הנפת הדגל באיוו ג'ימה

הנפת הדגל באיוו ג'ימה
Raising the Flag on Iwo Jima

מידע כללי
צלם	ג'ו רוזנטל
תאריך יצירה	23 בפברואר 1945
טכניקה וחומרים	תצלום
נתונים על היצירה
מספר יצירה	NWDNS-80-G-413988 (הארכיון הלאומי של ארצות הברית)
מיקום	איוו ג'ימה שבאימפריה היפנית

הנפת הדגל באיוו ג'ימה במהלך כיבוש האי היפני איוו ג'ימה בידי האמריקאים במלחמת העולם השנייה, הוא תצלום היסטורי מפורסם, ובו חמישה נחתים אמריקאים וחובש של הצי האמריקני מניפים את דגל ארצות הברית על פסגת הר סוריבאצ'י שבדרום האי. הוא צולם ב-23 בפברואר 1945 על ידי הצלם ג'ו רוזנטל במהלך קרב איוו ג'ימה שבו נכבש ההר. בתצלום מוצגת הנפת הדגל השנייה על הר סוריבאצ'י. הנפת הדגל הראשונה צולמה בידי לואיס לווארי, אולם תצלומו לא התפרסם בזמנו, וגם כיום זוכה לפרסום מועט.

תצלומו של רוזנטל זכה לפופולריות רבה. הוא הודפס מחדש אלפי פעמים בעיתונים ובכתבי עת שונים, והפך עבור הציבור האמריקאי לתצלום המסמל את הניצחון במלחמה. בשנת 1945 הוא זיכה את הצלם בפרס פוליצר לתצלום הטוב ביותר, והיה לתצלום הראשון שזיכה צלם בפרס באותה שנה שבה פורסם לראשונה.

מבין ששת האנשים בתצלומו של רוזנטל (מייקל סטרנק, הרולד קלר,^[1] איירה הייז, פרנקלין סוסלי, ג'ון בראדלי והארלון בלוק), רק שלושה שרדו את הקרב (הייז, קלר ובראדלי).

ערך מורחב – קרב איוו ג'ימה

קרב איוו ג'ימה נערך בפברואר ובמרץ 1945, בשלהי המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. בקרב לחמו ארצות הברית והאימפריה היפנית. הוא התחולל באי איוו ג'ימה שבאוקיינוס השקט, במחצית הדרך בין איי מריאנה, שבהם היה בסיס מפציצים של ארצות הברית, לבין יפן. מטרת הפלישה האמריקאית לאיוו ג'ימה הייתה לכבוש את שלושת שדות התעופה הנמצאים באי הקטן יחסית (רק 21 קמ"ר). היפנים השקיעו כל מא��ץ על מנת שלא לאבד את האי, המרוחק רק 1,200 קילומטר מטוקיו. בנוסף, האי בתחום השיפוט של טוקיו הבירה, ולכן ראש עיריית טוקיו היה גם מושל איוו ג'ימה, מה שהגביר את חשיבות האי עבור היפנים. הייתה זו המתקפה האמריקנית הראשונה על אי שהיה חלק מהמולדת היפנית.

ראש ממשלת האימפריה היפנית באותה תקופה, הידקי טוג'ו, הקצה לקרב כ-20,000 חיילים. מפקד הכוח היפני בקרב, טדאמיצ'י קוריבאישי, סבר שהגנה על האי עם כמות כזו של חיילים תהיה בלתי אפשרית אל מול כוח אמריקאי גדול בהרבה המלווה במספר רב של מטוסים ושל ספינות קרב. מסיבה זו הורה לחייליו להילחם עד מוות ולפגוע במספר רב ככל האפשר של חיילים אמריקאים, גם אם יידרשו לבצע משימות שבפועל הן משימות התאבדות. בנוסף הוחלט לבצר את האי בעזרת בונקרים גדולים, ארטילריה מוסווית ורשת תעלות תת-קרקעיות שחיזקו מאוד את עמדותיהם של החיילים היפנים.

