אבחנה

אבחנה

גורם	medical diagnostics

אַבְחָנָה (או אִבְחוּן, בלעז: דִּיאַגְנוֹזָה) היא הליך ברפואה ובפסיכולוגיה שבו מתקבלת החלטה על זהות התופעה הרפואית או הפסיכולוגית שממנה סובל המטופל.

האבחנה מושגת בעזרת בירור האנמנזה (תולדות החולה), דהיינו, היסטוריה רפואית או נפשית, בדיקה גופנית ושימוש בכלים אבחוניים נוספים. לעיתים ניתן להגיע לאבחנה בצורה מהירה, אך ישנם מקרים שבהם גיבוש האבחנה מצריך תהליך ממושך יותר הכולל ביצוע של בדיקות מרובות^[1].

על פי רוב אבחנה נערכת לצורך אחת או יותר מהמטרות הבאות:

• הבנת מצבו של האדם בצורה מעמיקה ומפורטת יותר.
• קבלת הכרה, תקציב וסיוע מגופים רשמיים וממשלתיים כנדרש על פי חוק.
• מתן הנחיה לטיפול.
• לאחר האבחנה יכול הרופא לבצע גם פרוגנוזה, היינו, התחזית של הרופא באשר להתפתחות מחלתו של החולה ובאשר לסיכויי החלמתו.

יש להבחין בין הנורמליות במובנה הרפואי-תפקודי, לבין נורמה במובנה החברתי. נורמה רפואית משמשת בד��ך כלל לתיאור מצב של חוסר מחלה^[2]. כלומר, היעדר פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף. הנורמה הרפואית-קלינית היא בעלת ערך מעשי רב, משום שהיא מובילה למהלכים טיפוליים ייחודיים בתחום הרפואה^[2].

הנורמות הרפואיות והפסיכולוגיות מתייחסות למצבים שבהם אין פגיעה בתפקוד הפיזיולוגי או הרגשי של האדם. תפקידן הוא לסייע ביצירת הבדלה בין מצבים תקינים שאינם מצריכים טיפול, ממצבים שבהם קיימת פגיעה המצריכה טיפול כלשהו. לעומת זאת, הנורמליות במובנה הסוציולוגי, מתייחסת לערך התרבותי-חברתי ולאופן ההתנהגויות והמצופה מקבוצות ויחידים בחברה מסוימת, הנתפס כראוי, תקין ומקובל על פי הערכים של אותה התרבות. לכל חברה יש הגדרות נורמה משלה בכל שטחי החיים, אשר נלמדות ומועברות בחינוך ובמורשת התרבותית^[2]. זהו חלק מתהליך החיברות של הפרט.

אמנם במקרים רבים הנורמה התפקודית-רפואית תואמות את הנורמה החברתית, אך זה לא מחייב. ישנם מקרים שבהם מצב מסוים יוגדר כנורמלי מהיבט אחד אך לא מהשני ולהפך.

תסמין מסוים יכול להיגרם על ידי תהליכים פתולוגים שונים^[1]. אבחנה מדויקת היא אבחנה המשקפת נאמנה את מצבו של האדם. אבחנה לא מדויקת אינה מצביעה על המקור האמיתי של הבעיה או מצביעה על מקור שגוי. מצבים מסוג זה מכונים שגיאות מסוג I ו-II והם מעידים על פגיעה בדיוק ונכונות של המדידה.

החשיבות של האבחנה המדויקת היא בהשלכות שלה על התהליך הטיפולי. זאת משום שבמצבים בהם האבחנה שגויה הגורם האמיתי לא מקבל מענה טיפולי והוא עלול להחמיר את מצבו של האדם. כמו כן, המשאבים הכרוכים במתן טיפול לא מתאים מבוזבזים לריק ואינם מובילים לשיפור במצבו של האדם. במקרים חמורים יותר, טיפול שגוי יכול אף לגרום לנזק.

כדי להגיע לאבחנה המדויקת ביותר יש לפנות לאיש המקצוע המתאים ולהשתמש בכלי אבחון תקפים, כפי שיוסבר בהמשך. במקרה של ספק בנוגע לדיוק האבחנה מקובל לפנות לאיש מקצוע נוסף כדי לקבל עוד חוות דעת.

