יהודה ושומרון

ערך זה עוסק באזור במזרח התיכון. אם התכוונתם ליחידה המנהלית במשרד הפנים הישראלי אשר אחראית על היישובים היהודיים בשטח זה, ראו מחוז יהודה ושומרון.

המקום הנקרא בישראל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן^[1] (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), ומוכר גם בשם הַגָּדָה הַמַּעֲרָבִית (בערבית: الضِّفَّة الْغَرْبِيَّة, בתעתיק מדויק: אלצ'פה אלע'רביה, ובהגייה מקומית: אֶ־דַּפֶה אֶל־עַ'רְבִּיֶּה), הוא טריטוריה הנמצאת במזרח התיכון, שתחומה בין הקו הירוק (מצפון, מערב ודרום) לבין נהר הירדן וים המלח (ממזרח). שטחה הוא כ-5,860 קמ"ר^[2], מתוכם כ-70 קמ"ר מהווים את מזרח ירושלים. מדינת ישראל שולטת בשטח יהודה ושומרון, אך לא סיפחה אותו אליה (חוץ מאת מזרח ירושלים), וחלקים ממנו נמצאים תחת שלטון אוטונומי של הרשות הפלסטינית.

הטריטוריה של יהודה ושומרון בגבולותיה המוכרים כיום נוצרה עם שרטוט הקו הירוק בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (שנת 1949), שקבעו כי שטחי יהודה ושומרון יהיו תחת שלטון ירדני, ואילו השטח שמעבר לקו יהיה לישראל. במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את יהודה ושומרון מירדן, וסיפחה לשטחה את מזרח ירושלים. כתוצאה מהסכמי אוסלו בין הארגון לשחרור פלסטין לישראל הוקמה ב-1994 הרשות הפלסטינית, שיש לה שליטה אזרחית וביטחונית בחלקים נרחבים מיהודה ושומרון.

מרבית תושבי יהודה ושומרון הם ערבים פלסטינים. גורמים שונים מעריכים את מספרם בין 2.5 ל-3 מיליון איש^[3][4]. ביהודה ושומרון גרים גם יהודים ישראלים, ולפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרם ב-2023 עמד על 468 אלף (לא כולל מזרח ירושלים)^[5]. יישובים ישראליים ביהודה ושומרון נקראים "התנחלויות", ומעמדם המשפטי שנוי במחלוקת: ממשלת ישראל מכירה בהם כלגיטימיים, אך הקהילה הבין-לאומית נוטה לראות בהם הפרה של המשפט הבין-לאומי^[6][7][8].

בית המשפט העליון הישראלי קבע כי מאחר שישראל נמנעה עד כה מלהחיל ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, השטח מוגדר כנתון ב"תפיסה לוחמתית"^[9], ולפיכך ישראל טוענת שמעמד השטח הוא "שנוי במחלוקת"^[10]. מרבית הקהילה הבין-לאומית רואה בשלטון זה כיבוש צבאי לכל דבר^[7], אך ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זאת, ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים^[11].

יש מאבק בין הישראלים לפלסטינים על השליטה בשטחי יהודה ושומרון, המהווה חלק מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא בא לידי ביטוי בעימותים אלימים, בהקמת יישובים בשטח, בתחרות בזירה הבין-לאומית ועוד. גם בפוליטיקה הפנים-ישראלית, הפתרון הרצוי למצב ביהודה ושומרון הוא אחד מסלעי המחלוקת שמבדילים בין השמאל לימין.

מקור המונח "יהודה ושומרון" בשמות העבריים של שני חבלי ארץ גאוגרפיים, יהודה והשומרון, שבתורם נקראים על שם שבט יהודה והעיר שומרון (בהתאמה) מימי התנ"ך. מרבית שטחי אזור "יהודה ושומרון" אכן משתייכים לאחד משני החבלים הללו, אך לא קיימת ביניהם חפיפה: חלקו ה��זרחי של האזור משתייך גאוגרפית לחבל ארץ אחר - בקעת הירדן, והתחום הגאוגרפי של חבלי שומרון ויהודה כולל שטחים נרחבים בצד הישראלי של הקו הירוק, כמו הרי ירושלים (יהודה) והר הגלבוע (השומרון).

השם "הגדה המערבית" מתייחס להיותו של האזור בגדתו המערבית של נהר הירדן. מקור המונח בימי השלטון הירדני, אז הייתה ממלכת ירדן מורכבת משני חלקים, שביניהם נהר הירדן: "הגדה המזרחית" שהיא עבר הירדן, ו"הגדה המערבית" שהיא יהודה ושומרון. הירדנים טבעו את השם "הגדה המערבית" בשנת 1950, במטרה לטפח אחדות ב"ממלכת שתי הגדות" ולהימנע משמות עם משמעות לוואי בדלנית, כמו "פלסטין". השם "הגדה המערבית" הפך לרווח בשפות זרות, כגון אנגלית (West Bank) וצרפתית (Cisjordanie, שפירושו "צד זה של הירדן", להבדיל מעבר הירדן), וגם כיום זהו השם המקובל בעולם בהתייחס ליחידה הגאו־פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות).

