ביאור:בבלי שבועות דף יט

עמוד א (דלג לעמוד ב)

דבעי למיכתב בהמה וחיה - לכדרבי ^[1] - כתיב נמי שרץ, כדתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית - לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

ורבי אליעזר - האי 'בה' מאי עביד ליה?

פרט למתעסק ^[2]. [עד כאן הסבר עולא.]

[## רש"י מסביר את שיטת רבי אליעזר ב'מתעסק', ואינו מתכוין להלכה.]

ורבי יוחנן אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו.

וכן אמר רב ששת: משמעות דורשין איכא בינייהו.

דרב ששת ^[3] מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר ^[4].

בעא מיניה רבא מרב נחמן: העלם זה וזה ^[5] בידו מהו ^[6]?

אמר ליה: הרי העלם טומאה בידו - וחייב!

תוספות ד"ה הרי העלם טומאה בידו וחייב: תימה: דהכא ולקמן בפרק שלישי ^[7], גבי העלם שבועה והעלם חפץ, פשיט רב נחמן לחיובא, ובפרק 'כלל גדול' ^[8], גבי העלם שבת והעלם מלאכה - פשיט לפטור! ויש לומר דלא דמי: דהכא סברא הוא דליחייב, כיון דאיכא נמי העלם טומאה, אבל התם - אין סברא לחייבו על כל אחת ואחת: דכיון דבשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא חדא - השתא נמי דשגג במלאכה הרי יש כאן נמי שגגת שבת.

אדרבה! הרי העלם מקדש בידו - ופטור!

תוספות ד"ה הרי העלם מקדש בידו ופטור. אומר רבינו תם דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד, אבל חטאת קבועה חייב, דהא גמרינן מעבודה זרה דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת; והא דאמר בפרק קמא (לעיל דף ב.) דעל שאין בה ידיעה בתחלה - ששעיר החיצון מכפר, אלמא לא מוקמינן ליה בחטאת קבועה, דאי הוה ביה חטאת קבועה - לא הוה חיצון מכפר אמידי דבר קרבן הוא, התם ודאי מיפטר לגמרי: שלא יהא חמור 'אין בה ויש בה' מ'יש בה ויש בה'; ומיהו קשיא: דלישנא דקאמר הכא דפטור - משמע דפטור לגמרי; ועוד" דלקמן פרק שלישי ^[9] גבי 'יש אוכל אכילה אחת' דחיק לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את קדש, ומוקי לה בנשיא וכרבי אלעזר, - ולוקמה בהעלם קדש?! על כן נראה דפטור לגמרי משום דהוי 'דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש', כדאמרינן לקמן בפרק שלישי ^[10] גבי שבועת העדות.

אמר רב אשי: חזינן: אי ^[11] מטומאה ^[12] קא פריש ^[13]- הרי העלם טומאה בידו ^[14], וחייב; אי ממקדש קא פריש ^[15] - הרי העלם מקדש בידו ^[16], ופטור!

תוספות ד"ה אמר רב אשי חזינן אי מטומאה קפריש כו'. תימה: מנא ידעינן? אי משום דאמר ליה "טמא אתה" ופירש - דלמא אי הוו אמר ליה נמי "מקדש הוא" היה פירש? ואי דאמר ליה מעיקרא "מקדש הוא" ולא פירש - דלמא אי הוו אמר ליה נמי "טמא אתה" לא הוה פריש?! אלא השתא דאמר ליה תרוייהו פריש?! ונראה דרב אשי לא בא לפשוט הבעיא, אלא בא לפרש: שפעמים יש לברר איזה שָׁכוּחַ ממנו יותר, כגון דנישייליה אי מחמת טומאה הוה מידכר אמקדש - ומחמת מקדש לא הוה מידכר אטומאה, אם כן הוי העלם טומאה בידו, ואם להפך - הוי [העלם] מקדש בידו, ואם שניהם שכוחין בשוה - בהא ודאי מבעיא לן; ולגבי שבת בפרק 'כלל גדול' ^[17] יש ספרים שכתוב בהן במילתיה דרב אשי 'אי משבת קפריש העלם שבת בידו ואי כי מודעי ליה אשבת אכתי צריך לאודועיה אמלאכות העלם מלאכה בידו', ואין גרסה זו נכונה: דאכתי צריך לפרש: וכי מודעי ליה אמלאכה לא צריך לאודועיה אשבת? לפי מה שפירשנו, אלא גרסינן: 'אי משבת קפריש אי משום מלאכה קפריש'; ועוד נראה לפרש בענין אחר: 'אי משום טומאה קפריש' = אפילו אם הודיעוהו טומאה באחרונה, דאף על גב דאילו הודיעוהו בתחלה לא הוה פריש - חשיב פריש מחמת טומאה, כיון דקרבן על ידי בתרייתא קאתי, ואי אמר ליה "מקדש הוא" ופריש - ידיעה בתרייתא דמקדש הוא, ופטור; וכענין זה יש לפרש ההיא ד(לקמן דף כו.) גבי העלם שבועה והעלם חפץ, וההיא דשבת.

אמר ליה רבינא לרב אשי: כלום פריש ממקדש אלא משום טומאה? כלום פריש מטומאה אלא משום מקדש ^[18]? אלא לא שנא ^[19].

תנו רבנן: שני שבילין: אחד טמא ^[20] ואחד טהור, והלך בראשון ^[21] ולא נכנס ^[22], בשני ^[23] ונכנס ^[24] – חייב ^[25]; הלך בראשון ^[26] ונכנס ^[27], הִזָּה ^[28] ושָׁנָה ^[29] וטבל, ואחר כך הלך בשני ^[30] ונכנס ^[31] - חייב ^[32]; רבי שמעון פוטר ^[33]; ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן ^[34] משום רבי שמעון ^[35].

'בכולן'? -

ואפילו בקמייתא ^[36]? ממה נפשך טמא הוא ^[37]!

אמר רבא: הכא במאי עסקינן? - כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, דהויא ליה 'מקצת ידיעה', ובהא קא מיפלגי: תנא קמא ^[38] סבר 'אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה' ^[39]; ורבי שמעון ^[40] סבר 'לא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה'.

[## 'מקצת ידיעה' היא ידיעה שכאשר ייזכרו – תהיה ידיעה שלמה; 'ספק ידיעה' היא ידיעה של העובדות, אך עדיין הדין לא ברור אם יש בדבר טומאה או לא?]

'הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל חזר והלך בשני ונכנס חייב ורבי שמעון פוטר' - ואמאי חייב? ספק ידיעה הוא ^[41]?

אמר רבי יוחנן: כאן עשו ספק ידיעה כידיעה.

וריש לקיש אמר: הא מני? רבי ישמעאל היא, דאמר לא בעינן ידיעה בתחלה.

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דריש לקיש אדריש לקיש, דתניא: אכל ספק חלב ^[42] ונודע ^[43], ^[44] ספק חלב ונודע ^[45]; רבי אומר: כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד - כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד ^[46]; רבי שמעון בן יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו משום רבי שמעון: אינו מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר (ויקרא ה יח) [והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן] על שגגתו אשר שגג [והוא לא ידע ונסלח לו] ^[47]: התורה ריבתה שגגות הרבה ואשם תלוי אחד.', ואמר ריש לקיש: כאן שנה רבי 'ידיעות ספיקות מתחלקות לחטאות' ^[48]; ורבי יוחנן אמר: ^[49] כשם שידיעות ודאי בעלמא מתחלקות לחטאות ^[50] - כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות ^[51] [ולא לחטאות].

בשלמא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא: 'כאן עשו' - ולא בכל התורה כולה עשו: הכא הוא, דלא כתיבא ידיעה בהדיא - מ'ונעלם' (ויקרא ה ג: או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם) הוא דקא אתי; ולא בכל התורה כולה עשו, דכתיב (ויקרא ד כח) או הודע אליו [חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא] - ידיעה מעלייתא בעינן; אלא לריש לקיש - אדמוקים ליה כרבי ישמעאל - נוקמה כרבי!?

הא קא משמע לן ^[52]: דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה.

פשיטא דלא בעי, מדלא מייתרי ליה קראי 'ונעלם' דמיחייב על העלם מקדש ^[53]!?

מהו דתימא כי לית ליה מקראי, אבל מגמרא ^[54] אית ליה - קא משמע לן.

הדרן עלך ידיעות הטומאה

מסכת שבועות פרק שלישי: שבועות שתים

משנה:

שבועות שתים שהן ארבע: שבועה "שאוֹכַל" ו"שלא אוֹכַל" ^[55], "שאכלתי" ו"שלא אכלתי" ^[56].

"שבועה שלא אוֹכַל", ואכל כל שהוא – חייב, דברי רבי עקיבא.

אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב?

אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במְדַבֵּר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן ^[57]!? ^[58]

גמרא:

למימרא ד"שאוכַל" - דאכילנא משמע!? ורמינהי [ממשנה נדרים פ"ב מ"ב]*: '"שבועה לא אוכל לך", "שבועה שאוכל לך ^[59]" ^[60], "לא שבועה שלא אוכל לך ^[61]" ^[62] – אסור ^[63]'!?

• תוספות ד"ה שבועות שתים ורמינהי שבועה שאוכל לך: משנה היא בפרק ב' דנדרים ^[64]; אף על גבי דהתם קתני 'השבועה שאוכל לך' והכא קתני 'שבועה' - דרך הגמרא לקצר המשנה שהביא, ואין חילוק בין 'שבועה' ל'השבועה' [במשניות קסטרו אמשטרדם בשנת וחיתה הגירסה 'שבועה' בלי ה בתחילה], דאהאי מתניתין דהתם נמי פריך ממתניתין דהכא בגמרא, ומשני כי הכא; ול"ג בסמוך 'ברייתא במסרבין בו לאכול' דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני 'השבועה', דלא הוה ליה למיפרך מברייתא כיון דמצי למיפרך ממתניתין! אלא גרסינן 'התם במסרבין'.

אמר אביי: לעולם דאכילנא משמע; לא קשיא: כאן במסרבין ^[65] בו לאכול, כאן בשאין