אילוף כלבים

אילוף כלבים, או אימון כלבים הוא תחום עיסוק בכלבים מההיבט ההתנהגותי, לרבות הקניית הרגלים, שיקום התנהגותי ורגשי של כלבים ולימוד/אימון התנהגויות למטרות שונות. העוסקים במקצוע נקראים: מאלפים, מאמנים, מטפלים התנהגותיים, פסיכולוגים של כלבים או נוֹהַגים (הנדלרים). מאלף כלבים יכול, אבל לא חייב להיות כלבן העוסק בגידול כלבים כמקצוע. חלק מהכלבנים עוסקים גם בטיפוח זני כלבים.

תחום אילוף הכלבים והכלבנות אינו מקצוע על פי הגדרתו החוקית ואינו דורש רישיון.

וטרינרים התנהגותיים מטפלים בבעיות רגשיות והתנהגותיות של כלבים וחיות מחמד אחרות, ומערבים בדרך כלל גם טיפול תרופתי. לרוב הם אינם עוסקים באימון המעשי אלא עובדים בשיתוף עם מאמן או מאמנת לפרקטיקה עם בעלי הכלבים.

תחום האילוף מתאפיין בשונות גדולה בין אסכולות שונות, הן בהנחות היסוד הנוגעות להתנהגות הכלב והן בטכניקות האימון הנגזרות מהנחות אלה.

באופן גס ניתן לחלק את האסכולות ל"מסורתית" ול"מודרנית" המכונה גם "גישה חיובית" ו "FORCE FREE".

האסכולה המסורתית מתמקדת בראיית הכלב כחיית להקה, שמה במרכז את נושא ה"מנהיגות" ו"מבנה הלהקה" ומתאפיינת בשימוש בטכניקות הכוללות גם ענישה ושימוש מוצהר בחיזוקים שליליים, המכונים בפי המאלפים המסורתיים "תיקונים". אסכולה זאת אינה שוללת שימוש באביזרים מבוססי הכאבה וגרימת אי נוחות מכוונת, כגון קולרי חנק, דוקרנים, קולרים חשמליים וכדומה.

האסכולה המודרנית נשענת הן על מחקר עדכני והן על עקרונות אתיים המערערים על נקודת המוצא שכל התנהגות הכלב מתבססת על הזדקקותו למבנה להקה יציב ומנהיגות חזקה, ועל נחיצות השימוש בכפייה לצורך אימון ושיקום התנהגותי. עקרון הבסיס של הגישה הוא התמקדות בהתנהגות הרצויה, הקשבה לבעל החיים הלומד, שימוש בטכניקות המבוססות על חיזוקים חיוביים ומיעוט ככל הניתן (עד כדי אי שימוש) בטכניקות לא נעימות, מכאיבות או מאיימות. באנגלית מכונה העיקרון בראשי התיבות LIMA - least intrusive minimally aversive.

ראשית אילוף הכלבים הוא למעשה ביות הזאב. ישנן מספר תאוריות באשר לתהליך עצמו ולזמן בו החל, אך המשותף לכולן הוא יצירת יחסי גומלין בין האדם לכלב. התאוריה המקובלת כיום לתהליך האבולוציוני מזאב לכלב (PROTODOG) היא "תאוריית הנישה" אותה הגה ופיתח פרופסור ריימונד קופינג'ר Raymond Coppinger. התאוריה היא מהפכנית ומתייחסת להתפתחות הכלב מהזאב כתהליך מהיר ביותר במונחים אבולוציוניים, אשר ייתכן והתרחש במשך עשרות שנים ספורות וככל הנראה חזר על עצמו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה, וזאת בניגוד לעמדה העקרונית של דרווין שתהליכים מסוג זה נמשכים על פני מאות אלפי שנים ואף מיליוני שנים. על פי פרופ' קופינג'ר, הזאב "ביית את עצמו" בתהליך שהחל לפני כ-15,000 שנים, בסוף עידן הקרח אחרון, בתקופה זאת החלו בני אדם מתיישבים בקהילות ויצרו את הכפרים הראשונים. התיישבות קטנה זו יצרה נישה חדשה - שאריות מזון שבני האדם השליכו בסמוך למקום מושבם. למעשה מדובר ב"מזבלות אורגניות" ראשונות. בתנאים החדשים הללו היה יתרון לזאבים בעלי מרחק הבריחה הקצר יותר. מרחק בריחה משלב בתוכו שני אספקטים עיקריים: המרחק המינימלי שזאב שומר מפני איום, וכן, כמה רחוק יברח כאשר הגורם המאיים חודר לתחום המדובר. בנישה החדשה כאמור היה יתרון לזאבים שנשארו קרובים למזבלה כאשר אדם השליך בה שאריות מזון. עם התרחקות האדם, הם אלה שהגיעו ראשונים לשאריות. פרופ' קופינג'ר משווה את התהליך לניסוי המפורסם של בלייב על ביות שועלים

