אמיל זולא

אמיל זולא
Émile Zola

לידה	2 באפריל 1840 רחוב סן-ג'וזף, צרפת
פטירה	29 בספטמבר 1902 (בגיל 62) פריז, צרפת
שם לידה	Émile Édouard Charles Antoine Zola
מדינה	צרפת
מקום קבורה	הפנתאון של פריז
אירועים משמעותיים	פרשת דרייפוס
שפות היצירה	צרפתית
זרם ספרותי	נטורליזם, מחשבה חופשית
יצירות בולטות	Les Rougon-Macquart, אני מאשים...!, תרז ראקן, ננה
תקופת הפעילות	מ-1865
הושפע מ	אונורה דה בלזק
בן או בת זוג	אלכסנדרין זולא (31 במאי 1870–ערך בלתי־ידוע) ז'אן רוזרו (11 בדצמבר 1888–?)
צאצאים	ז'ק רוזרו, דניס אובר
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד קצין בלגיון הכבוד בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

אמיל אדוארד שארל אנטואן זולא (בצרפתית: Émile Édouard Charles Antoine Zola;‏ 2 באפריל 1840 – 29 בספטמבר 1902) היה סופר רומנים, מחזאי, לבריתן, פובליציסט וצלם צרפתי, סופר מובהק ביותר בזרם הנטורליזם, דמות בולטת בתהליך הליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב, יחד עם פלובּר, לאבי הזרם הנטורליסטי בספרות.

זולא היה מראשי המאבק למען אלפרד דרייפוס וחיבר את המאמר אני מאשים...!. הוא נאבק באנטישמיות, ובכתבים שנחשפו לאחר מותו חזה את הפתרון ברוח הציונות^[1][2].

זולא היה 19 פעמים מועמד לאקדמיה הצרפתית, אך לא נבחר^[3], הוא היה גם מועמד לפרס נובל לספרות בשנים 1901 ו-1902^[4].

זולא היה כותב חרוץ במיוחד ובביתו שבמדאן היה חקוק על משקוף האח במשרדו "Nulla dies sine linea" ("לא עובר יום בלי שורה") וקצב כתיבתו היה אכן, שלושה עד חמישה עמודים ביום. יצירותיו הספרותיות, שכללו עשרות רומנים, תורגמו לשפות רבות וזכו לעשרות עיבודים קולנועים.

משפחת זולא הייתה משפחת אנשי צבא שמוצאה בעיר זאדאר שבדלמטיה ומכאן השם זולא. אמיל זולא נולד בפריז לאב, פרנסואה זולא, שהיה איש צבא ומהנדס איטלקי בעל דוקטורט במתמטיקה, יליד ונציה, ולאם, אמילי אובר, צרפתייה. בשנת 1843 עברה המשפחה לאקס-אן-פרובאנס, דרום צרפת, שם ניהל האב את בניית סכר זולא. ב-27 במרץ 1847 מת האב מדלקת ריאות ואמיל זולא נותר עם אימו שהתקיימה בדוחק על פנסיה קטנה. לאחר מות האב הוגשו בפריז תביעות כספיות נגד חברת תעלת זולא שפורקה בהליך פשיטת-רגל. האם חזרה לאקס-אן פרובנס, בה החל זולא בן השבע את לימודיו בעזרת מלגה שסיפקה העירייה, לאות הוקרה על מעשי אביו. בהמשך עבר זולא לתיכון בורבון בעיר, שם התיידד עם חבריו ללימודים, ז'אן-בטיסטין בייל, מדען ותעשיין לעתיד ופול סזאן צייר לעתיד, ידידות שנמשכה גם אחרי סיום הלימודים. השלושה יצאו לטיולים בחיק הטבע, שחייה בעירום בנחל המקומי, תכננו כתיבת מחזה והקימו יחד הרכב מוזיקלי בשם "הבליינים העליזים"^[5]. סזאן הוביל את זולא לאומנות הגרפית. זולא ניגן בקלרנית בפנפארה של אקס-אן-פרובאנס.

כשהיה זולא בגיל 17 עבר לפריז והתאחד עם אימו, שרצתה עבורו קריירה של עורך דין. זולא למד בבית ספר תיכון סנט לואיז בפריז, שם גילה להפתעתו, שהוא כבר לא התלמיד המצטיין, כפי שהיה בפרובאנס, והוא הגיע רק למקום ה-20 מבין 60 תלמידים. בתקופה זו שונה החוק בצרפת והתאפשרו שני סוגים של בחינות בגרות, הבחינה הקלאסית והבחינה למדעים. בתחילה פנה זולא למסלול למדעים, בכוונה להיות מהנדס כמו אביו, אך בהמשך ראה שהוא נמשך לכיוון הקלאסי. הוא ניגש בפריז לבחינות במסלול המדעי ונכשל. לאחר זאת נסע לפרובאנס, שם ניסה לעבור את הבגרות במסלול הקלאסי ושוב נכשל. הוא היה מודע לכך שיתקשה למצוא עבודה בלא תעודת בגרות, וכך אכן היה.

מילדותו אהב זולא את הספרות, קרא הרבה וייעד את עצמו לחיי כותב. בכיתה ו' כבר כתב רומן על מסעי הצלב וחבריו היו ראשוני קוראיו.

זולא לא שירת בצבא, הוא קיבל פטור בגלל היותו בן יחיד של אלמנה^[6].

באפריל 1860 קיבל זולא עבודה במחלקת המכס, אך לא היה מרוצה ולאחר חודשיים התפטר. במשך שנתיים היה מובטל ומצבו הכלכלי גרוע^[7]. הוא הכיר בעל הוצאה לאור, ששכר אותו לעבודה כפקיד החל מ-1 במרץ 1862. באותה שנה, ב-31 באוקטובר 1862, התאזרח בצרפת^[8].

בתקופה זו יצר לו חוג של ידידים. בחורף 1861 - 1862 התאהב בפרוצה בשם Berthe והיה בחברה של אמנים, בעיקר ציירים אימפרסיוניסטים. בעקבות התנסויות אלה כתב את הרומן La confession de Claude (הווידוי של קלוד).

