קאשטן בורשקרווינק

בורשקרווינק החל את קריירת הגילוי והחקר שלו בשנת 1894, כשהצטרף למשלחת נורווגית של ציידי לווייתנים, במהלכה היה לאחד האנשים הראשונים שהציבו את רגלם על אדמת היבשת האנטארקטית. הישג זה עזר לו להשיג תמיכה במשלחת צלב הדרום שלו, שהייתה הראשונה לעשות את החורף באנטארקטיקה גופא, והראשונה לבקר בחומת הקרח הגדולה מאז משלחתו של ג'יימס קלארק רוס קרוב לשישים שנה קודם לכן.^[1] עם זאת, הצלחות המשלחת, לרבות קצה הדרום, התקבלו במידה מתונה של עניין מצד הציבור והממסד הגאוגרפי הבריטי, שתשומת לבו התמקדה אותה עת במשלחת הלאומית לאנטארקטיקה של סקוט, שעמדה אז בעיצומן של ההכנות ליציאה. כמה מעמיתיו של בורשקרווינק מתחו ביקורת על מנהיגותו, ודיווחיו הוא על המשלחת נחשבו לעיתונאיים ובלתי מהימנים.

לאחר משלחת צלב הדרום, היה בורשקרווינק אחד משלושה מדענים שהחברה הגאוגרפית הלאומית שלחה אל האיים הקריביים ב-1902 כדי לדווח על התוצאות הרות האסון של התפרצות הר הגעש פלה באותה שנה. לאחר מכן השתקע באוסלו וניהל את חייו על פי רוב הרחק מעיני הציבור. עבודתו החלוצית זכתה לאחר זמן להכרה ולכבוד בכמה ארצות, ובשנת 1912 קיבל מחוות הוקרה נאה מרואלד אמונדסן, כובש הקוטב הדרומי. ב-1930 הכירה לבסוף החברה הגאוגרפית המלכותית של בריטניה בתרומתו של בורשקרווינק לחקר הקוטב והעניקה לו מדליה מטעם המלך. בדבריה לציון לשבח הודתה החברה, כי בעבר לא נעשה צדק לעבודתה של משלחת צלב הדרום.

בורשקרווינק נולד באוסלו, בן לעורך דין נורווגי, הנריק כריסטיאן בורשקרווינק, ולאם אנגליה, אני לבית רידלי.^[2] המשפחה חיה בשכונת אוריינבורג, שבה גדל גם רואלד אמונדסן, חבר ילדות מזדמן^[3] בורשקרווינק למד בגיירטסן קולג' באוסלו, ואחר, מ-1885 עד 1888, באקדמיה הסקסונית המלכותית ליערנות בסקסוניה, גרמניה.^[4]

בורשקרווינק היה חסר מנוח מטבעו, וההרפתקנות הטבועה בו נשאה אותו, אחרי שהשלים את הכשרתו ביערנות, לאוסטרליה. במשך ארבע שנים עבד עם צוותי סקר ממשלתיים בקווינסלנד ובניו סאות' ויילס, ולבסוף השתקע בעיירה בואנפלס בניו סאות' ויילס, שם היה למורה לשפות ולמדעי הטבע באקדמיית קורוול. עניינו הראשוני בחקר הקטבים התפתח מקריאת דיווחים עיתונאיים על עבודתם של מדענים מקומיים בוועדה האוסטרלית הראשונה לחקר אנטארקטיקה. הארגון הזה, שנוסד בשנת 1886, עסק בבחינת ייסודן של תחנות מחקר קבועות במחוזות אנטארקטיקה. התוכניות האלה לא התממשו; התחדשות העניין בצייד לווייתנים מסחרי בראשית שנות ה-90' של המאה ה-19, היא שנתנה לו את ההזדמנות, בשנת 1894, להצטרף למשלחת נורווגית לאנטארקטיקה.^[5]

