ראש פינה

ראש פינה שוכנת בגליל העליון למרגלות הר כנען וממזרח לצפת, על הדרך העתיקה שקישרה בין צפת לטבריה בתוואי נחל ראש פינה. המושבה שוכנת בצומת דרכים מרכזי, וממנו מתפצלות דרכים צפונה לעבר עמק החולה, עמק עיון ולבנון, דרומה לטבריה ובקעת הירדן, ומזרחה לעבר רמת הגולן, קוניטרה ודמשק. המועצה שוכנת בסמוך לאזור מישורי יחסית, ובו קרקע המתאימה לחקלאות. בסמוך ליישוב שלושה מעיינות בוואדי ראש פינה. המועצה נמצאת בגובה של 300 מטר עד 500 מטר מעל פני הים.

בין ראשוני המתיישבים במקום היו יהודים שהגיעו מאלג'יר והשתקעו באזור בתחילת המאה ה-19. אחד מהם היה חכם שמואל עבו, שעלה לארץ ישראל ב-1817 ורכש 7,000 דונם בגליל מידי ערביי המקום, שעליהם עתידים היו להיבנות יישובים חדשים, ובראשם מה שלימים הפך לגיא אוני ואחר כך ראש פינה^[8].

ב-1875 רכש אליעזר רוקח מצפת, יחד עם אחדים מחבריו בני היישוב הישן, מחצית מאדמות הכפר הערבי ג'עוני, ששכן למרגלות צפת בסמוך לדרך צפת–טבריה, וב-1878 התיישבה במקום קבוצה של משפחות יהודיות מצפת. ביקורו השביעי והאחרון של משה מונטיפיורי בארץ ב-1875, עורר בצפת שוב גל של התארגנויות לשם התיישבות, לצורך שינוי אורח החיים והרחבת מקורות הקיום. הפעם הצליחה קבוצה אחת להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל. ב-1878 רכשה חבורה של 30 משפחות מבני צפת, מחצית מאדמות הכפר הערבי ג'עוני, כפר סמוך לצפת ששכן מזרחית לה. הם היו אשכנזים בני היישוב הישן בצפת, רובם המכריע ילידי הארץ, חלקם כבר דור שלישי, או כאלה שהגיעו לארץ בגיל צעיר מאוד. לפחות שבעה מהם ממשפחות הקשורות בממסד הרבני של העיר בראשות הרב שמואל הלר, ראש הקהילה, שתמך במהלך לצד שותפיו להנהגה.

המתיישבים קראו ליישוב החדש בשם גיא אוני, בדומה לצליל שמו של היישוב הערבי. המושבה הוקמה שבועות מספר לפני הקמת המושבה פתח תקווה בידי מתיישבים מירושלים ומכאן שהיא המושבה היהודית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל בתקופה המודרנית.

מטרת המתיישבים הייתה שינוי אורח חייהם – מהתבססות על כספי החלוקה לפרנסה מעבודת אדמה. אולם עקב בצורת, רעב, מחלות (כולל דבר שחיסל את העדר), העדר ניסיון מקצועי-חקלאי ומחסור במזומנים, נקלעו המתיישבים מהר מאוד לקשיים גדולים, ואילצו את המתיישבים לנטוש את המקום. הפניות הנואשות שלהם לעזרה כספית, שתאפשר להם לצלוח את התקופה הראשונה, לא נענו. גם קריאות פומביות לעזרה, כמו המנשר החתום על ידי 30 בתי אב של מייסדי גיא אוני, מגובים בחתימת בית הדין של צפת, שבראשו ישב הרב שמואל הלר, שפורסם בעיתונות העברית של התקופה, לא הועילו^[9].הם נתקלו באדישות מצד הציבור היהודי ומוסדותיו מחוץ לישראל, גם אלה שהטיפו לפרודוקטיביזציה. אם כי זכו לעזרה מתושבי ג'עוני הערבים, שנתיים של ניסיונות החייאה שלא צלחו, הותירו במושבה רק משפחות צפתיות ספורות שלא ויתרו על היאחזותן באדמה. למרות כל קשיי הקדחת והבצורת נותרו שלוש משפחות – פרידמן, קלר, שוורץ. כל השאר, מיואשים, חזרו לצפת, שם זכו ליחס עוין מהתושבים בעקבות הסכסוך האידאולוגי המר שפרץ על עצם היציאה מצפת התורנית, הנסמכת על כספי החלוקה, והקמת יישוב חקלאי שאמור לחיות על תוצרתו. הם מכרו את אדמותיהם לקבוצת המתיישבים החדשה שהגיעה ממוינשט שברומניה והקימה גרסה מחודשת למושבה ואף שינו את שמה ל'ראש פינה'.

