נחום סוקולוב

סוקולוב נולד ב-1859 בעיירה וישוגרוד שליד פלוצק שבאימפריה הרוסית (בתחומי פולין של ימינו) למשפחה רבנית. אביו, נצר לרבי נתן נטע שפירא (ה"מגלה עמוק��ת"), עקר בשנת 1865 לפלוצק. נחום סוקולוב ��מד בבתי המדרש של וישוגורד, פלוצק, לויביטש, סומפולנא, קויל, קונטנא, ועוד. סוקולוב היה פוליגלוט שמילדותו למד שפות זרות, ובהדרגה רכש בקיאות בספרות הרוסית, הגרמנית, האנגלית, הצרפתית, והאיטלקית. משנת 1883, בהגיעו לוורשה, רכש השכלה כללית רחבה. משנת 1884 היה כתב ובעל טור בעיתון העברי "הצפירה", ולאחר מכן שימש כעורך וכבעלים של העיתון, שבין קוראיו נמנו יהודים משכילים וחרדים כאחד.

בשנת ה'תרמ"ה (1884) ייסד את האלמנך הספרותי "האסיף", אשר יצא לאור מדי שנה בשנה עד לשנת ה'תרמ"ט (1889), ושמהדורתו השישית והאחרונה התפרסמה בשנת ה'תרנ"ד (1894). בהמשך הוציא לאור בוורשה את "ספר השנה", הנחשב לממשיכו של "האסיף", בין השנים 1899–1902. בנוסף, ערך סוקולוב בשנת ה'תרמ"ט את "ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים עמנו היום" – מקבץ ביוגרפי של הסופרים היהודיים בני זמנו, אשר הופיע כנספח ל"האסיף". היה בין המשתתפים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.

סוקולוב נחשב לאבי העיתונות העברית המודרנית. הוא יצר במידה רבה את דמותה של העיתונות העברית המודרנית והעמידה על סטנדרטים אירופאים. מתוך הכרה בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק הפך את "הצפירה" לכלי חדשותי מהימן ומעמיק. סוקולוב יצר את צורת ולשון הכתבה החדשותית (הרפורטאז'ה) העברית וטבע נוסח לשוני ייחודי, המורכב מפסיפס של כל רובדי הלשון העברית המשובץ בתחדישים משלו למלים לועזיות. סוקולוב העביר לעברית את הפיליטון היידישיסטי, ביסס את סוגת רשימות-המסע והיה הראשון שצירף לעיתונו מוסף ספרותי שבועי סדיר. כמו כן היה סוקולוב העיתונאי העברי הראשון שהגדיר אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית^[1].

דוד לאזר כתב על סוקולוב: 'דורנו זה הפרוזאי והציני, אינו מסוגל עוד להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש - אשר כהילת מסתורין אפפה את דמותו של ר' נחום סוקולוב, "האורח לשבת" - כפי שחתם על הפליטונים שלו ב"הצפירה" ועל ההשפעה העצומה שהייתה לכתיבתן על ציבור הקוראים העבריים באותה תקופה. לא קראו את דבריו - "למדו" אותם, כאילו היה זה דף גמרא'.

במסגרת תפקידו כעיתונאי סיקר סוקולוב בשנת 1897 את הקונגרס הציוני הראשון. סביב 1900 נשלח על ידי בנימין זאב הרצל לפגישה עם הרבי מגור, שהיה אחד ממנהיגי יהדות פולין, במטרה לקרבו לציונות, אך הפגישה לא השיגה את מטרתה^[2].

בשנת 1902, כשתרגם סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" לעברית, טבע עבורו את השם "תל אביב" (שכעבור 8 שנים נבחר לשמה של העיר העברית הראשונה). לדבריו, זהו שילוב של חדש עם ישן: 'תל' מלשון תל חורבות ישן ועזוב, ו'אביב' מלשון התחדשות ולבלוב.

