סוכה מג ב

ואליבא דר' אליעזר ביום למעוטי לילה אליבא דרבנן אבל לולב לא איצטריך קרא למישרי טלטול. ראשון ואפילו בגבולין הראשון שאינו דוחה אלא אותו יום הראשון בלבד. סוכה שנוהגת בלילות כבימים מנא לן בסוכה כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים ובמלואים כתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים מה להלן במלואים לילות כבימים. אף בסוכה חייבין לישב בה לילות כימים:

מתני' ערבה שבעה כיצד יום שביעי כו'. ערבה בשביעי מ"ט דוחה את השבת. א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה כו'. ופשוטה היא. ואסיקנא אמרי' כיון דאפיקתיה מראשון אוקמה אשביעי ואקשי' אי הכי שערבה מן התורה היא שתהא ביום ז' ניטלת תדחה שבת אצל בני ישראל דידעי בקביעא דירחא ויודעי' שבודאי היום יום ז' של חג הוא. והנה ר' אבין וכל נחותי מערבא אמרי איקלע יום ז' של חג בשבת ולא נטלו בו ביום ערבה. ועלתה בקשיא.

ושני רב יוסף כיון דלא אשכחן דכתיב לקיחה בערבה בפירוש כי בהלכה מפורש מצות ערבה ודלמא בזקיפה היא וקיום מצותה בזקיפה. ולפיכך לא הוצרכנו לנטילת ערבה והלכך לא דחי נטילתה שבת. ומותיב אביי ממתני' דקתני לולב וערבה מה לולב בנטילה אף ערבה בנטילה. ומשני לא.

הא כדאיתיה והא כדאיתיה לולב בנטילה וערבה בזקיפה ואסיקנא א"ר אלעזר הא דתנן אותו היום היו מקיפין את המזבח שבעה פעמים בלולב ומותבינן מהא דתניא לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע"ש והניחום בלשכה כו' עד ושמטום מתחת האבנים והביאום וזקפום בצידי המזבח לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת והא חיבוט דכי נטילה הוא ואמאי אמרת בזקיפה. ופרקי' לעולם יום ז' של ערבה מן התורה וכל מילתא דאנן בני חוצה לארץ לא דחינן ליה אינהו נמי בני א"י לא דחו ליה.

ערבה בז' מ"ט דחי שבת:    פירוש במקדש דקתני מתני' דאלו בגבולין לא תנן לה דמתני' במקדש היא והא דמיבעיא לן אמאי דחיא שבת ואע"ג דמדאורייתא היא מ"מ אית בה משום גזירה דרבה ולית' מדאוריית' וכל דלית ליה עיקר מדאוריי' בגבולין אע"פ שהוא מן התורה במקדש גזרינן ביה משום דרבה שהרי אפשר לו להפטר ממנה כשאינו במקדש כדאסיק תלמודא גבי לולב ובההיא מסקנא סמכינן השתא בבעיין:

ומהדרינן א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה:   ‎ פי' ‎לפי שהביתוסין חולקין בדבר שאינה מפורש בכתוב שתהא מצותה כל שבעה אפילו במקדש לא גזרו בה משום דרבה אף ע"פ שיש לחוש בה משום דרבה ופרכינן א"ה לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה דהא מדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת וגו' הוא דנפקא לן ואיכא לאוקומי בשמחת הרגל בלחוד ופרקינן דהתם משום גזירה דרבה לא חיישינן לפרסומה ואקשינן דערבה נמי איכא משום גזירה דרבה וקאמרת דלא חיישינן לההיא גזירה כדי לפרסמה שהוא מן התורה:

ופרקינן ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור:    פירוש טעמא דערבה דחיא שבת לאו משום פרסומא הוא כדקאמרינן מעיקרא אלא משום דלית בה משום גזירה דרבה דהא שלוחי ב"ד מייתי לה וק"ל כי מייתי לה שלוחי ב"ד מאי הוי דהא גזירה דרבה בשעת נטילה היא שהיא מסורה לכל אדם ועליה אמרו שהיא דוחה שבת דאלו הבאה מבע"י ורש"י פי' דערבה שלוחי ב"ד מייתי לה מע"ש ולמחרת אינה מצויה לינטל לכל אדם אלא כהנים מקיפין בה את המזבח לבדם ולא ישראל שאינם רשאים ליכנס שם ובכהנים ליכא למגזר משום דרבה דזריזים הם. ואין זה כלום חדא דא"כ לא הו"ל למתלי מלתא בהבאת שלוחי ב"ד והכי הל"ל שאני ערבה דליתא אלא בכהנים וכהנים זריזין הם שאין להבאתה ענין לזו ועוד א"כ מאי האי דפרכינן בסמוך א"ה האידנא לידחי שבת דהא ודאי השתא ליכא טעמא דלידחי שבת כדמעיקרא בב"ה דהשתא נטילת' ביד כל אדם ואית בה משום גזירה דרבה וכהנים בזמן הזה אינם זריזין יותר מישראל כדי שתהא ניטל' בכהנים דוקא ומה שפרש"י לקמן האידנא לידחי שבת ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד אינו כלום דליכא זכר כל היכי דלא עבדינן לנטילה כדהויא מעיקרא ועוד דהא ודאי למאן דסבר דערבה בנטילה כדס"ד השתא וכדאסיקנא לבסוף נטילתה ביד כל אדם היתה אלא שיתרים הכהנים שמקיפין בה את המזבח לפי שאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולא היה אפשר להם אלא בנטילה לבד.

והנכון דהכי קאמרינן ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה מבעוד יום והיא מזומנת לכל אדם למחר ואינו צריך לחזור אחריה וכיון שבמקדש הם נוטלין אותה ע"י שלוחי ב"ד שהם זריזין תו לית בה משום גזירה דרבה ודמי למאי דפרקינן לעיל גבי לולב הא תקוני ליה רבנן בביתו א"נ לתקנתא דשופר שתוקעין אותו בב"ד אחר התקנה דליכא משום גזירה דרבה משא"כ בלולב שהוא מסור לכל שיהא לולב משלו ויש בו משום גזירה דרבה והשתא אתי שפיר מאי דאקשינן האידנא נמי לידחו שבת ומהא תלמוד דבזמן הזה ג"כ ע"י שלוחי ב"ד הוא זכר למקדש וזהו שנהגו עכשיו שפרנסי הקהל מביאין אותה ביום ז' משל צבור ואין כל אחד מביא אותה לעצמו וזה נכון וברור:

א"ה כל יומא נמי לידחי:   ‎ פי' ‎במקדש שהיא מן התורה כיון דלית בה משום גזירה דרבה ופרקינן דא"כ אתי לפקפוקי בלולב פירוש לומר שאינו מן התורה כל שבעה במקדש כיון שאינו דוחה שבת כערבה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופרכינן ולידחי בי"ט ראשון אמרי לא מינכרא מלתא אמרי לולב הוא דקא דח�� ואנן בעינן לפרסמה שהיא מן התורה:

ופרכינן א"ה האידנא נמי לידחי:   ‎ פי' ‎דהאידנא נמי ליכא משום גזירה דרבה כדכתיבנא לעיל וק"ל נהי דליכא משום גזירה דרבה הא איכא איסור טלטול מדרבנן וכיון דליתיה מדאורייתא אמאי דחינן טלטול דרבנן משום זכר למקדש בשלמא למ"ד ערבה יסוד נביאים א"ל דאתי דרבנן ודחי דרבנן אלא למ"ד מנהג נביאים בעלמא אמאי. ועוד מאי האי דפרקי' לא ידעי' בקביעא דירחא דהאי טעמא לא שייך אלא היכא דאיכא משום גזירה דרבה כדלעיל.

והנכון שמצות ערבה חמורה היתה בעיניהם להקפיד בה לעשות לה פרסום שהיא מן התורה במקדש מפני הביתוסים שהיו חולקים בה ולהכי אקשינן דכיון דלית בה משום גזירה דרבה דאיכא נדנוד דאיסור תורה דין הוא שתדחה שבת ולא ניחוש לטלטול דרבנן כדי לפרסמה שהוא מן התורה כשרואין שאנו דוחין דברי חכמים מפניה ופרקינן דלא צרכינן להאי פרסומא דאע"ג דחזו בייתותי' דלא דחיא שבת לא תלו בה משום דליתא מן התורה אלא סבורין שאנו עושין כן מן הספק שאין אנו יודעין בקביעא דירחא ולא דחינן טלטול דרבנן משום ספיקא. ופרכינן אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו כדי לפרסומה ופרקינן דלא אקלע ופירושו כי כשהיו ב"ד יושבין בעבור שנה היו מכונים לעשות כן בענין שלא יחול ז' של ערבה בשבת לפי שהיה קשה בעיניהם שתהא דוחה שבת כיון שאין בה אפי' מצוה דרבנן ולא היו רוצין ג"כ שתדחה אותה שבת מפני הביתוסים ולא היו מכונים לעשות כן בשופר ולולב אע"פ שהם מן התורה מכיון שאין בה פקפוק בייתוסים ולא היו חוששין שידחו מפני שבת.