מארגן המשלחת שאליה הצטרף בורשקרווינק היה הנריק בול, איש עסקים ויזם נורווגי, שכמוהו השתקע באוסטרליה בסוף שנות ה-80' של המאה ה-19. בול תכנן להוציא מסע לצייד כלבי-ים ולווייתנים למימי אנטארקטיקה; כיון שלא הצליח לעניין את האגודות המשכילות של מלבורן בהשתתפות בעלויות של מבצע בעל אופי מסחרי-מדעי, חזר לנורווגיה לארגן את משלחתו משם. הוא פגש את סוון פיין בן ה-86, "אבי צייד הלווייתנים המודרני" וממציא תותח הצלצל. בעזרת פיין רכש את האונייה "קאפ נור" ("הכף הצפוני"), שאת שמה שינה ל"אנטארקטיקה". בול שכר רב-חובל מנוסה בצייד לווייתנים, לאונרד קריסטנסן, ועם צוות ימאים וסגל מדעי קטן הפליג מנורווגיה בספטמבר 1893.^[6] כשנודע לבורשקרווינק ש"אנטארקטיקה" אמורה לבקר במלבורן בספטמבר 1894, מיהר לשם בתקווה למצוא מקום פנוי. המזל שיחק לו; ויליאם ספירס ברוס, שיהיה בהמשך למנהיג משלחת בזכות עצמו, התכוון להצטרף למשלחת של בול כחוקר מדעי הטבע, אך לא יכול היה להגיע אל האונייה לפני שהפליגה מנורווגיה. היעדרותו יצרה מקום פנוי עבור בורשקרווינק, שפגש את בול במלבורן ושכנע אותו לקחתו כמלח פשוט ומדען במשרה חלקית.

במהלך החודשים הבאים, הצליחו הציידים במלאכתם בצייד כלבי-ים בסביבות האיים התת-אנטארקטיים, אבל הלווייתנים מיאנו לגלות את עצמם. בול וקריסטנסן החליטו להרחיק עוד דרומה בספינתם, לאזורים שם דיווחו משלחות קודמות על נוכחות לווייתנים. הספינה הבקיעה חגורת קרח דחוס והפליגה אל תוך ים רוס, אבל לווייתנים עדיין לא נמצאו. ב-17 בינואר 1895 נחתו אנשים מן המשלחת על האי פוזשן, שם תקע סר ג'יימס קלארק רוס את הדגל הבריטי בשנת 1841. בול ובורשקרווינק השאירו שם מסר בתוך מיכל אטום, כהוכחה לנוכחותם שם. על האי מצא בורשקרווינק טחב, החיים הצמחיים היחידים שהתגלו דרומית לחוג האנטארקטי. ב-24 בינואר הגיעה הספינה אל קרבת כף אדייר, בקצה הצפוני של ארץ ויקטוריה בקו החוף של יבשת אנטארקטיקה. המשלחת של רוס משנת 1841 לא הצליחה לנחות שם, אבל כאשר "אנטארקטיקה" קרבה אל הכף, היה הים רוגע די הצורך לאפשר הורדת סירה אל המים. קבוצה שכללה את בול, קריסטנסן, בורשקרווינק ואחרים יצאה אל שפת הים זרועת החצץ שמתחת לכף. השאלה מי מהם היה הראשון שירד אל החוף שנויה במחלוקת, כיון שהן קריסטנסן והן בורשקרווינק טענו לכבוד יחד עם ימאי ניו זילנדי בן 17, אלכסנדר פון טונצלמן, שאמר כי הוא "קפץ למים לייצב את הסירה". הקבוצה טענה לנחיתה הראשונה על יבשת אנטארקטיקה גופא, אם כי ייתכן שרב החובל של ספינת ציידי כלבי הים האנגלו-אמריקאית, ג'ון דייוויס, הקדים אותם כשדרך על אדמת חצי האי האנטארקטי ב-7 בפברואר 1821, ואפשר שהיו גם משלחות צייד לווייתנים אחרות.

בזמן שהותו על החוף בכף אדייר, אסף בורשקרווינק עוד דגימות של סלעים ומיני טחב. הטחבים השונים עוררו כעניין רב בקהילה המדעית, שהטילה ספק ביכולתה של צמחייה להתקיים הרחק כל כך דרומה. כמו כן חקר בקפדנות את רצועת החוף, להעריך את היתכנותה כאתר לנחיתה והקמת מגורי חורף למשלחות עתידיות. כש"אנטארקטיקה" הגיעה למלבורן, ירדו בול ובורשקרווינק מן הספינה. כל אחד מהם קיווה לגייס מימון מספיק לעוד משלחת לאנטארקטיקה, אבל מאמציהם לא צלחו. עוינות התפתחה ביניהם, אולי מחמת חילוקי הדעות בדיווחיהם על מסע ה"אנטארקטיקה"; כל אחד מהם הדגיש את תפקידו הוא בלי להכיר במלואו בזה של זולתו.