תאוריה זו מסבירה גם את השינויים שחלו במראה הזאבים - בדומה לתהליך שנצפה בקרב שועלים שהורבעו באמצעות ברירה מלאכותית. בכלל זה ניתן למנות אוזניים שמוטות לעיתים, גודל קטן ביחס לזאבים (כ-2/3 מגודל זאב), לסת קטנה יותר, ניבים פחות ארוכים, מח קטן יותר, נטייתם לנבוח ובאופן כללי את שימור נטיותיהם הגוריות גם בבגרותם, ביחס למקביליהם הזאבים.

מקץ דורות אחדים הבחין האדם שהיצורים החדשים, הפרוטודוג, היו שונים זה מזה בהתנהגותם ובתכונותיהם הפיזיות. ההבנה שהם ניתנים להשפעה ויכולים למלא מטלות מסוימות לתועלת ההתיישבות כולה, היא תחילתה של הסימביוזה המועילה לשני המינים. ל"פרוטודוג" הוצעו מחסה ומזון ולאדם נמצאה עזרה במשימות מסוימות שבוצעו טוב יותר מכפי שהיה הוא עצמו מבצע. כך למשל התאפשרה רעיית עדרים. בשום דרך אחרת לא יכול לשלוט האדם על תנועת עשרות ואף מאות כבשים או פרות, בשטח פתוח. למעשה, הכלבים אפשרו את "ביות האדם" לא פחות משהאדם ביית את הכלב. צאצאי הדורות הבאים מוינו על פי תכונות, כישורים, אפיונים פיזיים והתועלת שניתן היה להפיק מהם. הכלבים הופרדו למכלאות שונות על פי כישוריהם ורבייה התאפשרה אך ורק בתוך המכלאה. השלב הבא היה ברירה מלאכותית, התערבות פעילה באמצעות הרבעת כלבים מסוימים ממכלאות שונות ואולי אף מהתיישבויות שונות, כדי להעצים, או לבטל תכונות מסוימות ולגדל כלבים חסינים יותר ומתאימים עוד יותר למטלות כגון ציד, שמירה, התרעה, רעייה, נשיאה וכו'.

כלב הבית השתנה מאוד מאז אותם גזעים ראשונים ועד למגוון הגזעים העצום הקיים היום. השינוי המהיר והחד התרחש לקראת סוף המאה ה-19. מי שהובילו את המעבר משימוש בכלבים לצורכי עבודה לסמל סטטוס חברתי היה בית המלוכה הבריטי ובעקבותיו האצולה, ובהמשך מעמד הביניים ששאף לחקותם. המעבר המהיר לערים במאה השנים האחרונות הפחית עוד יותר את הצורך להיעזר בכלבים לעבודה, אך לא בכל הקשור להתרעה ולשמירה. החיים בצפיפות גדלה והולכת הכניסו את הכלב אל תוך הבית וגודל ומראה הפכו למאפיינים נחשבים ביותר. אלו הובילו ליצירת עשרות שילובים חדשים של גזעים שמרביתם משמשים כחיות מחמד.

תחום אחד, חדש יחסית, שבו נמצאה התאמה מלאה בין הצרכים האנושיים לבין תכונותיו של הכלב, הוא טיפול באמצעות כלבים, שכולל, טיפול בבני אדם בעלי צרכים מיוחדים, הן רגשיים והן פיזיולוגיים.

הבסיס לעבודת המאלף הוא הבנת הפסיכולוגיה של הכלב — מה מניע אותו ומה מונע ממנו לעשות דבר מה.
ניתן לחלק זאת לשלושה עיקרים:

• הבנת ההיסטוריה של כלבי הבית והשוני ביניהם לבין מיני כלביים אחרים. (ראה לעיל)
• הבנת המניעים הפסיכו-אבולוציוניים של משפחת הכלביים בכללה.
• הכרת הבסיס הפסיכולוגי המשותף לכל בעלי החיים לרבות גורמי הנעה, תפישה, זיכרון וכיוצא בזה הכוללים, לא באופן מפתיע, ילדים אנושיים.

לכל חבר במשפחת הכלביים (ובכלל זה כלבי הבית) יש מערך של יצרים בסיסיים, אוניברסליים, איתם הוא נולד. הם נועדו לשמר את המין בכלל ואת פרטיו בפרט ומניעים את התנהגותו של הכלב בכל דבר ועניין.

