ברית שלום

ערך זה עוסק בתנועה פוליטית בארץ ישראל בתקופת המנדט. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ברית שלום (פירושונים).

ברית שלום הייתה תנועה יהודית שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודים, ודגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית שבה יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא תחת המנדט הבריטי, במטרה להביא להקמת מדינה דו-לאומית עצמאית בארץ ישראל. חברי ברית שלום ראו חשיבות לאומית רבה בתחיית התרבות העברית והתרבות הערבית כאחד, כדי ליצור הבנות המבוססות על המכנה המשותף ההיסטורי בין התרבויות.

בתקנות התנועה נכתב:

תעודת האגודה: לסלול דרך הבנה בין עברים וערבים לצורות חיים משותפות בארץ-ישראל על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה רחבה ולצורותיה של עבודתם המשותפת לטובת התפתחותה של הארץ.
בתור אמצעים להשגת המטרה הזאת ישמשו:

א. חקירת הפרובלימות (בעיות) הנובעות מתוך חייהם המשותפים של שני הלאומיים בא"י ומתוך המנדט של חבר הלאומים.
ב. הסברת ערכם ותרבותם של שני העמים בעל פה ובכתב לעברים ולערבים ופתוח יחסי ידידות ביניהם.
ג. השפעה על דעת הקהל ברוח של הסכם ושלום.
ד. יצירת מוסדות המסייעים להשגת מטרת האגודה.

רבים מאנשי "ברית שלום" ראו באחד העם מנהיג ומורה דרך רוחני. לדידם השאיפות הציוניות היו צריכות להתגשם בתקומת תרבות יהודית חדשה שיכולה להתפתח רק בארץ ישראל. הם שאפו להגיע להסכם התיישבות עם ערביי ארץ ישראל תוך התייחסות לעובדה שהיהודים כאומה באים להתיישב בארץ שקודם לכן הרוב המכריע של תושביה היה ערבי. חברי "ברית שלום" סברו, שככל שהזמן חולף, ערביי ארץ ישראל מתבצרים בהתנגדות לציונות ולכן יש להגיע איתם להסכמים ולהבנות. על רקע זה יש הרואים בתנועה זו את המבשרת של תנועות השלום הישראליות^[1].

חברי הקבוצה ראו את עצמם ציוניים אמיתיים, מכיוון שכתבי הרצל מדברים במפורש על דו קיום בין יהודים וערבים בארץ ישראל. חברי הקבוצה רמזו כי השימוש של הציונות ובכיריה (למשל, דוד בן-גוריון בהמשך) בהרצל ומשנתו היה מטעה. משמע, האתוס הציוני לגבי הרצל הסתפק בהצהרותיו אודות בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך התעלם משאר חזונו של הרצל בהקשר ליחס לבני המקום ולאומיותם^{[דרוש מקור]}. זאב ז'בוטינסקי כינה את אנשי ברית שלום "קאמישע פיגורען" (דמויות קומיות), והכריז שברית שלום איננה תנועה ציונית^[2].

אגודת ברית שלום דגלה בשוויון מדיני בין שתי הקהילות, היהודית והערבית, וזאת על אף הפער הדמוגרפי הגדול ביניהן (בתקופה זו היו בארץ ישראל כ-800 אלף ערבים ורק כ-160 אלף יהודים). ב-1930 פרסמה האגודה מנשר שקרא לכינון מדינה דו-לאומית אחת בארץ ישראל, שכל אחד משני העמים המרכיבים אותה יהיה חופשי לנהל את ענייניו הפנימיים. כמה מחברי האגודה אף היו מוכנים להסתפק במעמד קבע של מיעוט יהודי במדינה כזו^[3].