בשנת 1882, לאחר קונגרס פוקשאן, הקונגרס הראשון מעולם של חובבי ציון, שהתקיים ברומניה, החליטה קבוצת 30 משפחות של חסידות בוהוש מהעיר מוינשט שבחבל מולדביה ברומניה, לעלות לארץ ישראל ולעסוק בחקלאות. הם שלחו את נציגם דוד שוב, אליו הצטרף דוד בוקששתר שהיה בעל ניסיון בעבודת אדמה, לאתר מקום מתאים להתיישבות. לאחר רכישת האדמות, בתמוז תרמ"ב (1882) הגיעה ארצה קבוצת חלוץ בת חמש משפחות, בתוכן ברוך ואביו יצחק גולדרינג, זאב בן שמעון בלום, אברהם בן שלום רוטברג וגרשון בן שבח גולדמן^[10], שהצטרפו בצפת לדוד שוב.

ב-24 ביולי 1882 רכש דוד שוב, כנציג "חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה", את הקרקעות שהיו חלק מאדמות גיא אוני ואדמות נוספות מהכפר ג'עוני. בחודש אוגוסט 1882, יצאה האוניה "תטיס" מנמל גאלאץ ועליה עשרות משפחות נוספות. במהלך ההפלגה פרץ סכסוך על רקע דתי בין הנוסעים (יהודי מוינשט הקפידו יותר במצוות הדת מיהודי גאלאץ) ולכן נפרדו הקבוצות^[11]. מרבית יוצאי מוינשט ירדו בחוף ביירות, ובמסע רגלי יצאו עם חמורים ופרדות הגיעו לצפת ומשם יצאו לגיא אוני. משהגיעו הם החליטו לשנות את שם המקום לראש פינה, לפי הפסוק מתהילים, קי"ח, כ"ב: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". שינוי השם רמז על כוונתם להניח אבן פינה ולבנות מחדש את ההתיישבות במושבה, וכן סימל את ההתגברות על כישלון ההתיישבות הקודם. יתר העולים המשיכו עם האונייה לחיפ�� ובהמשך ייסדו את המושבה זכרון יעקב.

המתיישבים עלו לאתר בב' בטבת תרמ"ג (12 בדצמבר 1882). השלטונות הטורקיים אסרו על בניית מבנים חדשים במושבה, ולכן נאלצו העולים להמשיך ולחיות בבתים שנותרו מהכפר הערבי, ובאוהלים שהוסיפו. המתיישבים שלא היו בעלי רקע חקלאי סבלו מאוד מקשיים רבים ובנוסף גם ממצוקה כספית. המגורים נבנו בחלקה העליון של המושבה, בצפיפות גדולה בסמיכות לכפר ג'עוני, במקום הקרוי כיום 'הרחוב העליון'.

בראשית הדרך הם נתקלו בקשיים דומים, כמו קודמיהם הצפתים, ונאלצו לבקש עזרה. בניגוד לדימוי השכיח בספרות של דיכוטומיה בין היישוב הישן לאנשי העלייה הראשונה, הציונית, בצר להם גם חלוצי העלייה הראשונה לא בחלו בפנייה אל גופים אולטרה-אורתודוקסים כמו הפקידים והאמרכלים של אמשטרדם, המזוהים כל כך עם שיטת החלוקה. הפנייה הראשונה לפקוא"מ הייתה סמוך להגעתם לגליל^[12] ושנה לאחר מכן פנו שוב. גם מתיישבי ראש פינה נתמכו ברבני צפת והכסף הועבר אליהם דרך מנהיגה הקשיש של צפת, הרב שמואל הלר.

ב־1883 נחלץ הברון רוטשילד לעזרת אנשי ראש פינה, שהייתה מהמושבות הראשונות אותן לקח תחת חסותו. בתמורה להעברה לבעלותו של כל האדמות ומבני המושבה, דאג הברון להמשך קיומה ובניינה, ולתשלום כל החובות שנצברו. הברון דאג לבניית בית מגורים מרווח לכל משפחה, ולתפעול שירותים שונים במושבה, כדוגמת מורה, רופא, שו"ב ורב. ניהול המושבה היה בידי פקיד מטעם הברון. במהלך השנים הוקמו בראש פינה בית כנסת (1887), בית ספר (בית הספר העברי-לאומי הראשון בגליל) שהוקם ב-1899 על ידי יצחק אפשטיין, מפעל לייצור חוטי משי, יקב, בית בד, בית המלון הראשון בגליל, ועוד.