בין היצרים המרכזיים ניתן למנות:

• יצרי שימור הלהקה: נהיגות (קבלת מנהיגות), הגנת הלהקה, משחק, הבאה וסימון טריטוריה.
• יצרי שימור הפרט: רבייה, מעמד בלהקה, הגנת הפרט ולהקתיות (השתייכות ללהקה).
• יצרי הציד המשויכים גם ללהקה וגם לפרט: מרדף, גישוש (הרחה על פני הקרקע) רחרוח (באוויר) וקרב.

היצרים קיימים תמיד, וכאשר הם באים לידי ביטוי, הם נקראים דחפים. אלו ניתנים להשפעה באמצעות התניה, הטכניקה החשובה ביותר באמתחתו של המאלף, המאפשרת לעצב את הפרט ולהקנות לו מנהגים מתאימים במסגרת היצרים הבסיסיים.

יש צורך להבין מה מניע את הפרט, כיצד יש ללמדו דברים חדשים, וכיצד הוא תופש את הסביבה בחושיו.
כל אלו הם תחום עיסוקה של הפסיכולוגיה ועקרונותיה זהים בין אם הפרט הולך על שתיים או על ארבע, בתנאי שהשימוש בכלים העומדים לרשותנו הוא במסגרת המגבלות שהפרט הנחקר מציב בפנינו. במילים אחרות, על החוקר/מאלף להימנע מלבצע האנשה של הסובייקט ולזהות רגשות, תחושות ומאוויים אנושיים אצל בעלי החיים, אם אלה לא נחווים על ידי בעלי חיים אלו.

עם זאת, יש להזהר גם מביטול השפעות רגשיות וייחוס תכונות המשותפות לכלבים ולבני אדם. בעבר נהגו מדענים ומאמני כלבים לבטל רגשות כגון קנאה או אהבה, אולם בעשור האחרון הפך חקר הרגשות של בעלי חיים בכלל ושל כלבים בפרט, לגיטימי ואף פופולרי בחוגים האתולוגיים.^[1]

• גישה זאת מתייחסת הן להיבט ההתנהגותי והן להיבט הרגשי של הכלב, ומתמקדת בלימוד הכלב כיצד להשיג את מבוקשו בדרך המקובלת על המשפחה האנושית איתה הוא חי. הגישה מתבססת על לימוד התנהגויות רצויות באמצעות חיזוקים חיוביים, ויצירת שליטה עצמית של הכלב מתוך בחירתו בהתנהגות הרצויה. כל זאת תוך הימנעות מענישה חיובית ושימוש בחיזוקים שליליים. הגישה שמה דגש על "הקשבה" לכלב, דהיינו, שימת לב לרמת המתח בה הוא נמצא, המוטיבציות השונות שלו, ומתן מענה לצרכיו. הגישה מתייחסת גם להתנהגויות תוקפניות אשר באופן מסורתי מטופלות בהשגת שליטה על ידי ענישה והכנעה.
• חיזוק חיובי משמעו הוספת גירוי בו הכלב מעוניין בעקבות התנהגות רצויה. לדוגמה, מתן חטיף, צעצוע או אפילו גישה למקום או פעולה בה הכלב מעוניין. יש לשים לב כי חיזוק חיובי שונה מ"פרס". "פרס" הוא גירוי שנחשב בעל ערך בעיני הנותן. בעוד "חיזוק חיובי" הוא בעל ערך בעיני המקבל. כאשר מעניק הפרס נותן פרס ראוי בעיני מקבל הפרס, הפרס הוא אכן חיזוק חיובי. אולם, אם מקבל הפרס לא מוצא בו ערך, או מוצא בו ערך שלילי, הרי שאין מדובר בחיזוק חיובי. כך למשל, ליטוף על הראש עלול להתפרש על ידי המלטף כ"פרס" בעוד הכלב עלול לחוות אותו כגירוי בלתי נעים, ולכן יהווה עבור הכלב עונש.
• ענישה שלילית היא הסרת גירוי רצוי לכלב בעקבות התנהגות לא רצויה. (P-). כך למשל, אם הכלב שוגה וקופץ במקום לשבת, הוא אינו מקבל חטיף. מאמנים בגישה חיובית יתמקדו ביצירת הצלחות ללומד, כך שיחווה רמה קטנה מאוד של תסכול כאשר הוא שוגה או בוחר להתנהג באופן לא רצוי, ומתן הזדמנויות רבות להצליח להשיג את מבוקשו בדרך נאותה.
• יש לשים לב כי ענישה, תכליתה הפחתה של התנהגות (עד הכחדתה) בעוד חיזוק מגביר שכיחות של התנהגות, מעצים אותה, מאריך את משכה ו/או משמר אותה. השימוש במילים "חיובי" או "שלילי" דומה לשימוש מעולם הרפואה. "חיובי" פירושו הוספה של גירוי שלא היה קודם בעוד "שלילי" פירושו הסרת גירוי. כך, חיזוק חיובי (R+) מתאפיין במתן גירוי נעים לכלב בעקבות התנהגות רצויה, אשר יכול להתרגם לתחושת "סיפוק". חיזוק שלילי (R-) מתאפיין בהסרה של גירוי לא נעים/מכאיב בעקבות התנהגות רצויה, אשר יכול להתרגם לתחושת "אנחת רווחה". ענישה שלילית (P-) מתאפיינת בהשמטה של גירוי רצוי ונעים לכלב בעקבות התנהגות לא רצויה, אשר יכול להתרגם לתחושת "החמצה". ענישה חיובית (P+) מתאפיינת בהוספת גירוי לא נעים/מכאיב בעקבות התנהגות לא רצויה, אשר יכול להתרגם לתחושת "פחד"/"אוי לא".
• מאמנים בגישה חיובית יתמקדו בהפחתת מתח, לימוד תקשורת כלבית ושימוש בה בקרב בני הבית, בשימת דגש על זיהוי סימני מתח, מתן סימני הרגעה ותגובה נכונה לסימנים אלו, תוך יצירת גבולות באמצעות חיזוק התנהגויות רצויות וניהול הסביבה. טכניקות העבודה שלהם יהיו מוכוונות ליצירת הצלחות לכלל המשתתפים בתהליך, כלבים ואנשים כאחד. מאמנים אלו לא ישימו דגש על מונחים כגון "מבנה להקה", "דומיננטיות", "היררכיה" ו"מנהיגות" ויימנעו משימוש באביזרים מבוססי הכאבה וגרימת אי נוחות מכוונת כגון קולרי חנק, דוקרנים, קולרים חשמליים וכדומה.