ב־22 ביולי 1968 טבעה ועדת השמות הממשלתית של ישראל את השם "יהודה ושומרון", לאחר שדחתה את השם "יהודה ואפרים"^[12], כדי לתת שם בעל זיקה יהודית לשטחים שזה עתה נכבשו מהשלטון הירדני. עוד בתוכנית החלוקה מ-1947 נכלל המונח "ארץ הגבעות של שומרון ויהודה" (באנגלית: the hill country of Samaria and Judea), אם כי זה התייחס לגבולות שונים ורחבים יותר מגבולות השטח כיום, ונועד להיות עיקרה של המדינה הערבית בארץ ישראל^[13].

מוסדות מדינת ישראל, על פי הנחיית ראש ממשלתה מנחם בגין ב-1977, משתמשים רק בשם "יהודה ושומרון" ולא בשמות אחרים לאזור^[14]. המונח "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י – שומרון ויהודה). בעגה הצה"לית קוראים לאזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".

בשיח הישראלי הכינוי "הגדה המערבית", או בקיצור "הגדה", משמש בעיקר אנשי שמאל המעדיפים להימנע מההקשר היהודי הבולט של "יהודה ושומרון". המתנגדים לשליטת ישראל באזור לרוב רואים במונח "יהודה ושומרון" כלי בהשתלטות הישראלית עליהם, ולכן הם מעדיפים לקרוא לאזור "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, העשוי לכלול גם את רצועת עזה ורמת הגולן). לעומתם, חוגי הימין הישראלי מעדיפים את הכינוי "יהודה ושומרון" דווקא בשל ההקשר היהודי שלו^[15], ורואים במונחים האחרים ניסיון לטשטש את זיקתו של האזור לעם היהודי. משום כך, כאשר בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאומו, היו שראו בזה סטייה מעמדותיו הימניות^[16].

מי שרוצים בכינוי בעל קונוטציה נייטרלית יותר יכולים לקרוא ליהודה ושומרון בתור "השטחים" או "האזור" גרידא; במונח "האזור" נעשה שימוש גם בחקיקה הישראלית^[17]. בשל הקונוטציות הטעונות של השמות השונים לאזור, שיחות בין צדדים בעלי השקפות עולם שונות עשויות להביא למתיחות. בהתכתבות מ-1978 בין בגין לג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית דאז שתיווך במשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, כתב קרטר לבגין:

אני מאשר בזאת שמסרת לי את המידע הבא [...] בכל פסקה שבה מופיע הביטוי 'הגדה המערבית' הוא מובן ויובן על ידי ממשלת ישראל כ'יהודה ושומרון'

המקור באנגלית

I hereby acknowledge that you have informed me as follows (...) In each paragraph in which the expression 'West Bank' appears it is being, and will be, understood by the Government of Israel as Judea and Samaria

בסמוך להקמתה של הרשות הפלסטינית, היא ניסתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (בערבית: المحافظات الفلسطينية الشمالية), להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום. המונח לא נקלט, וכיום השימוש בו נדיר ומוגבל למסמכים רשמיים של הרשות.

יהודה ושומרון הוא שטח שאורכו מצפון לדרום הוא כ־130 קילומטר, ורוחבו המקסימלי (מקלקיליה לנהר הירדן) מגיע ל-57 ק"מ. עיקרו של השטח הוא רכס ההר של מרכז ארץ ישראל, שמוכר גם כהרי יהודה, בנימין והשומרון. זהו שטח הררי מתון שרובו נוח להתיישבות, ומרבית תושבי יהודה ושומרון (פלסטינים וישראלים גם יחד) מתגוררים בו. במרכז הרכס ממוקמות, כמו בשורה מדרום לצפון, הערים יטא, חברון, בית לחם, מזרח ירושלים, רמאללה ואל-בירה, סלפית, אריאל, שכם וטובאס, ומסביבן עוד שלל עיירות וכפרים.

ממזרח לרכס נמצאת בקעת הירדן, השוכנת על הבקע הסורי-אפריקני, ומשום כך היא אזור נמוך שרובו נמצא מתחת לגובה פני הים. בשל תנאיה הטופוגרפיים מתקיים בבקעה מדבר צל גשם, אקלימה חם וצחיח, ועל כן אוכלוסייתה דלילה למדי. העיר המרכזית בה היא יריחו. מצפון לרכס נמצא עמק יזרעאל, שחלקו הדרומי כלול אף הוא בשטח יהודה ושומרון, ובו נמצאת העיר ג'נין. הערים קלקיליה וטולכרם שבמערב יהודה ושומרון משתייכות גאוגרפית למישור החוף.

ביהודה ושומרון יש כמה גושי התיישבות ישראליים, שבהם מתגוררים מרבית המתנחלים:

• גוש אדומים, ממזרח לירושלים, ובו העיר הישראלית מעלה אדומים ומספר יישובים קהילתיים סמוכים.
• גוש עציון, השוכן מדרום-מערב לבית לחם. בסמוך לגוש נמצאת העיר ביתר עילית.
• גוש מערבא, שבהגדרתו המורחבת משתרע מרבבה ועד עופרים, שוכן מדרום-מערב לאריאל.
• גוש שילה שבמזרח השומרון. היישוב המרכזי בו הוא שילה.
• גוש טלמונים, שוכן ממערב לרמאללה.