זולא נמשך גם לציור האימפרסיוניסטי, הכיר את אדואר מאנה ודרכו הגיע לקאמי פיסארו, אוגוסט רנואר, אלפרד סיסלי ועוד. בסביבה זו הכיר גם את סטפאן מלארמה. מאנה שיבץ את זולא בציורים שלו וזולא הגן בעיתונות על האימפרסיוניסטים. פול סזאן הגיע לפריז אחרי זולא וזולא הכיר לו את חבריו הציירים האימפרסיוניסטים. בהמשך הגן זולא בעיתונות על יצירותיו של סזאן - הידידות בין השניים התפרקה לאחר פרסום הרומן של זולא "היצירה", רומן על חיי ציירים, שבו חשב סזאן שזיהה את עצמו באחד מגיבורי הספר, צייר כושל שמתאבד מול ציורו האחרון^[9].

זולא הרחיב את השכלתו בכך שקרא את שייקספיר, מונטיין, מולייר וסופרים נוספים, כולל ז'ול מישלה, ממנו הושפע רבות.

בשנת 1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". תחילה כאורז ספרים, ומאוחר יותר במחלקת הפרסום. כבר אז הניח שירים על שולחנו של מעסיקו, שיעץ לו לכתוב פרוזה, כדי להגיע אל הקהל הרחב. לדברי הביוגרף אנרי טרויה "הוא היה מוכן לכל ויתור ובלבד שיקצור לבסוף הצלחה. בכוח עילאי החליט להתמסר לפרוזה, שזמן רב זלזל בה". לאחר שהתמנה לראש מחלקת הפרסום בשנת 1864 התחיל הקשר שלו עם אלכסנדרין, מי שעתידה להיות רעיתו. הוא פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון". עבודתו בהוצאת הספרים וקשריו הרבים עם סופרים שצבאו על פתחה, אפשרה לו לעסוק בקידום נמרץ של ספרו. זולא התרשם עמוקות מהפוזיטיביזם והאנטי-קלריקליזם.

ב-1865 עזב זולא את בית אימו ועבר לגור עם אלכסנדרין ברובע בטיניול, בפריז. אלכסנדרין עבדה בכל מיני עבודות, כדי שיוכלו לקיים את עצמם. ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה ספרותית קבועה.

בתקופת עבודתו בהוצאה לאור, החל זולא לפרסם מאמרים בעיתונות הכתובה, תחילה בעיתונות הפרובינציאלית ובהמשך גם בעיתונות הפריזאית. זולא היה בעל טור, מבקר אמנות, מבקר ספרות ומבקר תיאטרון. העיתונות המתפתחת של התקופה נזקקה לכותבים מוכשרים; מאמריו זכו לקוראים רבים ופתחו לו את הדרך לפרסום יצירתו הספרותית. העיתונים שילמו לזולא עבור מאמריו לפי מילה, והכנסה זו הייתה מאוד משמעותית עבורו. זולא כתב כל חייו בעיתונות, אך פסגת כתיבתו הפובליציסטית באה לידי ביטוי במאמרו הנודע אני מאשים...!, שהפך אותו לדמות מרכזית בפרשת דרייפוס וגרר אותו למשפט על הוצאת דיבה^[10].

ב-1866 היה זולא בעל טור בשני עיתונים, ב-L'Événement (ההתרחשות) וב-L'Illustration (האיור). הוא פרסם שני סיפורים, שזכו להצלחה מסוימת ומאות מאמרי ביקורת במגוון עיתונים, בהם L'Événement illustré, La Cloche, Le Figaro, Le Voltaire, Le Sémaphore de Marseille, Le Bien public ועוד.

זולא היה גם חובב בעלי חיים ומטיף להגנתם ומניעת סבלם. ב-1896, בעמוד הראשון של לה פיגארו, פרסם זולא מאמר רחב היקף על בעלי חיים והיחס אליהם^[11].

כמקובל באותה תקופה, הרומנים התפרסמו תחילה בהמשכים בעיתונים, ורק מאוחר יותר הופיעו כספר.

בינואר 2011 יצאה לאור אנטולוגיה בשם Zola journaliste (זולא עיתונאי)^[12].

לזולא היו יחסים הדוקים עם אימו, שגידלה אותו לבדה לאחר מות אביו. ב-1864 פגש את אלכסנדרין מלי, אישה פשוטה, שילדה ונאלצה למסור את בתה לאימוץ. ב-1865 עזב זולא את בית אימו ועבר לגור עם אלכסנדרין, אך בגלל התנגדות האם, הם חגגו את חתונתם רק ב-31 במאי 1870, בעירייה^[13] לשניים לא נולדו ילדים. אלכסנדרין חיפשה אחר הבת שמסרה, אולם לא הצליחה לאתרה. היא עזרה לזולא לפרסם את יצירותיו וניהלה במסירות את משק ביתו.

בשנת 1888 התאהב זולא בז'אן רוזרו בת העשרים ואחת, שנשכרה תחילה כעוזרת בבית שלו ושל אלכסנדרין אשתו. רעננותה ונעוריה של רוזרו, שהייתה צעירה ממנו ב-27 שנים, פיתו אותו לפתוח בחיים חדשים. זולא שיכן את פילגשו בבית נפרד. השניים הביאו לעולם שני ילדים, דניס ב-1889, ולאחר מכן ז'אק ב-1891. הוא פרנס אותה ואת ילדיהם, וביקר אותם בתכיפות. בנובמבר 1891 גילתה אלכסנדרין את המשפחה הנסתרת של זולא ונישואיהם הגיעו למשבר, אך למרות קנאתה וכעסה המשיך זולא את הקשר עם אהובתו וילדיהם באופן גלוי. מאחר שאלכסנדרין השלימה עם המצב, לאחר שזולא הבטיח לה שלא ינטוש אותה, שררה בין הנשים הבנה הדדית. לאחר מותו דאגה אלכסנדרין לכך שילדיו יקבלו את שמו.

לפני נישואיה ילדה אלכסנדרין בת ונאלצה לנטוש אותה. היא חיפשה אחריה לאחר מכן, אך ללא תוצאות, לכן הפנתה את רגשותיה האימהיים לילדי בעלה מפילגשו. דניס נישאה לעיתונאי וסופר מוריס לבלון ולשניים היו שלושה ילדים. ז'אק השלים דוקטורט ברפואה, נישא והביא ילד לעולם^[14].

הכרזתו הרשמית של הצילום ב-1839 קדמה בשנה להולדת אמיל זולא, אך זולא הגיע לאומנות זו רק ב-1888, במהלך חופשה ברויאן הוכנס זולא בסוד טכניקת הצילום על ידי ויקטור בילא��ד, העורך והמדפיס של Gazette des bains de mer de Royan-sur-l'Océan. זולא התמסר בהמשך לצילום, החזיק עשר מצלמות, הקים שלוש מעבדות בערים שונות ויצר עשרות אלפי לוחות צילום, אך השתמרו מתוכם רק כמה מאות.