ב-19 בפברואר 1945, בשעה 2:00 לפנות בוקר, פתחו תותחי אוניות המערכה של הצי האמריקני בהפגזה על האי וסימנו את תחילת הפלישה. היפנים ניצלו את מקום מסתורם באי כדי לירות אל עבר החיילים שנחתו על חופי האי, וגרמו לבלבול ולאבדות כבדות בקרב האמריקאים. הנקודה המבוצרת ביותר באי, וללא ספק הנקודה האסטרטגית החשובה ביותר בו, היה "הר סוריבאצ'י", הר געש כבוי שנמצא בדרום האי ומתנשא לגובה של 166 מטרים מעל פני הים. בהר התבצרו רבים מהחיילים היפנים וירו אש כבדה אל עבר הכוחות האמריקניים. לאחר מספר ימי לחימה הבינו הנחתים שרובים אינם יעילים נגד המתבצרים היפנים, ובמקום זאת החלו להשתמש בלהביורים וברימוני יד על מנת לגרום להם לצאת מתוך המנהרות. שיטה זו הוכחה כיעילה וההר נכבש על ידי האמריקנים ב-23 בפברואר,^[2] לאחר ארבעה ימי לחימה.

כיבוש ההר לא שם קץ לקרב, שהסתיים בניצחון אמריקאי ב-26 במרץ, 31 ימים לאחר כיבוש ההר. תוצאות הקרב היו הרסניות לשני הצדדים: מתוך הכוח האמריקני שמנה 110,000 חיילים, נהרגו 6,821 ו-19,217 נפצעו, ומהכוח היפני שמנה 22,000 חיילים, נהרגו 21,500 ו-216 נפלו בשבי.^[3]

ב-23 בפברואר 1945, מעט אחרי כיבושו של הר סוריבאצ'י, הורה קולונל צ'נדלר ג'ונסון לקפטן דייב סברנס לשלוח קבוצה של חיילים לטפס על ההר. סברנס שלח למשימה קבוצה של כ-40 חיילים^[4] שכללה שלוש יחידות נחתים בפיקודו של לוטננט משנה הארולד שרייר. לפני שיצאו הנחתים למשימה, נתן ג'ונסון לשרייר דגל ארצות הברית קטן כדי שיניפוהו בפסגת ההר. הנחתים הצליחו להעפיל לפסגה ללא אירועים מיוחדים, והניפו בה את הדגל, 135X70 ס"מ גודלו, בעזרת צינור ברזל שמצאו בהריסות על פסגת ההר. הנפה זו תועדה על ידי לואיס לווארי, שהיה צלם של חיל הנחתים האמריקני. את הרגשות שעורר האירוע בלב החיילים תיאר קורפורל צ'ארלס לינדברג:

[...] ואז הם באו אלינו ואמרו, 'אתם הולכים לטפס [על הר סוריבאצ'י] בבוקר'. איזה לילה מתוח עבר עלינו. למחרת בבוקר, דיווחנו על כך לקולונל צ'נדלר ג'ונסון, מפקד הגדוד. הוא מסר ללוטננט שרייר [=הרולד שרייר] דגל, ואמר, 'אם אתם מגיעים לפסגה, תניפו אותו'[...]

שניים מאנשינו מצאו למעלה [על פסגת הר סוריבאצ'י] מוט ארוך וגדול, באורך של כ-20 פיט [כ-6 מטר]. קשרנו את הדגל אל המוט, וסחבנו אותו אל הנקודה הגבוהה ביותר שמצאנו שם והנפנו אותו. בחיי, באותו הרגע האי מתחתינו התעורר לחיים. החיילים החלו להריע, שריקות הספינות פסקו, זה היה רגע מלא גאווה.

