עלובי החיים

ערך זה עוסק בספר עלובי החיים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עלובי החיים (פירושונים).

עלובי החיים
Les Misérables

כריכת הגרסה המחודשת של הספר
מידע כללי
מאת	ויקטור הוגו
איורים	אמיל בייאר
שפת המקור	צרפתית
סוגה	רומן
מקום התרחשות	דין-לה-בן, Elephant of the Bastille, מונפרמי, מונטריי, פריז
הוצאה
תאריך הוצאה	1862
הוצאה בעברית
הוצאה	ראו תרגומים לעברית
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001321130, 001321131, 001321132, 001321128, 001321129, 001229663, 001047489, 002480669, 003243370, 001321127

עלובי החיים (בצרפתית: Les Misérables) הוא רומן משנת 1862 מאת הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. עלילתו מתרחשת בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. הספר, העוסק בטבע האדם ובחיים, עוקב אחרי דמותו של ז'אן ולז'אן ואחרי ההתפתחויות בצרפת, תוך ביקורת חברתית נוקבת על תופעת העוני ויחסה של החברה הצרפתית לחלשים שבה: עניים, נשים, ילדים ועוד. הספר ניחן בצבעים עזים וניתוח מעמיק של דמויות, גם המשניות שבהן. "עלובי החיים" נחשבת ליצירה הגדולה ביותר של ויקטור הוגו, יחד עם יצירתו הגיבן מנוטרדאם.

במקור, מחולק הספר לחמישה חלקים, אך בתרגומים לעברית ישנן חלוקות שונות הנובעות מעיבוד וקיצור של הטקסט.

הוגו מקדיש חלק משמעותי מתוכו לכתיבה מסאית או פילוסופית שאינה מקדמת את העלילה ישירות, וכוללת את דעותיו בנושאים שונים ומגוונים כגון מקומה של צרפת בקרב האומות, תפקיד החינוך בקידום האנושות, חשיבות ההתקדמות המדעית, המנזר כמוסד שהיה נחוץ בעבר אך בזמן כתיבת הספר (כך על פי הוגו) אבד עליו הכלח, וכן התייחסות נקודתית לנושאים כמו ארכיטקטורה, שפה, בנייתה של מערכת הביוב בפריס, ועוד.

למרות שגיבור הראשי הוא ז'אן ואלז'אן, ישנו מספר רב של דמויות ראשיות נוספות מכל שדרות החברה, ביניהן צעירים וזקנים; גברים ונשים; עשירים ועניים.

הספר נפתח בסיפורו של ההגמון, שהוא איש קדוש ואוהב אדם, אשר מקדיש את כל כספי הכנסייה שמוקצבים לו לצדקה ועזרה לעניים. לאחר מכן העלילה עוברת להתמקד בז'אן ולז'אן, בן למשפחה ענייה שתומך באחותו ובשבעת ילדיה לאחר מות בעלה. לאחר שהמשפחה מגיעה לחוסר כול, הוא מתפתה לגנוב כיכר לחם אחת מחנותו של אופה, ונתפס. כעונש על מעשה זה הוא נשלח לרצות חמש שנים בכלא. עקב נסיונותיו התכופים לברוח, משך שהייתו בכלא הולך ומתארך עד לסך של 19 שנים. בכלא מטפח ולז'אן מרירות רבה כלפי האנושות כולה. לאחר שחרורו הוא נודד עם תעודת מסע צהובה, המעידה עליו כי הוא אסיר לשעבר, וגורמת לנידויו על ידי אנשי הכפרים אשר מפחד ומטעם דעותיהם הקדומות מסרבים להניח לו אף לאכול או לישון בפונדק בעד תשלום.

בעודו פונה לישון על ספסל אבן באמצע הכפר, מפנה אותו אישה זקנה לביתו של ההגמון, אשר מקבל אליו את הנווד בלא לשאול שאלות ומארחו. ולז'אן מקבל את הכנסת האורחים הזו אך כיוון שהוא מלא שנאה, הוא גונב מן ההגמון הזקן כמה כלי כסף ונמלט באישון לילה. השוטרים תופסים אותו ומובילים אותו בחזרה אל ההגמון על מנת שיאמת, כך הם מצפים, את דבר הגנבה, וישלח את ולז'אן בחזרה לכלא לשארית ימיו. ההגמון לא ממלא אחר ציפייה זו, הוא טוען בפני השוטרים ובפני ולז'אן המופתע כי הוא העניק לוולז'אן את הכלים היקרים ומעניק לו בנוסף את פמוטי הכסף אשר הלה "שכח" כאשר יצא בפעם שעברה. הוא "מזכיר" לוולז'אן בלחישה שלא ישכח כי הוא הבטיח לנצל את הכסף כדי לחזור למוטב ולעשות טוב.

אירועים אלו מעצבים מחדש את אישיותו של ולז'אן. הוא מגלה את הקדושה בדמותו של ההגמון, והוא נחוש בדעתו למלא אחר מצוותו של הלה. הספר עוקב אחרי ולז'אן כאשר הוא, בשם בדוי, מקים מפעל תכשיטים שמעסיק נשים עניות ואף הופך להיות ראש עיר ותורם לפיתוחו של האזור כולו. במסגרת תפקידו כראש עיר הוא פוגש בפנטין, אישה שהרתה מחוץ לנישואין ונאלצה למסור את ביתה למשפחה אחרת, על מנת שלא ידבק בה שם רע. לאחר שהאחראית מגלה את דבר החטא, היא דורשת את פיטוריה, וז'אן ואלז'אן נענה לדרישתה. פנטין נאלצת לרדת לזנות. היא מגיעה אל ואלז'אן מוכה וחולה, ועל ערש דווי הוא מבטיח לה לגאול את ביתה, קוזט, מידי המשפחה ששומרת עליה.

את חזרתו של ולז'אן למוטב עוצר שוטר קפדן בשם ז'אבר, הפועל על פי החוק היבש בלבד, ללא התחשבות ברווחת הכלל או באנשים הנפגעים כתוצאה מפעולותיו. ז'אבר היה בעברו סוהר בכלא שבו נאסר ולז'אן. הוא חושד בראש העיר ובטוח שהוא האסיר הנמלט ז'אן ולז'אן שהפר את תנאי שחרורו. ז'אבר מדווח לממונים עליו על חשדותיו, אך לאחר שהוא מקבל מכתב תשובה כי ז'אן ולז'אן נתפס, מתמלא ז'אבר רגשות אשם כיוון שחשד באדם מכובד. לכן הוא מספר לז'אן ולז'אן את הסיפור ומתפטר.

ראש העיר, ולז'אן, לא יכול להניח לאדם אחר לשאת את אשמתו הוא, שכן האדם שנתפס אינו ז'אן ולז'אן האמיתי, ומסגיר עצמו למשטרה. כשפנטין מגלה כי ולז'אן לא יחזיר לה את ילדתה, היא מתה מצער.

תוך כדי עבודת הפרך בכלא צצה לוולז'אן הזדמנות ל��רוח, והוא עושה זאת. ולז'אן יודע על קיומה של קוזט – בתה של פנטין שהושארה אצל משפחה אומנת על ידי אמה, אשר קיוותה להרוויח מעט כסף כדי שתוכל לתמוך בה לפני שתיקח אותה בחזרה. משפחה זו (משפחת נוכלים בשם תנרדייה) התעללה בילדה וסחטה כספים מאמה על מנת לקיים את בנותיה שלה. מאחר שפנטין מתה וז'אבר רודף אחריו, מחליט ולז'אן לברוח לפריז ולגדל שם את קוזט כאילו הייתה בתו.

בחלקו השני של הספר מתמסר ולז'אן לטיפול בקוזט אשר מתבגרת והופכת לנערה על רקע האירועים שהובילו למרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832. אהבתה של זו מגלה אצל ולז'אן רגש שהוא לא הכיר קודם לכן – אהבה. קוזט מתאהבת בצעיר פריזאי (מריוס) אך ולז'אן, מפחד הזר ומקנאה, מנסה למנוע מהשניים להיפגש.

במקביל, בתו של תנרדייה, אפונין, מתאהבת גם היא במריוס ומצילה את חייו, אך לא מצליחה לרכוש את אהבתו ולבסוף נהרגת כאשר היא באה לפגוש את מריוס על המתרס. בעקבות החלטתו של ולז'אן להימלט עם קוזט לאנגליה, מחליט מריוס שבור-הלב להיענות להפצרותיו של מנהיג הסטודנטים המהפכניים אנז'ולרא ולהצטרף למהפכה. ז'אבר, שקודם לתפקיד מפקח ורדף אחרי ולז'אן עד לפריז במטרה לעצרו ולהחזירו לכלא, מצטרף למהפכנים כסוכן כפול על מנת להטעותם ולסייע לכוחות השלטון לדכא את המרד באיבו. לצערו, ז'אבר נחשף בידי פרחח רחוב בשם גברוש (בנם של תנרדייה) ונהפך לשבוי בידי המהפכנים.

בפרוץ המרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832, שולח מריוס את גברוש עם מכתב לקוזט בו הוא מספר לה שכיוון שהם לא יכולים להיות ביחד הוא הולך למות במתרס עם חבריו. המכתב מגיע לידי ולז'אן שמבין שקוזט אכן אוהבת את הצעיר, ומחליט ללכת למתרס ולהציל אותו. במהלך ההתקפה הראשונה מגלה ולז'אן גבורה יוצאת דופן ובתור פרס הוא מבקש ומקבל את הזכות לעשות את מה שהוא רוצה בז'אבר השבוי. ולז'אן לוקח את ז'אבר לסמטה ולמרבה הפתעתו של השוטר, הוא מחליט לשחררו ללא תנאי. הוא מתיר אותו, מגלה לו את שמו וכתובתו, יורה באוויר וכשחוזר למורדים אומר שעשה את אשר היה עליו לעשות וז'אבר מת.

כאשר נפרץ המתרס מציל ולז'אן את מריוס וממלט אותו דרך מערכות הביוב בחזרה לביתו. במערכת הביבים נשדדים ולז'אן ומריוס על ידי תנרדייה, שחושב את מריוס לגופה ואת ולז'אן לרוצחו. בהמשך, ליד הנהר, מתעמת ולז'אן בפעם האחרונה עם ז'אבר, שם למרבה הפתעתו של ולז'אן, מחליט ז'אבר – אחרי חיבוטי נפש כבדים – במקום לעצור את האיש שאחריו רדף כל חייו, לסייע לוולז'אן להביא את מריוס למקום מבטחים שם יקבל טיפול רפואי. אחרי שוולז'אן חוזר כדי להסגיר את עצמו הוא מגלה שז'אבר נעלם. מאוחר יותר מתגלה כי ז'אבר התאבד בקפיצה מגשר אל תוך נהר הסיין, מאחר שלא יכל להתמודד עם שברון האידאולוגיה שבה החזיק בקנאות במשך כל חייו.

לאחר נישואי קוזט למריוס מגלה ולז'אן לבעלה הטרי כי הוא אסיר נמלט. הלה, אשר אינו יודע כי ולז'אן הוא שהצילו, בטוח כי ולז'אן הוא פושע וכי כספו של ולז'אן אינו כשר. לפיכך, מנתק מריוס את קשריו של ולז'אן עם קוזט ודן בכך את ולז'אן למוות מצער הפרידה. בסוף הסיפור מגיע אל הבעל מידע אודות "פשעיו האמיתיים" של ולז'אן – מידע אותו מספק אדון תנרדייה כדי להכפיש את שמו של ז'אן ולז'אן – אך ההפך קורה ומריוס מכיר בכך שוולז'אן הוא האיש שהציל אותו ממוות וכן כי הוא לא רצח איש אלא היה, כהגדרתו, "אדם קדוש". הוא וקוזט מגיעים להיות עם ולז'אן ברגע מותו ומספיקים להיפרד ממנו לשלום.

ערך מורחב – עלובי החיים - דמויות

מסודרות לפי סדר הופעתן בעלילה.

הספר נכתב במחצית השנייה של המאה ה-19 (1862), כ-70 שנה אחרי המהפכה הצרפתית וכשלושה עשורים בערך אחרי מהפכת יולי 1830, כאשר צרפת התנדנדה בין רפובליקה ומונרכיה ומצב העוני היה קשה ונורא.

