כפר אוריאל

כפר אוריאל

עובדים עיוורים מייצרים מטאטאים בבית המלאכה
מידע
עיר	גדרה
תאריך ייסוד	1950
קואורדינטות	31°48′55″N 34°46′57″E / 31.81523611°N 34.78241111°E / 31.81523611; 34.78241111
מפת מיקום מפה דינמית (למפת השפלה מוגדלת)   כפר אוריאל (למפת השפלה רגילה)   כפר אוריאל (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום כפר אוריאל (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום כפר אוריאל כפר אוריאל כפר אוריאל מפת  __ גדרה  __ בני עי"ש [‌למפה דינמית של השפלה וסביבותיה‌] מצפון וממזרח: __ מועצה אזורית ברנר ממזרח ומדרום: __ מועצה אזורית נחל שורק מדרום: __ מועצה אזורית באר טוביה ממערב: __ מועצה אזורית גדרות tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

כפר אוריאל היה מיזם ליישוב ושילוב בתעסוקה של עולים עיוורים ובני משפחותיהם בגדרה. בין השנים 1950–1967 שוכנו עולים בעלי ליקויי ראייה בשיכון מגורים שבסמוך לו פעל מפעל תעסוקתי. על אף היותו מיזם חד-פעמי ויחיד מסוגו, כפר אוריאל שיקף את קוויה הכלליים של המדיניות שננקטה בשנותיה הראשונות של ישראל בסוגיית קליטת עולים בעלי מוגבלויות ראייה. כיום מהווה הכפר שכונה רגילה בגדרה המאוכלסת עדיין ברובה על ידי תושביו המקוריים של הכפר וצאצאיהם.

העולים שהגיעו לכפר היו בני 60 משפחות יוצאות תימן, עיראק, פרס, בולגריה ופולין.

במסגרת גל העלייה הגדול שהגיע לישראל לאחר הקמת המדינה, נמצאו בין העולים בעלי נכויות פיזיות שונות ובהם עיוורים וכבדי ראייה. עולים אלה לא יכלו להשתלב בתהליך הקליטה הרגיל במעברות, שכלל מעבר הדרגתי לעצמאות כלכלית, ועל כן נזקקו לפתרונות אחרים. בשל האינטרס המשותף למדינה ולעולים עצמם לקיום עצמאי, רוכזו העיוורים תחילה בכמה מחנות הכשרה בעין שמר, בראש העין, בבית ליד ובירושלים, שם עברו הכשרה מקצועית למלאכות כמו ייצור מזרנים, מטאטאים, מחצלות ועוד. בשנת 1949 הקים ארגון הג'וינט את "מלב"ן" (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים) - מרכז שירותים לטיפול בעולים חולים, קשישים ונחשלים. בין היתר, טיפל מלב"ן בעיוורים, עבורם הקים בתי חינוך ומפעלים מוגנים. פרויקט הדגל של מלב"ן היה הקמת כפר ייעודי עבור העיוורים בו יחיו עם משפחותיהם ויעבדו, בהתאם לתפיסות שרווחו עד המחצית השנייה של המאה העשרים וראו בהקמת מסגרות נפרדות עבור בעלי נכויות שיטה מיטבית לשיקומם.

בשנת 1950 הוצע על ידי אחד מפקידי הסוכנות היהודית להקים בגדרה כפר עבור מאה משפחות שראשיהן עיוורים. על פי התוכניות, הגברים העיוורים יעבדו במפעל, בעוד הנשים, שהיו פיקחות ברובן, יקבלו לטיפולן משק עזר קטן. באתר המיועד הוקמו צריפי עץ שוודיים קטנים, תנאים משופרים לעומת שכונות הפחונים במעברות הסמוכות. כמו כן, הוקמו חמישה מבנים שנועדו לשמש כמפעל.

לקראת סוף שנת 1950 החלו הסוכנות היהודית ומלב"ן לערוך רשימות של עיוורים שחיו במחנות העולים, על מנת לבחור מתוכם מועמדים המתאימים לפרויקט מהבחינות הבאות: מצב בריאותי, גיל, מצב משפחתי וארץ מוצא. אכלוס הכפר נעשה במדורג עד שבסוף שנת 1951 חיו בו 73 משפחות, כמחצית מהן יוצאות תימן (36 משפחות), כשליש יוצאות עיראק (22) והיתר יוצאות בולגריה (16). כמעט כל ראשי המשפחות בכפר היו עיוורים, מרביתם כתוצאה מתאונה או מחלה.