— ^[5]

לא כל החיילים שהניפו את הדגל מופיעים בתצלומו של לווארי. אולם, גם החיילים שכן הופיעו לא זכו לפרסום רב או להכרה ציבורית נרחבת. היטיב לתאר זאת צ'ארלס לינדברג, שסיפר: "כשחזרתי הביתה לארצות הברית, והתחלתי לדבר על זה [על הנפת הדגל] כינו אותי שקרן ובעוד כינויים. זה היה נורא"^[5]. בנוסף, במכתב ששלח לואיס לווארי, הצלם, לריימונד ג'ייקובס (שהיה ממניפי הדגל אך לא הופיע בתצלום) הוא אמר: "אתם עשיתם את כל העבודה השחורה, ואילו אלה שהופיעו בתצלום של רוזנטל זכו לכל הקרדיט [...] זו בושה עצומה שדווקא החיילים שכבשו את ההר לא זכו מעולם להכרה המגיעה להם"^[6].

לאחר כיבוש ההר נשלחה קבוצה של חיילים שמנתה בין השאר את מייקל סטרנק, איירה הייז, פרנקלין סוסלי והארלון בלוק לפסגת ההר כדי להניח שם קווי טלפון. במקביל לכך, נחת על חופי איוו ג'ימה מזכיר הצי של ארצות הברית, ג'יימס פורסטל, ולאחר שראה את הדגל המונף הוא החליט שהו�� רוצה אותו כמזכרת. דרישה זו הרגיזה את קולונל צ'נדלר ג'ונסון, שטען שדווקא הנחתים שכבשו את פסגת ההר ראויים לשמור את הדגל. על כן, הוא שלח את עוזרו טד טאטל להביא דגל חדש וגדול יותר, במטרה להניף אותו במקום הדגל הקודם כך שכל החיילים באי יוכלו לראות אותו. טאטל מצא דגל גדול יותר (240X140 ס"מ) על אחת מהספינות שעגנו בחוף והביאו לג'ונסון. ג'ונסון קרא אז להרולד קלר, רצו האישי, וביקש ממנו לקחת את הדגל אל פסגת ההר. כשהגיע לפסגה, נתן קלר את הדגל לסטרנק, הייז, סוסלי ובלוק וביקש מהם להניפו.

בזמן שקלר טיפס אל פסגת הר סוריבאצ'י, עלה לשם גם ג'ו רוזנטל, צלם סוכנות הידיעות Associated Press. כשהגיע לפסגה ראה קבוצה של נחתים העומדים מסביב לדגל הראשון ובידם דגל חדש וגדול יותר. רוזנטל הבין כי הם עומדים להניף דגל חדש על פסגת ההר. על כן, הוא התרחק אחורנית מרחק של כ-10 מטרים וערם מספר סלעים כדי להגביה את עצמו, פעולה שכמעט וגרמה לו לפספס את הצילום. הוא כיוון את מצלמתו לצמצם שבין f/8 ל-f/11 (תחנות הצמצם במצלמה נמדדות במספרי f) ולמהירות תריס של 1/400 השנייה. בו בזמן, ניסו סטרנק, הייז, סוסלי ובלוק ללא הצלחה לתקוע את המוט הכבד בקרקע הגעשית הקשה. על כן נחלצו לעזרתם גם הרולד קלר וג'ון בראדלי, ובמאמץ משותף של כל השישה הם השכילו לתקוע את המוט בקרקע ולהניף את הדגל על פסגת ההר. רוזנטל הצליח לתעד הנפה זו במצלמתו, אך הוא לא היה היחידי לעשות זאת: שני צלמים נוספים של חיל הנחתים, ויליאם ג'נאוסט ובוב קמפבל, הצליחו גם כן לתעד את ההנפה.

