לאומיות אוקראינית

לאומיות אוקראינית (באוקראינית: Український націоналізм) היא האידאולוגיה לפיה האוכלוסייה האוקראינית מהווה אומה בעלת זכות להגדרה עצמית במדינת לאום משלה, שיש לטפח את שפתה ותרבותה הייחודיות.

המצע שעליו נבנתה התפיסה הלאומית האוקראינית בתקופה המודרנית נטוע בהיסטוריה ובגאוגרפיה של המרחב: הארץ סביב נהר הדניפר, ליבה של המדינה דהאידנא, היוותה רצף טריטוריאלי; הניבים הסלאביים המזרחיים שדוברו על ידי יושבי האזור נבדלו במידת-מה מן האחרים הסובבים, בעיקר עקב השפעה פולנית חזקה; וממלכת גליציה-ווהלין וההטמאנות הקוזאקית סיפקו מסורת של קיום פוליטי עצמאי.

במפנה המאה ה-19, כשרעיון הלאומיות הגיח מגרמניה בתגובה ליומרה האוניברסלית של הכיבוש הצרפתי, נמצאו התנאים לקליטתו במה שיהפוך לאוקראינה. בשטח שנשלט על ידי רוסיה, השלטון הצארי הריכוזי כרסם בזכויות-היתר של האליטות המקומיות, נכדי קציני הקוזאקים מן ההטמאנות, בקצב שעלה על מהירות טמיעתן במעמד הגבוה של האימפריה; רבים ספגו התנשאות מבני המטרופולין, ופיתחו בתגובה ניכור כלפי אלו. ב-1805 ביטל הממשל את ההכרה האוטומטית בזכותן של משפחות הקוזאקים המיוחסות לתבוע לעצמן מעמד אצולה: גל המנשרים הנזעמים שחוברו בתגובה, חידד את התודעה הנבדלת ואת ההתעניינות בהיסטוריה המקומית.

בחלק ההבסבורגי של אוקראינה, שעיקרו היה חבל גליציה, השלטון בכיפה ההבסבורגי היה סובלני. בהיעדרו של מעמד אצולה (זה נטמע כליל בתרבות הפולנית מזה מאות בשנים), האליטה היחידה בנמצא הייתה משפחות הכמורה המיוחסות שניהלו את הכנסייה היוונית-קתולית. בגליציה, המניע שהצית את ההתעוררות הלאומית היה הרפורמות של יוזף השני, שהקים בתי-ספר יסודיים לצמיתים האנאלפביתים בשפתם החל ב-1782, וסמינרים גבוהים לכמרים. הדרישה ללמד ב"סלאבו רוסינית" הפכה לחוק קבע ב-1818; ההסלאבונית הכנסייתית ששימשה בטקסי הדת ובספרות הייתה מרוחקת מלשון הדיבור, והכמרים נאלצו לחקור את הניב העממי ולהגדירו.

כברוב אירופה, השלב הראשון של התגבשות הלאומיות היה גילוי סנטימנטליות ועניין מצד המשכילים בהווי של האיכרים הנחשלים, שהוסיפו לדבר בשפה המקומית. ב-1816 החלו מספר כמרים בפשמישל להוציא לאור ספרי לימוד שנועדו עבורם. ב-1818 פרסם אולכסי פבלובסקי את ספר הדקדוק הראשון שעסק בניב העממי, וב-1832 חיבר הריהורי קוויטקה-אוסנוביאננקו את יצירת הספרות הגבוהה הראשונה בשפה שכינה "לשון הצמיתים". ב-1837 נתפרסם בגליציה אלמנך של שירים וסיפורים עממיים בידי שלושה פרחי סמינר, מרקיאן ששקביץ', יעקב הולובצקי ואיוואן והילביץ'. גשר בין המעמד הגבוה, שרכש את השפה המקומית באופן מלאכותי, לבין דובריה לאמיתה, הופיע ב-1840 בדמותו של טאראס שבצ'נקו, צמית משוחרר שהיה לסופר, משורר ואמן.

ב-1845 התארגנה אגודת הסתרים "אחוות קירילוס ומתודיוס" באוניברסיטת קייב. הרוח החיה בה הייתה ההיסטוריון מיקולא קוסטומרוב, שחתר בכתביו לבסס את קיומה של "אומה דרום-רוסית" שנבדלה מ"האומה הרוסית רבתי" והייתה לה שפה נפרדת, בניגוד להנחות היסוד של המשטר הצארי. ב-1847 נעצרו האינטלקטואלים שהיו חברים באחווה, בכללם שבצ'נקו, ועל רובם נגזרה גלות.

בעת אביב העמים של 1848, המיעוט הפולני האמיד והדומיננטי בגליציה האוסטרית התקומם ותבע בכורה. השלטונות תמכו בתגובה בהתכנסותה של "המועצה הרותנית העליונה", שנועדה לייצג את האינטרסים של הרותנים (כפי שנקראו הסלאבים המזרחיים) ולשמור על רוב האיכרים בצדו של הכתר. המועצה הכריזה כי הרותנים לא היו לא פולנים ולא רוסים, אך השתייכו לאותו העם כמו אחיהם בצד הרוסי של אוקראינה. היא תבעה חלוקה של גליציה, הכרה וטיפוח של שפת העם וייצוג פוליטי עבורו. המועצה פורקה ב-1851, לאחר דיכוי המהפכות; השלטון התיר את המשך התפתחותה של השפה, ואף מינה פרופסור ללימודה באוניברסיטת למברג, שנעשתה למוקד אינטלקטואלי של הלאומיות האוקראינית.

עלייתו של אלכסנדר השני לכס ב-1855 הִשיבה רוח ליברלית, והאינטלקטואלים של "אחוות קירילוס ומתודיוס" חזרו מן הגלות ומבתי-הכלא. קוסטומרוב, שבצ'נקו, עמיתיהם ו"אוקראינופילים" אחרים התקבצו ב-1858 בסט. פטרבורג בחוג ספרותי חשאי-למחצה שכונה "הרוֹמָדַה". בין 1861 ל-1862 הם הוציאו לאור את כתב-העת "אוסנובה"; ב-62' חיבר פבלו צ'ובינסקי את השיר "תהילת אוקראינה לא אבדה ולא חרותה".

הרעיון ה"אוקראינופילי" צבר תנופה גדולה עקב נהירה לא-צפויה מצד האליטות. דור קודם לכן, לאחר מרד נובמבר הפולני ב-1831, נישלו הרשויות הצאריות כ-40,000 בני-אצולה דוברי פולנית מתאריהם. חלק ניכר מילדי אותן משפחות, שאיבדו את מעמדן אך לא את השכלתן, הגיע להכרה שתמיכת האיכרות היא שחסרה במרד, ואימצו אתוס פופוליסטי של התקרבות לצמיתים, בדומה לנרודניקים; ההזדהות עם פשוטי העם הביאה כמה מהבולטים שב"משוגעים לצמיתים" (חלוֹפּוֹמָנים), כפי שנקראו, לזנוח את פולניותם ולאמץ את זהותם הלאומית ה"מקורית". אישים כמו הרופא-שנעשה-היסטוריון וולודימיר אנטונוביץ' למדו לדבר בלשון הכפריים והתהלכו לבושים בחולצות רקומות ובכובעי פרווה גסים, כשהם מזהירים את האצולה כי עליה להשתלב בעם הפשוט ולאהבו, או להיכחד. הממשל הצארי, שנזקק לכל בעל-ברית אפשרי במאבקו לדכא את הלאומיות הפולניות בספר המערבי, שמח על הכרסום בה (הפופוליסטים הנלהבים אף המירו את דתם מקתולית לאורתודוקסית) ועל אף חשדנותו, סבל את התופעה. החלופומנים הקימו "הרומדות" נוספות בכל רחבי אוקראינה, הגדולה והפעילה שבהן בקייב; לצד פעילות אינטלקטואלית בקרב חבריהן, הן עסקו בהנחלה של התודעה והתרבות שניסחו להמונים באמצעות בתי-ספר של יום ראשון. 67 מוסדות כאלו פעלו ברחבי הארץ ב-1862.