במטרה לקדם את רעיונותיו המתפתחים למשלחת, שתחרוף על יבשת אנטארקטיקה בכף אדייר, מיהר בורשקרווינק ללונדון, שם אירחה החברה הגאוגרפית המלכותית את הקונגרס הגאוגרפי הבינלאומי השישי. ב-1 באוגוסט 1895 פינה אל באי הכנס ומסר דין וחשבון, שהציג את קדמת קו החוף של כף אדייר כמקום, העשוי להתאים למשלחת מדעית לחרוף בו. הוא תיאר את האתר כ"מקום בטוח לבתים, אוהלים ואספקה", ואמר, שיש סימנים לכך, שבמקום זה "הכוחות הלא-מרוסנים של החוג האנטארקטי אינם מפגינים את עוצמתם במלוא חומרתה". עוד העלה סברה, כי תיתכן אפשרות לגישה נוחה מן החוף אל פנים היבשת דרך "מדרון קל". את הרצאתו סיים בהצהרה על נכונותו להוכיל לשם משלחת בעצמו. ספרן החברה הגאוגרפית המלכותית, יו רוברט מיל, שהיה נוכח בקונגרס, מסר תגובות על ההרצאה: "מנהגו הגלוי ודיבורו נטול הגינונים הכניסו משב רוח רענן של מציאות בדיונים האקדמיים. איש לא חיבב ביותר את בורשקרווינק אותו זמן, אבל האיכות הדינמית שלו ונחישות מטרתו לצאת שוב אל הדרום הלא-נודע הרשימו את כמה מאיתנו כמבשרות טובות למשלחת". עם זאת, הקונגרס לא נתן את ברכתו לרעיונות של בורשקרווינק. תחת זאת, העביר הקונגרס החלטה כללית לתמוך במשלחת אנטארקטית, במטרה כי "האגודות המדעיות השונות ברחבי העולם ימריצו, בכל דרך שתיראה להם כיעילה ביותר, את ביצוע העבודה הזאת לפני תום המאה [ה-19]".

במשך השנתיים הבאות סייר בורשקרווינק באירופה ובאוסטרליה, בחיפוש אחר תמיכה וגיבוי לרעיונותיו למשלחת, אך לשווא. אחד האנשים שעמם ביקש לאחד כוחות היה ויליאם ספירס ברוס, שתכנן משלחת משלו לאנטארקטיקה. תוכניותיהם המשותפות קרסו, כאשר בורשקרווינק, שניתק את קשריו עם הנריק בול, שמע שברוס מנהל דיונים עמו; "אני מצטער שמשום כך לא נוכל לשתף פעולה", כתב בורשקרווינק לברוס. עוד גילה, שהחברה הגאוגרפית המלכותית מטפחת תוכניות משלה למשלחת אנטארקטית מאז 1893. בהשפעת נשיא החברה, סר קלמנטס מרקהם, נתפס חזון המיזם הזה של החברה הגאוגרפית לא רק כיוזמה מדעית, אלא כניסיון להחיות מחדש את תהילת חקר הקטבים של הצי המלכותי. יוזמה זו התפתחה בסופו של דבר לכדי המשלחת האנטארקטית הלאומית עם הספינה "דיסקברי", בהנהגת קפטן סקוט, ותוכניות אלה עניינו את האגודות המדעיות יותר מהצעותיו הצנועות יותר של בורשקרווינק. מרקהם התנגד בלהט ליוזמות פרטיות, שעלולות היו להסיט תמיכה כספית מן המיזם שלו, ובורשקרווינק מצא עצמו נאבק נואשות להשגת עזרה מעשית: "נאלצתי לדחוף את הסלע האנטארקטי שלי במעלה גבעה תלולה," כתב.

במהלך חיפושיו אחר מממנים, פגש בורשקרווינק את סר ג'ורג' ניונס, מו"ל חשוב של כתב-עת בריטי וחלוץ ראינוע, שהישגיו כללו את ה"וסטמינסטר גאזט", "טיט-ביטס, "קאנטרי לייף" ו"סטראנד מגזין". לא היה זה יוצא דופן למוציאים לאור של כתבי עת לממן משלחות - יריבו הגדול של ניונס, אלפרד האמרסוורת' (לימים לורד נורת'קליף) מימן זמן קצר קודם את המשלחת של פרדריק ג'ורג' ג'קסון לארץ פרנץ יוזף, והתחייב להעניק מימון למשלחת הלאומית לאנטארקטיקה. ניונס התרשם די הצורך מבורשקרווינק כדי להציע לכסות את מלוא העלויות של משלחתו המתוכננת - בסביבות 40,000 ליש"ט (לפחות 3 מיליון ליש"ט במונחי 2008). הנדיבות הזאת העלתה את חמתם של סר קלמנטס מרקהם והממסד הגאוגרפי, שראה את בורשקרווינק כנורווגי חסר-פרוטה, ששם את ידו על הון בריטי, שהיה אמור, לדעתם, להיות שלהם. מרקהם נקט כלפי בורשקרווינק יחס של בוז ואיבה.

ניונס הציב תנאי לתמיכתו, לפיו חייבת המשלחת להפליג תחת דגל בריטי ותסווג כ"משלחת בריטית לאנטארקטיקה". כפי שהתברר, רק שניים מ-29 חברי הקבוצה היו בריטים, אחד אוסטרלי והשאר נורווגים. אף על פי כן, בורשקרווינק נקט צעדים להדגיש את אופייה הבריטי של המשלחת, הניף את הדגל האישי של ג'ורג' החמישי דוכס יורק, ולקח עמו 500 מוטות במבוק עם דגלוני יוניון ג'ק מיניאטוריים שנועדו, כפי שהציג זאת, "למטרת סקר והרחבת האימפריה הבריטית".

  ערך מורחב – משלחת צלב הדרום

לאחר שמימון המשלחת הובטח, רכש בורשקרווינק את ספינת ציידי הלווייתנים "פולוקס", שינה את שמה ל"צלב הדרום" והתאים אותה לשייט במימי אנטארקטיקה. "צלב הדרום" הפליגה מלונדון ב-22 באוגוסט 1898, ולאחר שהייה בת שלושה שבועות בהובארט שבטסמניה, הגיעה אל כף אדייר ב-17 בפברואר 1899. כאן, על האתר שבורשקרווינק תיאר לקונגרס, הקימה המשלחת בסיס חוף ראשון מאז ומעולם על יבשת אנטארקטיקה - באמצע מושבת פינגווינים. הבסיס נקרא "מחנה רידלי", על שם אמו של בורשקרווינק. ב-2 במרץ הפליגה הספינה לחרוף בניו זילנד, והותירה מאחור קבוצה של 10 אנשים עם אספקה, ציוד ו-70 כלבים.^[7] היו אלה הכלבים הראשונים שהובאו לאנטארקטיקה; כמו כן, המשלחת הייתה חלוצה בשימוש שעשתה שם בפרימוס, שהומצא בשוודיה שש שנים קודם לכן.