בביתו במדאן, מוקף עצים, פרחים ובעלי חיים, התקרב זולא לטבע, וצילם את יקיריו בעין אסתטית ורגישה^[15].

זולא הוקסם מהתערוכה העולמית של פריז (1900) וצילם אותה כמעט מכל זווית^[16].

במהלך 1859 פרסם זולא את הטקסטים הראשונים שלו ב"לה פרובאנס", עיתון בעל נטייה ליברלית שהופיע באקס-אן-פרובאנס. ב-17 בפברואר הופיע Le canal Zola, שיר הלל לאביו המנוח, יוזם התעלה. ב-23 ביוני פרסם העיתון הפרובאנסלי את הפואמה "לקיסרית אז'ני" (A l'impératrice Eugénie, régente de France), שככל הנראה הוזמנה לו^{[דרושה הבהרה]} בבית הספר התיכון, ונכתבה יחד עם שותפו ז'ורז' פאז'ו. בשיר חוגגים זולא ופאז'ו את ניצחונות הקיסרות הצרפתית השנייה במלחמת העצמאות האיטלקית השנייה^[17][18]. ב-4 באוגוסט הגיע תורו של השיר Mon follet, על אהבה חמקמקה, צעירה ומסתורית שנעלמת כמו שדון. ב-29 בדצמבר פורסם הסיפור הקצר La Fée amoureuse. היו עוד שירים רבים במהלך השנה, רובם אבדו, אך כולם הסגירו השפעה רומנטית. בין השירים שהשתמרו יש המשבחים את חיי הכפר הפשוטים, אחרים מזכירים ילדה שמתה ועוד.

זולא הצעיר גילה עניין רב גם בתיאטרון: בנוסף ל-Enfoncé le pion! והתוכנית של Annibal à Capoue, הוא צייר בין השנים 1858 ו-1859 את התוכנית של דרמה אחרת, Rollon l'Archer, והשלים מחזה במערכה אחת, Il faut hurler avec les loups, ואילו בינואר 1860 הוא החל יצירה נוספת, La Mascarade.

פרסומיו העיתונאיים פתחו לזולא את הדרך גם עבור יצירותיו הספרותיות. הוא פרסם בעיתונים השונים כמאה סיפורים ושורה של רומנים שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקוואר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, הביא לפרסומו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין ספריו החשובים נמנים "ננה" ו"ז'רמינל". הספר ננה תורגם מחדש לעברית בשנת 2022 על ידי עפרה ישועה-ליית^[19].

השערוריות הרבות שהיו כרוכות בכתיבתו הריאליסטית הגסה של זולא, המשולבת בתיאורים מיניים, קוממו רבים מקוראיו. תיאורים נוקבים אלה שיקפו חיים מציאותיים יותר משהייתה יכולה לשקף כתיבה מסוגננת. ככל שכתב בשפה בוטה יותר, כך הייתה השפעתו רבה יותר. השערוריות שעוררה כתיבתו תרמו לפרסומו הרב, לרכישות רבות של ספריו ולהכנסותיו.

רב המכר של זולא, המלכודת, נאסר למכירה בתחנות רכבת בשל שפתו הבוטה.

שפת הכתיבה של זולא הייתה עשירה בגסויות, גסויות שעוררו לפעולה את הצנזורים של המאה ה-19. זולא סירב לעדן את כתיבתו וטען, ברוח הזרם הנטורליסטי, שצריך להביא דברים כהווייתם.

הנרי ויזטלי, המוציא לאור והמתרגם האנגלי, שתרגם את יצירות זולא לאנגלית, הועמד למשפט על שפת התרגום של הרומן "האדמה" ונענש בקנס של מאה לירות שטרלינג. בהמשך הועמד שוב למשפט, על תרגומים נוספים של זולא ונענש בקנס של מאתיים לירות שטרלינג ושלושה חודשי מאסר^[20].

אמיל זולא היה הראשון שהגה תיאוריה על נטורליזם בספרות. כדי להסביר את התיאוריה שלו, הוא כתב הקדמות לספריו הנטורליסטים^[21][22], זולא לקח את מושג הנטורליזם מהפילוסוף הצרפתי איפוליט טן^[23].

זולא הוא התאורטיקן ומנהיג זרם הנטורליזם בספרות. הנטורליזם מייחד חלק גדול מיצירתו של זולא, אך לא את כולה. הרומן הראשון שכתב בסגנון הנטורליסטי היה תרז רקוין. לפי תפיסתו של זולא האמן המודרני צריך להחדיר ביצירתו את רוח המחקר והשיטה שקידמו את המדעים. לדבריו הנטורליזם מוגדר על ידי מה שהוא שולל, הוא שולל אידיאליזם מיסטי המבסס את עבודתו על העל-טבעי והאי-רציונלי, הוא שולל אידיאליזם קלאסי החוקר את האדם המופשט, האדם המטאפיזי והוא שולל דוגמטיות קתולית המאפשרת מוחלטות תאולוגית^[24].

בספרו "היצירה" השתמש זולא בחומרים אותנטיים מתוך היכרותו עם עולמם של חבריו האמנים, בפרט עולמו של הצייר פול סזאן, שעמו היו לזולא במשך שנים רבות יחסי אהבה-שנאה. הציבור הצמא לשערוריות היה משוכנע שמדובר ברומן מפתח שתיאר את התנהגותם משולחת הרסן של האמנים המתחילים, שאת זהויותיהם ניתן לפענח. מאחר ששמו של סזאן לא אמר להם דבר, ייחסו הכול את המתואר לצייר אדואר מאנה, האימפרסיוניסט המפורסם מכולם, שנפטר זמן קצר לפני כן. זולא הנדהם לא תיאר לעצמו שבהזכירו את חבריו בשמות בדויים הוא עשוי לפגוע בהם. בתוך השערורייה המתפתחת שלח זולא את ספרו לסזאן עצמו, שהגיב בצינה מאכזבת.

בשלב הזה של חייו היה שמן מאוד, צווארו היה נפוח וכרסו בלטה. הוא לקח על עצמו לשמור על אכילה בריאה יותר, ותוך זמן מה חזרו פניו השמנים לקבל את צורתם; הודות לירידה במשקל חזר זולא לנשום כהלכה, וחש שקיבל הזדמנות לעלומים חדשים.