הסובלנות שגילה הממסד הרוסי נמוגה במהירות. ב-1863 התמרדו הפולנים שוב, ונסכו ברשויות נחישות לחסל כל גילוי בדלני. הוחלה מדיניות דיכוי נוקשה. אף ברמה העיונית, התחלף הפאן-סלאביזם הפלורליסטי יחסית בלאומיות כלל-רוסית שוביניסטית, שדרשה לא רק נאמנות לצאר אלא גם טמיעה ב"אומה הרוסית רבתי", ש"האומה הרוסית הקטנה" — השם הישן והפופולרי לתושבי הארץ, שהדגיש את נאמנותם למוסקבה — הייתה אך ענף נחשל שלה. היכולת להחזיק בנאמנויות מרובות ולהיות "אוקראינופיל" ונתין מהימן נפגעה. ביולי 1863 פרסם שר הפנים פיוטר ואלוייב צו שקבע שהלשון "הרוסית הקטנה" איננה שפה נפרדת אלא רוסית משובשת, ואסר על רוב הפרסומים בה. בתי-הספר של יום ראשון נסגרו, וההרומדות צמצמו את פעילותן או פורקו. התנועה התגמדה חזרה לעיסוק של אינטלקטואלים בפולקלור ובהיסטוריה, ואף בצורתה זו לא זכתה לרווחה. ב-1876 פרסם הקיסר צו שהרחיב את האיסור על שימוש באוקראינית, ופיטר כמה אקדמאים שעסקו בה, ובראשם הפרופסור מיכאילו דרהומנוב, איש ההרומדה של קייב. לצד המכה שספג הרעיון האוקראינופילי, הוביל הדבר דיאלקטית לחידוד נוסף של הזהות המקומית ולפתיחת האפשרות להעניק לה היבט פוליטי. דרהומנוב, בעצת חבריו, גלה לז'נבה, שם היה חופשי לפרסם את חזון ה"אוקראינופילים" ברמה. הוא שילב סוציאליזם עם לאומיות, והטיף לכך שטרם תיפתר הבעיה החברתית והאיכרים יגאלו מעוניים ופיגורם, התקדמות פוליטית לא תתאפשר בכל מקרה.

בגליציה הייתה האינטליגנציה דוברת-האוקראינית חופשית מדיכוי שלטוני, ופנויה לעסוק בדיונים אקדמיים. המריבות בין התנועות הלאומיות שביקשו את הזדהותם של הסלאבים המזרחיים באזור לא פסחו עליה: בשלהי שנות ה-1860 אירע פילוג בין המפלגה השמרנית, בני מעמד הכמורה המבוגרים, ששמרו על זיקה לפאן-סלאביזם הישן והיו מלוכנים מסורים, לבין שתי קבוצות פוליטיות עולות: מחד לאומנים כל-רוסים, ומנגד פופוליסטים, שהיו מקורבים ל"אוקראינופילים" בשטח הרוסי (אם כי הוסיפו להשתמש ב"רותנים" ככינוי לעמם עד שלהי המאה). כתמיד בגליציה, הפולמוס התבטא בראש ובראשונה בשאלת לשון הלימודים בבתי-הספר. הפופוליסטים, שהתארגנו לראשונה ב"חברת הנאורות" שקמה בלמברג ב-1868, ביקשו לתקנן שפה על בסיס להגם של האיכרים, תוך אימוץ מפעלם הספרותי של שבצ'נקו וחבריו במזרח, ודחיית הסלאבונית המיושנת של השמרנים והרוסית של הפרו-רוסים. בהיעדר צנזורה, העיתונים וכתבי-העת של הפופוליסטים בגליציה הפכו לבימה עבור ה"אוקראינופילים" הנרדפים, שרבים מהם עברו את הגבול והבריחו את פרסומיהם חזרה לאזור הרוסי. מלבד הסופרים והפעילים הגולים, לא חסרו הפופוליסטים במערב יוצרים משלהם, ראש וראשון להם איוואן פרנקו.