למידת הימנעות עושה שימוש בחיזוק שלילי משולב עם גירוי מבחין. למעשה הכלב לומד להימנע מהגירוי המכאיב או הלא נעים, כמו משיכה בקולר, זרם חשמלי או מכה באמצעות לגירוי מקדים המכונה לרוב "פקודה".

מאז ראשית המאה ה-21 החלה הגישה החיובית להתגבש ולאתגר את המוסכמות שהיו נהוגות בקרב קהל המאלפים המסורתי. חקר התנהגות הכלבים קיבל לגיטימציה ובעקבות התפתחויות טכנולוגיות ניתן כיום לבחון אספקטים שונים של התנהגות בעלי חיים ורגשותיהם. בין מהמאמנים המסורתיים, המשתמשים בשיטות הימנעותיות ומסבירים את התנהגות הכלב במונחים הלקוחים מעולם הלהקה לבין המאמנים הדבקים בגישה חיובית, המכונה גם FORCE FREE, ניטש לא פעם ויכוח במישור המקצועי/תועלתני וכן במישור האתי.

כך למשל עולות שאלות בנוגע ליעילות אימון כלבי עבודה למיניהם בטכניקות ובגישות שונות. בעוד המאלפים המסורתיים טוענים כי לא ניתן להגיע לרמת אימון גבוהה ללא כפייה, מאמנים מהגישה החיובית טוענים כי דבקות בגישה חיובית ואימון מבוסס חיזוקים חיוביים בלבד מביא לתוצאות עדיפות. קיימים מספר מרכזי אילוף והכשרת כלבי נחיה ברחבי העולם אשר אימצו את טכניקת האימון החיובית בשיטת ה"קליקר" אשר קיצרו את משך הכלבים במחצית כמעט בעקבות שינוי טכניקת האימון. אימון כלבי הרחה לזיהוי גידולים סרטניים ומחלות נוספות מתבצע אך ורק באמצעות גישה חיובית, אך השימוש בו עדיין בפיתוח ומחקר ולא מיושם באופן מסחרי.

בכל הנוגע לאימון, טיפול ואילוף כלבי בית, עולות שאלות אתיות באשר לסגנון האימון והשפעתו על מערכת היחסים בין בני המשפחה האנושיים לכלב, וכן השפעתו על מצבו הבריאותי והרגשי של הכלב.

