צ'ארלס לוטון

צ'ארלס לוטון
Charles Laughton

צ'ארלס לוטון, 1940 צילם קארל ואן וכטן
לידה	1 ביולי 1899 סקרבורו, יורקשייר, אנגליה
פטירה	15 בדצמבר 1962 (בגיל 63) הוליווד, קליפורניה, ארצות הברית
מקום קבורה	פארק הזכרון פורסט לוון
מדינה	הממלכה המאוחדת, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1925–1962 (כ־37 שנים)
עיסוק	שחקן תיאטרון, במאי קולנוע, קריין, תסריטאי
מקום לימודים	האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (1926) Scarborough College
בן או בת זוג	אלזה לנצ'סטר (1929–1962)
פרסים והוקרה	פרס אוסקר
פרופיל ב-IMDb

צ'ארלס לוטון (אנגלית: Charles Laughton‏; 1 ביולי 1899 – 15 בדצמבר 1962) היה שחקן קולנוע ותיאטרון בריטי שפעל גם בארצות הברית, בעל קריירה ארוכה באמנויות הבמה והקולנוע, ששימש אף כתסריטאי כמפיק וכבמאי, הזכור בשל איכות משחקו, קולו הייחודי, ושורת התפקידים שמילא בסרטיהם של במאים מובילים במשך ארבעה עשורים. על גילום דמותו של הנרי השמיני בסרט "חייו הפרטיים של הנרי השמיני" (1933) זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

בעוד שהוא זכור בשל תפקידיו בקולנוע, במיוחד בדרמות היסטוריות, הוא החל את הקריירה שלו כשחקן תיאטרון מהשורה הראשונה. בתקופה שבה רבים משחקני התיאטרון בזו למדיום הקולנועי, וראו אותו כמקור הכנסה גרידא, גילה לוטון עניין רב באפשרויות שפתח המדיום החדש לשחקנים. כן הדגים את כישוריו כשחקן וכקריין במגוון של אמצעי תקשורת, ביניהם הרדיו, הטלוויזיה והתקליט. כישוריו של לוטון לא היו מוגבלים להופעה על הבמה. הוא זכור גם בשל היותו במאי הסרט ליל הצייד, הנחשב על ידי רבים לאחד מהסרטים הטובים והמשפיעים בסוגת הסרט האפל^[1].

לוטון נולד בסקרבורו שבמחוז יורקשייר באנגליה לרוברט ואליזבט לוטון. אמו הייתה קתולית אדוקה ובשל כך נשלח לוטון לבית הספר הישועי סטוניהרסט קולג' בלנקשייר. עם סיום לימודיו התגייס לצבא הבריטי ולחם במלחמת העולם הראשונה ואף נפצע כשהורעל בגז.

עם שחרורו החל לעבוד בעסק המשפחתי - הפעלת מלון. בזמנו הפנוי השתתף בהצגות חובבים בסקרבורו. לבסוף התירה לו משפחתו ללמוד דרמה באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון בשנת 1925.

את הופעתו המקצועית הראשונה על הבמה ערך ב-28 באפריל 1926 בתיאטרון בארנס, בתפקיד אוסיפ בקומדיה "הרביזור" מאת ניקולאי גוגול, תפקיד בו הופיע גם ב"תיאטרון גייטי" (Gaiety Theatre) בלונדון במאי של אותה שנה. על אף שלא היה בעל מראה המתאים לתפקידים ראשיים רומנטיים, הוא הרשים את הקהל בכישרונו, והמשיך ושיחק בשני מחזות של צ'כוב, "גן הדובדבנים" ו"שלוש אחיות". בשנים שלאחר מכן הוא שיחק את התפקיד הראשי במחזהו של ארנולד בנט "מר פרוהק", שם שיחקה מולו לראשונה אלזה לנצ'סטר, לה נישא, ועמה היה קשור בשותפות רגשית ואמנותית רבת שנים, וכן במחזות נוספים - "אליבי" מאת אגאטה כריסטי, "מר פיקוויק" מאת צ'ארלס דיקנס, "On the Spot" מאת אדגר ואלאס ו"Payment Deferred" מאת ג'פרי דל. מחזה אחרון זה, העוסק בפקיד בנק שקשיי החיים הופכים אותו למועל ורוצח, הביא את לוטון לראשונה לסיבוב הופעות בארצות הברית בשנת 1931. בשנת 1933–1934 שב ללונדון, והשתתף בעונת מחזות שייקספיר של תיאטרון אולד ויק, שם שיחק את מקבת', הנרי השמיני, אנג'לו ב"מידה כנגד מידה" ופרוספרו ב"הסערה". ב-1936 נסע לפריז והופיע שם בקומדי פראנסז במחזה "רופא בעל כורחו" מאת מולייר, והיה לשחקן האנגלי הראשון שהופיע בתיאטרון זה. את תפקידו שיחק בצרפתית וזכה על כך לתשואות.

כבר בתקופה בה פרחה קריירת התיאטרון שלו החל לוטון בהופעה בסרטים. בשנת 1928 הופיע בתפקידים קטנים בשלוש קומדיות אילמות בהן שיחקה אשתו, לנצ'סטר, ולאחר מכן המשיך והופיע בסרטי ראינוע נוספים. לאחר המצאת הקולנוע החל לשחק גם בסרטי קולנוע בריטים. כאשר הופיע בניו יורק בשנת 1931 קיבל הצעות רבות להופיע בקולנוע. סרטו הראשון היה סרט אימה בשם "הבית האפל" (1932) בו הופיע עם בוריס קרלוף. כן הופיע בתפקיד מפקד צוללת בסרט "השטן והמעמקים" (The Devil and the Deep; ‏1932), בו הופיעו לצידו כוכבים גדולים באותה התקופ��, גרי קופר, טלולה בנקהד וקרי גראנט. אך הצלחתו הגדולה באותה תקופה הייתה בתפקיד נירון קיסר, בסרטו של ססיל ב. דה-מיל "בסימן הצלב" (The Sign of the Cross; ‏1932). כן שיחק במספר סרטים נוספים בטרם שב לאירופה, לרבות הופעה בסרט "לו היה לי מיליון", שהורכב מאפיזודות שבויימו על ידי במאים שונים. לוטון הופיע באפיזודה אותה ביים ארנסט לוביטש.

בשנת 1933 החל בשיתוף פעולה עם הבמאי אלכסנדר קורדה, יהודי הונגרי שהפיח רוח חיים בתעשיית הקולנוע הבריטית בתחילת שנות ה-30. קורדה ביים והפיק את הסרט "חייו הפרטיים של הנרי השמיני" שהתבסס באופן רופף על חייו של הנרי השמיני, בו שיחק לוטון בתפקיד הראשי. הסרט היה להצלחה מסחרית גדולה, ונראה כי לוטון בריא הבשר התאים לתפקיד המלך ההולל (תפקיד עליו חזר מאוחר יותר בסרט "בס הצעירה" (Young Bess; ‏1953). הצלחת הסרט חצתה את האוקיינוס האטלנטי, ובשנת 1934 היה הסרט מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, ולוטון עצמו זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

הצלחתו של "הנרי השמיני" שכנעה את לוטון כי עתידו נמצא בקולנוע, ובהוליווד. בשנת 1933 שב להוליווד שם שיחק בתפקיד הראשי בסרט "נשים לבנות" (White Woman) לצד הקומיקאית העולה קרול לומברד. הוא שיחק סוחר אנגלי קוקני בג'ונגל במלאיה, הנושא זמרת קברט לאישה. לאחר מכן שיחק בסרט "משפחת בארט מרח' וימפול" (The Barretts of Wimpole Street; ‏ 1934) שהפיק המפיק האגדי אירווינג תלברג. בסרט שיחק לוטון את אביה הרודני של המשוררת הנכה אליזבט בארט הרוצה להינשא למשורר רוברט בראונינג. הסרט היה להצלחה קופתית וביקורתית. בשנת 1934 שיחק את המפקח ז'אבר בהפקה של עלובי החיים, ובשנת 1935 שיחק את אחד מתפקידיו הידועים והזכורים, הקברניט הרודן קפטיין ויליאם בליי, בסרט "המרד על הבאונטי". לצידו שיחק קלארק גייבל כפלטשר כריסטיאן. הסרט צולם בחלקו בטהיטי, והיה הפקה גדולה ויוקרתית, שנשענה בחלקה על כישרונו של לוטון בגילום הקברניט המרושע. היה זה הימור מצד האולפן, שכן רק שנתיים לפני כן צולמה גרסה לאותו הסרט בכיכוב ארול פלין ככריסטיאן. משחקו של לוטון אכן הצליח, ומבין ארבעת השחקנים ששיחקו את בליי בקולנוע ההוליוודי (מיין לינטון הנשכח, טרוור הווארד בגרסה של שנות ה-60 ואנתוני הופקינס בגרסת שנות ה-80) הפך הנבל שגילם לוטון לאחד הנבלים הזכורים ביותר בתולדות הקולנוע^[2].