לואיס ברנאקי, הפיזיקאי האוסטרלי של המשלחת, כתב לאחר זמן: "מבחינות רבות, בורשקרווינק לא היה מנהיג טוב. בורשקרווינק לא היה אוטוקרט, זה ברור, אך, כדברי ברנאקי, ללא מסגרת של היררכיה מקובלת, שרר במשלחת מצב של "אנרכיה דמוקרטית", שבו "לכלוך, ערבוביה וחיבוק ידיים היו דבר יום ביומו".^[8] יתר על כן, עם התקדמות החורף, נכזבו תקוותיו של בורשקרווינק, כי פגעי מזג האוויר האנטארקטי בכל חומרתם יפסחו על כף אדייר; למעשה, הוא בחר באתר, שהתגלה כחשוף במיוחד לרוחות המקפיאות שנשבו צפונה מן הקרח שבפנים הארץ. עם חלוף הזמן, נשחקו סבלנותם וכוח עמידתם של האנשים; הקבוצה הייתה נרגזת ועצבנית והשיעמום השתלט עליה. תאונות ארעו: נר שהושאר דולק גרם לנזק רחב-היקף כתוצאה משריפה, ובמקרה אחר היו כמה מחברי הקבוצה קרובים להיחנק מאדים שפלט התנור. בורשקרווינק ניסה אומנם להשליט שגרה קבועה, והעבודה המדעית המשיכה להתבצע במשך כל תקופת שהייתם במקום, אך, כפי שכתב בורשקרווינק עצמו, בהתייחסו להיעדר הכללי של תחושת רעות: "השקט רועם באוזניים".^[9] פגיעה נוספת במוראל הקבוצתי חוללו מחלתו, ובהמשך מותו, של זואולוג המשלחת, ניקולאי הנסן; הוא לא הגיב לטיפול שניתן לו ומת ב-14 באוקטובר 1899.^[10]

כשהחורף הדרומי הסתיים ואפשר היה לחדש את מסעות המזחלות, התנפצו השערותיו של בורשקרווינק בכל הנוגע לנתיב קל אל פנים הארץ; רכסי ההרים מכוסי הקרחונים בהמשך לחכף אדייר מנעו כל אפשרות למסע אל פנים הארץ והגבילו את מסעות החקר באזור שמסביב לכף.^[11] עם זאת, תוכנית המשלחת הבסיסית של בורשקרווינק - לחרוף על היבשת האנטארקטית ולהוציא לפועל תצפיות מדעיות במקום - הושגה. כש"צלב הדרום" חזרה בסוף ינואר 1900, החליט בורשקרווינק לנטוש את המחנה, אם כי כמות הדלק ומצרכי המזון שנותרה הייתה מספיקה לשהות של עוד שנה.^[12] במקום לחזור ישר הביתה, הפליגה "צלב הדרום" דרומה עד שהגיעה אל חומת הקרח הגדולה, שג'יימס קלארק רוס גילה במהלך מסעו בשנים 1839–1843, זו שכונתה בהמשך מדף הקרח רוס על שמו. איש לא פקד את חומת הקרח מאז, ורוס לא הצליח להנחית שם אנשים מספינתו. בורשקרווינק גילה מפרצון בשולי החומה; שנים לאחר מכן יקרא שקלטון למפרצון זה בשם מפרץ הלווייתנים. כאן, ב-16 בפברואר 1900, נחתו לראשונה בורשקרווינק, הימאי ויליאם קולבק ונוהג הכלבים הלאפי, פר סאביו, על חומת הקרח והתקדמו, עם כלבים ומזחלות, 16 ק"מ דרומה לקבוע שיא חדש של קצה הדרום ב-'78°50 דרום. "צלב הדרום" ביקרה בעוד איים בי�� רוס לפני שפנתה לשוב הביתה, והגיעה אל ניו זילנד ב-1 באפריל 1900.^[13] אז הפליג בורשקרווינק על אוניית קיטור לאנגליה, לשם הגיע בראשית יוני.

קבלת הפנים שציפתה למשלחת בשובה לאנגליה הייתה פושרת. עניין הציבור ותשומת-לבו היו נתונים למשלחת הלאומית המתוכננת, שקפטן סקוט מונה לעמוד בראשה, ולא למיזם, שנחשב לבריטי רק בשם. על אף הישגיה של משלחת צלב הדרום, רחשה עדיין טינה בחוגים הגאוגרפיים - בעיקר מצד סר קלמנטס מרקהם - כלפי בורשקרווינק, על שקיבל את תרומתו של ניונס. זאת ועוד, ברוס קבל, שבורשקרווינק ניכס לעצמו תוכניות, שהוא פיתח אך נאלץ לוותר עליהן. גם הנימה הרברבנית שעלתה מכמה מאמרים שניונס פרסם בכתבי העת שלו לא תרמה לאמינות של בורשקרווינק, כמו גם הסגנון העיתונאי של הדין וחשבון שכתב בחיפזון על קורות המשלחת, "ראשונים על יבשת אנטארקטיקה", שיצא לאור באנגלית בשנת 1901.