על הצילום של ההנפה אמר רוזנטל:

[...] לפתע ראיתי מזווית עיני שהחיילים מתחילים להניף את הדגל. הפניתי את המצלמה, קרבתי אותה לפרצופי, והחזקתי אותה מספר רגעים תוך כדי הסתכלות על המתרחש. וברגע שחשתי שזהו הרגע המתאים, צילמתי את התצלום. והדבר היחידי שיכולתי לעשות לאחר מכן היה לקוות שהתצלום ייצא בדיוק כפי שראיתי אותו דרך עדשת המצלמה שלי.

— ^[7]

בהמשך התייחס רוזנטל לתצלום ואמר:

מה שראיתי מעבר לתצלום היה המאמץ העצום שנדרש כדי לשאת אותו לגבהים שכאלה, אותה מסירות של החיילים הצעירים האלו למולדתם, וההקרבה שעשו למענה.

— ^[8]

מבין ששת האנשים המצולמים, רק שלושה שרדו את הקרב - הייז, קלר ובראדלי. סטרנק נהרג שישה ימים לאחר הנפת הדגל, כנראה מפגז שנורה בשוגג ממשחתת אמריקנית; בלוק נהרג מפגיעת מרגמה שעות ספורות לאחר סטרנק; סוסלי נהרג מירי צלף יפני ב-21 במרץ, ימים ספורים לפני כיבוש איוו ג'ימה באופן סופי על ידי הכוחות האמריקנים.

לאחר שירד מההר, שלח רוזנטל את סרט הצילום לפיתוח בגואם, ולאחר מכן למרכז המערכת של סוכנות AP בניו יורק. ב-25 בפברואר, יומיים בלבד לאחר הנפת הדגל, כבר הופיע התצלום על שערי העיתונים בארצות הברית.

התצלום זכה להצלחה מיידית. בימים שלאחר מכן הוא פורסם שוב ושוב, והצליח להרים את המורל של הציבור האמריקני, שב-1945 כבר היה מותש מהמלחמה. רוזנטל סיפר ש"מיליוני אמריקאים ראו את התצלום הזה, חמישה או שישה ימים לפני שאני בעצמי ראיתי אותו. כששמעתי על כך לראשונה, לא היה לי מושג מה הוא סימל בעבורם"^[9].

רוזנטל זכה למחמאות על התצלום מצלמים אחרים, כמו אדי אדמס, צלם סוכנות AP בעברו, שזכה בפרס פוליצר עבור התצלום "גנרל נגויין נגוק לואן מוציא להורג אסיר וייטקונג בסייגון". אדמס התייחס לתצלומו של רוזנטל ואמר עליו כי הוא "פשוט מושלם: המיקום, שפת הגוף ... אתה לא יכול לתכנן מראש דבר כזה, זה פשוט מושלם מדי"^[10].

למימון ההוצאות העצומות של מלחמת העולם השנייה מכר הממשל הפדרלי של ארצות הברית איגרות מלחמה לציבור האמריקני. עד שנת 1945 התקיימו ברחבי ארצות הברית שישה מסעות פרסום לגיוס מלווה מלחמה. כל מסע היה אירוע ראוותני, ולרוב השתתפו בו גיבורי מלחמה וידוענים שונים. המשתתפים במסעות אלו נסעו ברחבי ארצות הברית והופיעו באצטדיונים בפני קהל רב.

כשפרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, ראה שהתצלום מתפרסם שוב ושוב בעיתונים, הוא הבין שהחיילים המצולמים בתצלום יוכלו לשמש כ"סמלים" במסע מלווה המלחמה הבא, בכך שיוצגו כגיבורים אמריקניים וישכנעו את הציבור לקנות איגרות מלווה. על כן הורה לגלות את זהותם של הנחתים בתצלום ולהחזירם בהקדם לארצות הברית, שכן ידע שההכנסות מהמסע מותנות בחזרתם של הנחתים בחיים. בתהליך הזיהוי של החיילים נפלו כמה טעויות, שחלקן התגלה רק לאחר סיום המסע^[11].