לא כל אדם רשאי לקבוע אבחנה. כדי לאבחן יש צורך בידע ומיומנויות מתאימים בתחום הרלוונטי. בהתאם לכך, ההסמכה לקבוע אבחנות ניתנת על סמך ההכשרה המקצועית של האדם בדיסציפלינה מסוימת, לרוב על פי חוק.

הסמכה זו ניתנת עבור המצבים הספציפיים שנמצאים בתוך תחום ההתמחות של איש המקצוע ואינה תקפה למצבים השייכים לתחומים אחרים. אם איש המקצוע חושד שמקור הבעיה אינו נמצא בתחום הכשרתו עליו להפנות את האדם לאיש המקצוע המתאים לצורך שלילה או אימות של החשד. ישנם מצבים אשר ניתנים לאבחון על ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים (כמו למשל אבחון הפרעת קשב). כמו כן, ישנם מצבים הניתנים לאבחון רק על ידי מומחים מתחום אחד. במקרים של תחלואה נלווית לעיתים יהיה צורך באבחון של אנשי מקצוע ממספר תחומי התמחות.

ככלל, אבחנה רפואית ניתנת על ידי רופא בלבד (בדרך כלל תשקף האבחנה הרפואית את תחום התמחותו של הרופא). לכלל זה קיימים מספר סייגים, למשל, אבחנה פסיכולוגית הניתנת על ידי פסיכולוג, עלולה להיחשב גם כאבחנה רפואית-פסיכיאטרית (בתנאי והיא משקפת אבחנה רפואית-פסיכיאטרית המופיעה בספר ה-DSM). סייג נוסף הוא מאבחנים דידקטיים המורשים לאבחן קשיי למידה מוגדרים או לקויות למידה על פי הגדרתן בספר ה-DSM.

דוגמה נוספת בהקשר הרפואי היא אבחנות מסוימות בתחום מחלות ההשמנה, אשר יכולות להינתן באופן רשמי על ידי דיאטן קליני.

שימוש בקריטריונים מוגדרים עוזר להבטיח דיוק רב יותר במתן האבחנה ומוריד את השונות בדרכי האבחון בין מאבחנים שונים^[3].

הקריטריונים לאבחנה נקבעים על סמך ההגדרה של התופעה אותה רוצים לאבחן. תופעות חדשות או שנויות במחלוקת מציבות אתגר רב מבחינה טרמינולוגית, משום שהעולם המקצועי מתקשה לנסח להן הגדרה אחידה ומקובלת שיהיה אפשר לאבחן לפיה. כך ניתן למצוא הגדרות שונות ולעיתים אף סותרות לתופעה מסוימת.

בעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מקובל להשתמש בהנחיות של ה-DSM.

על פי רוב, תהליך האבחון נערך כדי לאמת או לשלול חשד כלשהו^[4]. בהתאם לכך, כלי האבחון נועדו לספק למאבחן את המידע הנדרש לכתיבת האבחון ומתן אבחנה על פי הנדרש בחוק באמצעות מדידה והערכה.

תחומים כמו רפואה, פסיכיאטריה, רפואת ילדים, ופסיכולוגיה קלינית שואפים לפתח בדיקות אמינות, מדויקות ואובייקטי��יות ככל הניתן^[5].

כדי להחליט אם כלי מסוים מתאים לצורכי אבחון יש לבדוק את תחום הערכה שלו לאור המדדים לבדיקות אבחון של תורת המבחנים. כמו כן, כדי לדעת האם הערכים שנמדדו תקינים או לא ביחס להתפלגות נורמלית באוכלוסייה חייבת להיות אפשרות להשוות אותם לנורמה. משום שכל כלי מספק מידע מסוג מסוים בלבד, אסור לקבוע אבחנה על סמך ממצאים של כלי בודד.