אסכולת הנטורליזם בספרות הצרפתית התפתחה סביב זולא, במיוחד לאחר רכישת הבית במדאן. בבית זה אירח זולא מפגשים עם סופרים אחרים, שהושפעו ממנו ואפילו זכו לכינוי "קבוצת מדאן". הקבוצה, שכללה את גי דה מופסאן, ז'וריס-קרל הויסמנס, אנרי סארד, לאון אניק ופול אלקסיס, הוציאה לאור ספר סיפורים בשם "ערבי מדאן" (Les Soirées de Médan).

ההיקף הרחב של יצירת זולא מבוסס על הרגלי עבודתו וחריצותו. כששהה בביתו במדאן, נהג לקום ב-7.00 בבוקר לאכול ארוחה קלה ולצאת לטיול של חצי שעה על גדת הסן עם כלבו, פינפין. בעת הטיול היה מתכנן בראשו את מה שעמד לכתוב ובחזרתו היה יושב וכותב לפחות ארבע שעות.

פרופסור אמיל פגה פרסם לאחר מות זולא, ב-1902, ספר על יצירתו ובספר זה הוא מחלק את יצירתו של זולא לשלוש תקופות, לפני סדרת רוגון-מקוואר (עד 1870), הסדרה עצמה (מ-1870 עד 1893) ואחרי הסדרה (אחרי 1893)^[25].

ההיקף הרחב של יצירתו ופרסומו הרב עוררו עניין בלתי מבוטל בתהליכי עבודתו וזולא עצמו שיתף, תוך תיאור דרך עבודתו. בתיק של La Fortune des Rougon יש כחמש מאות עמודים ובתיקים של Germinal, L'Argent ו-La Terre יש כאלף עמודים בכל אחד מהם ובשיא, בתיק של La Débâcle יש 1.250 עמודים. תיקים אלה שימשו את זולא גם לשם התגוננות מפני ביקורות - כשהאשימו אותו בשטחיות לא היסס והזמין עיתונאים לראות את תיקיו.

בגלל חשיבותו הגדולה של זולא בספרות הצרפתית והיקף יצירתו, נמצאו מבקרי ספרות, שהתמחו בזולא ויצירותיו והקדישו לכך ספרים שלמים. כך היה פרופסור Henri Mitterand אנרי מיטראן, שכתב את הספרים הבאים על הסופר זולא:

• 1963 ‏Album de la Pléiade : Émile Zola
• 1986 ‏Zola et le Naturalisme (זולא והנטוריאליזם).
• 1990 ‏Zola - L'histoire et la fiction
• 1995 ‏Zola - La vérité en marche (זולא - האמת צועדת).
• 1999 ‏1840-1870 Sous le regard d'Olympia
• 2000 ‏L'Homme de Germinal 1871-1893
• 2001 ‏L'Honneur 1893-1902
• 2002 ‏Passion Émile Zola. Les délires de la vérité
• 2002 ‏Les Manuscrits et les dessins de Zola (כתבי היד והציורים של זולא).
• 2008 ‏Le Paris de Zola (פריז של זולא).
• 2009 ‏Zola tel qu'en lui-même
• 2012 ‏Autodictionnaire Zola
• 2015 ‏Lectures de Zola
• 2021 ‏On croit comprendre le monde avec ça ! Entretiens mémoriels avec Henri Mitterand
• 2021 ‏Zola, la mort du père

גם פרופסור Colette Becker קולט בקר כתבה ספרים על זולא ויצירתו ובהם:

• 1972 ‏Les critiques de notre temps et Zola (הביקורת בת זמנינו וזולא).
• 1982 ‏Le monde de Zola (העולם של זולא).
• 1990 ‏Zola en toutes lettres (זולא במכתביו).
• 1993 ‏Les Apprentissages de Zola, du poète romantique au romancier naturaliste (לימודי זולא, ממשורר רומנטי עד סופר נטורליסט).
• 2002 ‏Zola : le saut dans les étoiles (זולא: מדלג לכוכבים).

כתיבתו הבוטה של זולא עוררה נגדו ביקורות לא מעטות.

ב-18 באוגוסט 1887 פרסם העיתון לה פיגאר את "מניפסט החמישה" זמן קצר לאחר פרסום ספרו של זולא, "לה טרה". החותמים היו פול בונטיין, ג'.ה. רוזני, לוסיין דסקאבס, פול מרגריט וגוסטב גויצ'ס, שהסתייגו נחרצות מחוסר האיזון בין המוסר והאסתטיקה לאורך תיאור המהפכה בספר. המניפסט האשים את זולא בכך שהנמיך את הסטנדרט של הנטורליזם, כדי לספק לעצמו מכירות גדולות על ידי גסויות מכוונות, בהיותו היפוכונדר חולני וחסר אונים, שאינו מסוגל לנקוט בהשקפה שפויה ובריאה על האנושות. הם התייחסו בקלות דעת לחולשותיו הפיזיולוגיות של זולא והביעו זעזוע רב מהגסות של לה טרה^[26].

ערך מורחב – פרשת דרייפוס

בשנת 1898 נרתם זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. זולא יזם פעולות להוכחת חפותו מפשע של דרייפוס בעקבות החומר שאסף בנושא הסופר היהודי ברנאר לזר. בשורת מאמרים הוכיח זולא כי דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פרסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים...!" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשה (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם").

כ-300 אלף העותקים של העיתון נחטפו תוך שעות ספורות, והמאמר גרם טלטלה בציבור הצרפתי.

זולא הדגיש את העובדה שפרשת דרייפוס לא הייתה פשע נגד יהודי מסוים או נגד היהודים, אלא פשע נגד החברה הצרפתית^[27].

מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין בגין הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, וב-23 בפברואר 1898 הורשע ונדון לשנת מאסר ולקנס של 3,000 פרנקים^[28]. יחד עם האגרות השונות הוצאותיו של זולא הגיעו ל-7,555.25 פרנקים, סכום ששולם על ידי אוקטב מירבו ב-8 באוגוסט 1898, מכספו הפרטי.