בראשית המאה ה-20 הייתה ראש פינה המושבה הרביעית בגודלה בארץ ישראל. בשנת 1900, בעקבות כישלון שליטת פקידי הברון, וסכסוכים רבים שהתגלעו בינם לבין האיכרים, העביר הברון את המושבה לחסות חברת יק"א, שהייתה כפופה לברון הירש.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נסלל כביש חדש מהמושבה לצפת (כחלק מכביש טבריה–צפת, כיום כביש 8900), שהחליף את דרך העפר שעלתה בתוואי נחל ראש פינה בשיפוע תלול למדי. סמוך למושבה נסללה דרך נוספת לכיוון דמשק, ואבן זיכרון עות'מאנית הוצבה בסמוך לצומת הדרכים בכניסה לראש פינה. אזור המושבה נכבש על ידי הצבא הבריטי בשלהי ספטמבר 1918 במסגרת המערכה לכיבוש צפון ארץ ישראל, סוריה ולבנון.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עברה רמת הגולן לשליטת המנדט הצרפתי על סוריה. קו הגבול נמתח לאורך נהר הירדן, ובראש פינה הסמוכה לקו הגבול החדש נבנתה תחנת משטרה אזורית ותחנת מכס (מבנה המשטרה משמש גם כיום את משטרת ישראל). המושבה שימשה כישוב המרכזי באזור, וכמרכז אזורי של המושבות והיישובים השונים שנוסדו.

ב-1920 שימשה המושבה כבסיס הפעולה ליוסף טרומפלדור וחבריו. בשנת 1921 נתגלו ליד ראש פינה שרידיו של בית הכנסת המפואר בחורבת שורה. חלק ממשקוף בית הכנסת שולב בבית של משפחת לוי^[13]. בשנות השלושים פעל בה הפרופסור גדעון מר שעסק בחקר להדברת מחלת המלריה. בהמשך שימשה המושבה כבסיס להברחת יהודים מסוריה במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. בראש פינה שהתה גם פלוגת העבודה של בית"ר ממנה יצא עולה הגרדום הראשון שלמה בן-יוסף.

ב-1924 עברה המושבה לחסות חברת פיק"א.

עם הקמת מדינת ישראל מסרו הבריטים לערבים את משטרת ראש פינה ומחנות צבא נוספים באזור^{[דרוש מקור]}. ב-26 באפריל 1948 התארגן כוח מעורב של אנשי אצ"ל מראש פינה ואנשי הגנה ובפעולה משולבת השתלטו על בניין המשטרה וכן על מחנה "פילון" הסמוך (מחנה צבאי אשר שימש את חיל-הספר הבריטי). תושבי ג'עוני (שמנתה כ־1,300 תושבים, יותר ממספר תושבי ראש פינה), שחששו מנקמת יהודי ראש פינה וקיוו שהסורים יכבשו את האזור, עזבו ברובם את היישוב ונדדו צפונה^{[דרוש מקור]}. אלו מתוכם שרצו להישאר שוכנעו אף הם לעזוב את היישוב ליישובים אחרים באזור^{[דרוש מקור]}, נחשבו כנפקדים ולא התאפשר להם לחזור לבתיהם. רוב תושבי ג'עוני מצאו עצמם במחנות פליטים בלבנון. איכרי המושבה החלו לעבד את אדמות ג'עוני הנטושות והשתמשו בחלק מבתי הערבים. אל שאר הבתים נכנסו עולים חדשים וחיילים משוחררים.

ראש פינה, שמנתה כ-350 נפש במאי 1948, קלטה כ-150 תושבים נוספים במהלך 1948–1949 ומספר דומה של עולים בתחילת שנות ה-50. בשנת 1970 היו בה כ-850 תושבים. במהלך שנות ה־50 הוקמה מעברה גדולה בסמוך למושבה, שהפכה במשך הזמן לחצור הגלילית, אך למרות הסמיכות הגאוגרפית שני היישובים נפרדים לגמרי.

