לדלג לתוכן

אילן פפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אילן פפה
לידה 7 בנובמבר 1954 (בן 70)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה
מקום מגורים בריטניה
מקום לימודים
מוסדות
אתר רשמי
תרומות עיקריות
חוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אילן בנימין פַּפֶּה (באנגלית: Ilan Pappé; נולד ב-7 בנובמבר 1954) הוא היסטוריון ואיש מדע המדינה ישראלי-בריטי, העוסק במחקריו בסכסוך הישראלי-ערבי ונחשב לאחד מהבולטים שב"היסטוריונים החדשים" בישראל. לימד באוניברסיטת חיפה במשך 23 שנה עד עזיבתו לבריטניה ב-2007.

פפה הוא פעיל שמאל רדיקלי, חבר בארגון ה-BDS ותמך בין היתר בחרם אקדמי על מדינת ישראל.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן פפה נולד בחיפה ב-1954 להורים יוצאי גרמניה עולי העלייה החמישית, ולמד בבית הספר הריאלי בעיר במגמת מזרחנות. את שירותו הצבאי עשה בחיל המודיעין. הוא השלים לימודי דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד. את הלימודים לתואר הדוקטור עשה בסנט אנתוני'ס קולג' באוקספורד, בהנחיית ההיסטוריון אלברט חוראני.[1]

לדברי פפה, הוא שימש נציג שלום עכשיו בבריטניה וב-1982 נזרק מהתנועה בעקבות ויכוח שניהל עם נציג של אש"ף בבית הנבחרים.[1]

משנת 1984 לימד באוניברסיטת חיפה, תחילה בחוג ללימודי המזרח התיכון ואחר כך בחוג למדע המדינה. הוא ייסד את המכון לחקר השלום בגבעת חביבה ועמד בראשו בין השנים 1993–2000. שימש כיו"ר מכון אמיל תומא בחיפה לעיונים פלסטיניים.

בסוף שנת 2007 עזב את ישראל ועבר לבריטניה, שם הוא מועסק כמרצה בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת אקסטר. לדבריו, דעותיו הלא-שגרתיות מקשות על חייו בישראל. בריאיון לעיתון בקטר אמר פפה שבישראל הוא נחשב ל"משוגע וסוכן של הערבים".[2] הוא קיבל איומי רצח בדואר ובטלפון עקב דעותיו. הכנסת גינתה אותו, שר החינוך קרא לפיטוריו, ותמונתו הופיעה בעיתון "ידיעות אחרונות" במרכזה של כוונת. לצד התמונה פורסם טור בו נכתב: "אני לא אומר שצריך להרוג את האיש הזה, אבל אני לא אהיה מופתע אם מישהו יעשה את זה".[3]

עבודתו האקדמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פפה נמנה עם קבוצת ההיסטוריונים החדשים, אך בשונה מהיסטוריונים חדשים אחרים אימץ גישה מתודולוגית נרטיביסטית, אשר שמה דגש על גיבוש הסיפר (הנרטיב) ההיסטורי ולא רק על מחקר ארכיוני. עבודותיו המרכזיות מתמקדות בגיבוש ובהצגת הסיפר הפלסטיני והישראלי-ציוני. פפה התייחס בעבר להתפלגות "ההיסטוריונים החדשים" לשתי קבוצות, אותן כינה "פוזיטיביסטים" ו"רלטיביסטים". פפה מנה את עצמו בין הרלטיביסטים, המושפעים מרוח הפוסטמודרניזם, כלומר "פוסט-ציונות".[4] אלא שלאחר מספר שנים בהן הציג עצמו כ"רלטיביסט" התובע זכות שווה של "הנרטיב הפלסטיני", נעשה "פוזיטיביסט", המאמין בקיומה של "אמת מוחלטת ואובייקטיבית".[5]

פפה פרסם עשרות מאמרים מקצועיים וכתב וערך אחד-עשר ספרים, לרבות "בריטניה והסכסוך הישראלי-ערבי", "היסטוריה של פלסטין המודרנית" (ראה אור באנגלית ב-2003) ו"אצולת הארץ - ביוגרפיה פוליטית של משפחת חוסייני". ספרו המצליח והמצוטט ביותר עד כה, "הטיהור האתני של פלסטין", ראה אור באנגלית באוקטובר 2006 ובעברית ביולי 2021. בספר טוען פפה כי עזיבת הפליטים הפלסטינים במהלך המלחמה ב-1948 הייתה תוצר של מדיניות גירוש מכוונת של ישראל, שנוסחה ויושמה כחלק מתוכנית ד'. בריאיון שנערך עמו לאחר שהספר יצא לאור, אמר:

כאשר תנועה כמו הציונות קובעת בצורה מאוד מפורשת שהיא רוצה מדינה רק לקבוצה אתנית אחת במקום שבו יש שתי קבוצות אתניות, ובשלבים מסוימים של ההיסטוריה, ובמיוחד ב-1948, מחליטה להשתמש בכוח כדי לנקות את השטח מהקבוצה האתנית האחרת, המונח המקובל במשפט הבינלאומי לתיאור מדיניות כזו או אידאולוגיה כזו הוא טיהור אתני.[6]

בספרו "הרעיון של ישראל" (The Idea of Israel) מתמקד פפה בתהליך ההיסטורי של בניית הנרטיב הציוני באופן שלטענתו קושר את ההיסטוריה של העם היהודי לארץ ישראל ובו-בזמן מתכחש להיסטוריה של העם הפלסטיני בארץ. הספר מפתח ניתוח תרבותי של ההיסטוריה הציונית, לרבות ספרי היסטוריה פופולרית, מחקרים אקדמיים, מוזיקה, קולנוע וספרות.

בביקורתו על ספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא "הליכה על קו האופק", קרא לה פפה "להשתחרר...מכתונת המשוגעים שכופה על החוקרים האידאולוגיה הציונית".[7]

ביקורות ושבחים על פרסומיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון בני מוריס, שטבע את המושג "ההיסטוריונים החדשים", ביקר בחריפות את ספריו של פפה ותקף את מקצועיותו ואף את יושרתו כהיסטוריון. במאמרים שפורסמו בספרו "מדיר יאסין עד קמפ דייוויד" כתב מוריס כי "במקרה הטוב אילן פפה הוא אחד ההיסטוריונים הרשלנים בעולם; במקרה הגרוע הוא אחד הפחות ישרים". לדעתו של מוריס, פפה "משמיט לעיתים ראיות בולטות ומתעלם מהן", "טוען לפעמים שמקור מספר לנו את ההפך הגמור ממה שהוא אומר באמת" ואף "מעוות ראיות" (עמ' 224). ביחס לספר "היסטוריה של פלסטין המודרנית" כתב מוריס כי "רוב הדברים שפפה מנסה למכור לקוראיו הם בדיה מוחלטת" (עמ' 210) וכי ניסיונותיו "להכניס נשים אל תוך ההיסטוריה המתרקמת של פלסטין הם מלאכותיים, לא פעם אבסורדיים ולעיתים נטולי כל תימוכין במקורות" (עמ' 211). בביקורתו על הספר "אצולת הארץ" טען כי פפה "לא נעזר בשום ארכיון עות'מאני" ועשה "שימוש זניח בלבד" בארכיון בתי הדין השרעיים ביפו ובירושלים (עמ' 223), והאשים אותו "בסילוף המכוון של ההיסטוריה" ובהפגנת "בורות עמוקה ביחס לעובדות" (עמ' 226).[8]

על המהדורה העברית של ספרו של פפה "הטיהור האתני של פלסטין" פרסם הסוציולוג תום פסח מאמר בו ביקר את פפה על היבטים מסוימים בספרו, כגון התעלמותו ממספר היסטוריונים פלסטינים או הצגתו את תוכנית ד' באופן שלדעת פסח אינו הולם את המורכבות האמיתית של התמונה. לצד זאת, שיבח פסח את הספר בכך שהוא מספק נרטיב רציף של ההתרחשויות, נטול ניסיונות לאפולוגטיקה או לטשטוש האחריות של המנהיגות הציונית וצה"ל, ובכך שבניגוד לספריהם של מוריס וגלבר הוא מכיל הפניות לעדויות של פליטים פלסטינים, ולכן חשוב לקריאה על ידי ישראלים.[9]

רן אדליסט כתב בביקורתו על הספר כי פפה ניהל "רישום דרמטי, מדויק וטרגי של כל כפר, עיירה או שכונה פלסטיניים בערים מעורבות שנמחקו ותושביהן נהרגו וגורשו" ושמדובר בספר החשוב בתולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני, משום שהוא מכריח את הקורא לדון בשאלות יסוד ומציב בפני החברה הישראלית מראה שחורה במקום להעלים ולהדחיק צדדים לא נעימים.[10]

מאידך, פרסם ההיסטוריון אדם רז מאמר ביקורת חריף על הספר, בו טען כי הוא סובל מרשלנות, מניפולציות וטעויות רבות, ולכן איננו מהווה מחקר רציני. בביקורתו התמקד רז בפרשת נירים כדוגמה, והאשים את פפה בליקוט סלקטיבי ציטוטים של מנהיגים ציוניים כדי להוכיח שכולם תמכו ב"ניקוי אתני" של ארץ ישראל.[11] בתגובתו למאמר כתב פפה כי הביקורת של רז היא נבזית ולגופו של אדם, ומשתמשת בשפה שאינה ראויה. פפה טען כי מכיוון שחוקרים ישראליים אינם מסוגלים להפריך את התזה בדבר הטיהור האתני של פלסטין ולהכחיש את העוולות שחוללה הציונות כלפי הפלסטינים, רז נצמד לאי-דיוקים בפרטים שוליים כמו צבע בגדיה של נערה שנאנסה, במקום להגיב לטענות שהספר מעלה ולראות את החוט המקשר בין מעשיה של ישראל ב-1948, דרך אירועים כטבח כפר קאסם אותו רז חקר, ועד הנעשה היום. התגובה פורסמה באתר "העוקץ" משום שעורך "הארץ", אלוף בן, סירב לפרסם אותה בעיתון.[12]

פרשת טנטורה ותדי כ"ץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פפה היה מהמגנים על עבודת התזה השנויה במחלוקת של תדי כ"ץ שהתפרסמה תחת הכותרת "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב־1948". בתזה טען כ"ץ שחיילי חטיבת אלכסנדרוני הרגו כמאתיים גברים בלתי חמושים מתושבי הכפר טנטורה לאחר כיבושו.[13] כ"ץ טען כי העבודה מתבססת על יותר ממאה ראיונות שערך עם פליטים פלסטינים מטנטורה ושלושה כפרים אחרים בכרמל ועם ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. כ"ץ נתבע לדין על ידי ותיקי החטיבה ובראשם בנציון פרידן על הוצאת לשון הרע. במהלך המשפט נטען שכ"ץ סילף עדויות ושינה דברי עדים. בהסכם פשרה, שאושר על ידי בית המשפט, נקבע שעל כ"ץ לחזור בו מההאשמה על טבח ולפרסם הודעת התנצלות. כ"ץ התחרט על חתימתו, אך בית המשפט חייב אותו לקיים את ההסכם. בעקבות אירועים אלה הקימה אוניברסיטת חיפה ועדה שבדקה שוב את העבודה והחליטה לפסול אותה. האוניברסיטה קיבלה את החלטות הוועדה. כמו כן, ההיסטוריון מאיר פעיל קבע שלא ניתן להסתמך על העבודה של כ"ץ והתנצל בפני חטיבת אלכסנדרוני.

מעורבותו של אילן פפה בפרשה גדלה לאחר שאוניברסיטת חיפה פסלה את עבודתו של כ"ץ. פפה המשיך להתעקש שעבודתו של כ"ץ אמינה ומוכיחה שאכן היה טבח בטנטורה. כנגד פסילת העבודה על ידי אוניברסיטת חיפה טען פפה שכ"ץ ביצע מספר טעויות לא מהותיות שנעשו בתום לב, אינן מצדיקות פסילה ואינן מטילות דופי בטענה שההרג בטנטורה אכן התרחש. זאת בניגוד לקביעת הוועדה שמדובר ב"פערים בדרגת חומרה גבוהה". כמו כן טען שהפסילה נעשתה ממניעים פוליטיים והאשים את אוניברסיטת חיפה בהתנכלות לחופש האקדמי שלו ושל תלמידיה. במסמכים שפרסם עו"ד גיורא ארדינסט (שייצג את חטיבת אלכסנדרוני במשפט) בעיתון "מעריב" (27.5.2005) טען כי כ"ץ שינה עדויות.