איירה הייז, הרולד קלר וג'ון בראדלי הוחזרו לארצות הברית ויצאו למסע מלווה המלחמה השביעי (The 7th war bond drive). תצלומו של רוזנטל, בו הם מופיעים, הופץ בכל רחבי ארצות הברית, והופיע על אלפי קירות של בתי קולנוע, בנקים, מפעלים ולוחות מודעות. בסך הכול הופץ התצלום על גבי 3.5 מיליון פוסטרים. מסע מלווה המלחמה השביעי הכניס לקופת המלחמה של ארצות הברית כ-26.3 מיליארד דולר^[12], ומלבד שלושת החיילים השתתפו במסע גם ידוענים שונים כבוב הופ והמפרי בוגרט^[12].

על אף המחמאות הרבות להן זכה התצלום, החלו עד מהרה לצוץ שמועות שפקפקו באמינותו, וטענו שהוא מבוים. השמועות החלו לאחר שרוזנטל נשאל כבדרך אגב האם התצלום מבוים, וכיוון שחשב בטעות שהכוונה היא לתצלום הקבוצתי של חיילי הנחתים אותו צילם^[13], הוא ענה בחיוב^[10]. מכאן השמועות התפשטו והתחזקו עד שאמריקה כולה התוודעה להן כשתוכנית הרדיו של הטיים מגזין, "Time Views the News" דיווחה שרוזנטל צילם את התצלום לאחר שביקש מששת הנחתים לתקוע את הדגל בשנית ובאופן מרשים יותר^[10]. מאז החל גל של האשמות והכפשות, שהגיע לשיאו ב-1991 כשמבקר ספרות בניו יורק טיימס טען שצריך לבטל את פרס פוליצר בו זכה התצלום^[10]. רוזנטל נלחם עד יום מותו בהאשמות אלו^[10]. באחת הפעמים בהן נשאל האם ביים את התצלום, ענה: "אם הייתי מביים את התצלום זה היה, כמובן, הורס את הייחוד שבו. הייתי אוסף קבוצה קטנה יותר של אנשים ומבקש מהם להפנות את ראשיהם למצלמה כך שיוכלו להזדהות, והתוצאה לא הייתה דומה כלל לתצלום אותו צילמתי"^[14].

לתצלום משמעות גדולה בקרב הציבור האמריקני על אף המחלוקות, ויש לו מורשת מכובדת. שני הדגלים אשר הונפו באותו היום באיוו ג'ימה מוצגים במוזיאון הלאומי של חיל הנחתים האמריקני. במקום גם מוצג הדגל השלישי שהונף לאחר שהשני ניזוק מהרוחות על פסגת ההר. אנדרטת חיל הנחתים של ארצות הברית בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ליד וושינגטון הבירה, שהוקמה בשנת 1954 מבוססת על תצלום זה^[15].

ביולי 1945 הוציא משרד הדואר האמריקני בול דואר עליו מודפס התצלום^[16]. הבול זכה להצלחה גדולה ולמעלה מ-137 מיליון יחידות שלו נמכרו^[17]. ב-1995 יצא בול נוסף, כאחד מ-10 בולים שהיו חלק מפרויקט היובל למלחמת העולם השנייה^[18].

בשנת 1949 יצא הסרט "חולות איוו ג'ימה" בכיכובו של ג'ון ויין, ובו מופיעים איירה הייז, רני גאגנון (שזוהה בטעות כהרולד קלר) וג'ון בראדלי, שלושה מהחיילים שהניפו את הדגל בצילומו של רוזנטל. בשנת 2006 יצא סרטו של קלינט איסטווד, "גיבורי הדגל", המבוסס על ספרו של ג'יימס בראדלי, בנו של ג'ון בראדלי. הסרט מציג את שתי הנפות הדגל ואת מסע מלווה המלחמה אליו יצאו הייז, קלר ובראדלי.