מחקרים רבים נערכו בניסיון לבחון את השפעת השיטות על ביצועי הכלבים וכן על מצבם הרגשי והבריאותי. בשנה האחרונה (2021) פורסם מחקר חדש הבוחן את הסוגיה באמצעות מדדים אובייקטיביים.^[2] המחקר השווה את רמת הסטרס בקרב כלבי משפחה שאומנו באמצעות חיזוקים חיוביים וענישה שלילית (על בסיס הגישה החיובית) לעומת כלבי משפחה שאומנו באמצעים אוורסיביים של חיזוקים שליליים וענישה חיובית (על בסיס הגישה המסורתית). זהו המחקר הראשון שבחן את ההשפעה לא רק באמצעות תצפיות על התנהגות נגלית, כגון הלחתה, ליקוק שפתיים, פיהוקים ומגוון סימני לחץ המוכרים מהתקשורת הכלבית, אלא גם באמצעות מדדים פיזיולוגיים אובייקטיביים לחלוטין שהתבססו על רמת הקורטיזול ברוק הכלבים מקבוצות הניסוי השונות. מהממצאים עולה כי הכלבים בקבוצה שאומנה בטכניקות אווריסיביות הראו סימני מתח גבוהים לעומת רמת המתח הבסיסית שלהם בטרם האימון, בעוד בקרב הכלבים שאומנו בגישה חיובית לא נצפתה עליה ברמת המתח לאחר האימון בהשוואה לרמת הבסיס.

המחקר בחן גם את ההשפעה ארוכת הטווח של טכניקת האימון על מידת האופטימיות או הפסימיות של הכלבים בכל אחת מהקבוצות במצבים חסרי וודאות. מהמחקר עולה כי הכלבים שאומנו באמצעות חיזוקים חיוביים הפגינו אופטימיות רבה יותר במטלה קוגניטיבית לעומת הכלבים שאומנו בטכניקות אוורסיביות שכללו שימוש בחיזוקים חיוביים וענישה חיובית. כמו כן, הכלבים שאומנו באמצעות חיזוקים חיוביים למדו לפתור את המטלות הקוגניטיביות מהר יותר תוך עשיית פחות טעויות לעומת הקבוצה השנייה. זהו המחקר הראשון שהציג תוצאות המתייחסות להשפעה ארוכת הטווח של שיטות האימון על הבריאות הנפשית ותפקודם הקוגניטיבי של כלבים.

שיטת עבודה זו מבוססת על הנחת יסוד שנויה במחלוקת. על פיה, לצורך האילוף נעשה שימוש ביצרי הלהקה של הכלב ובצורך שלו להיות חלק מלהקה מתפקדת. גישה זו טוענת כי כל פרט בלהקה מוצא את המקום הראוי לו על סולם ערכי ושומר עליו בקנאות מפני אלו המדורגים מתחתיו.
הגמול בשיטה זו הוא להקה יציבה ומנהיג יציב ותקיף (אין פירוש הדבר כוחניות), שלצורך האילוף חייב להיות אדם.

לטענת המשתמשים בגישת אילוף זאת, השיטה נעזרת בהתנהגויות הטבעיות של הכלב ואין תהליך אילוף שלא עושה בה שימוש, במיוחד באילוף כלבי מחמד שהלהקה שלהם היא המשפחה האנושית איתה הם חיים. אחד מבני המשפחה אמור להיות המנהיג והכלב ובני המשפחה האחרים ידורגו על סולם ערכי על ידי הכלב. מיקומם משתנה עם השינויים החלים במשפחה. אילוף בעזרת התנהגויות טבעיות לא יצלח בלי ללמוד מהו טבעו של הכלב ואיך ניתן להשפיע עליו, מחד; ומאידך, מאפשר אילוף בכל זמן ומקום על ידי כל אחד מבני המשפחה בלי להיזקק לעזרים מיוחדים ובלבד, שיקפידו על שפת אילוף שכולם בקיאים בה.

• יישום: שיטה זו מאפשרת ליצור, לנתב ולהכחיד התנהגויות ומשפיעה, בעיקר, על התנהגויות הטבעיות לכלב. כל תהליך אילוף ולא משנה מה מטרתו, נעזר בה.

הגישה כפי שהיא מוצגת לעיל לוקה במספר היבטים, ועל כן שנויה במחלוקת קשה בין מאמנים מודרניים הדוגלים בגישה חיובית למאמנים מסורתיים.