אף שהפרו-רוסים בלעו את המפלגה השמרנית, והסבו את מוסדותיה לקידום השפה הרוסית, וחרף אהדה בלתי-מבוטלת בקרב האוכלוסייה, הם לא יכלו להתחרות בכושר הארגון של יריביהם: עד ראשית המאה ה-20, "חברת הנאורות" הקימה רשת של 1,700 חדרי קריאה ציבוריים, הפיצה פרסומים באוקראינית מודרנית בהיקף של 650,000 עותקים, וארגנה 500 קואופרטיבים שונים שסיפקו אשראי, ציוד ותמיכה לאיכרים. ב-1885 ארגנו הפופוליסטים את "מועצת העם", המוסד הפוליטי העליון שריכז את פעילות התנועה.

בשתי הנחלות האוסטרו-הונגריות האחרות מלבד גליציה שהייתה בהן אוכלוסייה רותנית גדולה, בוקובינה ורותניה הקרפטית, הלאומיות האוקראינית נתקלה בתגובות הופכיות. רעיונות הפופוליסטים פשטו במהרה בבוקובינה, ששכנה בחלק האוסטרי. הם בנקל הן על השמרנים הפאן-סלאבים והן על הפרו-רוסים, שהיו מועטים וחלשים יותר מבגליציה. מנהיגיהם, המלומד סטפן סמל-סטוצקי ובעל האחוזות מיקולא וסילקו, הכניסו שלושה צירים ללנדטאג המקומי וציר לרייכסראט בווינה הבירה. לבתי-הספר באוקראינית ניתנה עצמאות ומפקח משלהם, והוקמו מסגרות רבות. הלאומיות האוקראינית פרחה בחבל בעשורים הבאים. רותניה הקרפטית, במחצית ההונגרית של הקיסרות, הייתה כה נחשלת ומפגרת עד שרעיונות מודרניים כמעט לא היו רלוונטיים לתושביה. השכבות המשכילות העדיפו להתבולל בתרבות ההונגרית; הפרו-רוסים זכו להצלחה ניכרת, וכמה אינטלקטואלים מקומיים אף קידמו זהות מקומית, נבדלת מהאוקראינית.

ב-1890, השלטונות האוסטריים ניסו להביא לפשרה רותנית-פולנית בגליציה, עקב חששם ממלחמה קרבה עם רוסיה. השמרנים/פרו-רוסים היו אנטי-פולניים במובהק, וסירבו. ציר הפרלמנט הפופוליסט יוליאן רומנצ'וק, ראש "מועצת העם", הסכים. נפתח "עידן חדש" קצר ימים בחבל, שכלל ויתורים מסוימים מצד הפולנים. השלטון נטה עתה לטובת הפופוליסטים, שהיו ממילא הקבוצה הגדולה יותר בקרב הרותנים, וב-1892 העניק להם ניצחון בחזית העיקרית. משרד החינוך האוסטרי קבע את הלשון העממית כבסיס לשפת ההוראה בבתי-הספר הרותנים.

באותו העשור, לנוכח העוינות כלפי רוסיה שדיכאה את בני עמם בשטחים שבשלטונה וקידמה את לאומיותה שלה על חשבונם, הפופוליסטים בגליציה דחו את השמות "רותניה", "רוס" ו"רותנים" ככינוי לארצם ולעמם. הם החלו להשתמש יותר ויותר בשמות "אוקראינה" ו"אוקראינים", שהתקבעו סופית כדור לאחר מכן, סביב מלחמת העולם הראשונה.

לא כל הפופוליסטים הגליציאנים היו תמימי דעים לגבי שיפור היחסים עם הפולנים. עוד ב-1890 התפלגו איוואן פרנקו, מיכאילו פבליק ואישים אחרים והקימו את "המפלגה הרותנית-אוקראינית הרדיקלית". קבוצת פרנקו-פבליק פעלה ברוחו של דרהומנוב (אם כי הוא התנגד לייסוד המפלגה והשלים עמה רק לאחר מעשה), שהיה מורה דרכה האינטלקטואלי בשנותיה הראשונות. הרדיקלים היו מחויבים לסוציאליזם ולשינוי חברתי, עד כדי כך שהסוציאל-דמוקרטים קראו להם להצטרף אליהם, אך מחויבים בה במידה לאינטרסים הלאומיים.