תחילה כונה הכפר "כפר העיוורים" או "שיכון העיוורים", עד שבמרץ 1951 בחרה המועצה המקומית של גדרה בשם הסמלי "כפר אוריאל" כשמו של השיכון. משמעות השם היא כי גם בהיעדר מאור עיניים האל הוא אורם של התושבים.

למנהלו של הכפר התמנה ניסן הגל, עורך דין ודוקטור למשפטים יליד פולין (1908), שהתעוור ממחלה בשנות ה-30 לחייו ועלה לישראל בשנת 1949. הגל התגורר יחד עם אשתו בתו ובנו באחד מצריפי הכפר בשנותיו הראשונות ועבר לאחר מכן לבית אבן במושבה גדרה. בשנת 1961 עבר לרמת גן משם היה מגיע לעבודתו בכפר מדי יום.

הרב מאיר צובירי התמנה לרב הכפר וסיפק את צורכי הדת של התושבים, הדתיים ברובם. בהתכתבויותיו עם משרד הדתות הציג הרב צובירי את היקף עבודתו ותפקידיו ואת הקשיים הייחודיים הנובעים מהיות תושבי הכפר עיוורים. אחד התושבים, שהיה כבד ראייה, התמנה לעגלון של הכפר ובאחריותו היו פינוי האשפה, הובלת מצרכים וקרח ועוד.

בתחילת פעילותו של הכפר ליוו מדריכים חקלאיים את הקמת משקי העזר.

הכפר תוכנן מראש כך שיתאים לצרכיהם הייחודיים של תושביו העיוורים. בניגוד לשיכוני עולים אחרים, נסלל בכפר כביש אספלט כבר מראשיתו, הודות ללחצים מצד משרד העבודה ומלב"ן על מועצת גדרה. כמו כן, הוקם מעקה, לטובת העיוורים, לאורך השבילים שחיברו בין צריפי המגורים למפעל, וב-1963 אף הוצב רמזור מיוחד שנשלט על ידי העיוורים אשר ביקשו לחצות באמצעות מפתח שקיבלו לרשותם^[1].

נוסף על אלה, הוקמו בשכונה שירותים נוספים, בנפרד מהשירותים שקיבלו יתר תושבי המושבה, כדוגמת מרפאה, צרכנייה, מקווה טהרה, בתי כנסת ובית תרבות. בסיועם של משרד החינוך וארגון ויצו הוקם גן ילדים במיוחד עבור ילדי השכונה וכן הוקם על גבול הכפר בית ספר יסודי ששימש גם ילדי שכונות אחרות בגדרה.

רווחתם של העובדים הייתה חשובה למלב"ן שדאג לספק להם מוצרים כמו תנורים ושמיכות במחיר מוזל, שלח אותם לבתי הבראה מדי שנה ואף העניק להם, הודות לתרומות מחו"ל, מוצרים מיוחדים לעיוורים כמו שעונים ומכשירי רדיו ייעודיים.

בספרו נער האופניים מתאר הסופר אלי עמיר את החיים בכפר בראשית שנות החמישים. התיאור ממחיש את קשיי המחייה האובייקטיביים בשנים הללו בכפר וגם את הקיפוח, ההשפלה וההזנחה שחש הסופר, הוריו, שלוש אחותיו ושלושת אחיו מצד המוסדות, לרבות הניכור שחשו מצד מרבית בני המושבה גדרה הסמוכה.

המפעל כלל חמש מחלקות שייצרו מזרנים, מטאטאים, סלים, נברשות ומחצלות. כל מחלקה לוותה בידי מדריך מן החוץ, ובהמשך בידי כמה מהעובדים שהיו כבדי ראייה. למעט כמה מתושבי הכפר שהיו חלשים מדי, מרבית הגברים בכפר עבדו במפעל, חלקם בשכירות על בסיס יומי וחלקם בקבלנות. כמה מנשות הכפר הועסקו אף הן במפעל במלאכות שדרשו יכולת ראייה ונשים אחרות עבדו בעבודות חקלאיות או במשקי בית.

הטיפול במכירת התוצרת של הכפר הופקד בידי משרד הסעד ולקוחותיו העיקריים היו משרד הביטחון והסוכנות היהודית.