אבחנה רפואית ממוחשבת נעשית על ידי תוכנת מחשב ומציגה לרופא אפשרויות נוספות או לחליפין מצמצמת את רשימת האפשרויות שעל הרופא לשקול בדרך לאבחנה הסופית. מחקרים רבים מראים ששימוש באבחנה רפואית ממוחשבת מפחית טעויות אבחנה ומשפר את איכות הטיפול. חלק מהתוכנות הנ"ל מיועדות לאבחן מקרים ספציפיים כגון סכיזופרניה^[6], מחלת ליים^[7] וכו'. בעוד מערכות כגון Iliad, QMR ו-DiagnosisPro^[8] מיועדות לכסות מגוון רחב של תסמינים קליניים, תוצאות מעבדה, נתוני רדיולוגיה ועוד.

ערך מורחב – תערו של אוקאם

על פי עקרון תערו של אוקאם, אבחנות, על פי רוב, יוצאות מן ההנחה שלמאובחן יש בעיה פשוטה, שכיחה ובודדת. אם ישנן מספר בעיות שכיחות שיכולות להפיק את הסימפטומים שעליהם מדווח המאובחן, חוקרים אותו למציאת סימפטום שיכול להעיד על קיומה של אחת מהן בלבד. זוהי אבחנה מבדלת.

רק במקרים של כישלון טיפולי שוקלים באבחנה מחודשת מצב מסובך יותר, של קיום מספר תופעות רפואיות גם יחד או של קיום תופעות נדירות. כישלונות נוספים בטיפול עשויים להביא לתגליות על אודות תופעות רפואיות שלא נודעו קודם.

ניסויים רפואיים רבים נעשים במטרה לשפר הליכי אבחון ארוכים, מסורבלים, יקרים או לא יעילים. דוגמה לניסויים כאלה הם הניסויים בגנטיקה המחפשים דרך לאבחן סוגי אוטיזם שונים בבדיקת דם. נכון לינואר 2008, רק סוגי אוטיזם נדירים מאובחנים בבדיקת דם, לדוגמה תסמונת רט, X שביר ופנילקטונוריה. בניסויים אלה אוספים אנשים שאובחנו בשיטות הישנות ומנסים למצוא אצלם סימן אבחוני קל למציאה.

סוג אחר של ניסויים רפואיים הקשור לאבחון מנסה למצוא עובדות מדעיות על אנשים שאובחנו במחלה או לקות קשה לאבחון שהקושי באבחונה הופך את המאובחנים בה לנדירים. המייחד ניסויים אלה הוא שהם נעזרים בהליכי אבחון מקוצרים שמבחינה רפואית אינם מספקים.

בכל הנוגע לאבחנות רפואיות ופסיכולוגיות (בפרט כאלו אשר אמור להיות להן בסיס אורגני), אבחנה תיחשב לנכונה (במידה סבירה מאוד ולא בהכרח מוחלטת) רק אם היא מסתמכת על ממצאים ממשיים, כגון מבחנים רפואיים שמבצע הרופא עצמו אל מול מטופלו או בדיקות מעבדה שונות (שאינן בהכרח ביוכימיות). במקרה של חלק מההפרעות הפסיכולוגיות (כגון תסמיני חרדה), קביעת האבחנה תיעשה אך ורק אם הפציינט מתעקש כי הוא חווה את אותם תסמינים במדיוק, זאת בהנחה ואין ממצאים נוספים להתבסס עליהם.

כל עוד האבחנה הפסיכו-רפואית אינה מגובה בממצאים או דיווח כפי שתואר, אין לה כל תוקף.

• פרוגנוזה - התחזית של הרופא באשר להתפתחות מחלתו של החולה ובאשר לסיכויי החלמתו.
• אבחון זיהומים נגיפיים
• בדיקה רפואית שגרתית
• אבחון פסיכולוגי
• אבחון פסיכודידקטי
• אבחון יתר
• נורמה רפואית

• מייקל ביהאר, ניו יורק טיימס מגזין, ייתכן שבקרוב נדע לאבחן מחלות שנים לפני שהן פורצות, באתר הארץ, 6 במרץ 2019
• אבחון רפואי, דף שער בספרייה הלאומית