1. קיים ויכוח אקדמי האם ניתן להתייחס לכל הכלבים כאל חיות להקה. האם למשל כלבים משוטטים שלכאורה חיים בלהקה אכן יוצרים להקה, או שמא מדובר באוסף פרטים שחובר לפרק זמן קצר, מתפזר ונוצר שוב עם פרטים אחרים. תצפיות על כלבים משוטטים ועל כלבי בר וכלבי מגיעות למסקנות שונות. גם כאשר נוצרת להקה בקרב כלבי בר, המבנה שלה שונה מהתיאור המופיע מעלה.
2. כנגזרת מהשאלה הראשונה, האם ניתן להתייחס לכלב המשפחה כאל "חיית להקה". האם כלב המשפחה לא ער לשוני בינו לבין יתר "חברי הלהקה"? כלומר, האם ניתן להתייחס לבני המשפחה האנושיים כ"להקה" על פי תפיסתו של הכלב? הרוב המכריע של האתולוגים טוענים כי הנחה זאת מופרכת מיסודה.
3. גם בקרב זאבים - בעלי חיים החיים בלהקות, מבנה הלהקה אינו קשיח ואין הכרח שתתקיים היררכיה ליניארית, בה כל אחד מחברי הלהקה "יודע את מקומו במדרג החברתי בה".
4. גם כאשר חיים באותו בית שני כלבים ויותר, נשאלת השאלה אם מדובר ב"להקה" כפי שנוצרת בטבע. מובן שבתנאים אלו נוצרת מערכת יחסים נוספת נפרדת בין הכלבים החיים באותו בית לבין בני המשפחה האנושיים, אך לא ניתן להתייחס אליהם כאלה "להקה" במובן הטבעי. כלבים אלו לרוב לא בחרו לחיות יחד, אלא מצאו עצמם חולקים את המשאבים בשל נסיבות ש"נכפו" עליהם. זאת, מבלי לשפוט אם המצב הכפוי מוצא חן בעיניהם, משפר את חייהם, או להפך. באופן טבעי בעלי חיים בוחרים להשתייך ללהקה ואין הדבר נכפה עליהם.

הגישה המודרנית מתבססת על אבחון קפדני של מגוון הצרכים הפיזיולוגיים, הרגשיים והמנטאליים של הכלב עמו עובדים. בהתאם להם מגדירים אילו שינויים רצוי לערוך בסדר היום, אילו התנהגויות לחזק, כיצד לעשות זאת בהתאם למוטיבציות השונות, כיצד ללמד את הכלב להתמודד עם גירויים מאיימים/מטרידים/מפחידים עבורו מתוך תחושת שליטה עצמית ולא ציות או הימנעות מענישה.

לדוגמה: אם המשפחה מתלוננת על כך שהכלב קופץ, יש לברר ראשית באילו תנאים ההתנהגות הלא רצויה מתרחשת. האם הוא קופץ על בני הבית כאשר הם מגיעים הביתה? האם הקפיצות מתרחשות כאשר הוא מנסה לחטוף משהו שהם מחזיקים בו? האם הוא קופץ על האורחים? האם הוא קופץ על השולחן? כל אחת מהדוגמאות תוביל למסקנה שונה באשר למוטיבציה של התנהגות זהה לכאורה, ולכן גם יכולה להוביל לטקטיקה שונה ביחס ל"הכחדתה".

בגישה זאת המאמנת תעזור לבני הבית להכחיד התנהגויות בלתי רצויות באמצעות חיזוק התנהגויות רצויות, מתן מענה לצרכיו המנטליים והפיזיולוגיים של הכלב, ניהול סביבתי נכון שימנע חיזוק התנהגויות בלתי רצויות ובמקרים של בעיות התנהגות המערבות קושי רגשי של הכלב כגון חרדות ותוקפנויות מסוגים שונים, היא תבנה תהליך שיאפשר לכלב להתמודד עם הקשיים באופן הדרגתי.

האימון בגישה המודרנית לעולם יתמקד ב"אילוף יוצר" (כפי שמנוסח על ידי הגישה המסורתית) גם על מנת להכחיד התנהגויות לא רצויות, ולא בהכחדה של התנהגות באמצעות ענישתה.

כללים אלה תקפים בגישה זאת לכל תחומי האימון, בין של כלב הבית ובין של כלבי עבודה.

ישנם מניעים רבים לאילוף כלבים וניתן להפרידם בצורה גסה לאילוף יוצר ואילוף מכחיד.

אילוף יוצר הוא אילוף הבונה התנהגויות חדשות או מחזק התנהגויות קיימות.
סוג זה משמש בצורה שכיחה למטרות עבודה, ספורט ובידור.

אילוף מכחיד נועד להעלים התנהגויות קיימות.
השימוש הנפוץ הוא בפתרון בעיות התנהגות או טיפול בהתנהגויות נורמליות לא רצויות.
סוג אילוף זה משמש בעיקר בכלבי בית ופחות בכלבי עבודה לסוגיהם.