במחצית השנייה של שנות ה-20 פעילות האגודה הייתה מצומצמת ורעיונותיה הועברו בעיקר באמצעות ביטאונה "שאיפותינו". האגודה לא פעלה כלל בקרב הערבים. היא עשתה ניסיון לקיים שיעורי ערב ללימוד השפה הערבית, אך הוא לא החזיק מעמד זמן רב.^[4]

האגודה מנתה כמה עשרות חברים בלבד, כולם יהודים:^[5] כ-60 בארץ ישראל וכתריסר בחוץ לארץ.^[6] עם חבריה ותומכיה של התנועה נמנו אינטלקטואלים, עיתונאים ובעלי תפקידים בכירים בהסתדרות הציונית, ביניהם ארתור רופין,^[7] הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, הפיזיקאי שמואל סמבורסקי, איש הסוכנות היהודית, דוד ורנר סנטור, המחנכים עקיבא ארנסט סימון, נתן חפשי וזיגפריד להמן, המזרחנים לוי ביליג ודוד צבי בנעט, חוקר הלאומיות הנס קון, האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, העיתונאית גרדה לופט, הפעיל הציוני יעקב טהון והעיתונאית והעובדת סוציאלית חנה טהון, המחנך וממחדשי השפה העברית יצחק אפשטיין ור' בנימין. אוהדי התנועה, בארץ ומחוצה לה, כללו את נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס, הפילוסוף מרטין בובר, הפעילה הציונית הנרייטה סאלד, איש העסקים שלמה זלמן שוקן, חוקר יהדות המזרח (וגניזת קהיר) שלמה דב גויטיין, העיתונאי רוברט ולטש, המשפטן נורמן בנטוויץ', המדינאי הבריטי הרברט סמואל ובנו אדווין סמואל, והסופר משה סמילנסקי.

לאחר שרובו של הקונגרס היהודי דחה את תפישותיה ושאף להקמת מדינה יהודית ריבונית שלא תחת המנדט הבריטי, הפכה התנועה לגורם שולי בציונות. בשנת 1933 התנועה התפרקה בשל התנגדות עזה כלפיה ביישוב היהודי ובשל פרישה של חברים רבים ממנה וחילוקי דעות עזים בין הנותרים.^[8] מרטין בובר הגדיר את חברי האגודה "שמרים המחפשים את הבצק".^[9]

בעקבות ההתפרקות הוקמו מספר ארגונים, ביניהם קדמה מזרחה, העל, "הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי", ואגודת "איחוד" שהקים י"ל מאגנס, אשר דגלו גם הם בתפיסה דומה לגבי הפתרון של הסכסוך היהודי ערבי. "הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי" נוסדה בתחילת מלחמת העולם השנייה, ב-8 באוקטובר 1939^[10], בעקבות תחושת חוסר האונים שפקדה את היישוב לאחר פרסום הספר הלבן של 1939. הפעילים ב"ליגה" היו מחוגים שונים, בעיקר מיוצאי "ברית שלום", ממפלגת פועלי ציון שמאל, ממפא"י היא אימצה כקווים מנחים, בדומה לברית שלום, את טיפוח יחסי האמון עם הערבים ואת העיקרון של אי השתלטותו של עם אחד על עם אחר^[11][12].

בראשית שנת 1942, אחרי שיצאה נגד ברית שלום בעבר, הודיעה תנועת השומר הצעיר ותנועת הליגה הסוציאליסטית על הצטרפותם לליגה. וביולי 1942 נחתם הסכם למצע והנחות יסוד מוסכמות על התנועה המאוחדת, שכלל שלושה סעיפים: נקבע שהרעיון הציוני הוא אבן היסוד של הליגה ולפיכך הליגה שואפת לעלייה גדולה, המוגבלת מטבעה על פי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. כמו כן נקבע שהעקרונות לכל הסדר עם הערבים הם: דו לאומיות, אי השתלטותו של עם על עם אחר והקמת פדרציה של כל מדינות האזור^[11].

"איחוד" נוסד בירושלים ב-11 באוגוסט 1942 וחברי נשיאותו היו: מאגנס, סאלד, בובר, סימון וסמילנסקי. עשרה חודשים לאחר כינונה של אגודה זו, היו בה 97 חברים בלבד. לביטאונה, "בעיות היום", היו 300 מנויים וכ-300 עותקים נמכרו באופן חופשי^[13].