לאחר מותו של הרצל הוזמן סוקולוב לקלן שבגרמניה, שבה היה קיים מרכז ההסתדרות הציונית העולמית. הוא התבקש לשמש המזכיר הכללי שלה וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1905–1909. החל משנת 1906 ערך את ביטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בשפה הגרמנית, "די ולט". בשנת 1908 ייסד את השבועון העברי "העולם". בשנת 1910, בעקבות הסכסוך בין הציונים המדיניים ובין הציונים המעשיים, התפטר מכל תפקידיו.

בשנת 1911 נבחר בקונגרס הציוני ה-10 להיות חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם (ההנהלה הציונית של התקופה) וניהל את ענייניה המדיניים של ההנהגה הציונית החדשה. סוקולוב ניהל משא ומתן עם צרפת, שהביא להצהרת קמבון, לפיה ממשלת צרפת תומכת בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. יחד עם חיים ויצמן היה מהאישים הבולטים בפעילות המדינית מול בריטניה שהובילה להצהרת בלפור. באותה שנה יצאה לאור "אישים", יצירת המופת של סוקולוב שנכתבה במשך שנים רבות, הכוללת דיוקנאות מעמיקים של יהודים משפיעים בתקופתו^[3]. ב-1919 יצא לאור באנגלית בשני חלקים ספרו ההיסטורי המונומנטלי "תולדות הציונות"^[4], הכולל מבוא מאת הלורד בלפור, ותשעים דיוקנאות ואילוסטרציות בבחירת ועריכת ישראל סולומונס.

בקונגרס הציוני ה-12, בשנת 1921, נבחר סוקולוב ליושב ראש ההנהלה הציונית וכיהן בתפקיד זה עד הקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931 ואז גם התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1935 פינה את מקומו לחיים ויצמן, והיה לנשיא כבוד של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ולנשיא קרן היסוד.

סוקולוב מת בפתאומיות בלונדון בשנת 1936, בהיותו עובד לתומו ליד שולחן-הכתיבה שלו. בשנת 1956 הועלו עצמותיו לישראל ונקברו בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בירושלים. ארכיונו האישי נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים^[5].

על שמו נקראים קיבוץ שדה נחום^[6], "בית סוקולוב" – בית העיתונאים בתל אביב^[7] המעניק על שמו את פרס סוקולוב לעיתונות, "גימנסיה גן-נחום"בראשון לציון, תחנת הרכבת הוד השרון - סוקולוב ורחובות בכל הארץ (בהם רחוב סוקולוב בהרצליה).

בגיל שבע-עשרה נשא סוקולוב לאישה את רבקה, בת הרב יצחק צבי סג"ל ממשפחת מאקוב, שעודדה אותו להרחיב אופקים. נולדו להם מספר ילדים: בנות - מריה, הלן, סופיה (זוסיה) וסלינה (צלינה), ובנים - הנרי, ליאון ופלוריאן. בתו מריה נישאה למייסד המפלגה הסוציאליסטית בפולין, סטניסלב מנדלסון^[8].

בתו ד"ר סלינה סוקולוב, שימשה גם כמזכירתו, ובהמשך כרופאתו האישית, והקדישה מבחירה את חייה לאביה ולרעיון הציוני. בנו של אחיה הצעיר פלוריאן, ג'ורג', שימש כעוזר אישי שלה עד פטירתו בשנת 1967. פלוריאן עצמו נהרג בהפצצת הגרמנית על לונדון (הבליץ). סלינה חיה בלונדון, לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים^[9]. בשנת 1957 השתתפה בטקס חנוכת "בית סוקולוב" בתל אביב, במעמד ראש הממשלה^[10].

השפעתו הגדולה של סוקולוב, אם כעיתונאי וכעורך "הצפירה", ואם כמנהיג ומדינאי ציוני, היותו נשיא ושַׁמָּשׁ המכתת רגליו ממדינה למדינה והמבזבז את חילו לפובליציסטיקה, השכיחו, במידה רבה, את היותו איש-הרוח^[11].יצירתו של סוקולוב כוללת ספרי עיון, שירים בחרוזים ובפרוזה, סיפורים, פיליטונים, מכתבי מסע, מסות ביקורתיות, אלפי מאמרים, תרגומים, הרצאות, נאומים ודרשות^[12].