כשתיאר את משלחתו כהצלחה רבתי, דיבר בורשקרווינק על "קלונדייק שני", שפעת דגים, כלבי ים וציפורים, וכן "גבישים, שאפשר להבחין בהם במתכות".^[14] בספרו מנה את הישגיה העיקריים של המשלחת: הוכחה לכך, שמשלחת יכולה לחיות בארץ ויקטוריה במשך החורף; תצפיות מגנטיות ומטאורולוגיות לאורך שנה תמימה; אומדן מיקומו העכשווי של הקוטב הדרומי המגנטי; תגליות של מיני חרקים חדשים וחיים במים רדודים; מיפוי חופשים וגילוי איים חדשים; הנחיתה הראשונה על האי רוס ואחרונה, ההעפלה על חומת הקרח הגדולה והמסע במזחלות עד ל-'78°50 דרום, "קצה הדרום שאליו הגיע האדם עד אז".

פרשנים אחרים מציינים, שבחירת האתר למחנה החורף בכף אדייר הוציאה מכלל אפשרות מסעות חקר גאוגרפיים רציניים אל פנים אנטארקטיקה. התוצאות המדעיות של המשלחת נפלו מן המצופה, בחלקו עקב אובדן רשימות הטבע של ניקולאי הנסן. ייתכן, שבורשקרווינק היה האחראי לאובדן זה.

בהמשך היה בורשקרווינק מעורב בסכסוך עם מעסיקיו הקודמים של הנסן, מוזיאון הטבע של לונדון), בנושא הרשימות האבודות ודגימות אחרות שהנסן אסף.

בשנים שלאחר חזרתו העניקה החברה הגאוגרפית האמריקאית אות כבוד לבורשקרווינק ואוסקר השני, מלך נורווגיה ושוודיה מינה אותו לאביר מסדר אולאף הקדוש. לאחר זמן קיבל תוארי כבוד מדנמרק ואוסטריה, אבל אנגליה התעלמה במידה רבה במשך שנים רבות מעבודתו, על אף ההכרה מצד מיל ב"עבודה חלוצית מרשימה, מועילה באימון אנשים לשירות בהמשך". ההיסטוריון דייוויד קריין מחווה דעתו, שלו היה בורשקרווינק קצין צי בריטי, הייתה אנגליה מתייחסת להישגיו ביתר רצינות.

בקיץ 1902 היה בורשקרווינק אחד משלושה גאוגרפים שהוזמנו אל החברה הגאוגרפית הלאומית (NGS) לדווח על השפעות הלוואי של ההתפרצויות הקטסטרופיות של מאונט פלה, באי הצרפתי-קריבי מרטיניק.^[15] ההתפרצויות האלה, במאי 1902, הרסו את העיר סן-פייר, מרטיניק וגרמו לאובדן חיים רבים.^[16] בורשקרווינק ביקר באי ביוני, כשהפעילות הגעשית העיקרית שככה, ומצא את ההר "שקט לחלוטין" ותושבי האי נרגעים מן התבהלה שאחזה בהם.^[17] אף על פי כן, הוא לא סבר שסן-פייר יתאכלס אי פעם מחדש. הוא דיווח על המזל ששיחק לו ולאנשיו, כשסילון של קיטור התפרץ מן האדמה לרגלי ההר, ממש במקום שבו עברו רגעים קודם לכן. "לו פגע במי מאיתנו, היינו נכווים למוות". בהמשך הציג את הדו"ח שלו לחברה הגאוגרפית הלאומית בוושינגטון.