העיר מודיעין עילית לא משתייכת לגוש התיישבות, אבל היא ההתנחלות הגדולה ביותר, ומתגוררים בה (נכון ל-2024) 87 אלף תושבים. בנוסף קיימות שכונות יהודיות במזרח ירושלים, שאינן נחשבות להתנחלויות כי שטח זה סופח לישראל.

בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ־1,800 קמ"ר (כ־32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.

ערך מורחב – היסטוריה של ארץ ישראל

ברוב ההיסטוריה, "יהודה ושומרון" לא התקיימה כיחידה גאו-פוליטית נבדלת, וההיסטוריה שלה דומה לזו של שאר ארץ ישראל. במרבית תקופת בית ראשון, השומרון היווה את עיקרה של ממלכת ישראל, שבירתה הייתה העיר שומרון (סבסטיה של היום), ואילו יהודה הייתה ממלכה נפרדת. הפיצול נמשך גם בתקופת בית שני, בה יהודה הייתה מרכזו של העם היהודי, שומרון הייתה למולדתם של השומרונים (קבוצה אתנו-דתית ייחודית שהתפתחה בשומרון), ושאר הארץ הייתה ברובה פגנית – בנגב מדרום חיו הנבטים, במישור החוף ממערב הייתה אוכלוסייה לא-יהודית מעורבת עם זיקה לתרבות ההלניסטית, ובגליל מצפון היטורים.

בתקופה הרומית, כתוצאה מכישלון מ��ידות היהודים והשומרונים ברומא ועליית הנצרות, הידלדלו אוכלוסיות אלו, כך שבמאה ה-6 מרבית תושבי האזור היו נוצרים דוברי סורית. מאז ועד למאה ה-20, ההבדל בין יהודה לשומרון לשאר הארץ לא התבטא בשטח והיה לכל היותר אדמיניסטרטיבי, שכן האזור נשלט תמיד בידי אימפריה זו או אחרת. החל מהכיבוש הערבי של ארץ ישראל התפשטו בהדרגה באזור השפה הערבית ודת האסלאם.

בראשית המאה ה-20 שלטה האימפריה העות'מאנית בשטח שמוגדר כיום כיהודה ושומרון. רובם הגדול של תושבי האזור היו ערבים מוסלמים, רובם פלאחים ומקצתם בדואים (בעיקר במדבר יהודה) או עירוניים. היה גם מיעוט ערבי-נוצרי, בעיקר בבית לחם ורמאללה (בשתיהן היה אז רוב נוצרי) ובמספר כפרים סמוכים. בשתי ערים הייתה קהילה יהודית - ירושלים וחברון, ומהעם השומרוני נותרה רק קהילה אחת של כ-150 איש, שהתגוררה בשכם. מבחינה אדמיניסטרטיבית חבל יהודה, מישור החוף הדרומי והנגב היוו מחוז בפני עצמו בשם "מותצאריף ירושלים" (אנ'), ואילו השומרון היה בקצה הדרומי של וילאייט ביירות. באותם ימים כבר החלה התנועה הציונית להקים יישובים יהודיים בארץ ישראל, אך הם הוקמו בעיקר במישור החוף ובגליל, והניסיונות המעטים להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון – ביריחו ב-1872^[18], בנבי סמואל ב-1895^[19] ובקלנדיה ב-1914^[20] – כשלו כולם.

במהלך מלחמת העולם הראשונה כבש הצבא הבריטי את האזור כחלק מהמערכה על ארץ ישראל: בנובמבר 1917 הבריטים הביסו את הצבא העות'מאני בקרב נבי סמואל, הם נכנסו לירושלים ב-11 בדצמבר, וב-1918 כבשו את בקעת הירדן, את בעל חצור ואת שכם. בוועידת סן רמו ב-1920 החליטו מדינות ההסכמה ליצור בשטחים שנכבשו מהעות'מאנים משטר מנדטים, שפירושו שהם ישלטו בשטחים האלו עד שיוכלו התושבים המקומיים לקיים שלטון עצמי. נקבע גם שבארץ ישראל יוקם בית לאומי לעם היהודי, אך לא הוחלט מה בדיוק יהיו גבולותיו. כך בא לעולם המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), שגבולותיו נמתחו מהים התיכון עד נהר הירדן (עבר הירדן הופרדה ממנו ב-1921), וכלל גם את שטחי יהודה ושומרון.

בתקופה הבריטית החלה להתפתח התנועה הלאומית הפלסטינית בקרב ערביי האזור. אגודות מוסלמיות-נוצריות הוקמו בירושלים, בשכם, בחברון וברמאללה. במקביל, הצליחו יהודים לייסד מספר יישובים ביהודה ושומרון: בתום המלחמה הוקם בשנית המושב ליד קלנדיה, שנקרא עטרות, ב-1925 נוסדה בסמוך לו המושבה נווה יעקב, וב-1927 נוסד מגדל עדר, הראשון ביישובי גוש עציון. במאורעות תרפ"ט (1929) ביצעו ערבים מחברון וסביבתה טבח ביהודי העיר, והניצולים נאלצו לעזוב את חברון מחשש לביטחונם; גם יהודי ירושלים נפגעו, ומגדל עדר ננטשה. ולמרות זאת, 36 משפחות יהודיות מחברון חזרו לעיר ב-1930^[21], ב-1934 נוסד יישוב קבע בקליה^[22], וב-1935 הוקם כפר עציון.

בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. הציבור הערבי-פלסטיני התקומם נגד עליית יהודים לארץ והשלטון הבריטי הזר שאפשר אותה. המרד התחיל כחרם כלכלי על היישוב היהודי, אך במהרה קמו כנופיות פלסטיניות שביצעו פעולות טרור נגד יהודים ובריטים, נגד ערבים שנחשבו כבלתי-נאמנים למרד, ולעיתים גם זו נגד זו. השומרון, שאוכלוסייתו הייתה רובה ככולה ערבית ותנאי השטח ההרריים בו התאימו ללוחמת גרילה, היה מעוזן של הכנופיות, והשטח בין שלוש הערים שכם, ג'נין וטולכרם אף כונה "משולש הטרור" (Triangle of Terror). היישוב היהודי בחברון ובכפר עציון פונה בשנית. בשיא המרד אף הוקמו "בתי משפט של המרד", שדנו את העם לפי חוקי השריעה (וגחמות מפקדי הכנופיות). ב-1938 כבר מאסו פלסטינים רבים באלימות הכנופיות, והוקמו "כנופיות שלום" שהתנגדו למרד ושיתפו פעולה עם הבריטים. הצבא הבריטי קיבל גם תגבורת מחו"ל, ודיכא את המרד ביד חזקה, תוך שימוש נרחב בענישה קולקטיבית, והמחתרות היהודיות הפעילו אף הן טרור נגדי.

ב-1939, בתום המרד, הוקם הקיבוץ בית הערבה מצפון לקליה. ב-1943 חודש היישוב בכפר עציון, ובסמוך לו נבנו שלושה קיבוצים נוספים - משואות יצחק, עין צורים ורבדים. אך בסופו של דבר, ניסיונות ההתיישבות הציונית לא הניבו אלא מספר נקודות יהודיות בודדות, בלב אזור ערבי כמעט לחלוטין. מסיבה זאת בתוכנית החלוקה יועד שטח יהודה ושומרון למדינה הערבית, להוציא אזור קטן מסביב לירושלים שנועד להיות תחת שלטון בינלאומי.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, ממלכת עבר הירדן פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. עיראק פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי עארה. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. היישובים היהודיים באזור (נווה יעקב, עטרות ובית הערבה) פונו מתושביהם בעקבות התקפות של מיליציות מקומיות בסיוע צבא מצרים וירדן, וכן בעקבות כיבוש גוש עציון טבח מגיני כפר עציון ונפילת הלוחמים בשבי. רוב התושבים היהודים מהיישוב הישן עזבו מכבר את בתיהם בחברון, בעיר העתיקה (חצר גליציה וכדומה) ובכפרים שבהם היה רוב ערבי. כמו כן תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה פונו או נפלו בשבי הלגיון הירדני. במהלך המלחמה הגיעו לאזור פליטים פלסטינים רבים מיישובים שנכבשו על ידי המחתרות העבריות וצה"ל. הפליטים הגיעו מיישובים באזור מישור החוף, שפלת החוף, הרי ירושלים ("פרוזדור ירושלים"), השכונות של ירושלים המערבית שנשארו בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים סמוך לערים הגדולות – שכם, חברון, ירושלים ועוד.

בסוף המלחמה, הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן יצר שטח חדש ממערב לנהר הירדן, אשר נקרא בפי רוב העולם הגדה המערבית (אף על פי שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה^{[דרוש מקור]}). שטח זה מכסה כ־57% מהשטח שיועד למדינה ערבית בתוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. השטח נשלט על ידי ירדן אשר סיפחה אותו אליה באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה אך לא הוכר רשמית על ידי מדינות אחרות^[23]. חלק ממדינות הליגה הערבית התנגדו לסיפוח, ראו בו פגיעה ברעיון "אחדות פלשתינה הערבית", ואף איימו לגרש את ירדן מהארגון^[24], אך כעבור זמן קצר החליטה הליגה כי השטחים יישארו בידי ירדן כ"שטח נאמנות" עד שיימצא פתרון קבע.

קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".

במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל מידי הירדנים, לאחר שאלה הצטרפו ללחימה כנגד ישראל. לאחר המלחמה היה ויכוח ער, בו חלק משרי הממשלה צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו^{[דרוש מקור]}, וחלקם האחר צידדו להחזיק בהם כפיקדון עד שייחתם הסכם שלום. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל בצו את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" – בפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להיעשות אזרחי המדינה. בספטמבר אותה השנה נערך ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) מפקד אוכלוסין, ובו נמנו 595,900 נפש^[25]. כבר בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, 1967–1969, נערכו בערי הגדה פעולות חבלה וניסיונות למרי אזרחי, שכללו שביתות, הפגנות והתפרעויות^[26].

תחת הממשל הצבאי הישראלי, חולקו יהודה ושומרון לשבע נפות: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה, ירדן (רצועה ממזרח לגב ההר לאורך בקעת הירדן), בית לחם וחברון^[27].

בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח "השטחים המוחזקים" הוחלף ברדיו בשנות ה־80 ל"יהודה ושומרון", והוחל שידור מזג האוויר באזור. בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.