בריאיון לעיתון "הארץ" טען פפה שרק הגן על העבודה של כ"ץ ושלא היה מעורב בכתיבתה: "העבודה הראשונה הייתה ללא רבב. נתנו לה ציון 97, אני הייתי מעניק לה 100 - למרות שלא הייתי מעורב בעבודה הראשונה, לא הייתי המנחה שלה כמו שכל הזמן כותבים".[14] ב־20 באפריל 2005 פרסם פפה מאמר ב"גארדיאן" הבריטי ובו האשים את אוניברסיטת חיפה ברדיפה אקדמית שלו, מאז שהחליט לסייע לכ"ץ.[15]

במאמר דעה שפרסם באתר "שיחה מקומית" בעקבות הקרנתו של הסרט "טנטורה" בבימוי של אלון שוורץ, טען פפה כי אוניברסיטת חיפה הייתה חייבת לפסול את עבודתו של כ"ץ משום ש"לא יכלה לשאת שייצא ממנה מחקר שמאשש את הנרטיב הפלסטיני של 1948."[16]

עמדותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אילן פפה נואם בפרנקפורט, גרמניה, 2017

פפה הוא פעיל שמאל רדיקלי, ומזוהה עם מפלגת חד"ש. בשנת 1999 הוא נכלל במקום השביעי ברשימת חד"ש (הרשימה קיבלה אז שלושה מנדטים).

פפה מאמין שהחזקת ישראל בשטחי יש"ע לא תסתיים מיוזמת ישראל כי אינו מאמין שיחול שינוי בעמדות הציבור הישראלי. משום כך הוא סבור שלחץ חיצוני יכול להביא לכך, ונותן כדוגמה את סיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. האפרטהייד הסתיים בגלל חרם בינלאומי על דרום אפריקה, על אף שבתוך המדינה היה רוב מוחלט בקרב הלבנים בעד המשכו. הוא פעיל בתנועת ה-BDS ואף חבר בוועדה המייעצת של ארגון החרם האקדמי והתרבותי על ישראל בארצות הברית (USACBI)[17] הקוראת לחרם מדיני, אקדמי וכלכלי על ישראל, והרצה פעמים רבות במסגרת שבוע האפרטהייד הישראלי.[18]

פפה תמך ביוזמת חרם על ישראל על ידי איגוד המרצים הבריטי (AUT). באפריל 2005 הובילה היוזמה בסופו של דבר להטלת חרם על אוניברסיטת בר-אילן (בשל חסותה האקדמית למכללת אריאל שנמצאת באריאל) ועל אוניברסיטת חיפה, בשל התנכלות, לכאורה, לפפה.[19] פפה טען כי הסיבות לתמיכתו בחרם היו קשורות למדיניות ממשלת ישראל וספג ביקורת קשה מהאוניברסיטה ומחוץ לה, אבל גם תמיכה. את דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, יוסי בן-ארצי, תיאר פפה כ"ראש משטרת המחשבות הציונית", ועל החוג ללימודי ארץ ישראל אמר: "החוג אינו בודק את עמיתיו על פי הישגיהם בחו"ל (...) אלא מסתפק בפרסומים בשפה העברית בכתבי עת הערוכים על ידי חבריו של גלבר מן הצבא הישראלי."[20]

במאמר שפרסם ב"גרדיאן" בשנת 2005 כתב פפה:

קריאה לחרם על המדינה שלך והאקדמיה אינה החלטה פשוטה עבור חבר אותה אקדמיה. אבל למדתי כיצד קהילות אקדמיות מודאגות מרחבי העולם יכולות להתאחד בזמן שאיימו לפטר אותי מהאוניברסיטה שלי, אוניברסיטת חיפה, במאי 2002. מדיניות מדויקת וממוקדת לצורך הפעלת לחץ על האוניברסיטה, אפשרה לי, תחת מגבלות והטרדה שיטתית, להמשיך בהרצאות ובמחקר, שנועדו לחשוף את העוול שנעשה לפלסטינים במהלך השנים.