על ריבוי המקצועות וריבוי הסגנונות של יצירתו, כתב סוקולוב: "נוסח שגור הוא בפי המבקרים, לאמר על מי שעבד בהרבה מקצועות: אלמלי לא היה זה מתפזר ומפזר את ניצוצי כישרונו לכל צד ומתפרד ומתפּוצץ לרסיסים, אילו עמד על עמדו וכיוון וריכז את כל עבודתו בתחום אחד בלבד, אזי היה לגאון נערץ ולחד בדרא... יודע אני את הפזמון; אבל האמן לא אאמין בו. מי שנוצר בשביל מקצוע אחד, מצמצם את-עצמו במקצוע אחד, ומי שנוצר לעבודה יותר רחבה ומקפת, אילו היו סוגרים אותו בתחום מוגבל, היו ממעטים את דמותו. מעוט-הצדדים, או רבוי-הצדדים, בנפשו של אמן, או סופר, איננו דבר של מקרה והזדמנות, אלא דבר שבטבע"^[13].

ספרו של סוקולוב "אישים" כולל אוסף דיוקנאות של אנשים גדולים, את רובם סוקולוב פגש והכיר, ממזרח וממערב, מיהודי בית המדרש ועד לכובשי עולם שהרעישו ארצות ומדינות; ביניהם: רבי נחמן מברסלב, רבי צבי הירש קלישר, חיים יחיאל בורנשטיין, הנרי ברגסון, אלעזר צבי הכהן צויפל, שלמה בובר, חז"ס, אליעזר בן יהודה, שלום יעקב אברמוביץ, יצחק לייבוש פרץ, דוד פרישמן, הפרופסור יוסף הלוי, הברון בנימין (אדמונד) די רוטשילד, יוסף ישראלס, הרמן ומברי, ולטר רטנוי, רופוס דניאל אייזקס, ואחרים. הדיוקנאות כתובים בסגנון עשיר רב-צבעים, מלאי אנקדוטות, ומשקפים עין טובה, תפיסה חריפה, ניסיון חיים, כושר ניתוח דק, וחוש הומור. הספר, שהוא במידה רבה גם אוטוביוגרפיה של סוקולוב, נחשב ליצירת המופת שלו^[14]. כתב יעקב פיכמן: "יש כאן שיירי סגנון שאינם הולמים אותנו, אבל הולמים במאוד במאוד את הכותב שספג תרבות עברית רבת-תקופות, רבת-שכבות, רבת-גוונים... אם רק נמסור את עצמנו בלי התחכמות, לקסמיה של פרוזה זו, נרגיש מיד, שיש לנו עסק עם אמנות מיוחדת במינה - אמנות הנובלה ואמנות-הפורטרט, משהו שאין לו הגדרה בפואטיקה, אבל אינו פוסק משום כך להיות פואזיה".^[15]

סוקולוב האסתטיקן זה טיפוס שכמעט לא היה כדוגמתו בישראל, המאחד במסותיו את התכונות של תלמיד חכם, משורר, סופר, מבקר ספרות, מבקר וחובב אמנות, היסטוריון, פוליגלוט, ומדריך טיולים ומסעות. כתביו האסתטים כוללים את "מכתבים מאיטליה", "משוט באירופה", "מברלין לדרזדן", "מסע על פני הרהיין", חושך בתור אור", "מילקוטי הוונציאני", רשמי פלורנץ", "אפתחי דרומי", "גל עד", "אוצר התמונות בדרזדן", "היש חן עברי?", "אצל גליצענשטיין", "מספר המסעות", "מאלבומי הארץ ישראלי", ועוד.