ערכים מורחבים – הגדה המערבית תחת שלטון ירדן, תוכנית הפדרציה, תוכנית הקונפדרציה, ניתוק הזיקה

מאז אובדן השטח ב־1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב־1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית^[28].

ב־1972, פרסם המלך את תוכנית הפדרציה לפיה תוקם פדרציה בשם "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר־הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך שיהיה אחראי על כל נושאי החוץ והביטחון, כמו גם על נושא המיסים של הפדרציה כולה. ישראל הגיבה בשלילה ודחתה את התוכנית וכך עשה גם הארגון לשחרור פלסטין.

תוכנית רייגן מ־1982 דיברה על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, אולם בגין שלל את התוכנית ולכן היא לא קודמה.

ב־1983 הגו המלך חוסיין ויאסר ערפאת את תוכנית הקונפדרציה, שלפיה ישראל תיסוג לקווי הפסקת האש משנת 1948 ותקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין בגדה המערבית. אולם ערפאת לא חתם על המסמך.

גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב־1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש הממשלה באותה עת, יצחק שמיר.

ערפאת לא היה מוכן לקבל את החלטה 242 שהייתה בסיס לכל ההסדרים שהוצעו על ידי המלך, ולא היה מוכן לחתום על הסכמים שנוסחו לפי סיכומים בעל פה איתו, ולכן המלך הודיע ב־1986 על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף ובמקביל הצר את צעדי אש"ף בירדן. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב־1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.

ערכים מורחבים – השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון

מאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים עליה החילה מדינת ישראל את ריבונותה (צעד שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו), ישראל לא הגדירה את מעמדם של יהודה ושומרון, והנהיגה בהם ממשל צבאי, כשרוב מדינות העולם רואות באזור שטח כבוש או שטח שנוי במחלוקת, הנתון ב"תפיסה לוחמתית" על־פי אמנת ז'נבה הרביעית.

מדינת ישראל עצמה, שאינה רואה בשטח כשטח שמחויב לאמנת ז'נבה, מחילה את אמנת ז'נבה הרביעית ביהודה ושומרון באופן וולנטרי^[29].

במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993–1995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:

• שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון החלוקה ל־H1 ו־H2). מהווה 20% מהאזור^[30].
• שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
• שטח C – שליטה ישראלית מלאה: רוב שטח האזור. בשטח זה כל ההתנחלויות, הכבישים המובילים אליהן, מקומות קדושים כמו קבר יוסף, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ־60% מהאזור^[31]. הערכות שונות, בין 50,000–150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C.

שטחי A ו־B מורכבים מ־220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ־2 קמ"ר^[32].

בשטח C חל החוק הישראלי רק על ההתנחלויות, ולא על הטריטוריה המקיפה אותם. ההתנחלות היא בבחינת "מובלעת", אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה. לדוגמה, בתאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לגבולות הקו הירוק נקבע בבית משפט מחוזי כי יש להחיל את החוק הפלסטיני גם בשטח C, ובית המשפט העליון אישר פסיקה זאת^[33].

בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.

בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת לאורך הקו הירוק, שבחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.

בשטחי יהודה ושומרון חל הדין הירדני, ובשטחי הרשות הפלסטינית חלה חקיקה פלסטינית. חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי וחוקים ייעודיים ליהודה ושומרון כגון תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967^[34]), או פקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי^[35]. ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית^[36]. גם משטרת ישראל נוכחת בשטחים אלה דרך מחוז ש"י (שנוסד ב־1994), ומחזיקה בגזרתן מספר תחנות משטרה. הצבא והמשטרה מחזיקים במנגנון תיאום ביטחוני באזור זה עם המשטרה הפלסטינית.

ביהודה ושומרון פועלים בתי משפט צבאיים, שמטרתם לאכוף חוק וסדר, על ידי שיפוט נאשמים בביצוע עבירות ביטחוניות או עבירות פליליות אחרות שנעברו באזור או היו מכוונות לפגוע בו, וכן דיון בעררים על החלטות מנהליות של רשויות ישראליות באזור. על פי סעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון), בית המשפט הצבאי מוסמך לשפוט גם מי שאינו תושב האזור, כלומר גם ישראלים ונתינים זרים. עם זאת, הנחיות פרקליטות המדינה מורות לגבי אזרחים ישראלים – אלה שגרים בתחומי ישראל או בהתנחלויות – ולגבי תושבי מדינת ישראל, שבמקרים שניתן להעמיד נאשם לדין גם בבית משפט צבאי וגם בבית משפט אזרחי בישראל, ברירת המחדל תהיה להעמידו לדין בישראל. עם זאת, כאשר "מירב הזיקות" של הנאשם ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר מדובר בעבירה ביטחונית שבוצעה באזור, יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי. בבחינת "מירב הזיקות" יינתן משקל למידת הזיקה לישראל, מקום מושבו של הנאשם ומרכז חייו בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באזור^[37].