המקור באנגלית
Calling for a boycott of your own state and academia is not an easy decision for a member of that academia. But I learned how the concerned academic communities, worldwide, could mobilise at the right moment when I was threatened with expulsion by my own university, the University of Haifa, in May 2002. A very precise and focused policy of pressure on the university allowed me, albeit under restriction and systematic harassment, to purse my classes and research, which are aimed at exposing the victimisation of the Palestinians throughout the years.
— אילן פפה, "הגרדיאן", 20 באפריל 2005

בריאיון לעיתון ב-2007 אמר פפה: "אני תומך בהתנגדות חמאס לכיבוש הישראלי, אם כי אני מתנגד לאידאולוגיה הפוליטית שלהם. אני תומך בהפרדת הדת מהמדינה. מדינה כובשת לא יכולה לקרוא לעצמה דמוקרטית."[2] בשנת 2008 פרסם מאמר באתר "אלקטרוניק אינתיפאדה", שבו טען כי מדינת ישראל מבצעת רצח עם בעזה וטיהור אתני בגדה המערבית.[21]

במאמר דעה ברשת אל-ג'זירה הקטארית בעקבות מתקפת הפתע על ישראל טען פפה כי המדינה מטשטשת בכוונה את ההקשר ההיסטורי של המתקפה כדי לקדם רצח עם בעזה.[22]

ביקורת על עמדותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר אישים מימין ומשמאל, לרבות כאלה שהביעו תמיכה במפעל של ההיסטוריונים החדשים, הביעו ביקורת על הקריאות לחרם והאשימו את פפה שהוא כורת את הענף שעליו הוא יושב. אבירמה גולן ציטטה את דבריו של פפה ב"הארץ" וטענה שהם מוכיחים שקריאתו לחרם נגד ישראל אינה אידאולוגית במהותה אלא מהווה מעשה של סחטנות ונקמנות כנגד הממסד שמסרב להיכנע לתכתיביו: "את הישראלים צריכה לעניין קבוצה אחרת. זו שהעירה ועוררה את החרם מתוך האקדמיה הישראלית והצליחה ליצור רושם, שמדובר בחרם אידאולוגי מובהק ובמאבק טהור נגד הכיבוש. עיון בדברים שאומר פפה עצמו ('הארץ', 27.4) מחזק את החשש, שמאחורי המניעים האידאולוגיים של הקבוצה, או לפחות של מי שמוביל אותה בגאווה, נחבאת נימה של סחטנות כלפי האקדמיה. 'ניתן להפוך את החלטת האיגוד בקלות', אמר פפה, 'לתת לתדי כ"ץ בחזרה את התואר שנגזל ממנו בצורה בלתי חוקית, והכל יישכח'.[23]

בעת העימות של פפה עם אוניברסיטת חיפה כינה אותו ההיסטוריון יואב גלבר, עמיתו באוניברסיטה הנחשב גם יריבו, "לורד האו האו הישראלי".[24]

ספריו באנגלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Idea of Israel: A History of Power and Knowledge, London: Verso, 2014. ISBN 978-1-84467-856-3
  • The Forgotten Palestinians: A history of Palestinians in Israel, New Haven, CT: Yale University Press. ISBN 9780300134414
  • Out of the Frame: The Struggle for Academic Freedom in Israel, London: Pluto Press, 2010. ISBN 0745327257
  • The Ethnic Cleansing of Palestine, London and New York: Oneworld, 2006. ISBN 1-85168-467-0
  • The Modern Middle East, London and New York: Routledge, 2005. ISBN 0-415-21409-2
  • The Modern History Palestine, One Land, Two Peoples, Cambridge: Cambridge University Press, (2003; 2006) ISBN 0-521-55632-5 (The book is available in French, German, Spanish and Italian).
  • (With Jamil Hilal). Parlare Con il Nemico, Narrazioni palestinesi e israeliane a confronto Milano: Bollati Boringhieri, 2004.[25]
  • The Aristocracy: The Husaynis; A Political Biography, Jerusalem: Mossad Byalik, (Hebrew), 2003.
  • The Israel-Palestine Question, London and New York: Routledge, (1999, 2006). ISBN 0-415-16948-8
  • (with M. Maoz). History From Within: Politics and Ideas in Middle East, London and New York: Tauris, 1997. ISBN 1-86064-012-5
  • (with J. Nevo). Jordan in the Middle East: The Making of a Pivotal State, London: Frank Cass, 1994. ISBN 0-7146-3454-9
  • The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951, London and New York: I.B. Tauris, (1992, 1994). ISBN 1-85043-819-6
  • Britain and the Arab-Israeli Conflict, 1948-1951, London: St. Antony's College Series, Macmillan Press; New York: St. Martin's Press, 1988. ISBN 0-312-01573-9

