תיאוריה וביקורת

תיאוריה וביקורת הוא כתב עת אקדמי בעל ביקורת עמיתים לעיון ביקורתי בחברה ובתרבות בישראל, שיוצא לאור במתכונת דו-שנתית על ידי הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. כתב העת החל לצאת לאור בשנת 1991 על ידי "הקבוצה לתיאוריה וביקורת שליד מכון ון ליר בירושלים".

בגיליון הראשון כללו חברי הקבוצה לתיאוריה וביקורת שליד מכון ון ליר בירושלים אינטלקטואלים ביקורתיים כמו עדי אופיר, חנן חבר, יהודה אלקנה, עזמי בשארה, שלמה פישר, אביגדור פלדמן, גדעון קונדה וז'וזה ברונר. החל מהגיליון השני הצטרפו לחבורה אריאלה אזולאי, יואב פלד, אמנון רז קרקוצקין, ויהודה שנהב. מאז חלו תחלופות נוספות.

"תיאוריה וביקורת" הוקם ברוח התאוריה הביקורתית הקלאסית נוסח אסכולת פרנקפורט והוגים כמו מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו, ולטר בנימין, פרנץ נוימן וחנה ארנדט. הקבוצה לתיאוריה וביקורת של מכון ון ליר הציבה לעצמה שתי מטרות:

• להתאים את התאוריה הביקורתית לפרדיגמות החדשות שהתפתחו החל משנות השבעים של המאה העשרים כמו ניתוח תרבות מרקסיסטי (אנ') (להבדיל מהכינוי "מרקסיזם תרבותי"), פוסט-סטרוקטורליזם, פמיניזם, מיניות ופוסט-מרקסיזם.
• להתאים את התאוריה הביקורתית למציאות הישראלית.

כך עסקה הקבוצה בשאלות של ביקורת הידע, מנגנוני הייצוג, ביקורת הלאומיות, ופוסטציונות. במשך השנים הובאו בכתב העת טקסטים ברוח זו בעברית, ובהם עבודותיהם של מישל פוקו, גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, תיאודור אדורנו, ז'אן פרנסואה ליוטר, ננסי פולברה, ארונדהטי רוי, מישל דה סרטו, ברונו לאטור, פייר בורדייה, אדוארד סעיד, הומי באבא, ראול הילברג, זיגמונט באומן, אולריך בק, ז'יל דלז, פליקס גואטרי, חמיד דבאשי, רנטה סלצ'ל, טוני ג'אט, איליה זוריק וז'אק דרידה. בנוסף, נתן כתב העת במה לדיון במגדר ובתאוריות פמיניסטיות רדיקליות.

אורי רם, שחקר את הסוציולוגיה הישראלית והפוליטיקה של הידע בישראל בספרו "הזמן של ה'פוסט'" שיצא לאור ב-2006, גורס כי בשנות התשעים כתב העת "תיאוריה וביקורת" היה הבמה העיקרית להתפתחות גישת הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות בישראל מבחינה מוסדית. קבוצת "תיאוריה וביקורת" הושפעה מהתאוריות של מישל פוקו על הקשר בין ידע לכוח, ומז'אק דרידה וז'אק לאקאן. התפתחות הגישה הפוסט-מודרנית ואימוצה על ידי קבוצת "תיאוריה וביקורת" ופרסומיהם בכתב העת, תרמה לשילוב לימודי התרבות בחוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות, ולערעור על מה שנתפס כיומרה לאובייקטיביות ומדעיות, שהונחו ביסודן של שיטות המחקר באקדמיה. רם מציין ש"קבוצת תיאוריה וביקורת השיבה באקדמיה הישראלית את רוח הפרצים של הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית ושל ביקורת התרבות הפוסט-מודרנית. הייתה זו רוח הפירוק של הנרטיבים הגדולים של המודרניות – יהיה זה המדע הרציונלי, הלאומיות הליברלית או המרקסיזם המהפכני".^[1]

עוד מציין רם שהחל משנת 2000 עם כניסתו של יהודה שנהב כעורך "תיאוריה וביקורת", כתב העת החל לעסוק לא רק בידע אירופי, אלא גם בשאלות של אתניות ומזרחיות, כלכלה פוליטית והאתגר הפוסטקולוניאלי לייצור ידע. לדברי רם בגיליון 26 של תיאוריה וביקורת: "בעוד הפוסטמודרניות מאתגרת את המודרניות מתוך ביתה, מתוך הבירות האירופיות של תרבות הנאורות ופריס בראשן, הרי הפוסטקולוניאליות היא המשכו של האתגור הפוסטמודרני מנקודת מבטם של ה'אחרים' – קורבנות הקולוניאליזם המערבי ברחבי העולם, יהיה זה בהודו או בפלסטין".^[2]

כתב העת משמש במה מרכזית, מהיחידות, לחשיבה ולפיתוח כלים לתאוריה ולחשיבה ביקורתית בישראל. לאורך השנים, "תיאוריה וביקורת" עסק בחברה הישראלית במגוון רחב של נושאים חברתיים ופוליטיים, ובהם כלכלה, מזרחים, פלסטינים וכתיבה ביקורתית באשר להיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הגם ש"תיאוריה וביקורת" לא היה המקור היחיד לעיצוב שפה ביקורתית חדשה, כתב העת זוהה כזירה בעלת השפעה שהנחילה את השפה הביקורתית למעגלים רחבים יותר. מושגים כמו "מהגרים", בניגוד לעולים, "מלחמת 1948" ולא מלחמת העצמאות, "פלסטינים אזרחי ישראל" במקום ערבים ישראלים ו"שכבות מוחלשות" במקום "שכבות חלשות", נפוצים בכתב העת. אומנם לא הכותבים ב"תיאוריה וביקורת" יצרו בדרך כלל את כל המושגים הללו, אך השימוש בהם בכתב העת זיהה אותו כמוקד ההנחלה שלהם.

בהיות "תיאוריה וביקורת" כתב עת ביקורתי, שהנחיל מושגים שאין עליהם קונצנזוס בחברה בישראל, הוא ספג ביקורת מצד חוגים שמרניים, בהם סוציולוגים "ממסדיים" והיסטוריונים "ישנים", לצד אישי ציבור שונים.

עקב איום בתביעה משפטית, גיליון 31 של תיאוריה וביקורת "40ל67", שעסק בכיבוש ואמור היה לצאת בסתיו 2007, יצא לאור רק באפריל 2008. שליחת מאמר לתגובה לפני פרסומו בגיליון זה, הובילה לאיום בנקיטת צעדים משפטים אשר יצר משבר במערכת "תיאוריה וביקורת" ולמשיכת שני מאמרים שהיו אמורים להתפרסם בו. משבר זה הוביל לשינוי מדיניות קבלת המאמרים לכתב העת. במסגרת המדיניות החדשה החליטה מועצת המערכת כי לא ישלחו מאמרים לתגובה חיצונית בטרם פרסום, וכי תיערך ביקורת פנימית במכון ון ליר אם ימצאו מאמרים העלולים להוביל לתביעות דיבה.^[3]

• העורך המייסד - פרופ' עדי אופיר, 2000-1991
• פרופ' יהודה שנהב - 2010-2000
• פרופ' ליאורה בילסקי - 2013-2010
• פרופ' איתן בר-יוסף - 2019-2013
• ד"ר שאול סתר - העורך הנוכחי, החל משנת 2019

מערכת כתב העת נכון לשנת 2024: רונית טפיירו - ראשת הוצאת מכון ון ליר, שאול סתר - עורך, ענת שלם - רכזת המערכת.

מועצת המערכת של כתב העת מורכבת מאקדמאים מובילים בתחום התיאוריה הביקורתית. נכון לשנת 2024, חברים במועצת המערכת: שי לביא - יו"ר המועצה, עדי אופיר, יהודה שנהב, ליאורה בילסקי, איתן בר-יוסף, פיני איפרגן, גדי אלגזי, מירב אלוש לברון, חגי בועז, ירון בן-נאה, בשיר בשיר, מיכל גבעוני, רותי גינזבורג, קרולה הילפריך, עמליה זיו, ראיף זרייק, מנחם מאוטנר, אילן סבן, הונידה ע'אנם, קציעה עלון, חביבה פדיה, יוכי פישר, רבקה פלדחי, חמוטל צמיר, אריה קרמפף, מירי רוזמרין, אורי רם וחגי רם.^[4]

אחת למספר שנים, מפרסם כתב העת גיליונות נושא:

• 1995 - גיליון בעריכתו של יהודה שנהב בנושא "הרפואה הציבורית בישראל בין המדינה, החברה האזרחית והשוק" (מס' 6).
• 1996 - גיליון בעריכתו של עדי אופיר בנושא "ההיסטוריונים החדשים" (מס' 8).
• 1997 - גיליון בעריכתה של גלית חזן-רוקם בנושא "תרבות עממית" (מס' 10).
• 1999 - כרך בעריכתו של עדי אופיר בנושא "50ל48" (מס' 12–13).
• 2000 - גיליון בעריכתו של יהודה שנהב בנושא "מרחב, אדמה, בית" (מס' 16).
• 2001 - גיליון בעריכתו של יהודה שנהב בנושא "קולנוע" (מס' 18).
• 2002 - גיליון בעריכתו של יהודה שנהב בנושא "המבט הפוסטקולוניאלי" (מס' 20).
• 2003 - גיליון בעריכתו של רונן שמיר בנושא "גלובליזציה" (מס' 23).
• 2004 - גיליון בעריכתם של סיגל גולדין וחיים חזן בנושא "אירוטיקה ופריון" (מס' 25).
• 2006 - גיליון בעריכתם של לואיז בית-לחם, טל כוכבי, יוסי יונה ויהודה שנהב בנושא "מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים" (מס' 29).
• 2007 - גיליון בעריכתו של יהודה שנהב בנושא "40ל67" (מספר 31).
• 2009 - גיליון בעריכתם של רונה ברייר-גארב, חנה הרצוג ויהודה שנהב בנושא "מהו פוליטי" (מס' 34).
• 2012 - גיליון בעריכתה של ליאורה בילסקי בנושא "משבר הדיסציפלינות בעקבות השואה" (מס' 40).
• 2013 - גיליון בעריכתה של ליאורה בילסקי בנושא "המחאה החברתית של קיץ 2011" (מס' 41).
• 2015 - גיליון בעריכתו של איתן בר-יוסף בנושא "הודו/ישראל" (מס' 44).
• 2016 - גיליון בעריכתם של אריאל הנדל וארז מגור בנושא "ההתנחלויות: פרספקטיבות חדשות" (מס' 47).
• 2018 - גיליון היובל של כתב העת בעריכתו של איתן בר-יוסף, מכיל שני חלקים - בראשון מוצגות קריאות-חוזרות של מאמרים מרכזיים שפורסמו בכתב העת בעבר, ובשני מופיעים מאמרים המבקשים לשרטט את עתידה של התיאוריה הביקורתית בתחומים שונים (מס' 50).
• 2019 - גיליון בעריכתו של יואב קני בנושא "בעלי חיים" (��ס' 51)
• 2020 - גיליון בעריכתו של שאול סתר בנושא "הימין החדש" (מס' 52)
• 2021 - גיליון בעריכתו של שאול סתר בנושא "דרום" (מס' 54)
• 2022 - גיליון בעריכתו של שאול סתר בנושא "מין. כסף. רעש." (מס' 56)
• 2023 - גיליון בעריכתם של עפרי אילני, חגי בועז ושאול סתר בנושא "אתגר האנתרופוקן" (מס' 57)

• אורי רם, ‏מסה – הזמן של ה"פוסט": הערות על הסוציולוגיה בישראל מאז שנות התשעים, תיאוריה וביקורת 26, אביב 2005
• אורי רם, הזמן של ה'פוסט', תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006
• ירון אזרחי, "השיח הפוסטקולוניאלי הישראלי", קתרסיס 11, אביב תשס"ט 2009, עמ' 10–21
• אלק ד' אפשטיין, "שקיעת הסוציולוגיה הישראלית", תכלת, 2003, ביקורת על התאוריה הביקורתית.

• אתר האינטרנט הרשמי של תיאוריה וביקורת
• נעמה כרמי, אלה אשכנזיות, לא אוהבות את אלוהים ולא את ארץ ישראל, בבלוג "קרוא וכתוב", 18 במאי 2003