מבין ששת החיילים שבתצלום, זכה איירה הייז למספר האזכורים הרב ביותר בתרבות הפופולרית. הייז, נחת אינדיאני בן שבט הפימה, שקע במרוצת השנים בדיכאונות ובאלכוהוליזם. חייו הטראגיים עובדו לסרט הקולנוע "The Outsider", בכיכובו של טוני קרטיס, ולשיר קאנטרי פופולרי, "הבלדה על איירה הייז" (The Ballad of Ira Hayes), שבוצע, בין היתר, על ידי ג'וני קאש ובוב דילן.

בשנת 2005 הוטבע דולר עשוי כסף שעליו מתנוסס התצלום, לציון 230 שנות קיומו של חיל הנחתים האמריקני.

תצלומים רבים הושפעו במידה זו או אחרת מתצלומו של רוזנטל, ורבים אחרים מושווים אליו. ההשוואה מתבצעת בשני מישורים עיקריים – חזות התצלום והשפעתו.

ב-2 במאי 1945 צילם הצלם הסובייטי-יהודי יבגני חאלדיי קבוצת חיילים המניפים את דגל ברית המועצות מעל לבניין הרייכסטאג בברלין, בתמונה שנודעה בשם "הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג". כפי שהתברר מאוחר יותר, לא רק שחאלדיי ביקש מהחיילים להניף את הדגל, אלא גם שזו הייתה ההנפה השנייה שלו. ההנפה הראשונה ב-30 באפריל כלל לא צולמה, ולכן הונף הדגל בשנית כעבור יומיים^[19]. כמו כן עבר התצלום תהליך של ריטוש משום שעל אמת-היד של החייל מניף הדגל נראו שני שעונים שנלקחו כפי הנראה כשלל. מאוחר יותר התברר כי חאלדיי התקנא בהילה לה זכה תצלומו של רוזנטל ועל כן סחב את הדגל עמו כדי שגם לצד הסובייטי יהיה תצלום ניצחון כזה.

תצלום הנפת הדגל בגראונד זירו מציג שלושה כבאים המניפים את דגל ארצות הברית על הריסות מגדלי התאומים לאחר פיגועי 11 בספטמבר. תצלום זה שצולם על ידי תומאס פרנקלין מושווה לעיתים קרובות לתצלומו של רוזנטל, על אף שהקשר ביניהם הוא מקרי ופרנקלין ככל הנראה לא ביים את התצלום. פרנקלין סיפר שמייד עם צילום ההנפה הבחין בדמיון בינה לבין תצלומו של רוזנטל^[20]. הקבלה נוספת בין הנפת הדגל באיוו ג'ימה לבין זו בגראונד זירו היא בהשפעת התצלום. כמו תצלומו של רוזנטל, גם תצלום זה שימש מקור השראה ועידוד לציבור האמריקאי שנפגע קשות מהפיגועים, והפך מאז לאייקון. בנוסף, לפני הדפסת התצלום על בול, נפגשו תומאס פרנקלין ושלושת הכבאים עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש^[21] בפגישה דומה לזו שהתקיימה בין רוזוולט לבין הייז, קלר ובראדלי כ-60 שנה קודם לכן.

גם בתצלום הישראלי של הנפת דגל הדיו יש מוטיבים דומים לאלו של הנפת הדגל באיוו ג'ימה. הדגל הישראלי הונף עם סיומו של מבצע עובדה, והתצלום שמתעד את החיילים המניפים אותו נחרט בזיכרון הקולקטיבי הישראלי והפך לאחד מהתצלומים המייצגים של מלחמת העצמאות.

• צילום מלחמה
• צילום עיתונות
• הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג
• דגל הדיו
• הנפת הדגל בגראונד זירו

• 60 שנה לאיוו-ג'ימה, באתר הארץ, 21 בפברואר 2005
• קרב חייו של הצלם שעשה היסטוריה, מתוך אתר motke
• הנפת הדגל באיוו ג'ימה, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏, 08:32 עד 08:40