ידי מבקרים רבים לסרט עשוי היטב שהקדים את זמנו. אחרים עדיין סבורים שמדובר בהפקה חובבנית, יומרנית הנעדרת כל שביב של שנינות. הסרט זכה למעמד של סרט פולחן והוא עדיין מוצג מדי פעם ברשתות הכבלים (בארצות הברית) בשעות המאוחרות. רקל ולש זכתה להצלחה רבה כסמל מין במהלך שנות ה-60 של המאה הקודמת, והיא קיוותה כי התפקיד יסייע לה לקבל תפקידים אחרים מעניינים יותר, אך הסרט חיסל כל למעשה כל תקווה שהוליווד תתייחס אליה ברצינות. מיי וסט חזרה להוליווד בגיל 70, לאחר שכבר פרשה. הופעתה בסרט יצרה פרסום רב עבור הסרט. תפקידה בסרט תרם להפיכתה לסמל תרבות של שנות ה-70 של המאה הקודמת, ותרם להחייאת הקריירה הקולנועית שלה. מספר תביעות הוגשו נגד מפיקי הסרט בגלל שילובם של מספר קטעים מסרטים הוליוודיים ישנים משנות ה-40, ללא קבלת רשות.

עלילה

עלילת הסרט אינה עוקבת באופן מדויק אחר הטקסט המקורי, כך נחשפות כבר בתחילת הסרט תפניות דרמטיות - למשל העובדה שמיירה הייתה למעשה גבר שעבר ניתוח לשינוי מין - בסצנה בה מיירון נמצא על שולחן הניתוח, ובסיומו של הסרט, כאשר הוא מתעורר ומגלה כי הניתוח עדיין לא בוצע.

שינויים נוספים כוללים את ההחלטה לתאר את מיירה כאישיות סכיזופרנית, המדמיינת את דמותה, לפני הניתוח, ��צידה. דמותה של מיירה שואלת מזו של רקל ולש עצמה, ומיירה אף פונה מספר פעמים ישירות אל הצופים.

הסרט הופץ לאחר ביטולו של קוד הייז בשנת 1968. כתוצאה מכך, האולפן היה יכול ליטול את החרות ליצור אחדות מהסצינות הפרודיות יותר, כמו סצנת האונס בקליניקה. בסצנה זו, מיירה סוחטת את אחד הסטודנטים כדי שיתיר לה לקשור אותו אל מיטת הבדיקות, שם היא אונסת אותו באמצעות דילדו שהיא לובשת על גופה. מדובר במקרה הראשון בו צולמה סצנה מסוג זה בסרט אמריקני מסחרי.

צוות השחקנים

מיי וסט - לטישיה ואן הלן
ג'ון יוסטון - באק לונר
רקל ולש - מיירה ברקינרידג'
רקס ריד - מיירון ברקינרידג'
פארה פוסט - מארי אן פרינגל
רוג'ר קרמל - דר. רנדולף ספנסר מונטאג
ג'ורג פורת' - צ'ארלי פלייגר ג'וניור
ג'ים באקוס - רופא
ג'ון קרדין - מנתח
אנדי דוין - קויטה ביל
גרדי סטון - קיד ברלו
קתלין פרימן - בובי דין לונר
מונטה לנדיס - וינס
טום סלק - חתיך
מייקל סטרנס - חתיך
דן הדייה - חולה
ויליאם הופר - השופט פרדריק ד. קנון

ההפקה

צילום הסרט לווה שערוריות אף הוא, בגלל היד החופשית שניתנה לבמאי, מייקל סרנה. סרנה חרג מהתקציב עד מהרה בגלל שיטות עבודה בלתי מקובלות, כולל פרקי זמן ארוכים שהוא בילה לבדו לצורך התבוננות, בזמן שהצוות כולו ממתין לו^[1]. בנוסף, סרנה הקדיש מספר ימים לצילום שולחנות עמוסים מאכלים עבור סצנת החלום, אשר הייתה בלתי חיונית לעלילה ורק מספר שניות ממנה שולבו בסרט לבסוף^[1].

קיימים גם דיווחים אודות חיכוכים בין רקל ולש ומיי וסט, שחזרה לעבוד לאחר שכבר פרשה, כדי לשחק בתפקיד לטישיה. יתרה מכך, מספר שחקנים אשר הופיעו בסרטים משנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, כעסו על השימוש בקטעים מהסרטים הללו בתוך הסרט, כדי להדגיש בדיחות, אבל במיוחד על שילובם בסצנת האונס. אחדים מהם, כמו לורטה יאנג, בטי גרייבל ושירלי טמפל תבעו בהצלחה את המפיקים בדרישה להסיר קטעים אלו.

אף שהסרט לא זכה להצלחה מסחרית, הוא הצליח לעורר עניין מחודש במיי וסט והפך קליסקת פולחן. הסרט כמעט ולא הוצג בטלוויזיה האמריקנית בגלל הנושאים בהם הוא עוסק. הוא יצא לאחרונה ב-DVD עם מספר שינויים — אשר נועדו להבהיר את סיומו (מיירון לא השלים את ניתוח שינוי המין) והסצנה החותמת צולמה בשחור לבן.

טריוויה

בשנת 1993, גור וידאל כתב, "אף שמעולם לא צפיתי בסרט, ידוע לי כי על אף הנוכחות האייקונית של ולש ווסט, הספר כמעט ולא נמכר במשך כעשור לאחר מכן בגלל שהסרט נחשב כה רע."
הסרט אפשר את הופעת הבכורה של טום סלק, בתפקיד זעיר בתור אחד ה"חתיכים" של מיי וסט.
כאשר הסרט יצא, המגזין טיים כתב כי "הסרט מיירה ברקינרידג' משעשע כמו מטריד קטינים. הוא עלבון לאינטליגנציה, פגיעה בטעם הטוב ותועבה לעין."^[2]