אם כן, ביהודה ושומרון פועלות שלוש מערכות של בתי משפט:

• מערכת בתי המשפט הצבאיים, המוסמכת על פי החוק הבין-לאומי לדון בכל עבירה שנעברה בתחומי יהודה ושומרון, ודנה בעיקר בעבירות ביטחוניות ובגנבת כלי רכב.
• מערכת המשפט של הרשות הפלסטינית, המוסמכת על פי הסכמי אוסלו לדון בעבירות של פלסטינים בשטחי A ו־B שאינן עבירות ביטחוניות. מערכת זאת מתבססת על החקיקה ברשות הפלסטינית, המבוססת על הדין הירדני.
• מערכת המשפט המנהלי הישראלי, המוסמכת לדון בעבירות על חוקי מדינת ישראל שהוחלו על ידי מפקד צבאי על אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון.

בדצמבר 2022, לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הודיע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כי בכוונתו לקדם את רפורמת "אזרחות שווה" שבמסגרתה יבוטל הממשל הצבאי על אזרחי ישראל ביהודה ושומרון^[38].

מאז ניתוק הזיקה ב־1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל־פיה אזור יהודה ושומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית, "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון) נחשבת כשטח הכבוש בידי ישראל, ובכללה מזרח ירושלים. ב-2024 הוציא בית הדין הבין-לאומי לצדק חוות דעת לפיה נוכחותה של מדינת ישראל ביהודה ושומרון אינה חוקית ועל ישראל לסיימה.

עמדת הממשל בארצות הברית מורכבת: היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי קבע בשנת 1978 כי ההתנחלויות נוגדות את החוק הבין-לאומי, אולם היו נשיאים רפובליקנים שהסתייגו מהגדרה זאת, וגם הממשל הדמוקרטי של ברק אובמה הסתפק לרוב בהגדרתן כ"מכשול לשלום"^[39]. בשנת 2019 הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי של ממשל טראמפ כי הממשל מסכים עם עמדתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, ואינו רואה עוד את ההתנחלויות כבלתי חוקיות^[40]. לעומת זאת, לאחר הקמת ממשל ביידן הבהירו דוברים רשמיים כי בכל הנוגע להתנחלויות הממשל מחזיק בעמדות הפוכות מאלה של ממשל טראמפ^[41], וכי הוא מגנה את ההחלטה של ממשלת בנט להרחיב את הבנייה בהתנחלויות^[42][43].

בראיון ביוני 2019 אמר דייוויד פרידמן, שגריר ארצות הברית בישראל, כי "בנסיבות מסוימות" יש לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון^[44].

רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון במתן אישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.

מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות – פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות.

מקורות שונים מציגים מספרים מנוגדים לגודל האוכלוסייה הערבית־פלסטינית, שכן מאז 1967 לא בוצע מפקד אוכלוסין הנחשב אמין. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מנתה אוכלוסיית יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ביולי 2022 כ־3,190,000 תושבים^[4], הכוללים כ־375,000 תושבים במזרח ירושלים^[3], כלומר אוכלוסיית יהודה ושומרון ללא תושבים הנמנים על ידי ישראל במזרח ירושלים עומד על כ־2,815,000. גופים שונים הצביעו על ליקויים בטענות הלשכה הפלסטינית, כמו ספירה כפולה והתעלמות ממקרי הגירה ומוות,^[46] בהם גם ה-CIA, שנקב בשנת 2021 במספר קטן ב־5% מזה שניתן על ידי הלשכה הפלסטינית^[47]. אנשי המנהל האזרחי נקבו ביוני 2016 במספר של כ־2.93 מיליון פלסטינים על פי הנתונים הפלסטיניים, אך במרץ 2018 העריכו שבפועל מתגוררים באזור בין 2.5 ל־2.7 מיליון פלסטינים^[3]. יורם אטינגר העריך שבסוף 2015 עמד מספר התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון על 1.75 מיליון בלבד^[48].

במפקד האוכלוסין בארץ ישראל ��התקיים בשנת 1922 נמנו ביהודה ושומרון כ־257,500 תושבים. במפקד האוכלוסין בארץ ישראל בשנת 1931 עלה מספר התושבים לכ־322,200 ובשנת 1946 כבר הוערך אוכלוסיית יהודה ושומרון בכ־465,800. במפקדים הירדניים שהתקיימו ביהודה ושומרון שכללה את מזרח ירושלים, בשנים 1952 ו־1961 נמנו בהתאמה 742,300 ו־805,400 וחלק מהגידול נובע מהגעת כרבע מיליון פליטים פלסטיניים ממדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות. במאי 1967, לפני מלחמת ששת הימים, הוערך אוכלוסיית הגדה המערבית של ממלכת ירדן בכ־845,000 תושבים, מספר שכולל כ־83,000 תושבים במזרח ירושלים. ההגירה מהגדה המערבית של ממלכת ירדן, אל הגדה המזרחית ולארצות אחרות ובמיוחד כווית, עמדה בתקופה זאת על כ־2.5% לשנה וכמעט איפסה את הגידול הטבעי שעמד על כ־3% לשנה. במפקד שקיימה ישראל בספטמבר 1967 עמד מספר התושבים ביהודה ושומרון על כ־595,900 תושבים, לא כולל כ־67,000 תושבים במזרח ירושלים. עד שנת 1982 עלה מספר התושבים ביהודה ושומרון, ללא מזרח ירושלים, לכ־747,500^[49]. בתקופה שבין 1967–1982 ההגירה החוצה מיהודה ושומרון עמדה על כ־110,000 בני אדם מספר השווה לכ־40% מהגידול הטבעי באותה תקופה^[50].