גישות האימון השונות מובילות לא אחת לבחירת כלים שונים בתכלית. כלים שנועדו ליצור שליטה באמצעות גרימת אי נוחות מכוונת או הכאבה לא יכללו בארגז הכלים של מאמן מהגישה החיובית. להלן חלוקת האיבזרים לפי שימושם באסכולות המרכזיות.

• קולר: רצועה שעונדים על צוואר הכלב, המחוברת לטבעת מתכת, אליה מחברים את רצועת ההולכה. לרוב היא ניתנת להגדלה או הקטנה בהתאם למידה הרלוונטית.
• רצועת הולכה: בד כפולה (או חומרים אחרים). אורכה כמטר וחצי. נוחה לאחיזה ולשליטה בכלב. משקל הרצועה משפיע על תנועת הכלב ועל יכולת השליטה בה. האילוף המסורתי רואה בכך יתרון ומעדיף רצועות כבדות יותר. האימון המודרני מפתח את השליטה בקצב ההליכה של הכלב וסגנון הליכתו באמצעים אחרים.
• רתמה: מערכת רצועות החובקת את גב וחזה הכלב.
• רצועה ארוכה: מיועדת לאימון המרוחק 4–10 מטרים מן המאלף. כל חבל עבה יתאים ובלבד שיהיה נוח לאחיזה ובעל תפס חזק בקצהו. יש להזהר מאד בעת שימוש ברצועה ארוכה מפני התפסות של הרצועה באובייקטים שונים. כמו כן, חשוב מאד לוודא שהכלב לא צובר תאוצה ונבלם בבת אחת על ידי הרצועה. זעזוע שכזה מסוכן מאד לצוואר הכלב ומהווה "צליפת שוט".
• רצועה נמתחת: 4-10 מטרים גלולים בתוך תוף המתירים לכלב מרחב פעולה. מעצור מאפשר למנוע מן הכלב שימוש מלא ברצועה. לא מיועד לאילוף בשום אופן.
• זמם: מחסום פה. תכליתו יכולה להיות מניעת נשיכה או מניעת אכילה, ובהתאם לכך יבחר סוג הזמם. יש לוודא תמיד שהכלב יכול להלחית כראוי, דהיינו, לפעור את פיו ולהוציא את הלשון. זמם ששומר את פה הכלב סגור, מונע הלחתה ולכן מסוכן לשימוש, עד לרמה של גרימת מוות לכלב.

• רתמה נגד משיכות: רתמה המתאפיינת בחיבור הרצועה לבית החזה כך שמונעת מהכלב למשוך בחוזקה. רתמות נגד משיכה המתחברות מהגב מתבססות על גרימת כאב ואינן מומלצות לשימוש.
• ראשיה: אביזר המולבש על ראש הכלב ונועד לאפשר לאדם האוחז ברצועה שליטה רבה יותר בתנועת הכלב. השימוש בראשיה עלול בקלות להפוך לאמצעי הימנעותי, בלתי נעים לכלב ואף פוגעני. לכן יש להתאים אביזר הגורם לאי הנוחות הפחותה ביותר, ורצוי להשתמש בו רק במקרים בהם האביזר מרגיע את הכלב או כאשר רתמה נגד משיכות אינה נותנת מענה הולם מספיק. ראשיות שונות מבוססות על מנגנוני פעולה שונים ולכן מומלץ שמאמן הבקי במנגנונים השונים יתאים את האביזר הנכון לכלב ולבעליו. מאמן מהגישה המודרנית יקפיד להרגיל את הכלב בצורה הדרגתית ולא יכפה עליו את השימוש בראשיה. בין מותגי הראשיות המוכרים בארץ: "האלטי", "צ'ארלי" ו"טריקסי" - פועלים על מנגנון זהה. ראשיית "ג'נטל לידר" פועלת על מנגנון שונה מעט ודורשת התאמה מדויקת יותר בטרם השימוש בה.
• חטיפים: מגוון עצום של מזונות בכל גודל וטעם. רצוי להתאים את החטיף לרמת הקושי ולרמת המוטיבציה של הכלב. לרוב כלבים יעדיפו חטיפים לחים ורכים על פני יבשים.
• קליקר: מכשיר המשמיע צליל "קליק" מובחן. המכשיר עצמו בסיסי ולמעשה אינו הכרחי שכן ניתן גם להפיק עם הלשון צליל דומה בלעדיו, אך על מנת לאמן באמצעותו בצורה יעילה ומיטבית נדרשת הבנת עקרונות האימון וכן שליטה בטכניקה. הקליק מסמן לכלב איזו התנהגות או תנועה הוא ביצע נכון, שבעקבותיה הוא מקבל חטיף. טכניקת עבודה זאת מכונה גם SHAPING.
• צעצועים: צעצועי הבאה, משיכה ולעיסה. מותאמים למוטיבציה של הכלב ולמטרה. צעצועים רבים נועדו לאינטראקציה עם בני הבית ויכולים לשמש כחיזוק בעת אימון או לשימור התנהגויות רצויות.
• צעצועי האכלה: צעצועים למשחק עצמי ישלבו לא פעם מזון/חטיפים שעל הכלב ללמוד כיצד להוציא מהצעצוע. צעצועים אלה מהווים בין היתר העשרה מנטלית עבור הכלב.