בשנת 1936 שב לוטון לבריטניה, ולשיתוף הפעולה עם אלכסנדר קורדה. הוא שיחק את רמברנדט בסרט "רמברנדט" (1936), שזכה להצלחה, ונחשב כיום לאחד מתפקידיו הגדולים. בשנת 1937 היה מעורב בניסיונו של קורדה להפיק סרט על פי יצירתו של רוברט גרייבס "אני קלאודיוס". הצילומים החלו, כאשר לוטון משחק את התפקיד הראשי של הקיסר קלאודיוס, בהדרכת הבמאי יוזף פון שטרנברג. לאחר תחילת ההסרטה עלתה ההפקה על שרטון, וההסרטה חדלה לאחר שהשחקנית הראשית, מרל אוברון (אנ') נפצעה קשה בתאונת דרכים. מספר קטעים בהם משחק לוטון את הקיסר המגמגם שרדו, ונכללו בסרט תעודה משנת 1965 בשם "The Epic That Never Was", והצופים כיום יכולים להתרשם מאיכות משחקו הגבוהה של לוטון בתפקיד.

לאחר אירועי "אני קלאודיוס" חבר לוטון למפיק הגרמני הגולה אריך פומר וייסד חברת הפקה בבריטניה בשם "מייפלאואר פיקצ'רס". החברה הפיקה מספר סרטים בהם כיכב לוטון, בהדרכתו של פומר כבמאי. בשנת 1938 הפיקה החברה את הסרט "כלי הזעם" (Vessel of Wrath) על פי סיפור קצר של סומרסט מוהם, קומדיה העוסקת באישה (אלזה לנצ'סטר, רעייתו של לוטון) המתאהבת בבטלן חופים באיי הודו המזרחית, וכן את "מדרכות לונדון" (Sidewalks of London; הופץ גם כ-St. Martin's Lane), סיפור על חבורת אומני רחוב מלונדון, בו הופיעה ויוויאן לי באחד מתפקידיה הראשונים. הסרט האחרון שהפיקה החברה היה "פונדק ג'מייקה (1939), סרט הרפתקאות ומתח על פי ספרה של דפנה דה מוריה, שהיה גם הסרט האחרון אותו ביים אלפרד היצ'קוק בבריטניה, בטרם יצא לארצות הברית. הסרטים שהפיקה החברה נחשבו לסרטים פופולריים ואיכותיים, אך הרווחים היו מועטים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא נראה כי היא תוכל לשרוד בתנאים החדשים שנוצרו. בתקופה זו הציע האולפן ההוליוודי RKO ללוטון את תפקיד "קווזימודו" בהפקה של הגיבן מנוטרדאם, ולוטון שב לארצות הברית.