עורך דינו של זולא ביקש רשות לערער ולאחר קבלת הרשות הגיש ערעור, שהשמעתו נדחתה. עורך הדין המליץ לזולא לעזוב בינתיים את צרפת וזולא נמלט לאנגליה, שם הוא התבודד ונפגש רק עם ידידים ובני משפחה שבאו לבקרו. לאחר התאבדותו של אלוף-משנה אנרי התעוררה תקוותו של זולא להחלטה חיובית, אך המשפט התארך ורק ב-3 ביוני 1899 התקבלה ההחלטה המשהה את פסק הדין ולמחרת חזר זולא לצרפת^[29]. ב-27 בדצמבר 1900 ניתנה בצרפת חנינה כללית לכל המעורבים בפרשת דרייפוס, כולל זולא^[30].

בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, חרף תמיכת מבקרים כמו אנרי באואר, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.

אמיל זולא ניהל קרב ארוך על הצטרפותו לאקדמיה הצרפתית. כשהיה צעיר, הוא קרא לה "חממה חורפית לבינונים שחוששים מהקור". עשרים שנה לאחר מכן, הוא הגיש בקשת הצטרפות בפעם הראשונה. הוא הצהיר, לאחר כישלונו הראשון ב-1890, כי "הוא נשאר מועמד ותמיד יהיה מועמד". עד למועמדותו האחרונה ב-23 באוגוסט 1897, שנכשלה ב-1898, התמודד הסופר על המושב באקדמיה תשע עשרה פעמים (עשרים וארבע פעמים על פי דומיניק פרננדז ועשרים וחמש פעמים על פי אתר האקדמיה הצרפתית). ב-28 במאי 1896 הוא השיג את תמיכת השיא שלו עם שישה עשר קולות, כשהרוב הנדרש היה שבעה-עשר קולות. משנוכח כי מעורבותו בפרשת דרייפוס סגרה בפניו סופית את דלתות האקדמיה הצרפתית, ויתר על מועמדותו.

ערך מורחב – מותו של אמיל זולא

זולא מת בפריז ב־29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון בעיר.

ב-1979 הוכרז כי על שמו ייקרא מכתש פגיעה על כוכב חמה^[31]. בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון 100 שנה לפרסום מכתבו של זולא, "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:

בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשירות האמת.

באותה שנה התנצל כתב העת הנוצרי La Croix (הצלב) על העמדות האנטישמיות, שנקט בתקופת פרשת דרייפוס.

בפריז, עיר הולדתו, יש לא מעט אתרים הקשורים לחייו או ליצירות שלו ובהתאם לכך יש גם טיולי תיירים באתרים אלה^[32]. ב-1906 תרמה אלמנתו של זולא, אלכסנדרין, לספרייה המרכזית של אקס-אן-פרובאנס, את כתבי היד ורשימות ההכנה של הרומנים על שלוש הערים. כתבי היד של כל עיר כללו חמישה כרכים ושנים עשר ארגזים של הערות ומסמכי הכנה. התרומה הותנתה בכך שהעירייה תעשה משהו להנצחת זכרו של זולא בעיר. העיר מימנה הקמתו של פסל של הסופר, מעשה ידיו של הפסל פיליפ סולארי. חנוכת האנדרטה נעשתה בספרייה.

בישראל הונצח זולא על ידי מתן שמו לרחובות בערים כמו בתל אביב-יפו, בחיפה, בראשון לציון, בפתח תקווה ועוד או על ידי מתן שמו לקתדרה לזכויות האדם, כמו בראשון לציון^[33]. במלאת 120 שנה למותו של זולא נערך מופע, המבוסס על טעימות מיצירותיו ובהנחיית מאיר עוזיאל^[34].

בין מחזותיו של זולא בולטים "יורשי רבורדין", "תרז ראקין" ו"ניצן הוורד". המחזות הנוספים של זולא לא זכו להצלחה דומה וזולא הסיק מכך את המסקנות, נתן לאחרים להמחיז את ספריו.

• 1861 Perrette (פרט).
• 1865 Madeleine (מדליין), הוצג ב-1889.
• 1874 Les Héritiers Rabourdin (יורשי רבורדין), קומדיה ב-3 מערכות^[35].
• 1875 Thérèse Raquin (תרז ראקין) עיבוד תיאטרוני של הרומן בעל אותו שם.
• 1878 Le Bouton de rose (ניצן הוורד)
• 1887 Renée (רנה), מחזה בן 5 מערכות, עיבוד תיאטרוני של הרומן "המשיסה".
• 1888 Le Rêve (החלום), על פי הספר באותו שם, הולחן על ידי אלפרד ברונו, הלברית כתבו יחד זולא ולואי גאלה.
• 1898 Messidor (מסידור), דרמה לירית ב-4 מערכות על פי פואמה של זולא, מוזיקה של אלפרד ברונו.
• 1901 L'Ouragan (האורגאן), דרמה לירית ב-29 מערכות.
• 1903 Lazar (לאזאר), אורטוריה של אלפרד ברונו ללברית של זולא.
• 1905 L'enfant roi (הילד מלך), קומדיה לירית ב-5 מערכות, הושלמה ב-1902, אך הוצגה רק שנתיים וחצי אחרי מות זולא. המוזיקה של אלפרד ברונו^[36].

כתב היד המקורי של המחזה "ז'רמינל", על פי הרומן באותו שם, נמכר בדצמבר 2021 במחיר של 138,600 אירו. הרוכשת הייתה הספרייה הלאומית של צרפת.