• קולר חנק: שתי טבעות מחוברות בשרשרת מתכת באורך משתנה המותאם לצוואר הכלב. השם "חנק" ניתן לה בגלל פעולת המשיכה הגורמת להתהדקותה על צוואר הכלב. כיום ניתן למצוא קולרי אילוף המתהדקים באופנים שונים ובמגוון חומרים. עם זאת, עבודה לא נכונה עם קולר חנק יכולה לגרום לנזקים חמורים לכלב,^{[דרוש מקור]} ולכן יש לוודא שקולר החנק הושם בצורה תקינה כדי למנוע נזקים.
• קולר דוקרנים: קולר שבדרך כלל, עשוי מתכת, הפועל באופן דומה לקולר חנק, אך בפנים הקולר לכיוון צוואר הכלב ישנם "דוקרני" מתכת קהים מעוקלים המפעילים לחץ נקודתי במספר מקומות על צוואר הכלב בעת הצורך. קולר זה מיועד לכלבים גדולים בעלי שכבת שומן עבה באזור הצוואר.
• קולר חשמלי: שוק חשמלי בעוצמה משתנה גורם אי נוחות המרתיעה את הכלב מלחזור על הפעולה האחרונה לפניה. חיישן בקולר מגיב לעוצמה משתנה של נביחות, או לשלט שבידי המאלף. תיקון שלילי לעיל הראוי לשימוש במקרים קיצוניים בלבד.
• קולר האלטי: (אחת הראשיות, כפי שפורטו מעלה, תחת הכותרת "ראשיה") קולר בעל 2 לולאות, לצוואר ולפה. כאשר מושכים את הטבעת של הקולר, פיו של הכלב נסגר וראשו מופנה לכיוון המשיכה. שימוש לא נכון בקולר עלול לגרום לנזקים, ועל כן מומלץ לבדוק היטב כיצד לשים אותו.
• רסן: מין רתמה המולבשת על פי הכלב. מכוונת אותו לכיוון הרצוי ואינה מאפשרת לו למשוך ברצועה.

מעבר לאילוף הבסיסי של כלבים, ישנם כלבים שעוברים אילוף נוסף והכשרה לביצוע משימות מסוימות וייעודיות. משימות כאלה כוללות: סיוע לאנשים עם מוגבלויות, כגון כלב נחייה לעיוורים; איתור בני אדם באמצעות חוש הריח; איתור חומרים חשודים כגון סמים וחומרי נפץ; משימות משטרה וביטחון שוטף. כמעט כל המשטרות מפעילות כלבי משטרה - אלו כלבים שעברו הכשרה מיוחדות לפעילות משטרתית ומסייעים למשטרה במילוי משימותיה. את כלבי המשטרה מפעילים שוטרים שקיבלו הכשרה מיוחדת ונקראת "כלבנים". בדרך כלל נהוג שלכל כלב מצוות כלבן קבוע שמפתח עם הכלב קשר עמוק ואמין. גם בצבאות מפעילים כלבים למשימות שונות, על ידי יחידות כלבנים (מכונות K9).

• כלב הבית
• כלב נחייה
• כלבים בשירות כוחות הביטחון
• כלב משטרה
• שוצהונד
• התניה אופרנטית
• אימון קליקר

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: כלבנות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אילוף כלבים

• לימור גל, האם שיטת האילוף החיובי של כלבים יעילה?, באתר הארץ, 6 ביוני 2010
• שמעון איפרגן, ‏הימ"מניקים החדשים: הכלבים שהפכו לאימת המחבלים, באתר ‏מאקו‏, 15 בפברואר 2019
• דומיננטיות בכלב הבית - מבנה שימושי או מנהג רע?
• LIMA - עקרונות יסוד בגישה המודרנית