לוטון ואשתו, אלזה לנצ'סטר, השתקעו בארצות הברית, וב-1950 היו לאזרחי ארצות הברית. בארצות הברית המשיך לוטון בקריירת המשחק. בניגוד לתפקידיו הגדולים משנות ה-30, בהם שיחק במיוחד דמויות היסטוריות בעלות אופי קיצוני (נירון, הנרי השמיני, מר בארט, קפטיין בליי, רמברנדט ואחרים), הייתה קריירת המשחק של לוטון בארצות הברית מגוונת יותר, וכללה מגוון תפקידים, חלקם התאימו לאופיו ולסגנון המשחק שלו, וחלקם פחות. עם זאת, כאשר שיחק לוטון תפקיד שנכתב היטב, בהדרכת במאי מן השורה הראשונה, עדיין יכול היה להעניק הופעה בלתי נשכחת, ברוח הופעותיו הגדולות משנות השלושים. מהתקופה הזו, האחרונה, בקריירה של לוטון זכורות במיוחד כמה הופעות. בסרט "ארץ זו היא שלי" (This Land is Mine; ‏1943) שביים ז'אן רנואר, שיחק לוטון מנהל בית ספר פחדן בצרפת הכבושה בידי הנאצים, ההופך לגיבור בשירות המחתרת הצרפתית. בסרט "הרוח מטירת קאנטרוויל" (1944) על פי סיפורו של אוסקר ויילד שיחק את הרוח, שמר על המלנכוליה והאירוניה של הדמות המקורית שכתב ויילד, והתגבר על התסריט שניסה להפוך את סיפורו של ויילד לסרט תעמולה מלחמתי המפאר את השותפות הבריטית-אמריקנית. בשנת 1948 שיחק בתפקיד משנה לצד גרגורי פק כשופט מרושע בסרט משפט פאראדין שביים אלפרד היצ'קוק. בשנה זו גילם תפקיד של איל עיתונות מרושע בסרט האפל "השעון הגדול" (The Big Clock). בשנת 1953 שב לשחק את הנרי השמיני בסרט "בס הצעירה".

שניים מתפקידיו הגדולים הגיעו באמצע שנות ה-50. בשנת 1954 שב לבריטניה על מנת לשחק בסרט "בחירתו של הובסון" (Hobson's Choice) שביים דייוויד לין. בסרט זה שיחק כבעל בית חרושת קטן לנעליים, המטיל אימה על הסובבים אותו, אך בתו (ברנדה דה בנזי) ובעלה רפה השכל אך החרוץ (ג'ון מילס) מצליחים להתגבר עליו ולבנות חיים משלהם. הסרט נחשב לאחד הסרטים המצליחים שנעשו בבריטניה בתקופה זו.

בשנת 1957 שיחק בסרט "עד התביעה", על פי מחזה של אגאטה כריסטי. בהדרכת הבמאי בילי ויילדר, שיחק את סיר וילפרד, סניגור פלילי ציני בערוב ימיו, המחלים מהתקף לב, ומשתקע כל כולו בהגנה על אדם שנאשם ברצח (טיירון פאואר), ואף מצליח לזכותו, רק כדי לגלות כי שימש ככלי משחק במזימה מתוחכמת שזממה אשתו של אותו אדם, אותה גילמה מרלן דיטריך. דמות זו, של אדם בעל חזות צינית, מתוחכם ושנון, אך בתוך תוכו סנטימנטלי ותמים, היא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם לוטון, וגילום הדמות העניק לו מועמדות נוספת לפרס האוסקר.

סרטו האחרון היה "הסנאט ימליץ ויאשר" בבימוי אוטו פרמינגר (1962) שם שיחק סנאטור דרומי, והציג לראווה מבטא של דרום ארצות הברית שאימץ לעצמו לאחר האזנה מרובה להקלטות של קולו של הסנאטור הדרומי המנוח ג'ון סטניס. כאשר עבד הסרט כבר לקה לוטון בסרטן הכליות ובסמוך לסיום הצילומים מת.

אחת מתרומותיו הייחודיות של לוטון לאמנות הקולנוע היא סרט הקולנוע "ליל הצייד" (1955). לוטון לקח חלק בבימוי בסרט "האיש על מגדל אייפל" (1949), בשיתוף עם ברג'ס מרדית' ואירווינג אלן, וכן בכתיבת התסריט ל"מדרכות לונדון", אך בסרט "ליל הצייד" היה הבמאי היחיד, ואף נטל חלק בכתיבת התסריט. הסרט הוא מעין פנטזיית אימה, המעמתת את הטוב המוחלט בדמותם של שני ילדים ואישה זקנה (ליליאן גיש, כוכבת הסרט האילם, באחד מתפקידיה הגדולים בקולנוע), אל מול הרע המוחלט, מטיף פסיכופת (רוברט מיצ'ם), הרודף אחר הילדים היודעים את סודו של אוצר קבור. הסרט הוא סרט אפל השואב הרבה מעולם הדימויים של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, ששותפו לשעבר של לוטון, אריך פומר היה אחד מהיוצרים הבולטים בו. הדימוי של המטיף הפסיכופת, שהמילה LOVE מקועקעת על אצבעות ידו האחת, ו-HATE על אצבעות ידו השנייה, הוא אחד הדימויים החזקים הקשורים בסרט. הסרט לא היה להצלחה קופתית, ולוטון התאכזב מהדרך בה התקבל. כיום נחשב הסרט לאחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע.