בתי הכפר ג'עוני נהרסו בראשית שנות ה-60, למעט מבנה אחד המכונה 'הבית האמריקאי' הניצב גם כיום בחלקה העליון של המושבה. במהלך השנים גם החלק הישן של המושבה ננטש ונהרס בחלקו, בעקבות מעבר התושבים לחלק החדש יותר. בין שנת 1964 לתחילת שנות ה-70 התיישבו מספר צעירים במבנים אלו שבמעלה ההר, בהם היו הצלם אבי נוה, המוזיקאי אלי מגן, הצייר והסופר לוליק (אריה אקשטיין), גדעון ונילי לביא, יוסף ספרא וחבורת "בית הספר לעצמיותו של האדם" שישבו ב"מלון אלתר שוורץ" ובסביבתו, בתמיכה מסוימת של ועד המושבה. הקבוצה הייתה קומונה אנרכיסטית היפית שהתגוררו במבנים ללא אספקת חשמל ומים, והתפרקה כעבור מספר שנים. הקבוצה מונצחת בתערוכה המוצגת כיום בבית מר.

בשנות ה-80 הגיע גל נוסף של אנשי רוח למושבה ובהם איש מצפן לשעבר והמתרגם אריה בּוֹבֵּר, אלן רדנר חסידו של גורדייף ודרורה חבקין.

ב-1978 הוקמה ביוזמתו של יגאל אלון, נכדו של אלתר שוורץ ממייסדי ראש פינה, העמותה לשחזור "מושבת הראשונים", במטרה לשחזר את המושבה הישנה. מטרת העמותה – להסב את האתר למרכז חינוכי ותיירותי. בשנת 1983 הכריז שר הפנים יוסף בורג על הגרעין הישן של המושבה כאתר לאומי. התוכנית לשימור ושחזור אתר הראשונים הוכנה על ידי האדריכל קלמן כ"ץ בעבור הקרן הקיימת לישראל, החברה הממשלתית לתיירות והמועצה המקומית של ראש פינה. הוחלט לשקם את רחוב החלוצים ולשחזרו בקפידה כפי שהיה. מרבית אתר השימור הושאר בתבניתו המקורית והוא למעשה מעין מוזיאון פתוח הכולל את הרחוב העליון אשר נבנה על ידי החלוצים ומקיף את בתי הפקידות וגן הברון המפורסם. שופץ בית הרופא, נפתח מוזיאון לתולדות היישוב וההתיישבות בגליל העליון, נוסד ארכיון ראש פינה ומבנים ישנים הפכו לצימרים.

בראש פינה קיימת מדרשת טיולים העוסקת בהנחלת ההיסטוריה של הגליל ומורשתו בתקופות השונות של ההתיישבות ובלימוד סביבתי באמצעות ימי עיון, טיולים ופעילויות חינוכיות. המדרשה יושבת באתר השחזור ומתפעלות אותה בנות שירות המדריכות במושבה ובאתרים ונקודות טבע באזור.

כיום מספר החקלאים במושבה מ��ומצם, והעוסקים בחקלאות שוכנים בעיקר בשכונת "הרחבה ��" ו"הרחבה ב'", שהוקמו כאגודות שיתופיות. המושבה זוכה לתיירות חוץ ופנים הודות למספר רב של צימרים, חדרי אירוח ואתרי בילוי ופנאי. בכניסה למושבה ישנם מספר מרכזים מסחריים המספקים שירותים למרחב היישובים הסובב אותה.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בראש פינה 3,348 תושבים (מקום 244 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 76.7%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 10,793 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).^[14]

לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי לשנת 2019 השכר הממוצע לחודש של שכיר בראש-פינה עומד על 12,343 ש"ח (לעומת הנתון הארצי – 11,906 ש"ח) ואילו ההכנסה החודשית הממוצעת של עצמאי בראש-פינה עומדת על 7,481 ש"ח (לעומת הנתון הארצי – 10,208 ש"ח)^[15].

בראש פינה יש בית ספר יסודי לכיתות א' עד ו' הקרוי בית החינוך וילקומיץ' ללימודי שדה וקהילה על שם המורה שמחה וילקומיץ, שהיה המורה בבית הספר הראשון של המושבה. בבית הספר לומדים כ-220 תלמידים והוא בית הספר העברי הראשון שנוסד בגליל. תלמידים בגילאי חטיבת הביניים ובית הספר התיכון של ראש פינה לומדים מחוץ ליישוב, בבתי ספר מאזור אצבע הגליל: אורט-חצור הגלילית, בית הספר עמק החולה בכפר בלום, בית הספר הדמוקרטי עינות ירדן בקיבוץ עמיר ובית הספר הר וגיא שבקיבוץ דפנה.