אחד ממייסדי המפלגה, ויאצ'סלב בודזינובסקי בן ה-22 (בן לאם פולניה), הקצין מעל לכל דרישה שדרהומנוב או כל פעיל אוקראיני/רותני אחר העלו עד אותה עת. בקונגרס הייסוד שנערך בלמברג בין ה-4 ל-5 באוקטובר 1890, הוא הצהיר שבעוד שלגליציה המזרחית המאוכלסת באוקראינים מגיעה לכל הפחות אוטונומיה במסגרת האימפריה כמו להונגריה, דרישת המקסימום צריכה להיות איחוד של כל הנחלות בהן שכנו דוברי השפה, הן אלו שבאוסטריה והן אלו שברוסיה, והקמתה של מדינה עצמאית. פרנקו ופבליק התנגדו בתוק�� להצעה, ובודזינובסקי היה היחיד שהצביע בעד; מבין הנוכחים, רק יוליאן בצ'ינסקי (אנ'), שהיה חסר זכות הצבעה בתור קטין, תמך בו.^[1] שנתיים לאחר מכן, בצ'ינסקי הצעיר פיתח עוד את הרעיון וניסחו כתביעה בלעדית ועקרונית בספרו "אוקראינה אירדנטה". פרנקו ודרהומנוב התנגדו שוב לרעיון, והמנשר פורסם רק מקץ עוד שנתיים, ב-1895. בצ'ינסקי קרא להקמת "אוקראינה אחת, גדולה וחופשית, מנהר הסאן ועד להררי הקווקזוס."

על אף חוסר הרצון של ההנהגה, הרוב בכינוס המפלגה הרדיקלית תמך בבצ'ינסקי והכליל את העיקרון במצע בכנס הכללי בסוף אותה שנה. פרנקו הצליח להגביל את היוזמה לרמה הפדרטיבית, ולא להכניס דרישה מעבר למעמד אוטונומי בתוככי הקיסרות. אך לקראת סוף המאה, הן פרנקו והן פבליק קיבלו את העמדה של הצעירים, והחלו לקרוא לקידומה בעצמם. ב-1899 התפצלה המפלגה הרדיקלית לשלוש סיעות, אחת נאמנה לדרהומנוב ולמשנתו, שנייה סוציאל-דמוקרטית במובהק, ושלישית לאומית שהלכה והתרחקה מהסוציאליזם. זו האחרונה, שכללה את בודזינובסקי ופרנקו, חברה שוב לפופוליסטים המתונים של רומנצ'וק, שקיבלו אף הם את הצורך בעצמאות, לאחר שהפשרה עם הפולנים נכשלה. מן האיחוד קמה "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" בראשות רומנצ'וק.

התנועה הלאומית זכתה להישג חשוב ב-1900, עם מינויו של אנדריי שפטיצקי לארכיבישוף הכנסייה היוונית-קתולית. שפטיצקי, בן למשפחת אצולה רותנית עתיקה שעברה פולוניזציה ושחונך כרומי-קתולי, התוודע ללאומיות הפופוליסטית בגיל 23 והמיר את דתו. תחתיו הפכה הכנסייה, שהשפעתה החברתית הייתה מכרעת, להפצת התודעה והזהות האוקראיניות. במאי 1900 הקים קירילו טרילובסקי את חברת הסיץ', הכלאה בין תנועת נוער פטריוטית למועדון ספורט, שעסקה בחינוך גופני ובשדאות. כמה ארגונים דומים בדמותה צצו במהרה. עד ערב מלחמת העולם הראשונה הסיץ' לבדה מנתה 80,000 חברים.