• 1865 La Confession de Claude (הווידוי של קלוד), רומן הביכורים של זולא, מבוסס על התנסותו בקשריו הרומנטיים עם פרוצה.
• 1865 Villégiature (חופשה כפרית), סיפור שפורסם בכתב עת רוסי תחת שם העט L'Homme sans rate.
• 1866 Le Vœu d'une morte (משאלתה של אישה מתה), רומן רגשני שלא הצליח בעיני הקוראים וגם לא בעיני המבקרים. במהדורת 1889 זולא כתב מחדש חלק ניכר מהטקסט שלו, והקדים אותו באזהרה: "אני מחליט להחזיר אותו לציבור, לא בזכות עצמו, בוודאי, אלא בשביל ההשוואה המעניינת שמבקרי הספרות עשויים להתפתות לעשות יום אחד, בין העמודים הראשונים האלה לאלה שכתבתי אחר כך».
• 1866 Les Repoussoirs (הרפוסוארים), נובלה העוסקת ביופי ובכיעור של נשים, מדומיין או אמיתי, ובניצולו לעשיית כסף. שם הנובלה לקוח מעולם הציור, זהו צבע בהיר המשמש לתיקונים.
• 1867 Thérèse Raquin (תרז ראקוין), היצירה הנטורליסטית הראשונה של זולא. תרז ראקוין היא בת לאב צרפתי ולאם אלג'יראית, שמתה בילדותה. אחרי מות האם גודלה הילדה על ידי אחות אביה ולבסוף נישאה לבנה. תרז מנהלת פרשת אהבים עם חבר של בעלה, בהמשך רוצח אותו ונושא את תרז לאישה. הזוג לא זוכה לסוף טוב. ב-1875 עיבד זולא את הרומן להצגת תיאטרון.
• 1867 Les Mystères de Marseille (סודות מרסיי), רומן היסטורי רב תהפוכות על רקע מהפכות 1848 בצרפת ומגפת הכולירה, סיפור אהבה בין בני זוג הבאים משכבות חברתיות שונות.
• 1868 Madeleine Férat (מדליין פרא), רומן על פי מחזה, שלא הצליח למצוא עבורו במאי ואכסניה. מאוחר יותר, אחרי הופעת הספר, הוצג גם המחזה.
• 1874 Nouveaux contes à Ninon (סיפורים חדשים לנינון).
• 1880 Les Soirées de Médan (הערבים של מדאן), קובץ סיפורים קצרים של זולא ושל כמה מידידיו.
• 1880 Jacques Damour (ז'אק דאמור), נובלה שבמרכזה פועל פריזאי, שהגיע לקלדוניה החדשה לאחר גלגולים רבים, מספר את זכרונותיו, קורות משפחתו על רקע הקומונה של פריז.
• 1880 Madame Sourdis (גברת סורדי), קובץ סיפורים קצרים, שהופיעו בעיתונות ופורסמו כקובץ ב-1929.
• 1882 Le Capitaine Burle (הקפטן בורל), קובץ סיפורים קצרים, שפורסמו לפני כן בכתב עת רוסי, באמצעות איוואן טורגנייב.
• 1883 Naïs Micoulin (נאיס מיקולין), קובץ של 6 סיפורים קצרים, שפורסמו לפני כן בכתב עת רוסי, באמצעות איוואן טורגנייב.

כבר בגיל צעיר יחסית הגה זולא את הרעיון לכתוב סדרת ספרים על קורותיה של משפחה אחת (משפחת רוגון-מקוואר) בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת ודרכה יעקוב באופן נטורליסטי אחרי השפעת התורשה על ההתנהגות והאופי של בני משפחה זו: משפחה בה מופיעים שגעון ואלכוהוליזם בדורות השונים.

זולא נסתמך בהתייחסותו לאלכוהוליזם ולהשפעותיו על בני המשפחה על הידע של המאה ה-19, שתמך בתאוריית הניוון. תאוריה זו גרסה שגורמים ביולוגיים, השפעות סביבתיות, רעילות או חטאים מוסריים עלולים לעורר שרשרת של בעיות חברתיות, מוסריות ורפואיות, אשר גוברות בכל דור ובסופן שתובלנה להכחדת המשפחה. תאוריה מוטעית זו של ניוון הייתה מבוססת על הרעיון שתכונות אופי נרכשות מועברות לצאצאים וזאת מתוך הנחה מוטעית, שמערך של סימפטומים ומחלות, כגון אימפולסיביות, אלכוהוליזם, שבץ, דמנציה, אפילפסיה ועוד הם ביטויים לפתולוגיה אחת בסיסית – ניוון. תאוריית הניוון הציעה הסבר רפואי לבעיות החברתיות השכיחות של סוף המאה ה-19, כאשר האלכוהוליזם שיחק תפקיד מכריע כגורם לניוון וההתמכרות נתפסה כמשפיעה גם על הדור הבא. בתחילת המאה ה-20, לאחר התגברות הידע על העברת תכונות תורשתיות, שהצביעו על תורשה נפרדת של המחלות הנפשיות והגופניות השונות, ואשר הבחינו גם בין תכונות תורשתיות ואפקטים רעילים על העובר, לא נמצאו כל תימוכין לתיאוריה זו של הורשת תכונות נרכשות והתיאוריה גוועה כליל^[37].

• 1871 La Fortune des Rougon (אוצר משפחת רוגון). זה הרומן הראשון מתוך סדרה של עשרים רומנים העוסקים בבני משפחות רוגון-מקוואר. ברומן זה מוצגת לראשונה המשפחה על הסתעפויותיה.
• 1871-1872 La Curée (המשיסה), רומן שני בסדרה, עוקב אחר פיתוחה המהיר של פריז, תוך הריסה ובנייה והספקולנטים המתעשרים מכך.
• 1873 Le Ventre de Paris (הבטן של פריז) הוא רומן ברקע של אולמות ענק של שוק המזון הפריזאי.
• 1874 La Conquête de Plassans (כיבוש פלאסאן) - פלאסאן היא עיר דמיונית בכתבי זולא.
• 1875 La Faute de l'abbé Mouret (הטעות של האב מורה).
• 1876 Son Excellence Eugène Rougon (הוד מעלתו יוג'ין רוגון).
• 1878 L'Assommoir (המלכודת).
• 1878 Une page d'amour (דף של אהבה).
• 1880 Nana (נאנה).
• 1882 Pot-Bouille (פו־בוי ובתרגום חופשי "מה שמתבשל בסיר").
• 1883 Au Bonheur des Dames (אושר הנשים).
• 1883 La Joie de vivre (שמחת החיים).
• 1885 Germinal (ז'רמינל).
• 1886 L'Œuvre (היצירה), רומן על חיי הציירים. רבים מהקוראים הניחו שמדובר ברומן מפתח על חיי אדואר מאנה. פול סזאן חשב שהוא מזהה את עצמו באחת הדמויות וזה הביא לסיום חברותו עם זולא.
• 1887 La Terre (האדמה).
• 1888 Le Rêve (החלום).
• 1890 La Bête humaine (החיה האנושית).
• 1891 L'Argent (הכסף).
• 1892 La Débâcle (הקריסה),
• 1893 Le Docteur Pascal (הדוקטור פסקל).

את הרומן הראשון בסדרה כתב זולא בעקבות טיול לאזור הרי הפירינאים וביקור בעיר לורדס. רשמיו מהעולים לרגל ומסחור אמונתם באים לידי ביטוי בספר. כל ספרי הערים בנויים סביב דמותו של הכומר פייר פרומנט. "לורדס" היה הצלחה עצומה, נמכרו מאה ועשרים אלף עותקים בחודש אחד. לפני כתיבת הרומן על רומא ביקר זולא בבירת איטליה ואפילו ניסה, ללא הצלחה, להתקבל אצל האפיפיור.