הסופרת שולמית לפיד תארה את חיי החלוצים במושבה בספרה "גיא אוני". השיר "יוצא לאור" אשר נכתב והולחן על ידי אהוד בנאי נכתב על הוואדי שנמצא במושבה ומוביל לעיר צפת.

• יהודה ברנשטיין חבר המועצה הראשונה^[16] וראש המועצה הראשון^[17][18]
• יעקב רובינשטיין משנת 1949^[19]
• דב גולדשטיין מינואר 1962^[20]
• משה זרחיה מ-29 באוגוסט 1965^[21]
• הרמן הרשקוביץ מ-1 בדצמבר 1965^[22] עד 1974^[23]
• יורם מאירי – בין השנים 1974–1978^[23]
• צבי רסקי – בין השנים 1978–1993
• אהרון ברנזון – ביו השנים 1993–2000
• אביהוד רסקי – בין השנים 2000–2018
• מוטי חטיאל – החל משנת 2018

בינואר 2010 ביקרה במוינשט משלחת של מועצת ראש פינה על מנת לייסד קשרים ולחתום על ברית ערים תאומות^[24].

• נחל ראש פינה
• מצפה נמרוד

• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א':
  • ייסוד המושבה ראש פינה, זכרונות דוד שוב, 1882–1883, פרק מ"ד, עמ' 493–514.
  • מחיי המתיישבים בראש פינה, זכרונות יעקב בנדל, 1883–1890, פרק מ"ה, עמ' 515–522.
• משה דוד שוב, זכרונות לבית דוד שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והיישוב, תרצ"ז.
• ראש פינה בת מאה (תרמ"ב - תשמ"ב) עורך דוד יניב, הוצאת המועצה המקומית ראש פינה תשמ"ג-1983.
• הברון והמושבות: ההתיישבות היהודית בא"י בראשיתה, רן אהרנסון, 1990
• רן אהרנסון, 'ראש פינה', בתוך: לכו ונלכה - סיורים במושבות הראשונות, 2004, עמ' 321–342
• שולמית לפיד, גֵיא אוֹני - רומן, הוצאת כתר 1982. סיפור העלייה הראשונה על רקע היסטורי אותנטי.
• שולמית לפיד, חוות העלמות, כתר הוצאה לאור
• אהרון אבן חן, מסע לשנת תרל"ח, בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972
• ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי, קריית ביאליק: אח, תש"ס (הספר בקטלוג ULI)
• ראש פינה בת מאה ושלושים, תשע"א (הספר בקטלוג ULI)

• אתר מועצת "ראש פינה"

• פרופיל ראש פינה נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

•   מתיה קם, הקמתה של ראש פינה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יוסף גלס, ‏תעשיית המשי של ראש-פינה, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 94-83
• נקדימון רוגל, ‏'ספר המִקְנֶה' של ראש-פינה, קתדרה 65, תשרי תשנ"ג, ספטמבר 1992
• על ייסודה של ראש פינה ותקרית הדמים שאיימה להחריבה, גאלת הקרקע בגליל, אתר משפחת עבו
• אתר השחזור של ראש פינה הישנה
• אתר בית החינוך וילקומיץ' ללימודי שדה וקהילה
• אמנון גופר, מושבה ונחל, באתר ynet, 27 בינואר 2009
• מנחם תלמי, בת השמונים, מעריב, 4 במאי 1962
• אהרן אבן-חן (ג. שרוני), בצל עץ התאנה, מעריב, 1 בדצמבר 1961
• זאב וילנאי, בראשית היה "גיא-אוני", דבר, 3 במאי 1962
• דוד שוב, לתולדות ישוב ארץ ישראל. קורות המושב "ראש פינה". חלק א', הצפירה, 6 בספטמבר 1887
• דוד שוב, לתולדות ישוב ארץ ישראל. קורות המושב "ראש פינה". חלק ב', הצפירה, 15 בספטמבר 1887
• מפקד האוכלוסין הראשון בראש פינה, 1903, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה
•   אמיתי זיו, רוח המקום או רוח הזמן? הקרב על זהותה של ראש פינה, באתר TheMarker‏, 18 בספטמבר 2013
• ראש פינה באתר "ישראל נגלית לעין
• זאב גלילי, על ימיה הראשונים של ראש פינה1 במאי 2009
•   ראש פינה הצעירה, 1913, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• מידע על ראש פינה בקטלוג הספרייה הלאומית
•   ראש פינה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון ראש פינה, בספרייה הלאומית