בשנת 1993 הוטל תפקיד איסוף הנתונים הסטטיסטיים והדמוגרפיים של יהודה והשומרון וחבל עזה על הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS). ב־1997 ערכה הלשכה הפלסטינית מפקד אוכלוסין על פיו ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים חיו כ־1.9 מיליון ערבים פלסטיניים^[51].

על פי מחקרי אוכלוסייה משנת 2005 התגוררו בשטח בין 1.4 לכ־2.4 מיליון פלסטינים, וההפרש הנתון במחלוקת כונה "פער המיליון". הנתון הגבוה מגיע מהלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ומתבסס על הערכותיה שלה^[52] והנתון הנמוך הוא תוצאת מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים^[53][54][55]. צוות החוקרים של המרכז טען שהנתונים שמפרסמת הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה אינם עקביים וכוללים סתירות, ואף העלה חשד שמא הנתונים סולפו בכוונה כדי להציג את האוכלוסייה הפלסטינית כגדולה בהרבה מכפי שהיא במציאות. על פי יורם אטינגר, חבר בצוות המחקר, הפלסטינים סופרים 500 אלף פלסטינים שנמצאים בחו"ל יותר משנה, לפחות 350 אלף ערביי מזרח ירושלים נושאי תעודת זהות ישראלית, ועוד יותר ממאה אלף ערבים שקיבלו תעודת זהות ישראלית עקב נישואין^[56]. הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה דחתה את טענות הצוות הישראלי מכול וכול וטענה שהמחקר מוטה פוליטית ועל כן אין לסמוך עליו^[57]. גם החוקר ארנון סופר שמזהיר שנים ארוכות מאובדן רוב יהודי בחלקי ארץ ישראל מתח ביקורת על הדוח^[58].

על פי נתוני מועצת יש"ע, בסוף שנת 2021 היו ביהודה ושומרון (בשטח C, לא כולל מזרח ירושלים) 491,923 תושבים ישראלים ב-150 יישובים, גידול של כ־3.3%^[59]. נכון לינואר 2024 על פי הצהרת הארגון על נתוני הדמוגרפיה באזור מספרם עלה ל־517,407 איש^[60]. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדצמבר 2019, היו ביהודה ושומרון כ־441,600 תושבים ישראלים ב־127 יישובים^[61]. כ־60 אלף יהודים נוספים לומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהם ישיבות, אולפנות, מכינות קדם צבאיות, אוניברסיטה ומכללות^[62].

נכון ל-2020 האוכלוסייה במחוז זה היא הצעירה שבמחוזות ישראל. כ־58% מתוכה הם ילדים וצעירים (257,800 במספר)^[63][64].

הרשויות המקומיות הישראליות ביהודה ושומרון מאוגדות תחת מועצת יש"ע, אשר מתפקדת כארגון הגג של הרשויות בנושאים רחבים הקשורים לכלל הרשויות ובמאבקים אידאולוגיים למען תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון. ראשי הרשויות ביהודה ושומרון מרכיבים את הנהלת מועצת יש"ע והעומד בראשה הוא ראש רשות מכהן בלבד.

ביהודה ובשומרון נמצאו מרכזי הכובד של ממלכת יהודה וממלכת ישראל בתקופת בית ראשון ושל ממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. לכן, מטבע הדברים, הם עשירים במספר רב של אתרי־עתיקות, בהם המיוחסים לקברי אבות האומה המקראיים כמו מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף, דרך אתרים מתקופת בית ראשון כמו עיר דוד, הר הבית, בית אל המקראית והעיר שומרון ושילה המקראית (שבה מוקם המשכן) ועד לאתרים מתקופת בית שני כמו ארמונות החשמונאים ביריחו, ביתר, הרודיון, סרטבה ומצדה.

במערת המכפלה שבחברון קבורים על פי המסורת אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. כמו כן, על פי המסורת היהודית אף אדם וחוה. למקום מאפיינים רוחניים נוספים על היותו אזור קבורה. המערה מהווה מקום קדוש גם למוסלמים ויש בצמוד אליה גם מסגד.

ישנם מספר קברים המיוחסים על פי המסורת לאישים תנ"כיים:

• קבר יוסף
• קבר שמואל הנביא
• קבר יהושע בן נון
• קבר נון (אבי יהושע)
• קבר כלב בן יפונה
• גבעת פנחס – קבריהם של אלעזר ואיתמר בני אהרן הכהן ושל פנחס בן אלעזר, נכדו
• קבר גדעון השופט

• קבר רחל בצפון בית לחם
• קבר ישי (אבי דוד) בחברון
• קבר עתניאל בן קנז בחברון
• קבר נתן הנביא בחלחול
• קבר גד החוזה בחלחול
• נבי מוסא – קבר משה רבנו על פי המסורת המוסלמית ליד יריחו

ביהודה ושומרון נמצאים עשרות רבות אתרים ארכאולוגיים רבי חשיבות. בהם ניתן למנות את:

• בריכות שלמה ואמת הביאר
• סוסיא – עתיקות יישוב יהודי מימי המשנה ובית כנסת מפואר.
• גן לאומי הרודיון – אתר ארכאולוגי מתקופת בית שני סמוך ליישוב תקוע, שבו מבצר דמוי גבעה מלאכותית ועיר, שנבנו על ידי המלך הורדוס.
• מערות קומראן
• מערות נחל דרגה
• עין חוגלה

• מזבח הר עיבל – אתר ארכאולוגי בצפון מזרח הר עיבל, אשר מתוארך לתקופת הברזל ה-1. הארכאולוג שגילה וחפר את האתר, פרופסור אדם זרטל, זיהה אותו כמזבח שבנה יהושע בן נון לקראת מעמד הברכה והקללה המתואר במקרא. זיהוי זה התקבל על דעת רבנים שונים וזאב ארליך^[65][66], אך הקונצנזוס בקרב ארכאולוגים מקראיים הוא שמדובר באתר פולחני אחר או בשרידים של מגדל שמירה^[67]. האתר נפגע מספר פעמים בשנים האחרונות, באחת מהן חלק מחומתו נגרס לחצץ להקמת כביש, ובשנייה נפגעו חלקים מהמבנה שבמרכז באתר^[68][69].
• שומרון העתיקה (סבסטיה) – בירת ממלכת ישראל החל מימיו של המלך עמרי, אשר בוצרה ונבנתה כעיר רומית גם על ידי המלך הורדוס בתקופת בית שני.
• תל שילה – מרכז מבקרים ובו שרידי המשכן ושרידי העיר שילה, שהייתה (ע"פ המסורת המקראית) המרכז הרוחני של עם ישראל משך מאות שנים, לפני שעבר ונקבע בירושלים.

לפי דו"ח של מבקר המדינה משנת 2016, מרבית השפכים ביהודה ושומרון אינם עוברים טיפול נאות להסרת מזהמים והם מוזרמים לנחלים ולבורות ספיגה. מערך איסוף השפכים והטיפול בהם וכן ניצול מים מטופלים מפגר בצורה ניכרת לעומת המצב במדינת ישראל. נחלים שאליהם מוזרמים שפכים כוללים את נחל הקישון, נחל חדרה, נחל שילה, נחל מודיעים, נחל קדרון ועוד. זיהום המים פוגע בעתודות מי התהום של ישראל וירדן, ופוגע בבריאות הציבור ובאיכות חייו. בשל המצב הגאופוליטי בשטחי יו"ש, נושא זה משפיע גם על מצבה המדיני־ביטחוני של ישראל ועל מעמדה בעולם^[70].

יש מספר מאפיינים המשפיעים על המצב הסביבתי: רגישות הידרולוגית גבוהה לזיהום מי תהום בשל השפעת האזור על אקוויפר ההר, היעדר גבולות ברורים, היעדר רצף טריטוריאלי מדיני, צפיפות אוכלוסין גבוהה בצד הפלסטיני והבדלים גדולים ברמת החיים וביכולת הניהול הסביבתי בין הפלסטינים לבין הישראלים. ניהול סביבתי מחייב שיתופי פעולה בין גורמים פלסטינים וישראלים. הסכסוך המדיני המתמשך בין ישראל לפלסטינים, פיצול השליטה בשטח, והתפיסה כי המצב הנוכחי הוא זמני, מקשים על מתן טיפול יסודי וארוך טווח במפגעים סביבתיים ועל קיום שיתוף פעולה בתחום זה.

נכון לשנת 2016 ממשלת ישראל לא גיבשה מדיניות לניהול סביבתי עם שכנותיה, לרבות בתחום המים, ואין לה מדיניות בדבר מפגעים סביבתיים החוצים את הקו הירוק. הממשלה גם לא הגדירה גורם אחד, בעל ראייה כוללת, שיוביל את הנושא. לפי מבקר המדינה הדבר גורם לכך שפתרונות למפגעי סביבה מתעכבים במשך שנים ארוכות, לעיתים תוך הפרת הדין ופגיעה בבריאות הציבור ובאינטרסים מדיניים החשובים לישראל.

• יהודה ושומרון וחבל עזה
• מחוז יהודה ושומרון
• אשכול רשויות יהודה ושומרון
• גבולות מדינת ישראל
• תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון
• מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון
• הקו הירוק
• סיפוח יהודה ושומרון לישראל

• יוסף לויטה (עורך), הר מרום ישראל: יהודה ושומרון: עבר, הווה ומגמות לעתיד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד
• מנשה הראל, דב ניר, גאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, עמ' 313–322
• הראל ארנון, חגי ויניצקי, דיני מקרקעין והמשפט הבינלאומי ביהודה ושומרון, הוצאת בורסי, 2013

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: יו"ש
מדריך למטייל בוויקימסע: יהודה ושומרון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהודה ושומרון

• אילן פפה, ‏יצירתו של עבר-הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה המערבית, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 184-163
• רמי היפש, "מזרח גוש דן": פעם הציעו כאן וילות בזול - היום מוכרים דירות 3 חדרים ב-700 אלף שקל, באתר TheMarker‏, 7 בדצמבר 2018
• יהודה ושומרון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יהודה ושומרון, דף שער בספרייה הלאומית