בצד הרוסי של הארץ, בינתיים, התנועה האוקראינית שדוכאה מזה חצי יובל שבה ואזרה מעט עוז, על רקע התעצמות הפעילות הרדיקלית והאופוזיציונית נגד הצאר במחתרת. ב-1900, קבוצת סטודנטים אוקראינים מחרקיב שדגלה ברעיונות חוקתיים וסוציאל-דמוקרטיים, העדיפה שלא להצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכל-רוסית, כמו רוב בני גילם, אלא להקים ארגון לאומי נפרד. כך קמה "המפלגה האוקראינית המהפכנית" בראשות מיקולא מיכנובסקי, שהתגורר מספר שנים בלביב והכיר שם את איוואן פרנקו ופעילים אחרים. זמן קצר טרם ייסוד המפלגה, פרסם מיכנובסקי בלביב את המנשר "אוקראינה העצמאית", בו קרא לריבונות מלאה ולניתוק גמור מרוסיה, להבדיל מאוטונומיה כלשהי במסגרת פדרטיבית כל-רוסית. רוב חברי המפלגה עזבו אותו ואת רעיון העצמאות לטובת דבקות בסוציאליזם, אך מיכנובסקי הוסיף לפרסם ולארגן. ב-1902 פרש והקים את "המפלגה העממית האוקראינית" ושכלל את משנתו הלאומית ב"עשרת הדיברות" שחיבר, בהם הגדיר את הרוסים, הפולנים והיהודים כאויבים וגינה נישואי תערובת. הוא אף קרא לטרור נגד משטר הצאר, ואנשי מפלגתו פוצצו אנדרטה לסופר הרוסי פושקין.

הרדיקלים בעלי התודעה הלאומית מסוג זה היו מעטים מאוד: בניגוד לצד האוסטרי, בהיעדרן של מסגרות חינוכיות, חברתיות ופוליטיות אוקראיניות, ניעות חברתית ועיור היו כרוכים כמעט תמיד בהתבוללות לתוך הלאומיות והלשון הרוסיות. כפריים דוברי-אוקראינית שהיגרו לערים הגדולות כדי להשתכר כפועלים בבתי-החרושת, וביקשו השכלה, תרבות ובידור, שימרו לכל היותר מעין זהות אתנית של "רוסים קטנים".

ב-1904 פרסם מיכאילו הרושבסקי, אוקראיני יליד רוסיה ששימש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת למברג, את מאמרו "אודות המתווה המקובל של ההיסטוריה 'הרוסית' (הגרשיים במקור)." הרושבסקי תקף את ההיסטוריוגרפיה המקובלת שרווחה באימפריה הצארית, ברוחו של וסילי קליוצ'בסקי, שהציגה את האוקראינים כענף נחשל של האומה הרוסית הגדולה, שאוחד לתוכה מחדש לאחר שחרורו מהעושק הפולני בימי חמלניצקי. תחת זאת תיאר אותם כאומה נפרדת מאז ומתמיד, שלא שוחררה על ידי הרוסים אלא נכבשה ושועבדה באכזריות. הרושבסקי היה לאבי ההיסטוריוגרפיה הלאומית האוקראינית. הכינויים "רוסים קטנים" ו"רוסיה הקטנה", שהומצאו על ידי האליטה באוקראינה במאה ה-17 וה-18 כדי להדגיש בפני הצאר את מחויבותו כלפיהם, הפכו בכתבי הרושבסקי לשמות גנאי.

מהפכת 1905 ברוסיה הביאה קץ לאוטוקרטיה, ושינתה חדות את המאזן הפוליטי במדינה. כל מי שדוכאו בדור הקודם הורשו לצאת מן המחתרת, ובכללם הפעילים האוקראינים, ששאיפותיהם לא נראו עתה כה תלושות. הרושבסקי שב לרוסיה כדי להקים מסגרות מן הדגם הגליציאני. צו אמס לא נאכף עוד, גם אם לא בוטל רשמית, ואף הותר לשאת הרצאות אוניברסיטה באוקראינית. בדצמבר 1905 קמה בקייב מפלגה לאומית גדולה יחסית ומתונה, "המפלגה הדמוקרטית-רדיקלית האוקראינית", בראשות האתנוגרף בוריס הרינצ'נקו ובעל האחוזות יבהן צ'יקלנקו. הדמוקרטים-רדיקלים ביקשו אוטונומיה רחבה בתוככי רוסיה פדרטיבית. הייתה להם השפעה בלתי מבוטלת, והם פרסמו את היומונים הראשונים באוקראינית באימפריה הצארית. מבין הצירים בפרלמנט החדש שהצטרפו למועדון האוקראיני, יותר מ-40 בממוצע, רוב גדול נמנו על הדמוקרטים-רדיקלים. כבורגנים ליברלים הם הזדהו מאוד עם מפלגת הקדטים.