• 1894 Lourdes (לורדס).
• 1896 Rome (רומא).
• 1898 Paris (פריז).

מחזור זה נכתב אחרי מחזור שלוש הערים ועוקב אחריו. ארבעת הרומנים שלו בנויים סביב כל אחד מבניהם של פייר ומארי פרומנט, גיבורי הרומנים לורדס, רומא ופריז. זולא תכנן בתחילה מחזור בן שלושה רומנים ("פוריות", "עבודה", "משפט"), סימטרי למחזור הקודם, אך הוסיף את "אמת" במהלך הכתיבה. מותו של הסופר מנע את מימוש הרומן האחרון שנשאר במצב של פרויקט.

ארבע הבשורות היה מחזור הרומנים האחרון שהגה אמיל זולא, משנת 1898 ועד מותו בשנת 1902.

• 1899 Fecondite (פוריות).
• 1901 Travail (עבודה).
• 1903 Vérité (אמת) פורסם לאחר מות הסופר.
• Justice (משפט), נשארו רק טיוטות הכנה. הרומן האחרון בסדרת ארבע הבשורות, מעולם לא התחיל. אף על פי שכותרתו תוכננה כבר ב-1897, זולא הספיק לכתוב רק כמה עמודים של פתקים שהיוו את תחילתה של טיוטה ראשונה. בכל מקרה, זה כל מה שנמצא אחרי מותו. ידוע שז'אן פרומנט היה אמור להיות הגיבור, חייל אנטי-מיליטריסטי, בטוח בצורך בפירוק נשק עולמי, כדי להבטיח את שלום העמים ואת אושרם. המטרה הייתה ליצור רפובליקה אוניברסלית באמצעות ניצחון על הלאומיות ועל המיליטריזם.

ב-1937 גילם השחקן פול מוני את זולא בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא"^[38].

בסרטו של רומן פולנסקי, קצין ומרגל פוגש זולא את הקולונל ז'ורז' פיקאר, הקולונל שהתמנה לאחראי על יחידת המודיעין של צבא צרפת הוא שחשף בתוך הצבא את סיפור המרמה. ובפגישתם זו עם עוד חברי פרלמנט צרפתים מעטים, חושף הקולונל את האמת. זולא מבטיח לכתוב, ובאותו יום בו נעצר הקולונל ונשלח לכלא למשך כשנה, מתפרסם המאמר של זולא^[39].

ב-2016 יצא למסכים הסרט הצרפתי Cézanne et moi (סזאן ואני), בבימויה של דניאל תומפסון. הסרט עוסק בידידות בין זולא ובין סזאן.

• 1902 Les Victimes de l'alcoolisme (קורבנות האלכוהוליזם), סרט צרפתי אילם בשחור לבן ובבימוי פרדיננד זקה.
• 1909 L'Assommoir (המלכודת), סרט צרפתי על פי המחזה באותו שם, שבוסס על הספר באותו שם. הבמאי היה אלבר קאפלאניי.
• 1912 Au pays des ténèbres (בארץ האופל), סרט צרפתי בבימויו של ויקטורין ז'אסה, על פי הספר Germinal (ז'רמינל).
• 1913 Miraklet (הנס), סרט אילם שוודי בבימויו של ויקטור שיסטרם, לפי הספר Lourdes (לורדס).
• 1913 Germinal (ז'רמינל), סרט צרפתי בבימויו של אלבר קאפלאני, לפי הספר של זולא.
• 1915 Teresa Raquin (טרסה רקוין), סרט איטלקי אילם לפי הספר באותו שם.
• 1915 Destruction (הרס), סרט אילם אמריקאי על פי הספר Destruction(עבודה), בבימויו של וויל דייוויס.
• 1917 A Man and the Woman (גבר ואישה), סרט אמריקאי בבימויים של הרברט בלאשה ואליס גי-בלאשה על פי הספר Nana (נאנה).
• 1920 Au Travail (העבודה), סרט צרפתי בבימויו של אנרי פוקטל על פי הספר Travail (עבודה).
• 1920 Madeleine Férat (מדלן פרא), סרט איטלקי בבימוים של רוברטו רוברטי ופבו מארי על פי הספר באותו שם.
• 1921 Le Rêve (החלום), סרט צרפתי אילם בבימויו של ז'אק דה ברונסלי, לפי הספר באוטו שם.
• 1921 La Terre (האדמה), סרט צרפתי של אנדרה אנטואן לפי הספר באותו שם.
• 1924 Nantas (ננטס), סרט צרפתי אילם בבימויו של אמיל-ברנאר דונטיה, לפי סיפור של זולא, שהופיע בקובץ Naïs Micoulin (נאיס מיקולין).
• 1928 L'Argent (הכסף), סרט צרפתי אילם בבימויו של מרסל ל'ארביה.