הספר מכיל ביקורת קשה ונוקבת על מערכת הצדק, אכיפת החוק והענישה הצרפתית, שמתוארת כנוקדנית וחסרת-לב, הנטפלת אל העניים וחסרי הישע ולא אל הפושעים האמיתיים. ביקורת זו מבוטאת בספר בכמה נקודות:

• תיאור הגיליוטינה בפרק הראשון, כמטונימיה למערכת הצדק הצרפתית.
• נסיבות מאסרו של ז'אן ולז'אן, שנענש באכזריות וללא כל פרופורציה על כך שגנב לחם כדי להציל את אחותו מרעב.
• תיאור "הנייר הצהוב" שמקבלים אסירים משוחררים ובפועל משמש כאות קין המונע מהם להשתקם.
• המפקח ז'אבר, שוטר קפדן, וחסר רגש, אך הגון. ז'אבר הוא חסר לב וכל חייו מוקדשים רק לשירות החוק והסדר. ז'אבר הוא נאמן של הממסד, המכבד את הבורגני הממוסד ובז לאביון החי בשוליים ולפורעי החוק.
• נסיבות מעצרה של פנטין, אחרי שהתנפלה על בורגני עשיר שתקף אותה. המשטרה נוטה לצדד דווקא בעשיר, כיוון שהוא היה אזרח ידוע ומכובד ואילו היא זונת רחוב.
• משפטו של איש הנחשב בטעות לז'אן ולז'אן וחוסר נכונות השופטים להקשיב לטענותיו של האיש (שניצל רק הודות להתערבותו של ולז'אן).
• מעצרם של משפחת ת'נרדייה בידי ז'אבר. אומנם ז'אבר מגיב בהגינות ויעילות ומצליח לעצור את משפחת הפשע, אך מהר מאוד הם מצליחים להשתחרר מבית הכלא ולהמשיך במזימותיהם.

• ז'אן ולז'אן חוזר בתשובה והופך מפורע חוק ששונא את העולם לאיש רב-חסד המרחם על כולם ומנסה לעזור לכולם ככל שידו מגעת.
• בסוף חייו, ז'אבר חוזר בו מדבקותו העיוורת בחוק, נותן חנינה לולז'אן, מאפשר לו להביא את מריוס לטיפול רפואי ואז נותן לולז'אן ללכת לדרכו ולבסוף מאבד את עצמו לדעת.
• לאחר שאת המחצית הראשונה של חייו הקדיש מר מיריל לעולם ולתענוגותיו, הוא חוזר בתשובה ונהפך לכומר. בהמשך הוא אף ממונה כהגמון העיר דיניה ובמסגרת כהונתו כהגמון הוא חי חיים של הסתפקות במועט, בעוד את רוב קצבתו השנתית הוא מחלק לנזקקים.

בספר מופיע תיאור הירואי של מהפכני 1830 והסטודנטים בפריז. בייחוד אנז'ולרא המסור כולו למטרה ומריוס ואחרים המצטרפים אליו.

• עלובי-החיים: דרמה במערכה אחת / תרגום – פסח קפלן. (הבימה), תרע"ג
• עלובי החיים: תרגם יעקב שטיינברג, אמנות [תרפ"ט–תר"ץ], אמנות (תשי"ד)
• עלובי החיים / מספר על ידי ע' בן-אברהם; ציורים – שלי איידליץ, קלסיקונים מציירים לילדים, [תש"י]
• עלובי החיים / עברית – זאב הרטבי, המתמיד, תשט"ו. תבל, [תשט"ז]. י’ שמעוני, תשכ"ב
• עלובי החיים / עברית: אביטל ענבר. כתר הוצאה לאור, (1978). יצא במהדורה מחודשת, בשנת 2011, לרגל יציאת הסרט^[1].
• עלובי החיים / מאת ויקטור הוגו; תרגום, עיבוד ובמוי – מ��כאל אוהד, איורים – רון יצחקי. ישרא-תו, 1987

לאחר שסיים את כתיבת הרומן עלובי החיים, יצא ויקטור הוגו לחופשה. הוא הסתקרן לדעת אם מכירת הספר מצליחה ושלח למוציא לאור מכתב המכיל תו בודד: "?". התשובה, שלא אחרה לבוא, הכילה גם היא תו בודד: "!". בניגוד לחליפת המכתבים הזו, שנחשבת לקצרה מאז ומעולם, "עלובי החיים" מכיל את אחד המשפטים הארוכים בספרות העולמית. אורכו 823 מילים, 93 פסיקים, 51 נקודות ופסיקים ו-4 קווים מפרידים, והוא משתרע על פני כמעט שלושה עמודים.