בשנותיו הראשונות היווה הכפר מודל לשיקום מוצלח של העיוורים והפיכתם לעובדים יצרניים המתפרנסים בכבוד מעמל כפיהם. הכפר והמפעל אף היוו מוקד תיירותי עבור אנשים שביקשו לחזות במיזם הייחודי במו עיניהם. בין המבקרים בכפר בשנותיו הראשונות היו אשת נשיא ארצות הברית לשעבר, אלינור רוזוולט, והפעילה החברתית העיוורת-חירשת הלן קלר.

שנות קיומו של הכפר לא התנהלו על מי מנוחות והיו רוויות קשיים מסוגים שונים. ראשית, סבלה השכונה משרפות רבות, בייחוד בבתיהן של משפחות בהן שני בני הזוג היו עיוורים. בראשית שנת 1953 ביקשו נציגי הכפר בפגישתם עם שרת העבודה גולדה מאירסון לבנות עבורם בתי קבע מלבנים. השרה התחייבה לסייע לממש צורך זה, אך דבר לא נעשה בנידון במשך כמה חודשים. תושבי הכפר הפגינו מול משכן הכנסת ומלב"ן הודיע כי במצב עניינים זה, בכוונתו לפרק את הכפר ולפזר את תושביו במעברת גדרה. לאור החשש מסגירת הכפר והפיכת תושביו למעמסה על גב המועצה, נחלצה גם המועצה המקומית להתערב ולפעול למען הקמת בתי קבע.

במשא ומתן שהתנהל בין נציגי משרד השיכון לנציגי כפר אוריאל סירבו הראשונים לאפשר את מכירת הבתים לתושבים במחיר מוזל וסיכמו על דמי שכירות נמוכים במיוחד (5 - 9 ל"י לחודש). בשנת 1956 בנתה חברת "עמידר" 52 יחידות דיור בנות 50 מ"ר כל אחת, אך התושבים סירבו לשלם את דמי השכירות. המאבק בין הצדדים נמשך מבלי שמשרד השיכון הסכים להפחית את מחירי הבתים מסכום של 4,500 ל"י ליחידה (מהן 2,500 עבור פינוי הצריפים) עד שבראשית 1958 פלשו תושבי הכפר לבתי הקבע תוך שהמשיכו להחזיק בצריפים הישנים כקלפי מיקוח. משרד השיכון נכנע לבסוף ללחצי העיוורים וקבע את מחיר הבתים בסך של 1,200 ל"י שנפרסו לעשרה תשלומים, זאת לאחר הפחתת הזיכוי עבור הצריף.

מלבד השריפות, נפגעו כמה עיוורים במהלך עבודתם במפעל ואחד מהם אף נהרג במהלך פריקת סחורה. נוסף על אלה, לכל אורך התקופה התגלעו מחלוקות בין הפועלים העיוורים לבין סגל המפעל ומלב"ן בטענות על קיפוח שכרם של העובדים, גם בתקופת היות המפעל רווחי. העובדים ניהלו מאבקים להטבת שכרם ולקבלת תוספת יוקר, ולטענתם הפער בין הצדדים נבע מכך שבעוד העיוורים ראו במפעל מקום עבודה לכל דבר, התייחסו הרשויות אל המפעל כאל מוסד תעסוקתי שיקומי.

מלבד המאבקים מול מלב"ן והנהלת המפעל, ניהלו תושבי הכפר מאבקים רבים מול מועצת גדרה, בשל אי טיפול בצינורות המים של השכונה, אי השתתפות באחזקת גן הילדים ועוד, שנבעו מטענת המועצה כי הכפר הוא בגדר מוסד סגור שהאחריות עליו איננה מוניציפלית אלא ברמה הממשלתית הארצית.

עם בעיות אלו ואחרות התמודדו תושבי הכפר באמצעות התארגנותם והקמת ועד שנבחר בהצבעה כללית של העובדים ובו לפחות חבר אחד שאיננו כבד ראייה היכול לקרוא ולכתוב מסמכים. הוועד טיפל ביחסים עם הרשות המקומית ועם משרדי הממשלה ואף הביא לכך שהשתייכות גן הילדים תוסב מהזרם הממלכתי לזרם הממלכתי דתי. כמו כן, היה הוועד אחראי על פעילות חברתית שהתנהלה בבית התרבות.