• 1928 Du sollst nicht ehebrechen! (לא תנאף!), סרט גרמני-צרפתי אילם, בבימויו של ז'אק פאידר, לפי הספר Thérèse Raquin (תרז רקווין).
• 1926 Nana (ננה), סרט אילם צרפתי-גרמני בבימויו של ז'אן רנואר לפי הספר באותו שם.
• 1930 Au Bonheur des Dames (אושר הנשים), סרט צרפתי בבימויו של ז'וליאן דיוביביה.
• 1931 The Struggle (המלכודת), סרט אמריקאי בבימויו של דייוויד גריפית על פי ספרו של זולא L'Assommoir.
• 1933 L'Assommoir (המלכודת), סרט צרפתי בבימויו של גסטון רודה.
• 1934 Nana (ננה), סרט אמריקאי בבימוים של דורותי ארזנר וג'ורג' פיצמוריס, לפי הספר באותו שם.
• 1936 L'Argent (הכסף), סרט צרפתי של הבמאי פייר בייון.
• 1938 La Bête Humaine (החיה האנושית), סרט של ז'אן רנואר בכיכובו של ז'אן גאבן, בהשראת יצירתו של זולא, אך בתקופה אחרת.
• 1943 Au Bonheur des Dames (אושר הנשים), סרט צרפתי בבימויו של אנדרה קאיאט.
• 1943 Une femme dans la nuit (אישה בלילה), סרט צרפתי בבימויו של אדמון גרוויל,
• 1945 Naïs (נייס), סרט המבוסס על סיפור קצר ולא כל כך מוכר של זולא, בכיכובו של פרננדל.
• 1953 Thérèse Raquin (תרז ראקווין), סרט צרפתי-איטלקי של מרסל קרנה לפי הספר של זולא, בכיכובה של סימון סיניורה, זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה.
• 1954 Human Desire (הרצון האנושי), סרט אמריקאי בבימויו של פריץ לאנג, לפי ספרו של זולא, La Bête humaine (החיה האנושית).
• 1955 Nana (ננה), סרט צרפתי-איטלקי בבימויו של קריסטיאן-ז'אק, לפי הספר באותו שם.
• 1956 Gervaise (ג'רווייז), בבימוי רנה קלמנט ובכיכוב מריה של, שזכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל הסרטים של ונציה. הסרט היה מועמד לאוסקר כקטגוריית הסרט הזר.
• 1957 La Bestia humana (החיה האנושית) סרט ארגנטינאי שחור לבן, לפי הספר של זולא, בבימויו של דניאל טינאירה.
• 1957 Pot-Bouille (פוט-בואי), סרט צרפתי-איטלקי של ז'וליאן דוביביה ובכיכוב ז'ראר פיליפ.
• 1963 Germinal (ז'רמינל), ספר משותף צרפתי, איטלקי והונגרי, בבימויו של איב אלגרה.
• 1966 La Curée (המשיסה), הפקה משותפת איטלקית צרפתית בבימויו של רוג'ר ואדים ובכיכובם של ג'יין פונדה ומישל פיקולי הוא סרט על פי הרומן עם אותו שם.
• 1970 La Faute de l'Abbé Mouret (הטעות של האב מורה), סרט צרפתי בבימויו של ז'ורז' פרנז'יו.
• 1971 Poupée d'amour (בובת אהבה), סרט צרפתי-שוודי בבימויו של מק אלברג, לפי הספר Nana (ננה).
• 1983 Nana: la vera chiave del piacere (ננה:המפתח האמיתי של ההנאה), סרט איטלקי בבימויו של דן וולמן.
• 1988 L'Argent (הכסף), סדרת טלוויזיה בת שלושה חלקים, שביים ז'אק רופיו.
• 1993 Germinal (ז'רמינל), סרט צרפתי-בלגי בבימויו ובתסריט מאת קלוד ברי ובכיכובו של ז'ראר דפרדייה^[40].
• 2001 This Filthy Earth (אדמה מטונפת זו), סרט בריטי ניסיוני על פי הספר La Terre (האדמה).
• 2011 La Joie de vivre (שמחת החיים), סרט טלוויזיה צרפתי בבימויו של ז'אן-פייר אמרי, לפי ספרו של זולא.
• 2013 In Secret (בסתר), קו פרודוקציה אמריקאית, הונגרית וסרבית, בבימויו של צ'רלי סטרטון ומבוססת על הספר Thérèse Raquin (תרז ראקוין).

• קובץ ספורים, תרגם נחום סלושץ, ורשה: הוצאת תושיה, 1898.
• החרבן רומן, תרגם ט. פאדובה, (תרע"ט) 1919
• האדמה, רומן בשני כרכים, תרגם מ. רבינזון, הוצאת שטיבל, תל אביב, ה'תרפ"ט 1929
• אני מאשים, שני תרגומים: אחד מאת יצחק שנברג [=שנהר] והשני מאת אברהם אבא רקובסקי, שפורסם ב"הצפירה", מוסד ביאליק, ירושלים, 1949
• ז'רמינל, תרגם ט. עולש, תל אביב, טברסקי, 1949
• בית המוות, רומן, תרגם א. גפן, תבל, 1955
• החיה שבאדם, רומן, תרגם נחמיה פורת, תל אביב, תבל, 1955
• קלחת היצרים, תרגמו שאול גורדון, יוסף כרוסט, תל אביב, 1955
• מבחר יצירותיו, קובץ סיפורים, כשלכל סיפור מתרגם אחר. הופיע בהוצאת ספרי זהב, 1957.
• ננה, רומן, תרגם אליעזר כרמי, מזרחי, 1964. הופיע גם כספר דיגיטלי ביוני 2022, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
• סיפורי אהבה, תרגמו יוסף כרוסט, יעקב בן-ציון, ספריית תרמיל, תל אביב, 1973
• היצירה, תרגם בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1974^[41].
• תאוות אדם (ז'ירביז), תרגם אריה ענבי, כרמי את שות' בע"ם, 1957^[42]. אותו ספר יצא בשם ז'ראבז, תרגם מנשה לוין, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
• תרז ראקן, תרגמה מרים טבעון, כתר, ירושלים, 1987
• המשיסה, תרגמה קולט בוטנר, הוצאת כרמל, 1998.
• גן עדן לאישה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: עדה פלדוֹר, עריכת תרגום מיכל רוזנטל, אחרית דבר: דוד מנדלסון, כרמל, ירושלים, 2006
• תמורת לילה של אהבה, תרגמה אביבה ברק, הוצאת נהר, 2012.
• איך מתחתנים, תרגמה אביבה ברק-הומי, נהר ספרים, 2018^[43].

• אנרי טרויה, אמיל זולא, הוצאת כנרת, 2005
• רוברט ויסטריך, אמת וצדק בפרשת דרייפוס: לזאר, זולא וקלמנסו, נדפס במשפט והיסטוריה, 1998.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אמיל זולא
טקסט בוויקיטקסט: אני מאשים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמיל זולא

• אמיל זולא, ברשת החברתית Goodreads
• כתבי אמיל זולא בפרויקט בן-יהודה
• אריאנה מלמד, יוצא חוצץ, באתר ynet, 16 ביולי 2004
• הרומן הניסיוני של זולא (בצרפתית)
• על ספרו "גן עדן לאישה"
• פתיחת הספר "גן עדן לאישה מאת אמיל זולא, נענע 10
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אמיל זולא‏, 29 בספטמבר 2009
• עוזי אלידע, ‏אמיל זולא מתראיין לעיתון 'הצבי' של אליעזר בן-יהודה, קשר 46, אביב 2014, עמ׳ 30–38
• אמיל זולא, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אמיל זולא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אמיל זולא בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אמיל זולה (1840-1902), דף שער בספרייה הלאומית
• פרק להאזנה של In Our Time ובו דיון על אמיל זולא וספרו "ז'רמינל" (באנגלית)