סוקולוב חיבר שני מחקרים היסטוריים מקיפים בתחומים שונים. הראשון, "תולדות הציונות (1918-1600)", יצא לאור ב-1919, ולדברי ההיסטוריון ארתור הרצברג, סוקולוב הוא הראשון שצייר את ההיסטוריה של ההתעניינות באנגליה ובצרפת בהקמה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, וספרו הוא ספר ההיסטוריה היסודי בתחום זה. השני, "ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים"^[16], יצא לאור ב-1928, והוקדש לזכר נשמת אשת נעוריו וחברתו לחיים רבקה בת הרב יצחק צבי סג"ל. הספר עוסק בפילוסופיה של שפינוזה ובשיטות פילוסופיות בכלל; ומציג תמונה רחבה מחיי האנוסים, ממצבם הכלכלי ומדיוקנם הרוחני. חוקרי שפינוזה וחוקרי תקופתו של שפינוזה מצאו, ומוצאים גם כיום, עניין בספרו.

סוקולוב היה בין היוצרים החשובים של התעמולה וההסברה הציונית, והוא הבחין מהר מאוד בכוחה של העיתונות לשמש כלי ראשון במעלה למטרה זו. עורך הצפירה הפך את העיתון לביטאונה של התנועה הציונית, לאחר הקונגרס הראשון, בו הכיר את הרצל. כל הפיליטונים שלו וחלק משמעותי ממאמריו, מעידים על ה"מחשבה חדא" הזו, שהשתלטה על חייו של סוקולוב: "מצמצם אני כל הויתי הרוחנית בנקודה האחת, בנקודת תחית לאומנו", מתוודה "האורח לשבת"^[17]. לעיתים העיסוק בולט ומשתלט על הפיליטון כולו, ולעיתים נרמז העניין בין השורות ונמהל היטב בסיפורים ובמשלים ובפטפוט קולח^[18][19][20].

סוקולוב, שהיה יד ימינו של הרצל, ולאחר מכן ממנהיגיה של התנועה הציונית, הסביר בצורה שיטתית את השקפתו-הוא על הציונות בספריו "למרנן ורבנן", "תוכן הציונות", "תולדות הציונות", ו-'ה"אני" הקיבוצי'. השקפתו, המפוזרת גם במסותיו ובמאמריו, לא הצטמצמה בד' אמות של ציונות, וכוללת עולם ומלואו: יהדות ותרבות, מוסר ודת, ספרות ובלשנות, אמנות ויופי, היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה ומדע, מנהגים ונימוסים, ותכונות עמים וארצות ומקומות וטיפוסים ואישים. בכל דבר חיפש חוקים כלליים שיכוונו אל הנקודה הפנימית ואל המעלות המעשיות המוציאות אותה אל הפועל.

סוקולוב כתב: 'עבודת-העם היא רבת החלקים והתחומים, אך כל שייעשה בלי צרור איש את רעהו, יעלה ויתלכד באחריתו להרבות את העומד על הפרוץ ואת הבנוי על הנהרס... למען ראות ענייני העם כולו צריך הצופה לעמוד על נקודה גבוהה ולהסתכל באספקלריא מאירה, המקפת כל העיקרים והשורשים, המפלגות והחלקים. האנשים הדחוקים וצפופים בשפלה, איש בתוך תחומו הקטן, אינם יכולים לראות מן המקום ההוא דברים שראייתם דורשת מגדל גבוה ונהורא מעליא. יש להתרומם ל"בחינה" גבוהה מהעולמות הקטנים ששם נלחמים זה בזה ומחרימים זה בזה עד היום'^[21].

סוקולוב לחם בעוז ובהתמדה לכינון השפה העברית כשפה הלאומית של היהודים. במשך מאות שנים שימשה העברית כלשון הקודש, לשון הקריאה והלימוד והכתיבה התורניים, אך לא לשון דיבור יומיומית. סוקולוב דאג במאמריו, ובייחוד בפיליטונים שכתב, להנחיל את העברית כשפה מדוברת לקהל הקוראים העברי^[22]. בסדרת מאמרים בשם: "לתחית השפה" שפרסם בשנת 1890 בעיתון הצפירה, הוא טען, שהשפה המדוברת יפה לשכלול הלשון. לעברית חסרות המילים לשימוש יומיומי, "יש לה כלי זהב, אבל אין לה פכים קטנים". רק הדיבור עצמו יאנוס את הדובר לקרוא שם לכל דבר ויהפוך את השפה מקדושה לשימושית. הקדושה - גרס סוקולוב - חונטת את השפה, בעוד שהמדברים יחיו אותה^[23].