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• פתרון המדינה האחת

• ברית שלום והציונות הדו-לאומית: השאלה הערבית כשאלה יהודית, בעריכת עדי גורדון, הוצאת כרמל 2008
• יוסף הלר, מ`ברית שלום` ל`איחוד`: יהודה ליב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית, הוצאת מאגנס, 2003
• גרשם שלום, "ברית שלום", בספרו עוד דבר, עם עובד, 1989, עמ' 61–92.
• שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 9–118.
• שלום רצבי, 'כוח" ו"מדינה" בהגותם של יוצאי מרכז אירופה ב"ברית שלום"', כיוונים, כתב עת לציונות וליהדות, סיוון תשנ"ה, יוני 1995 עמ' 121–141.
• רצבי שלום, 'רוב, רבים ומדינה יהודית בעמדתם של אישי החוג הרדיקלי ב"ברית שלום" בשאלת העלייה לא"י', דבורה הכהן (עורכת), קיבוץ גלויות, עלייה לארץ ישראל – מיתוס ומציאות, ירושלים 1998, עמ' 165–191.
• רצבי שלום, 'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85.
• רצבי שלום, 'מקורותיה הציוניים של שלילת השימוש בכוח בחברה היישובית", (אניטה שפירא, מינה רוזן, דינה פורת: עורכים), ספר יובל לדניאל קארפי, תל אביב 1996, עמ' קלט-קסד.
• רצבי שלום, 'אידאולוגיות לאומיות-אורגניות כמקור השראה למתינות פוליטית', תרבות דמוקרטית, כרך 2 (תש"ס), עמ' 137–167.
• רצבי שלום, Between Judaism and Zionism, Academic Publisher Brill, Leiden. (2002), pp. 455 + XVII
• זוהר מאור, "הארץ הבלתי מושגת: על השורשים המרכז אירופיים של 'ברית שלום'", בתוך: עדי גורדון (עורך), 'ברית שלום' והמציאות הדו-לאומית: 'השאלה הערבית' כשאלה יהודית, מרכז קבנר והוצאת כרמל, ירושלים תשס"ט, עמ' 93–110.
• אבי-רם צורף, קדמה מזרחה: ר' בנימין, דו-לאומיות וציונות-שכנגד, מרכז זלמן שזר, 2023.

מדיה וקבצים בנושא ברית שלום בוויקישיתוף

• יאיר טיקטין, אגודת ברית שלום, ומשנתו הפוליטית של מרטין בובר(הקישור אינו פעיל) באתר ההסתדרות הציונית העולמית
• חגית לבסקי, ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• דבריו של דוד בן-גוריון בשיחה עם חברי "ברית שלום", באתר פרויקט בן-יהודה
• פרופ' שלום רצבי, ציונות, סוציאליזם דתי והומניזם מקראי כמקורות לשלילת מדינת הלאום היהודית בהשקפת "ברית שלום", אוניברסיטת תל אביב, 2012
• ”לשאלת ייחודיותה של ברית שלום ביחס לציונות בת זמנה”, סרטון באתר יוטיוב, הרצאתו של דימיטרי שומסקי
• אהרון קידר, לתולדותיה של "ברית שלום" 1928-1925, בתוך פרקי מחקר בתולדות הציונות, ירושלים, תשל"ו
• אהרון קידר, להשקפותיה של "ברית שלום", בתוך ב"צ יהושע וא' קידר (עורכים)אידאולוגיה ומדיניות ציונית, ירושלים תשל"ה.
• אבי־רם צורף, הזכות הקדושה של אדם ועם לארץ מולדתם אינה נפקעת על־ידי גירוש, באתר הארץ, 4 בינואר 2018
• הציונות ניתנת להגשמה בלי לנשל אף ערבי אחד, משמר, 25 במאי 1944
• ברית שלום, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון ברית שלום, בספרייה הלאומית
• מידע על Berit shalom (Organization : Israel) בקטלוג הספרייה הלאומית