ערך מורחב – עלובי החיים (מחזמר)

במשך שנים רבות ניסו אמנים רבים לעבד את הרומן האפי לאופרה, אך רק בשנת 1976 הרים אלן בובליל את הכפפה. הוא קרא לשותפו קלוד-מישל שנברג לקרוא את הספר, ואחר הם החלו במלאכה. אחרי שנתיים של עבודה הם הוציאו תקליט קונספט באורך של שעתיים. האלבום זכה להצלחה גדולה ובשנת 1980 הועלתה ההפקה הראשונה של המחזמר "עלובי החיים" בצרפתית^[2].

המחזמר זכה להצלחה מסחררת אך הציג רק 100 פעמים, משום שהתיאטרון התחייב להפקות אחרות.

במאי אנונימי יחסית בשם פיטר פארגו הקשיב להקלטה הצרפתית והתאהב בה. הוא קרא לחברו קמרון מקינטוש להקשיב להקלטה. קמרון התאהב גם כן מיידית ושניהם התחילו במלאכת התרגום. ההפקה עלתה בווסט אנד בשנת 1987 וזכתה גם היא להצלחה מסחררת וענקית. המחזמר המקורי רץ ברציפות בווסט אנד מאז^[3].

בברודוויי ההפקה עלתה לראשונה בשנת 1987 וירדה מן הבמות בשנת 2003. חודשה בשנת 2006 ושוב ב-2014.

בשנת 2012, הבמאי טום הופר (נאום המלך) ואלן בובליל הפיקו את הסרט המבוסס על המחזמר. הסרט עטור כוכבים הוליוודים כגון יו ג'קמן, ראסל קרואו, אן האת'וויי, הלנה בונהם קרטר, סשה ברון כהן ואמנדה סייפריד. אך גם מביא לקדמת הבמה שחקנים חדשים יחסית כגון אדי רדמיין, סמנתה בארקס וארון טבייט^[4]. הסרט זכה גם הוא להצלחה גדולה והרוויח כ-400 מיליון דולר בקופות.

• עלובי החיים (מחזמר)
• עלובי החיים (סרט, 1978)
• עלובי החיים (סרט, 2012)
• עלובי החיים (מיני-סדרה, 2018)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: עלובי החיים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עלובי החיים

• עלובי החיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ויקטור הוגו
ספרים	האן מאיסלנד • בוג ז'רגל • יומו האחרון של נידון למוות • הגיבן מנוטרדאם • עלובי החיים • תיל של הים • האדם הצוחק • שנת התשעים ושלוש
מחזות	אינז דה קסטרו • קרומוול • הרנני • מריון דה לורמה • המלך נהנה • לוקרציה בורגיה • מארי טיודור • אנג'לו, העריץ מפדובה • לה אסמרלדה • רועי בלאס • הבורגרים • טורקמדה
סיפורים קצרים	קלוד גה
אוספי שירה	אודות ושירים שונים • אודה נובלית • אודות ובלדות • שירי המזרח • עלי הסתיו • שירי דמדומים • קולות פנימיים • קרני האור והצללים • העונשים • הרהורים • אגדת הדורות (חלק ראשון) • שירי הרחובות והיער • השנה הנוראה • האמנות בלהיות סבא • אגדת הדורות (חלק שני) • האפיפיור • רחמים עליונים • ארבע רוחות הרוח • סופו של השטן • Dieu • כל הלירות • שנות האופל • אלוף אחרון • אוקיינוס, ערימת אבנים • החלק האחורי של הדף • עבודות ילדות ונוער
כתבים אחרים	הריין • נפוליאון הקטן • ויליאם שייקספיר • מעשים ומילים • ההיסטוריה של הפשע • דתות ודינים
קרובים	האיגוד הבינלאומי לספרות ואמנות • ועידת ברן • בית האוטוויל • בית ויקטור הוגו • ליאופולדין הוגו (בת) • פרנסואה-ויקטור הוגו (בן) • אדל הוגו (בת) • ז'אן הוגו (נכדה) • לאופולד הוגו (אבא) • ז'ולייט דרואה • שדרת ויקטור הוגו (בפריז) • פסל של ויקטור הוגו