בטרם עבר לארצות הברית הייתה ללוטון קריירה משגשגת בתיאטרון, הן על הבמות בבריטניה והן מחוצה לה. אך כמה מהישגיו התיאטרליים הגדולים ביותר הושגו בארצות הברית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הן כשחקן, וה�� כבמאי.

בארצות הברית עבד לוטון עם ברטולט ברכט על העלאת הגרסה האנגלית למחזהו של ברכט "חיי גלילאו", בו שיחק את התפקיד הראשי. בשנת 1947 עלתה ההצגה בלוס אנג'לס ומאוחר יותר באותה שנה בניו יורק שם שימש ג'וזף לוסי כבמאי.

הצגה נוספת בה ידע לוטון הצלחה מרובה הייתה המחזה "דון חואן בגיהנום", שעלה בשנת 1950. המחזה הוא בעצם מערכה ממחזהו של ג'ורג' ברנרד שאו "אדם ועל אדם", הכולל ויכוח בין דון חואן והשטן, בו מתערבים גם דונה אנה ואביה. מערכה זו נשאה אופי פילוסופי, והפקות רבות של המחזה קטעו אותה על מנת לתרום לשטף המחזה ולקצר את אורכו. ראייתו התיאטרלית של לוטון ראתה במערכה מעין מופע קריינות בהשתתפות שחקנים מובילים. הוא צירף אליו את שארל בואייה, סדריק הארדוויק ואגנס מורהד בתפקידים האחרים. ההצגה זכתה להצלחה, ובואייה קיבל את פרס טוני על תפקידו. ההצגה הוקלטה, וההקלטה זמינה במקומות שונים גם כיום.

בתקופה זו גם ביים מספר מחזות בברודוויי. הצלחתו הגדולה ביותר כבמאי הייתה בשנת 1954 עם המחזה "המשפט הצבאי של המרד על הקיין", דרמטיזציה באורך מלא של קטע המשפט מספרו של הרמן ווק המרד על הקיין. בתפקיד הראשי שיחק הנרי פונדה כפרקליט היהודי ברני גרינוולד. ב-1953 ביים לוטון הקראה פומבית של ספרו של סטפן וינסנט בנה "גופתו של ג'ון בראון", פואמה באורך מלא על מלחמת האזרחים בארצות הברית, בהשתתפות שחקנים ידועים כטיירון פאואר וריימונד מאסי.

לוטון שב לבמה בבריטניה בשנת 1958 וביים וכיכב במחזה "המסיבה" מאת ג'יין ארדן לצד רעייתו, אלזה לנצ'סטר, ואלברט פיני. הופעותיו האחרונות בתיאטרון היו במחזות "חלום ליל קיץ" ו"המלך ליר" בתיאטרון השייקפירי בבריטניה ב-1959, אך מבקרי התקופה מצאו כי משחקו אכזב, ייתכן בשל מצב בריאותו הלקוי. גם בימיו האחרונים המשיך במסעות הופעות בארצות הברית, בהם שימש כקריין והקריא טקסטים שונים.

לוטון ניחן בכישרון קריינות, וכן בקול ייחודי. בנוסף למסעי ההופעות כקריין, הקליט לוטון הקלטות רבות בהן הוא מקריא קלאסיקות של הספרות. חלק מהן נשתמרו עד היום.

קולו של לוטון הוקלט לראשונה על גבי תקליטים במהירות 78 סל"ד, בסדרת תקליטים שיצאה בבריטניה בחברת "British Regal" בין 1934 ל-1938 שנקראה "קולות הכוכבים" והביאה קטעי דיאלוג מסרטים בולטים של אותה התקופה. ב-1937 הקליט על גבי תקליט במהירות 78 סל"ד את נאום גטיסברג.