במסגרת תקופת הצנע ותחושת המחסור בשנותיה הראשונות של המדינה לא התקשה המפעל לשווק את תוצרתו ברווח, זאת בייחוד לאור ההקלות במסים והפטורים ממכס על חומרי הגלם שקיבל המפעל. עם השנים החל מצב זה להשתנות: ביטול ההקלות הממשלתיות, צמצום הכנסותיו של הג'וינט, הפסקת ההזמנות של מוצרי המפעל מצד הסוכנות ומשרד הביטחון לצד הופעתם של מוצרים זהים וזולים יותר בשוק - אלה ועוד הביאו לכך שגירעון המפעל הלך ותפח. בשנת 1955 נקבעו נורמות מקסימום של עבודה עבור העובדים כדי להגביל את תוצרת המפעל^[2]. ב-1956 ביקשה הנהלת המפעל לבטל את מחלקת קליעת הסלים לאור העדר הביקוש, אך נתקלה בשביתה של פועלי המפעל שהתנגדו למהלך^[3].

האפשרות להסב את תחומי הייצור נפסלה על הסף בשל מגבלות העובדים, ומלב"ן החל לנקוט במספר פעולות על מנת להציל את המפעל. נציגי מלב"ן שכנעו 17 מהעובדים להסכים על פרישה מרצון עבור פיצויים, שעות העבודה הצטמצמו ותקני הפקידות קוצצו. עם השנים הלך היקף פעילות המפעל והצטמצם - בשנת 1960 הועסקו במפעל 66 עובדים ואילו בראשית 1967 נותרו במפעל 50 פועלים בלבד. בצעדים אלה לא היה די וסגירת המפעל נראתה בלתי נמנעת. בשנה זו הודיע מלב"ן על כוונתו לחדול מניהול המפעל בטענה כי הכספים המושקעים במפעל אינם פרופורציונליים ובאים על חשבון תמיכה במוגבלים במקומות אחרים.

לסגירת המפעל התנגדה מועצת גדרה, מחשש הן ש-400 תושבי הכפר יהפכו למעמסה על כתפי שירותי הסעד של המועצה והן שדימוייה של גדרה יפגע ושייווצר משבר חברתי שיגרמו פיטורים כלליים אשר יהפכו את הפועלים העיוורים ללא יצרניים. גם העיוורים תושבי הכפר התנגדו לכוונה לסגור את המפעל. במרץ 1967 ביקרה בכפר ועדת השירותים הציבוריים של הכנסת כדי לעמוד על תנאי המקום ולאחר הביקור הופיעו בפניה בכנסת נציגי העיוורים ודרשו למנוע את סגירת המפעל. תושבי הכפר אף יצאו להפגין מול משרדי מלב"ן בתל אביב, שם ערכו שביתת שבת בטענה שאי יעילותו של מלב"ן, היא המביאה לגרעונות המפעל. בהופיעם בפני ועדת השירותים של הכנסת באפריל 1967 הציגו מנהלי מלב"ן את שיקוליהם בדבר סגירת המפעל:

סברנו כי צמצום זה יהווה אמצעי זמני בלבד עד למציאת פתרון והמשכנו לשלם לעובדים את משכורותם המלאה על מנת שהמשפחות לא תסבולנה... יודעים אנו כי זקוק העיוור לעבודה, מבינים אנו שהוא נאחז באשליה כי על ידי כך מרוויח הוא את לחמו בכבוד. אך שומה עלינו להיות אובייקטיביים במקרה זה ולהבין כי אין התשלום הניתן לעיוור אלא צורת תמיכה יקרה מאוד ובלתי יעילה המבזבזת מחצית מהכספים בדרך אל המקבל.

— פרוטוקול ישיבת ועדת השירותים של הכנסת, 11 באפריל 1967

הדיונים שהתקיימו בין כל הנוגעים בדבר לא צלחו ובספטמבר 1967 נסגר המפעל.