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אילן פפה בוויקישיתוף
מאמריו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 228.
  2. ^ 1 2 Controversial historian to quit Israel for UK, באתר הג'רוזלם פוסט, ‏1 April 2007 (באנגלית).
  3. ^ Chris Arnot interviews the Israeli historian Ilan Pappe who has defended the Palestinian, באתר הגארדיאן (באנגלית).
  4. ^ בני מוריס, תיקון טעות, מבוא, עמ' 14.
  5. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, מבוא, עמ' 13.
  6. ^ איתמר ענברי, 'מה שישראל ביצעה ב-48' הוא טיהור אתני', באתר nrg‏, 9 באוקטובר 2006
  7. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 110–111.
  8. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 15. פוליטיקה באמצעים אחרים (22 במרץ 2004), עמ' 205–219; 16. השקרן כגיבור (17 במרץ 2011), עמ' 220.
  9. ^ תום פסח, למה חשוב לקרוא עכשיו על הטיהור האתני של פלסטין, באתר שיחה מקומית, ‏26.5.2021 (ארכיון)
  10. ^ רן אדליסט, ‏הספר החשוב בתולדות הסכסוך היהודי־פלסטיני מציב בפנינו מראה שחורה, באתר מעריב אונליין, 27 בפברואר 2021
  11. ^ אתר למנויים בלבד אדם רז, טעויות למכביר ומניפולציות: "הטיהור האתני של פלסטין" הוא מחקר לא רציני, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2021
  12. ^ אילן פפה, התגובה שאלוף בן מסרב לפרסם, באתר "העוקץ", 19 באוגוסט 2021
  13. ^ אטילה שמופלבי, "ליקויים חמורים בעבודת ה-MA על הטבח בטנטורה", באתר ynet, ‏26.06.01 (ארכיון)
  14. ^ מירון רפופורט, מוקצה, באתר הארץ, 3 במאי 2005
  15. ^ אילן פפה, To boldly go, אתר הגארדיאן, 20 באפריל 2005
  16. ^ אילן פפה, אוניברסיטת חיפה וההגנה על הנרטיב הציוני, באתר "שיחה מקומית", 14 בפברואר 2022
  17. ^ Die Linke Protecting Israel’s Occupation and Apartheid?‏ 21 ביוני 2011.
  18. ^ מתקפת תעמולה נרחבת כנגד ישראל ששמה "שבוע האפרטהייד הישראלי"(הקישור אינו פעיל, 1.6.2020), מרכז המידע למודיעין ולטרור, 2 בפברואר 2011.
  19. ^ Guardian staff reporter, To boldly go, The Guardian, ‏3 במרץ 2005
  20. ^ תום שגב, אילן פפה על הכוונת, באתר הארץ, 23 במאי 2002
  21. ^ אילן פפה. "פלסטין 2007: רצח עם בעזה, טיהור אתני בגדה המערבית." אתר "אלקטרוניק אינתיפאדה", 11 בינואר 2007.
  22. ^ אילן פפה. מדוע ישראל מבקשת למחוק את ההקשר ההיסטורי של המלחמה על עזה. אתר "אלג'זירה", 5 בנובמבר 2023.
  23. ^ אבירמה גולן, חרם בהזמנה, באתר הארץ, 29 באפריל 2005
  24. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 238.
  25. ^ Bibliografia(הקישור אינו פעיל, 1.6.2020)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אילן_פפה&oldid=39908927"