בשובו מוושינגטון, פרש בורשקרווינק מעיסוקיו הקודמים לחיים פרטיים. ב-7 בספטמבר 1896 נשא לאישה את קונסטנס פריור סטנדן האנגליה והתיישב עמה באוסלו, שם נולדו להם שני בנים ושתי בנות. הוא הקדיש את עתותיו בעיקר לספורט וכתיבה, והוציא ספר בשם "המשחק של נורווגיה". בשתי הזדמנויות שקל ככל הנראה לחזור לאנטארקטיקה; באוגוסט 1902 הודיע על כוונתו לעמוד בראש משלחת חדשה מטעם החברה הגאוגרפית האמריקאית, כוונה שלא התממשה, כמו גם יוזמה מאוחרת יותר, שעליה הודיע בברלין ב-1909 ואשר כשלה בעודה באיבה.^[18]

בורשקרווינק נשאר אומנם מאחורי הקלעים, אך שימר את עניינו בנושאי אנטארקטיקה וביקר את קפטן סקוט זמן קצר לפני שטרה נובה הפליגה עם משלחתו האחרונה של סקוט לאנטארקטיקה ביוני 1910. כשהגיעו הידיעות על גורלו של סקוט לעולם החיצון, נתן בורשקרווינק ביטוי להערכתו: "הוא היה הראשון בתחום עם משלחת מאורגנת היטב והראשון שעשה עבודה שיטתית ביבשת הדרומית הגדולה".^[19] במכתב תנחומים אל ג'ון סקוט קלטי, מזכיר החברה הגאוגרפית המלכותית, כתב בורשקרווינק על סקוט: "זה היה גבר!"

בנורווגיה נשמעו הערכות סותרות על בורשקרווינק מצד צמרת הקוטב: רואלד אמונדסן היה ידיד ותיק ותומך, ואילו פריטיוף ננסן, לדברי סקוט, ראה בו "נוכל גדול ונורא". כשאמונדסן שב מכיבוש הקוטב הדרומי בשנת 1912, הוא חלק שבח ללא סייג לעבודתו החלוצית של בורשקרווינק: "אנחנו חייבים להכיר בכך, שבהעפילו על חומת הקרח, פתח בורשקרווינק את הדרך לדרום והתגבר על המכשול הגדול ביותר למשלחות שבאו אחריו".

שנותיו האחרונות של בורשקרווינק היו שקטות. ב-1929 הקציב לו הפרלמנט הנורווגי גמלה בסך 3,000 קרונות. בשנת 1930 הגיעה הכרה מאוחרת מלונדון - החברה הגאוגרפית המלכותית העניקה לו את מדליית הפטרון שלה בהכריזה, כי גודל הקשיים שבורשקרווינק גבר עליהם לא הוערך תחילה כראוי לו: "רק אחרי עבודת הקבוצה הצפונית של סקוט ... יכולנו לעמוד על מידת אי-הסבירות בכך, שאיזה שהוא חוקר ארצות יכול היה להשיג בחבל כף אדייר יותר משהשיג מר בורשקרווינק. נראה אפוא שבשעתו לא היה צדק בהערכת עבודתה החלוצית של משלחת "צלב הדרום", שהתבצעה בחסות הדגל הבריטי ובמימון נותן חסות בריטי."

קאשטן בורשקרווינק מת באוסלו ב-21 באפריל 1934. על אף מה שביוגרף אחד מתאר כשאיפתו האובססיבית להיות ראשון, והכשרתו הרשמית המוגבלת בתחום המדע, הוכר בורשקרווינק כחלוץ במחקר אנטארקטי וכמבשרן של משלחות מורכבות יותר שבאו אחריו. מספר רב של אתרים גאוגרפיים באנטארקטיקה נושאים את שמו, בהם חוף בורשקרווינק של ארץ ויקטוריה, בין כף אדייר לארץ המלכה מוד. שמו נזכר גם בדג האנטארקטי הקטן, "פאגותניה בורשקרווינקי".^[20] צריף המגורים של משלחתו נשמר בכף אדייר, בחסות קרן מורשת אנטארקטיקה של ניו זילנד, הפועלת כאפוטרופסית לצריף זה ולאלה של סקוט ושקלטון בכל מקום ביבשת אנטארקטיקה.^[21] בשנת 2002 הכריזה הקרן על הצריף של בורשקרווינק כאזור אנטארקטי מוגן במיוחד (ASPA) מס' 159. ביוני 2005 אימצה הקרן תוכנית ניהול לתחזוקה ולנגישות שלו בעתיד.^[22]

• ר. א. סוון, "קרסטן בורכגרווינק" באתר מילון ביוגרפי אוסטרלי 1979