לאחר סגירת המפעל בשנת 1967 נותרו צריפי המפעל שוממים עד להריסתם בסוף שנות השבעים. במקום בו עמדו נבנו כ-70 יחידות דיור, בחלקן התיישבו בני הדור השני של אנשי הכפר. גן הילדים והמרפאה נהרסו אך הצרכנייה עודה פעילה וכך גם בית הכנסת העיראקי ובתי הכנסת התימניים שאחד מהם התמקם בבית התרבות. הבנייה בשכונות הסמוכות חיברה את כפר אוריאל עם יתר חלקי גדרה וכיום כפר אוריאל הוא בגדר שכונה רגילה לכל דבר. עם זאת, בראשית שנות ה-2000 כשני שלישים מאוכלוסיית השכונה היו עדיין בני הדור הראשון, השני והשלישי של קהילת העיוורים, תושביו המקוריים של הכפר.

התפיסה לפיה הדאגה והטיפול בנכים ובעלי מוגבלויות נעשים במסגרות נפרדות מיוחדות הממוקמות בדרך כלל בשוליים הגאוגרפיים של החברה הייתה תפיסה שרווחה לאורך ההיסטוריה, עד לעשורים האחרונים של המאה ה-20. בתשתית התפיסה מונחות הן הדאגה לשלום הציבור והן הדאגה לאותם מוגבלים, מתוך הנחה כי הקמת מסגרות נפרדות תתרום בצורה המיטבית לכל הצדדים. על בסיס הנחה זו הוקמו, בדרך כלל, מוסדות שיקומיים בפאתי מרכזי ההתיישבות. בארץ ישראל, למשל, הוקמו מאז המאה ה-19 מוסדות מסוגים שונים שטיפלו בחולים ונכים, רובם הרחק מהמרכזים העירוניים. כך הוקמו בירושלים מוסדות כמו בית החולים למצורעים, בית החולים לחולי רוח וחשוכי מרפא, בית חינוך עיוורים - אלה ועוד, כולם בפאתי העיר^[4].

גם כפר אוריאל הוא דוגמה, מאוחרת יחסית, לאותו קונספט שיקומי, קונספט מתקדם בעיני הוגיו ולפיו שיקומם של העיוורים יוכל להתבצע בצורה המיטבית כאשר יחיו במעטפת המשלבת עבורם מגורים, תעסוקה, שירותים וחיים קהילתיים. במכתב שכתב פקיד הסוכנות שהציע את הקמת הכפר, ראה הכותב את מטרת הכפר בכך "שיתן לעיוור לחיות עם אחיו בגורל"^[5].

במסגרת הכנת מאמר העוסק בכפר אוריאל, ערכו המחברות, פרופ' מרים ביליג ורחל שרעבי, סדרת ראיונות עם ותיקי הכפר ובני הדור השני. התושבים תיארו את היחס האמביוולנטי שהיה מנת חלקם, הן מצד מלב"ן, הן ��צד הד"ר הגל והן מצד מועצת גדרה, אך הדגישו את הנוחות והיתרון שבחיים המשותפים בכפר. אחת התושבות אמרה כי -

היה מצוין שכולם היו עיוורים, היה לנו טוב, היינו שמחים זה עיוור וזה עיוור, כולם אותה בעיה, אותה רמה, אנחנו לא מקנאים - כולם עיוורים.

תושבת אחרת אמרה אף כי "זה היה תענוג שהיינו ביחד... כולם אחים כי היינו עיוורים"^[6]. התושבים תיארו כיצד סייעו להם החיים המשותפים בשיקום ובפיתוח עצמאות תוך עזרה הדדית. ההתרשמות החיובית מהחיים בכפר אוריאל הייתה גם נחלת בני הדור השני שהעלו רשמים חיוביים מילדותם בכפר ומהיותם מלוכדים. בניגוד ליזמים של הכפר שסברו כי הקמתו הייתה טעות, תושבי הכפר טענו כי הטעות לא הייתה בהקמת הכפר שסיפק להם איכות חיים ודאג להצלחת דור ההמשך, אלא באופן ניהולו ובאי ההקפדה על זכויותיהם. כך גם סברה מועצת גדרה וועדת השירותים של הכנסת.

• אתר המוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים - באתר ניתן למצוא מידע ותמונות בנושא כפר אוריאל.
• מרים ביליג ורחל שרעבי, ‏כפר אוריאל: מפעל התיישבותי לעיוורים בגדרה בשנים 1950 - 196, קתדרה 124, (תמוז תשס"ז), עמ' 141 - 158
• אייל לוי, פה לא היינו חריגים: סיפורו של "כפר העיוורים" סמוך לגדרה, באתר nrg‏, 19 במאי 2010