חמורו של משיח

ערך זה עוסק בביטוי "חמורו של משיח". אם התכוונתם לספר "חמורו של משיח", ראו חמורו של משיח (ספר).

חמורו של משיח הוא ביטוי ציורי אגדתי המשמש לעיתים כחלק מתיאורו של המשיח בבואו לגאול את העולם באחרית הימים.

מקור האמירה הוא בדברי זכריה הנביא:

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִיַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת".

— ספר זכריה פרק ט', פסוק ט'.

ה"מלך" המוזכר בפסוק זה נדרש בספרות חז"ל כמכוון למשיח.

לפי פרשנות המקרא, החמור הוא הניגוד לסוס המלחמה המופיע בפסוק הבא בזכריה "וְהִכְרַתִּי-רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם; וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד-יָם, וּמִנָּהָר עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ" כלומר: המשיח יהיה איש שלום ולא יבוא כשהוא רכוב על בהמת מלחמה.

בתלמוד במסכת סנהדרין מוצגת משמעות הופעה זו בצורה אחרת:

אמר רבי אלכסנדרי: "רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב 'וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה' (דניאל, ז', י"ג), וכתיב 'עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר' (זכריה, ט', ט'); זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני רוכב על חמור."

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א'

כלומר הופעת משיח עני כבנבואת זכריה תהיה אם לא נהיה ראויים לביאת משיח מפוארת "עם ענני שמיא" המתוארת בספר דניאל.

בדיון בפסוק זה בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח, א) מסופר על שאפור מלך פרס, שליגלג על האמונה שהמשיח יבוא על חמור באומרו: "אמריתו משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי" (אתם אומרים שהמשיח יבוא על חמור? [אם כן] אשלח לו סוס מהיר שיש ברשותי). בתשובה ללגלוגו של המלך, עונה החכם שמואל (לפי הגרסה המקורית): האם יש לך "כאר הזר גוני?" כלומר: האם יש לך חמור ("חאר" בפרסית) בעל אלף ("הזר") צבעים?^[1] [כלומר אין לך בע"ח ייחודי כזה]

למרות זאת במסורת העממית מקובל לומר שהחמור יהיה לבן^[2], כנראה בעקבות הגרסה המשובשת "חיוור" ופרשנותה מלשון הצבע הלבן.

במדרש שבפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"א) מוצגת הופעת המשיח כרוכב על חמור כהופעה שלכתחילה, כשם שאברהם ומשה מתוארים במקרא כמי שרכבו על חמור. המהר"ל מפרש את הקביעה הזאת בכך שהחמור מסמל עולם חומרי שריק מדעת ומחוכמה, שקיים בתקופת שלושת האישים הללו – אברהם, משה ומשיח – ה"רוכבים" על החמור ומנהיגים אותו רק בכוח חוכמתם. את העניות של המשיח הוא מפרש כהנהגה שאיננה בכוח הזרוע והכפייה כמו אצל השליטים הרגילים, ואת הרכיבה על החמור הוא מפרש כהנהגה בכוח החוכמה בלבד, שהמלכים יתמסרו לו מרצונם החופשי (מהר"ל, דרוש על המצוות). גם בספרות הדרוש החסידית החמור הוא סימבול, ששורשו מדפוס הפעולה המשיחי שאינו נלחם בגשמיות העולם אלא רותמו לקדושה, כלומר הרכיבה על החמור היא רכיבתו-משילתו של המשיח על החומר-חמור.

בברית החדשה (מרקוס יא, 11-1 ומקבילות) מסופר שכאשר התקרב ישו להר הזיתים, שלח שניים מתלמידיו לכפר קרוב, למצוא שם חמור שאיש לא ישב עליו מעולם. לאחר שתלמידיו הביאו לו את החמור הוא רוכב עליו לתוך ירושלים, בעו�� ההמון יוצא לקראתו בכפות תמרים, וקורא "הושע נא! ברוך הבא מלך ישראל!". בכך, על פי הברית החדשה, התקיימה נבואתו של זכריה. המאורע מצוין כל שנה אצל הנוצרים, בחג הקרוי יום ראשון של הדקלים, הנחגג ביום ראשון שלפני הפסחא.

לאגדה יש הד גם באסלאם: מסופר שלפני הגעתו של המהדי (גואל העולם) יופיע דג'אל (סופיאני) - משיח השקר והרשע, ולפי אחת המסורות הדג'אל ירכב על חמור לבן בעל צעדי ענק.

המשורר שאול טשרניחובסקי הפך את אתונו הלבנה של המשיח לגיבורת שירו "שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת", שם היא מוצגת מול האתון החומה (המסמנת את הנצרות) והאתון השחורה (המסמנת את האסלאם).

בשנת 1998 פורסם על ידי העיתונאי ספי רכלבסקי ספר בשם "חמורו של משיח", אשר גורס לטענתו כי במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והשקפת תלמידיו, מייצגים החילונים, את עולם החומר. כאשר הם מכשיר בידי האל והם נועדו להקים את המדינה היהודית ולהניע את תהליך הגאולה, אך לאחר שהמדינה תוקם, יידרשו החילונים לפנות את מקומם לציבור הדתי אשר מיועד להנהיג את המדינה. לפי אנלוגיה זו, החילונים הם "החמור" בעוד הציבור הדתי אשר נועד לתפוס את מקומו הם מעין "משיח" קולקטיבי. הספר עורר מחלוקת בקרב הציבור הישראלי ובעקבות כך החל הביטוי לשמש לעיתים כמייצג דוקטרינה בשיח הפוליטי-דתי.