בשנות ה-40 הקליט מספר תקליטי קריינות, מיצירות צ'ארלס דיקנס ויצירות אחרות. שני סיפורים הקשורים לחג המולד יצאו במהדורת CD בחברת דויטשה גרמופון לכבוד חג המולד בשנת 2005. בשנת 1995 יצא בחברת "Nimbus Records" תקליטור של קטעים לחג המולד, הכולל הקלטה של לוטון משנים אלו המקריא את סיפור לידתו של ישו מספר לוקס.

בשנת 1958 יצא תקליט בו מקריא לוטון מסיפורי התנ"ך. בתקליט הקריא לוטון את סיפור גן עדן, דניאל בגוב האריות, תיבת נוח, ודוד וגוליית. התקליט זכה להצלחה, והיה מצוי גם בבתים רבים בישראל.

בתקליט הפסקול של הסרט "ליל הצייד" הקליט לוטון את עצמו כמספר, בלוויית קטעי המוזיקה שליוו את הסרט. התקליט יצא לאור בפורמט CD בשנת 1998 בחברת "Bear Family".

הקלטה נוספת ששרדה היא של תוכנית רדיו מיוני 1945 בה לוטון ולצידו מרגרט או'בריאן מבצעים מערכון על פי הסרט "הרוח מטירת קנטרוויל".

אלזה לנצ'סטר הוציאה בשנות ה-50 שלושה אריכי נגן, של שירים שנועדו ל"חדרים מלאי עשן" ב"לונדון הקוקנית". לוטון ביצע קריינות לקטעי הקישור.

הקלטות ידועות נוספות הן של לוטון מבצע את "דון חואן בגיהנום", והקלטה בשם "מספר הסיפורים" של תוכניות מימי חייו האחרונים בהן הקליט את קטעי הקריינות עמם יצא למסע הופעות. ההקלטה זכתה בפרס גראמי בשנת 1962 בה מת לוטון. הקלטות אלו אינן מצויות עדיין בפורמט דיגיטלי.

לוטון לא נמנע מהופעה בטלוויזיה. בשנת 1956 החליף את אד סאליבן בעת שזה נפצע בתאונה, ואירח בתוכניתו ברשת CBS את אלביס פרסלי. באותה שנה אירח ברשת NBC תוכנית העוסקת במוזיקה קלאסית. כן הופיע בתוכניות שונות, לרבות הגרסה האמריקנית ל"זה הסוד שלי" המכונה "What's My Line".

לוטון פגש בשחקנית אלזה לנצ'סטר בשנת 1927 ונישא לה בשנת 1929. השניים נהנו ממה שנראה כנישואים יציבים, ושיתוף פעולה אומנותי רב שנים. לנצ'סטר עמדה לצידו בכל נדודיו, כולל המסע לארצות הברית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. השניים היו יחדיו לאזרחים אמריקנים ב-1950. על אף שפיתחה קריירת משחק עצמאית ומצליחה (תפקידה הידוע ביותר הוא "כלתו של פרנקנשטיין" בסרט משנת 1936) הופיעה לנצ'סטר ברבים מסרטיו של לוטון, וזכור במיוחד תפקידה כ"מיז פלימפטון" האחות הרחמנייה האגרסיבית, הממונה על הטיפול בסיר וילפרד (לוטון) ב"עד התביעה". בשל משחקם בסרט זה היו השניים מועמדים לפרס אוסקר בשנת 1958, אך לא זכו. לשניים לא היו ילדים.

לאחר מותו של לוטון כתבה לנצ'סטר ספר בו טענה כי הנישואים היו נישואי נוחות, וכי לוטון היה הומוסקסואל^[3].

מדיה וקבצים בנושא צ'ארלס לוטון בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של צ'ארלס לוטון
• צ'ארלס לוטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• צ'ארלס לוטון, באתר AllMovie (באנגלית)
• צ'ארלס לוטון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• צ'ארלס לוטון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• צ'ארלס לוטון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• צ'ארלס לוטון, באתר Discogs (באנגלית)
• www.reelclassics.com
• ביוגרפיה
• צ'ארלס לוטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• צ'ארלס לוטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)