הליברליזציה שלאחר 1905 הייתה קצרת ימים, ופגה ברגע שהמשטר התייצב. בשלהי 1907 שונו חוקי הבחירות והחל מסע דיכוי נוקשה נגד כל מי שלא מצא חן בעיני הצאר. חברי פרלמנט אוקראינים נעצרו, וייצוגם במושב הפרלמנט השלישי ירד חדות. מוסדות אוקראיניים רבים בשטח בשליטת רוסיה נסגרו, והתנועה כולה כמעט וירדה שוב למחתרת. בעיתונות ובמוסדות ההשכלה יצאו נגד עצם הרעיון של קיום אוקראיני לאומי נפרד מ"האומה הרוסית רבתי", אף אם בצורתו המתונה שקידמו הדמוקרטים-רדיקלים. יוצאי המפלגה הקימו בחשאי את "אגודת האוקראינים המתקדמים", כדי להמשיך ולתאם פעילות חינוכית וארגונית בקרב שישים סניפיה.

ערב מלחמת העולם הראשונה, הפולנים בגליציה, שצפו עימות צבאי, הקימו בתמיכת הרשויות אגודות חצי-צבאיות לאימון לוחמים לשעת פקודה, שהוסוו בקושי כמועדוני ספורט. קירילו טרילובסקי, מייסד אגודת הסיץ' האוקראינית, נתלה בתקדים (הוא העתיק במדויק את תנאי הארגון הפולני והגישם לרשויות בידעו שלא יוכלו לסרב) והקים במרץ 1913 את אגודה משלו באותה מתכונת.

בשלהי יולי 1914, חודש לאחר ההתנקשות בסרייבו, פרצה המלחמה שהכל חששו ממנה. ב-1 באוגוסט התקבצו נציגי המפלגות האוקראיניות באוסטריה והקימו את "המועצה האוקראינית העליונה" כגוף מייצג, וקראו לנאמנות לאוסטרו-הונגריה נגד רוסיה (הפרו-רוסים, שקיוו להנחיל לאיכרים הרותנים הרבים שעוד היו חסרי מודעות הפוליטית וברי-עיצוב את לאומיותם שלהם, היו עדיין כח משמעותי) ולהתנדבות לצבא. מתוך 28,000 שנענו לקריאתם, הצבא האוסטרו-הונגרי גייס 2,500 איש והציבם בחטיבה ייעודית, "רובאי הסיץ' האוקראיני". בשלהי הקיץ ניגפה האימפריה בפני האויב, והרוסים השתלטו על גליציה המזרחית. במשך שנת שלטונם בחבל, הם קידמו את הפרו-רוסים, ורדפו עד חרמה את המוסדות הלאומיים האוקראיניים.

מיד עם פרוץ המלחמה, הוקם בווינה "האיחוד לשחרור אוקראינה" על ידי גולים מהצד הרוסי של הארץ, שנתמך ישירות על ידי הממשלה. הגולים, שהיו תלויים לגמרי במארחיהם, קראו למדינה עצמאית בשטחים שתחת השלטון הרוסי, אך לא הביעו עמדה לגבי הנחלות האוקראיניות באוסטרו-הונגריה. מנגד להם, "המועצה האוקראינית הכללית" שהוקמה על ידי חברי רייכסראט אוקראינים, צירפה לכך תביעה לחלוקת גליציה ולקבלת אוטונומיה במסגרת האימפריה.

בקיץ 1915, נכנסה גרמניה למלחמה בחזית הגליציאנית. בתוך חודשים ספורים, נהדפו הרוסים מן החבל ומשטחים נרחבים אחרים. האלמנטים הפרו-רוסיים בגליציה נמלטו עם מיטיביהם, וזה היה סופה של התנועה הרוסופילית במערב אוקראינה.

• Nationalism באנציקלופדיה האוקראינית המקוונת (באנגלית)

• Serhy Yekelchyk, Ukraine: Birth of a Modern Nation. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2007.