סוקולוב הכיר היטב את הלשון העברית המליצית של המשכילים, שאת הריתמוס הנפשי והסגנוני שלה קלט בצעירותו, אך סבר שלבושיה התנ"כיים משקפים דיוק לשוני ולא דיוק ענייני, ששפתם אינה מהעולם הזה, בעוד שפה אמורה להיות עניין ממשי וחיוני.^[15] ככלל העדיף שפה פשוטה מדויקת ועשירה, וכדוגמתה מצא אצל רש"י, רבי אברהם די בוטון, ושד"ל.

כאשר לא מצא מלה מתאימה בעברית לצרכיי כתיבתו, נעזר במילה לועזית מתאימה באחת משמונה שפות בהן שלט;^[24] אך כשהיה לו במה להיאחז בעברית - הוא חידש, עדכן או המציא מילה חדשה בעברית^[25].

סוקולוב הבחין בין השפה הגלותית, שלבשה צורת מציאות מושכלת, מתחכמת, מטאפיזית, שמנוחתה כבר מעבר לחיים; לבין שפת המשנה העתיקה, המוצקה כסלע-איתנים, ישר מן החיים אל החיים, בסגנון מצוין בפשטותו, בצמצומו ובריכוזו, כשאופן ההרצאה עוד היה טבעי וישר, כי החכמים והעם היו מבינים זה את זה בעברית^[26].

לשונו של סוקולוב, החצובה מכל המחצבים, העשירה בפיזור לשוני בלא סוף, הגדושה בתמונות ובהסברים, הבולטת בחריפותה, לא הגיעה לצמצום ולריכוז ולפשטות של לשון חכמים^[27]. למרות זאת, מה שלא עשה בדרך ספרותית, ביקש לעשות בדרך מחקרית. לפיכך, צבר חומר דקדוקי ענקי למילון אנציקלופדי של הלשון העברית, מה שאמור היה להיות פסגת יצירתו, עליו עמל לילות רבים בימיו האחרונים^[28].

• שנאת עולם לעם עולם: זה ספר תולדות השנאה לישראל, ורשה: י. גאלדמאן, תרמ"ב-1882
  • מהדורה חדשה (עיבוד, עריכה והערות: משה שניצר), תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ז-2007
• ארץ חמדה, 1885.(הספר בקטלוג ULI) כולל מפת ארץ ישראל^[29]
• למרנן ורבנן: ספר כולל שטה מסודרת וברורה ע"ד עבודת האומה והציוניות השלמה, ורשה: בני ציון, תרס"א
• כתבים נבחרים (תרל"ט - תרס"ד), ורשה: ועד היובל, תרס"ד
• תוכן הציונות, ורשה: הצפירה תרע"א
• אישים: קבץ של כרקטריסטיקות ספרותיות, ורשה: הצפירה, תרע"א-1911
• נחום סאָקאָלאָוו, וואס מיר ווילען: רעדע געהאלטען אויף דער ציוניסטישער פאלקס-קאנפערענץ אין לאנדאן, קופנהגן: החבר, תרע"ו-1916^[30]. (ביידיש)
• תולדות הציונות 1600-1918, בשני חלקים, לונדון 1919 (באנגלית)
• ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים, פריז: [חמו"ל], תרפ"ט
• האני הקיבוצי: פרקים בתורת הנפש הצבורית, ניו יורק: עגן, תר"ץ
• החשבון האחרון: מחזה (הוצג בתיאטרון הבימה ב-1936)
• מסע באיטליה: ניאפול - וויניציה - פלורנץ, ירושלים: עפר, 1946
• במראות הקשת, ירושלים: הספרייה ציונית, תש"ך-1960

• המרכז הספרותי העברי בורשה
• אליעזר צבי צווייפל

• מאזנים לח (פח), ד שבט תרצ"א, מאמרים לכבוד היות סוקולוב בן שבעים
• שמעון רבידוביץ (עורך), ספר סוקולוב, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית ומוסד ביאליק של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תש"ג (1943).
• חיים טשרנוביץ, נחום סוקולוב, בספרו "מסכת זכרונות: פרצופים והערכות: חכמי אודיסה, אישים וסופרים", ניו-יורק: ועד היובל 1945.
• יעקב פיכמן, נחום סוקולוב, בספרו רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
• שלום קרמר, בעל ה"אישים": במלאת מאה שנים להולדתו של נחום סוקולוב, ב-"מאזנים", תשרי תשכ"א (אוקטובר 1960)
• ארתור הרצברג, מבוא, בתוך "תולדות הציונות" מאת נחום סוקולוב, כתב: ניו-יורק 1969 (באנגלית, מאמר הכולל ביוגרפיה של סוקולוב).
• פלוריאן סוקולוב, אבי, נחום סוקולוב, הוצאת הספרייה הציונית, 1970
• אלה באואר, בין פולנים ויהודים: התפתחות המחשבה המדינית של נחום סוקולוב, ירושלים: מאגנס 2005 (באנגלית).
• שושנה אניש שטיפטל, המגשר: מנהיגותו של נחום סוקולוב בין המסורת לציונות, הוצאת הספרייה הציונית, תשע"ב 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• גדעון קוץ, חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית - אוניברסיטת תל אביב, 2013

• בן-ציון אייזנשטט, החכם ר' נחום סאקאלאוו, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ב, עמוד 33–34, באתר היברובוקס
• "סָאקָאלָאוו, נחום", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 132–133, באתר היברובוקס
• דוד תדהר (עורך), "נחום סוקולוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2677
• מ. ח. טויזנר, נחום סוקולוב, בתוך "היהודי", שנה א, חוברת י"א-י"ב, ניו-יורק תרצ"ו; "היהודי", שנה ב, חוברת ה, ניו-יורק תרצ"ז.
• כתבים נבחרים (תרל"ט-תרס"ד). סריקה של הספר באתר הספרייה הלאומית
• כתבי נחום סוקולוב בפרויקט בן-יהודה
• נחום סוקולוב באתר הסוכנות היהודית
• "נחום סוקולוב", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• פישל לחובר, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
• ראובן בריינין, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, נַחוּם סוֹקוֹלוֹב, באתר פרויקט בן-יהודה
• אברהם לוינסון, נחום סוקולוב, תש"ו, בפרויקט בן-יהודה
• זלמן אפשטיין, "הצפירה" ועורכה נחום סוקלוב, באתר פרויקט בן-יהודה
• יעקב פיכמן, נחום סוקלוב, באתר פרויקט בן-יהודה
• ר' בנימין, נחום סוקולוב: משובב נתיבות, באתר פרויקט בן-יהודה
• משה גליקסון, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
• מרדכי בן הלל הכהן, סופר הסופרים, באתר פרויקט בן-יהודה
• גרשון שופמן, ישראל סבא, באתר פרויקט בן-יהודה
• שלום שטרייט, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
• שיר שחיבר סוקולוב בשנת 1913 לילדה בת שבע שהפליאה אותו בידיעתה את הארץ ואת השפה העברית. הוא נרשם ביומנה, ולימים, משנתארסה ליצחק אבינרי ונפטרה, פורסמה בספרו "גנזים מגולים"
•   סוקולוב על קברו של הרמב"ם, יומני כרמל, 1935
• נחום סוקולוב, באתר האקדמיה ללשון העברית
• במה תזכה העיתונאות את ארחה?, מסה על העיתונאות, עיתון "העולם" 1932, כולל מקורות והערות
• נחום סוקולוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מפת ארץ ישראל מתוך ספרו "ארץ חמדה" 1885, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור ומאוסף אמיר כהנוביץ', הספרייה הלאומית
• נחום סוקולוב, המצב הנוכחי של היהודים בעולם, לונדון: ה'תרצד, באתר הספריה הלאומית – ישראל
• נחום סוקולוב, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
•   נחום סוקולוב (1859-1936), דף שער בספרייה הלאומית
• כתבי נחום סוקולוב בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• נחום סוקולוב, בלקסיקון הספרות העברית החדשה