וכן אמרו בירושלמי ר' סימן מפקד לאלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואי אידחי תעבדון תקיעתא ולא תעבדון ערבתא ע"כ והיינו מטעמא דכתיבנא וכן המנהג בידינו שמסר לנו הלל זכור לטוב שאין שביעי של ערבה חל ביום שבת לעולם ואף על גב דהאי פירוקא אידחיא בגמרא דילן דהא אמרי' דרבנן וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחיה. הלל הזקן רא' דבריו של ירושלמי והתקין כן כפרוקא קמא דגמרא דאמרי לא אקלע ואפשר לב"ד לעשות כן כשרואין שהדבר צריך לתקנת העולם כדאמרי' התם אתם ואפילו שוגגין ואפילו מועטין אין לי מועדים אלא אלו:

אמר רב יוסף מאן לימא לן דערבה בנטילה דלמא בזקיפה:    יש שפירשו ומאן לימא לן שהערב' היתה דוחה שבת במקדש שמא לא היתה דוחה שאינה אלא בזקיפה ומערב שבת זוקפין אותה והואיל ובזמן ב"ה אינה דוחה שבת עכשיו שהוא בנטילה אין לנו לדחות את השבת שאין ראוי להחמיר בזמן הזה שהוא זכר למקדש יותר משעת המקדש. ול"נ דהא בהדיא תנן במתניתין דערבה דחיא שבת ביום שביעי ולא בשאר ימים אלמא אפילו למ"ד ערבה בזקיפה בלבד היתה שם דחיה לפי שהיו זוקפין אותה בכל יום ויום ולא מבערב וכך היתה מצותה. וזהו שדוחה שבת בשביעי לזקוף אותה בשבת והכא ה"פ ומאן לימא לן דערבה במקדש בנטילה כי היכי דניעבד לה בנטילה דלמא מצותה במקדש בזקיפה בלבד ואין אנו עושין לה זכר כלל בזה"ז ואפילו בחול כיון דלא אפשר לן בזקיפה סמוך למזבח שכן היתה מצותה שאין ענין לעשות נטילה זכר למקדש כך פירש מורי נר"ו. והוי יודע דמ"ד ערבה בנטילה לאו למעוטי שאינה בזקיפה דהא בהדיא תנן ובאין וזוקפין אותה למזבח אלא דקסבר דבר מזקיפה דעבדי כהנים במזבח איכא נמי נטילה וחבוט לכהנים סביב למזבח וישראל בעזרה ואסיקנא דערבה אף בנטילה מדאמרינן לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה שבת אלמא יש חבוט ונענוע בערבה:

מהדורא תנינא:

אי הכי לדידן נמי נידחי פי' כיון דהוקבע יום שביעי של ערבה לדחות שבת לדידן נמי דעבדינן ערבה יום שביעי לידחי שבת כי היכי דהוי דחי להו ואילו הי' רוה הי' מתרץ לו כדרבה אלא שיש לו תירוץ אחר משום דלא ידעי בקביעא דירחא ואין אנו מכירין יום שביעי איזה הוא ובודאי אם לא הי' לו טעם זה הי' מתרץ כדרבה והמורה מחמת קושיא זו פירש לדידן נמי נידחי ויחבטוה שלוחי ב"ד לפרסמה שהיא במקדש מן התורה ואניו נ"ל דכיון שחרב ביהמ"ק ואין עוד ערבה מה"ת מה צורך לפרסמה אלא על ערבה שלנו אמר דתדחה שבת בכל אדם ואלו הי' רוצה הי' אומר משום חששא דרבה אל אשיש לו תירוץ יפה ממנו וא"צ לדרבה מפני שאין אנו מכירין כדמסיק בסיומא: