מרגמה

המילה "מרגמה", בדומה למילה "תותח", היא תחדיש שיצק משמעות מודרנית למילה יחידאית מהתנ"ך^[1]. משמעותה המקורית הייתה כנראה קלע, כלי ליידוי אבנים (לפי פירוש אחר, ערימת אבנים).

המרגמה נחשבת לנשק אמין הניתן לפריסה ולקיפול מהירים, ושאינו דורש משאבים מיוחדים מהכוח המסתייע (למעט קצין מטווח). התרחבות השימוש ב־GPS ובמחשבי ירי הפכה את המרגמה הפלוגתית לנשק מדויק לא פחות מארטילריית תותחים, תוך שהיא משמרת את מאפייני היסוד של המרגמה: ירי תלול מסלול, פשטות הפעלה, תחמושת זולה ומשך הכשרה קצר של מפעיליה.

המרגמות מתחלקות לשלושה סוגים עיקריים: קלות, בינוניות וכבדות.

ניתן גם לחלק אותן חלוקת משנה לשני סוגים, לפי אופן פעולתן:

• נוקר קבוע – בתוך המרגמה נמצא מעין מסמר מתכתי הנקרא "נוקר"; הרגם מפיל את פצצת המרגמה אחורנית לתוך המרגמה דרך הקנה, היא מקבלת מכה בפיקה שבתחתיתה, וכתוצאה מכך נורית בלחץ גזי הפיצוץ. רוב המרגמות הן בעלות נוקר קבוע.
• נוקר נע (דינמי) – הנוקר מוסתר בתוך הסדן, וכדי להתחיל את שרשרת הירי צריך לבצע פעולת נקירה. מרגמות כאלה הן מרגמות 52 מ"מ ששימשו בצה"ל כנשק סיוע מחלקתי. אף מרגמת 120 מ"מ שמשמשת כנשק פלוגתי או גדודי בצבאות מערביים (למעט ישראל). ישראל הייתה בעבר מצוידת בנוקר מסוג זה, אולם עקב טעויות רבות, בהן קיבל צוות המרגמה הוראת ירי והוכנס פגז לקנה ולאחר מכן בוטלה ההוראה אך בטעות נשאר הפגז בתוך המרגמה, דבר אשר גרם לא פעם לאסון, הוצאו מרגמות אלו מהשירות על מנת להכניס בהן נוקר קבוע או סטטי. כיום טעויות מסוג זה לא יכולות להתרחש.

חשיבותו של נשק תלול־מסלול נובעת מהעובדה שביצורים ומערכי אויב כמעט תמיד פגיעים יותר מלמעלה מאשר מהצדדים. נשק תלול־המסלול מנצל חולשה זו. הנשק תלול המסלול הכבד הראשון היה הקטפולטה, שהומצאה במקביל ביוון העתיקה ובהודו. קטפולטות שימשו בעיקר כנשק מצור, שהמטיר על הנצורים אבנים ועצמים אחרים, כשהוא עוקף את הביצורים.

מרגמות של נשק חם הופיעו לראשונה בקוריאה או בסין, כבר בתחילת המאה ה־15^[2]. במחצית המאה עשו הטורקים שימוש נרחב במרגמות בלוחמת מצור. המרגמות הללו היו כבדות ומסורבלות, ועל כן לא היה אפשר לעשות בהן שימוש כנשק בשדה הקרב.

מרגמות קלות די הצורך לשימוש על גבי ספינות פותחו ברבע השלישי של המאה ה־17 (לפי ה־Canon Research Project). מרגמות קטנות בקוטר 3–4 אינץ' הותקנו על אניות ואילו מרגמות בקטרים עד 13 אינץ' הותקנו ביבשה בלבד. הן הוצבו בזווית קבועה של 45 מעלות וטווחן שונה באמצעות שימוש במטעני הדף בגדלים שונים.

מרגמות 2 ו־3 אינץ' היו נפוצות במלחמת החפירות במערב אירופה, בעת מלחמת העולם הראשונה. הדרישה לאספקת נשק תלול מסלול עבור הכוחות הבריטים הוצאה לאחר שהכוחות התייצבו בחזית סטטית והחלה מלחמת החפירות לקראת סוף שנת 1914 בעיקר בצרפת ובבלגיה. הפיקוד הבריטי דרש נשק בעל טווח קצר יחסית (90 מטר), עם הפעלה פשוטה, בעל תכונות שמאפשרות הסוואה קלה ומהירה, ויכולת הטלת פצצות שיגרמו להרס חפירות האויב. במקור לא צוידו הכוחות הבריטים במרגמות היות שהתכנון המקורי של חיל המשלוח הבריטי היה לפעול בתנועה ולא להגרר למלחמה סטטית בחפירות. במצב חדש זה מצאו עצמם הכוחות ללא תשובה ראויה למרגמת החפירות הגרמנית.

בשלב ראשון ייצרה חברת ויקרס מרגמה בקוטר "1.57 שנשלחו החל ממרץ 1915 לחזית. עד 1917 נשלחו בסך הכל 275 מרגמות מסוג זה. הפצצות היו במשקל 18 ו־33 פאונד (8.1 ק"ג ו־15 ק"ג בהתאמה). הן היו בנויות מיציקת ברזל שמולאה בפרכלוריט. הפצצה הקטנה הייתה בעלת אפקט קטן מדי והגדולה הגיעה לטווח קצר מדי של 180 מטר בלבד. פרט לכך, המרגמה הייתה יקרה לייצור ומורכבת מדי.

לקראת סוף 1917 הוחלפה המרגמה בנשק חדש בקוטר "2. המלחמה הסטטית איפשרה הגדלת קוטר המרגמה ושיפור יכולת חדירת הביצורים שלה על חשבון קלות הפעלה וניידות, שממילא לא באו לידי ביטוי.

מרגמות ה־"2 הוכנסו לשירות בתחילת 1915. החימוש היה שני סוגים של פצצות רסק. והגיעה לטווחים של 90–540 מטר. הפצצות הופעלו בצורה בטוחה תוך שימוש במרעום ארטילרי. באוגוסט 1915 הוצאה דרישה לייצור 800 מרגמות יחד עם הזמנת 675,000 פצצות ממספר יצרנים. גוף הפצצה היה גדול מקוטר הקנה והותקן עליו. הפצצות נראו כמו סוכריות על מקל ולכן זכו לכינוי "סוכריות תפוח". הכדור היה בערך בגודל של כדורגל. הוא מולא בחומר מסוג אמאטול ונצבע בפס ירוק כהה, או שמולא בחומר מסוג אמונאל ונצבע בצבע ורוד. משקל הפצצות עצמן היה 18 ו־19.22 ק"ג. משקל הפצצות יחד עם מרעום הצינור היה 23 ק"ג. באמצע 1917 הוחלפו המרגמות במרגמות כבדות יותר. חלק מהכוחות האוסטרלים המשיכו להשתמש במרגמות בעיקר לשיגור פצצות עשן.

לקראת הקרב על הסום ביולי 1916, צייד הצבא הבריטי כל דיוויזיית חי"ר בשש סוללות מרגמות – שלוש בקוטר 2 אינץ', שתיים של 3 אינץ' ואחת בקוטר 9.45 אינץ'. המרגמה הכבדה, שזכתה לכינוי חזיר מעופף בשל מהירות הלוע האיטית שלה וגודל הפגזים, לא הצליחה להיכנס לשימוש ולבסוף נזנחה כליל.

הקיסרות האוסטרו־הונגרית הפעילה בחזית גליציה מרגמה מתוצרת "סקודה" בקוטר יוצא דופן של 305 מ"מ. המרגמה נוידה על גבי רכב 4X4, פרי המצאתו של פרופ' פרדיננד פורשה (למעשה הייתה הדיסרטציה שלו בהנדסת מכונות).

כיחידה אורגנית של דיויזית החי"ר ה־45 של הקורפוס השני של צבא ארצות הברית, גדוד מרגמות 107 מ"מ (Second Chemical Bn)^[3] נחת בסיציליה עם מרגמות מובלות על־גבי נגררים ("עוקבים"). בהצבה קרקעית מראש החוף, הגדוד ביצע ירי מזדמן על מטרות בורחות. המרגמות הנגררות נעו יחד עם כוחות החי"ר, שהתקדמו בקצב של 25 מייל ליום. בנוסף לכך, הייתה בשימוש צבא ארצות הברית מרגמת M1.

בצבא יפן היו בשימוש מרגמות מסוג Type 97. הצבא האדום וורמאכט אף השתמשו באותו הדגם של מרגמה.

מרגמה "2 היא נשק מחלקתי המאפשר להעסיק את האויב באש ארטילרית פשוטה ויעילה. המרגמה פותחה על ידי התעשייה הצבאית הבריטית בתקופת מלחמת העולם הראשונה כאשר הדגם המוכר יותר פותח באמצע שנות ה־30 של המאה העשרים על בסיס מרגמה ספרדית בקוטר 50 מ"מ. הניסיונות החלו בשנת 1937 עם מרגמות בקוטר "2 (51 מ"מ). ההזמנה הראשונה נמסרה לייצור בתחילת 1938. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 היו לצבא הבריטי רק 500 מרגמות עם חימוש תואם משני סוגים: נפיץ ועשן. במהלך המלחמה פותחו כ־8 סוגים שונים של המרגמה.

• משקל כולל: 4.8 ק"ג
• אורך: 53 ס"מ
• צוות: 2 אנשים
• טווח אפקטיבי: 100-457 מטר
• קצב אש: 8 פגזים לדקה
• משקל פגז נפיץ: 1 ק"ג
• משקל פגז עשן: 909 גרם
• משקל פגז תאורה: 600 גרם
• אורך פגז: 254 מ"מ
• קוטר פגז: 50.7 מ"מ

בניגוד למרגמת ה־52 הצה"לית, המרגמה הבריטית הופעלה באמצעות משיכה בחוט קצר שהפעיל מנוף עם נוקר.

במרגמה זו עשו שימוש מבצעי במלחמת עולם שנייה ומלחמת קוריאה ובצה"ל השתמשו בה במלחמת העצמאות.

התעשייה הצבאית בארץ החלה לייצר את המרגמה בקוטר 52 מ"מ עוד בתקופת מלחמת העצמאות.

היסטוריה

זו מרגמה שנכללת במסגרת המרגמות הכבדות. המרגמה הראשונה בקוטר זה הייתה מתוצרת אמריקאית. היא נכנסה לשימוש בשנת 1928 וכונתה בשם: M1. הפיתוח שלה החל בשנת 1924 והתבסס על המרגמה הבריטית ממלחמת העולם הראשונה שהייתה בקוטר של "4 (102 מ"מ) ובעלת קנה חלק קדח. המטרה בפיתוח זה הייתה להגיע לנשק עם דיוק רב יותר וטווח גדול יותר, דבר שהתאפשר על ידי שינוי הקנה החלק לקנה ע�� סלילים. הסלילים שבקנה גרמו לפגז תנועה סיבובית מסוימת שהגדילו את דיוקו ואת הטווח שלו. שינוי מבנה הקנה מסוג חלק לסוג עם סלילים, הביא להגדלת הקוטר מ־"4 ל־"4.2. הטווח שלה הגיע ל־2,195 מטר עם פגזים בעלי ראש כימי – זרחן לבן.

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה בשנת 1941, החליטו ראשי הצבא לפתח תחמושת נפיצה (HE) לשימוש נגד מטרות חי"ר. על מנת להגדיל את הטווח ל־2,926 מטר, הוסיפו מטעני הדף וגוף המרגמה חוזק. בסופו של התהליך הגיעה המרגמה המשופרת לטווח מרבי של 4,023 מטר. הדגם המשופר הזה כונה M2. השימוש המבצעי הראשון בדגם הזה נערך בפלישה לסיציליה כאשר למעלה מ־35,000 פגזים נורו על האויב. המרגמה הוכיחה את עצמה ככלי יעיל ביותר בשטחים הרריים ובג'ונגלים, אזורים בהם היו בעיות מעבר קשות לתותחים. ה־M2 נותרה בשימוש עד 1951 כאשר הוחלפה בדגם מתקדם יותר מסוג M-30.

ארגון טקטי

המרגמה הופעלה במסגרת גדודי מרגמות ללוחמה כימית. בכל גדוד מרגמות היו ארבע פלוגות עם 12 מרגמות בפלוגה. בסך הכל היו בגדוד כזה 48 מרגמות. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה לכל דיוויזיה של חי"ר פלוגה או שתיים של מרגמות. המצבה נשארה בת 12 מרגמות בפלוגה. בתקופת מלחמת קוריאה הוצבה פלוגת מרגמות בת 12 מרגמות לכל גדוד חי"ר כיחידה אורגנית.

המרגמה השנייה בקוטר זה הייתה מתוצרת בריטית. היא נכנסה לשירות מבצעי בשנת 1942 תחת השם SB 4.2" Mortar. המטרה הראשונית הייתה לספק ליחידות ההנדסה הבריטיות את היכולת לשגר תחמושת כימית. הדגם השלישי שפותח נקרא Mark 3 והפך לדגם הסטנדרטי. למרגמה היה קנה חלק קדח. היא פותחה על ידי יחידות המחקר והפיתוח של משרד ההגנה הבריטי. למרגמה היה בסיס אינטגרלי נגרר. עם הבאתה למצב ירי הגלגלים של הבסיס משוחררים ומורמים. בזמן הגרירה הקנה והחצובה מותקנים עליהם. צוות המרגמה כולל 6 איש, אולם כדי להביאה למצב ירי מספיקים שני חיילים. התחמושת כללה נפיץ במשקל 9.1 ק"ג ועשן במשקל 10.2 ק"ג. שני מטעני הדף היו בשימוש.

בתקופת מלחמת העולם השנייה השתמשו בשני סוגי פצצות:^{[דרושה הבהרה]} השימוש המבצעי הראשון במרגמה היה בקרב אל־עלמיין השני. בקרב זה השתמשו יחידות הארטילריה הבריטית בכל התחמושת שעמדה לרשותן. בשלב מוקדם^{[דרושה הבהרה]} בוצעו שינויים ארגוניים במבנה יחידות הארטילריה הבריטיות ולכל פלוגה חטיבתית של מכונות ירייה כבדות הוקצו מרגמות "4.2.

אף שהיחידות האוסטרליות במערכה באוקיינוס השקט צוידו והשתמשו במרגמות אלה, הן לא סופקו ליחידות הבריטיות בבורמה.

במלחמת העצמאות (1948)

• צבא עיראק – במסגרת הסכם פורטסמות' אמורות היו להישלח לצבא עיראק 16 מרגמות כאלה, אולם ביטולו של ההסכם מנע את המשלוח.
• צבא מצרים – לא ברור מקור וכמות המרגמות שהפעיל הצבא המצרי. הוכחות לשימוש במרגמות כאלה על ידו עלו לאחר חשיפת שני פגזים שלא התפוצצו, אחד בשנת 2006 ושני בשנת 2008 ביד מרדכי^[4].

שש יחידות של מרגמה מתנייעת בקוטר 60 סנטימטרים^[5] הוזמנו על ידי הצבא הגרמני ב־1937, נבנו ונכנסו לשימוש במהלך המלחמה תחת השם קרל גרט. מתוכן, שתיים תפס הצבא האמריקני ב־1945.

המשקל המקסימלי של הפגזים היה 2.117 טון והמרגמה ירתה בקצב של שישה פגזים לשעה.

ארבע מהמרגמות השתתפו במצור על סבסטופול ב־1942.

הקרב המשולב היא טקטיקת התקפה צבאית שפותחה בנאט"ו לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה למקסם את יתרונות החי"ר, השריון, ההנדסה והארטילריה. טקטיקת הקרב המשולב קראה לשילוב בין ארבעת החילות ברמה נמוכה ככל האפשר. כך למשל, מפקד גדוד חי"ר נקרא לדעת להפעיל ביעילות פלוגת הנדסה, פלוגת שריון ולטווח ארטילריה. על מנת להתגבר על הקושי העקרוני בטווח ארטילריה, שולבה מחלקת מרגמות בינוניות בגדודי שריון וחי"ר עצמם, על מנת להשיג שיתוף פעולה רחב ככל האפשר ביניהן לבין הכח המסתייע.

יחסית לגופים המסתייעים (שריון וחי"ר), המרגמה היא נשק מורכב להפעלה. לכן, אף על פי שבמחלקת מרגמות תקנית יש שישה קנים, היא מופעלת כמעט בכל תצורה אפשרית:

• קנה בודד – מסייע בדרך כלל לפלוגה ומטווח על ידי הפלוגה.
• שני קנים – מאחד יתרונות הזמינות של הקנה הבודד עם כח אש של קנה כפול.
• שלושה קנים – מאפשר כח אש מוגבר ללא האיטיות היחסית של מחלקה שלמה.
• ארבעה עד שישה קנים – מאפשר ירי מסודר לפי התו"ל, ריכוז כח אש משמעותי, במחיר זמינות ופגיעות.

ככל שיותר קנים יורים יחד, עולה חשיבותם של בעלי תפקידים שונים בטיווח ולא בפיקוד על המרגמות או בהפעלתן. לדוגמה, בעוד שקנה בודד יכולים להפעיל שלושה עד חמישה חיילים, הרי שבהפעלת מחלקה שלמה בין שלושה לשישה בעלי תפקידים נוספים (קצינים ומש"קים) עוסקים בניהול הטיווח עצמו ואינם יכולים לעסוק בהפעלת המרגמה.

קלות הייצור וההפעלה של המרגמה, הפכו אותה לנשק גרילה נפוץ:

• החזבאללה השתמש במרגמות 82 מ"מ נגד צה"ל בלבנון בשנות ה־90 של המאה ה־20, כולל נגד מטרות נעות, תמרון האויב לשטח השמדה והסתלקות מהירה מזירת הקרב.
• מחבלים מהרשות הפלסטינית והחמאס ברצועת עזה משתמשים במרגמות וברקטות נגד מטרות נייחות של צה"ל ויישובים ישראליים. עקב המבנה הפשוט, ייצרו ארגוני הטרור בעזה מרגמות בהן עשו שימוש כנגד היישובים הישראליים שנמצאים בטווח קצר יחסית לאורך הרצועה. עד ביצוע תוכנית ההתנתקות, ירו הפלסטינים כ־5,000 פצצות מרגמה על יישובי גוש קטיף, שגרמו ל־4 הרוגים ועשרות פצועים. רוב הפצמ"רים נופלים בשטח פתוח ולא גורמים נזק. אחרי ביצוע ההתנתקות, עברו המחבלים הפלסטינים לירי פצמ"רים על יישובי עוטף עזה, ואף ירו פצצות מרגמה עם זרחן לבן.
• הכוחות האנטי־אמריקניים בעיראק משתמשים בו נגד מטרות אמריקניות. בסתיו 2004, נעשה שימוש נרחב במרגמות 82 מ"מ בקרבות פלוג'ה. כוחות הגרילה הוכיחו שהפעלה מיומנת של המרגמה בשטח עירוני מניבה תוצאות קטלניות יותר ממה שאפשר היה לצפות להן על פי הניסיון שנרכש בשדה קרב טיפוסי.
• כוחות הטאליבאן ואל־קאעדה באפגניסטן ופקיסטן השתמשו במרגמות על גבי טנדרים 4x4 (טויוטה היילקס) שנקנו בכמות גדולה על ידי אוסמה בין לאדן. צירוף זה היה לשובר־שוויון והביא להשתלטות מלאה של כוחות הטרור על המרחב החוץ־עירוני.
• ב־1991 השתמש הצבא הרפובליקני האירי הזמני במרגמה מאולתרת במתקפה על מעון ראש הממשלה הבריטי בזמן ישיבה בה נכחו מספר פוליטיקאים.

  ערך מורחב – מרגמה 52

מרגמה בקוטר 52 מ"מ, לטווחים קצרים יחסית. זה נשק ארטילרי קל ונייד יחסית שהופעל על ידי ארגון ההגנה וצה"ל כנשק מחלקתי.

  ערך מורחב – דוידקה

הדוידקה היא מרגמה בקוטר 3 אינץ' מתוצרת תע"ש. הפצצה, ששקלה 40 ק"ג, הייתה בקוטר גדול מזה של הקנה והיא "הולבשה" עליו.

שתי מרגמות נמסרו לכל אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח. המפורסמות מביניהן היא המרגמה של חטיבת יפתח (יפת"ח־פלמ"ח) שמוצבת היום בכיכר על־שמה בעיר צפת ומרגמה נוספת עם פגז בקנה שמוצבת בכיכר הדוידקה בירושלים במפגש הרחובות יפו והנביאים.

הדוידקה זכתה ללעג רב בקרב מפעיליה וחיילי החטיבות שזכו להסתייע בה. היא נחשבה לנשק לא אמין, לא מדויק, גוזל משאבים ולא יעיל. למרות זאת, הדוידקה עשתה רעשים חזקים בעת הפעלתה והטילה מורא רב על כוחות האויב ובכך גרמה להם לברוח מעמדותיהם.

טווח: כ־300 מטרים.

במקביל לפיזור מרגמות 3 אינץ' בין החטיבות השונות, נעשה במלחמת העצמאות ניסיון להקים חטיבת מרגמות שתוכל לסייע באש מסיבית לפי דרישה. באותה תקופה חיל התותחנים היה מצויד בנפוליאונצ'יקים – תותחים תלולי ושטוחי מסלול בקוטר 65 מ"מ. כך, בהפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, הוקמה יחידת המרגמות הכבדות, שנקראה חטיבה 18. החטיבה הפעילה מרגמות 120 מ"מ שהיו פאר הארטילריה הצהלי"ת.

בסיום המלחמה הוטמעו המרגמות הכבדות בגדודי התותחנים. הגדודים הופעלו לפי התו"ל שהתפתח בחיל, ובנפרד מהמרגמות הבינוניות שהיו נפוצות בגדודי השריון והחי"ר.

חטיבה 18 עצמה, אורגנה מחדש כחטיבת חי"ר מילואים, ובהמשך כלקח ממבצע קדש, אורגנה כחטיבה ממוכנת מס' 45 שלה גדוד מרגמות. ב 1969 החטיבה הוסבה לחטיבת השריון הסדירה 188.

חימוש

• מרגמות 160 מ"מ על־גבי תובת שרמן
• מרגמות 120 מ"מ על־גבי זחל"ד

שימוש

שני גדודי המרגמות הכבדות אוישו בחיילי חי"ר מתוך כוונה לשמש יחידות ארטילריה אורגניות בתוך חטיבות החי"ר. הגדודים פעלו במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, ופורקו לאחר מכן. מרגמות 160 מ"מ יצאו סופית משירות בתחילת שנות התשעים.

במספר דגמי טנקים ( סדרת המרכבה וסדרת המג"חים) ונגמ"שים (האכזרית והנמ"ר) של צה"ל ישנה מרגמה של 60 מ"מ המשמשת לירי פצצות תאורה, פצצות עשן ופצצות נגד חי"ר. המרגמה משמשת כנשק מסייע ושימושית למתארי לוחמה של שריון בשריון ושריון מול חי"ר. המרגמה מאפשרת ירי תלול מסלול לאויב המסתתר מאחורי גבעה וכן ירי יעיל של פצצות תאורה מבלי לחשוף את הטנק היורה. בעוד שהמרגמה בטנקי המג"ח היא חיצונית ובעלת נוקר קבוע, המרגמה בטנקי המרכבה היא פנימית והנוקר בה הוא נוקר דינמי.

  ערך מורחב – קשת (מרגמה)

ב־2006 נכנסה לשירות חטיבות חיל הרגלים מרגמה מתנייעת בשם "קשת". ה"קשת" היא מרגמת 120 מ"מ תוצרת סולתם מערכות הנשלטת בידי מחשב ומותקנת על גבי נגמ"ש M-113. ה"קשת" נחשבת למרגמה מדויקת, מהירת ירי ויעילה. ה"קשת" הופעלה במבצע עופרת יצוקה ובמבצע צוק איתן.

שני גורמים עשויים לחולל מהפכה עתידית בהפעלה של המרגמה:

חזרה לקוטר גדול

במהלך שנות ה־90, עם הכנסת תותח 120 מ"מ לטנקים מערביים, עלה טווח הירי שלהם ועבר את טווחי המרגמות הבינוניות. נדרשת מרגמה שתוכל לנוע עם הכח המסתייע ולירות לטווחים רלוונטיים (שישה קילומטרים כיום, 8-9 בעוד עשור).

GPS ומחשב ירי

השימוש ב־GPS ובמחשב ירי מאפשר למרגמות לא לפגר אחרי קצב ההתקדמות של הטנקים ולספק אש מדויקת ומהירה על־פי דרישה. דיוק מושג על ידי הכרת נקודת המוצא (נ"צ של עשר ספרות); מהירות מושגת על ידי העברת חלק מהתפקידים המסורתיים של מפקדת הסיוע אל הקנה הבודד.

צבא ארצות הברית, שהחליף את מרגמות הנחתים מ־81 מ"מ ל־120 מ"מ, בוחן הצעה^[6] לעבור למרגמות 155 מ"מ, על פי העקרונות הבאים:

• תחמושת זמינה – קיים מגוון רחב מאוד של תחמושת 155 מ"מ הוביצר, שמשמשת תומ"תים כבר ארבעים שנה, כולל תחמושת נ"א חדשנית, כך שאין צורך לפתח תחמושת חדשה.
• התאמת המרגמה – כדי להתמודד עם הדף הירי, המרגמה תהיה קלה. לשם כך, טווח הירי יתקצר מאוד, לכדי שישה קילומטרים.
• התאמת הקנה – הקנה יהיה סלילי, טעינת הפגז ומטען ההדף יהיו מהסדן. להצעה זו חסרונות משמעותיים בקצב האש ובגודל הצוות שיפעיל את המרגמה.
• ניוד – המרגמה תובל על האמר ותירה בהצבה קרקעית, על בסיס טכנולוגיה לפריסה מהירה של מרגמה כבדה שכבר קיימת במרגמה 240 מ"מ רוסית.

מרגמה 120 מ"מ מתוצרת פינלנד, אוטומטית ודו־קנית, הנישאת על־גבי נגמ"ש ייעודי. המרגמה מיועדת לספק מטח של 24 פגזים תוך דקה מדרישת האש, ללא קביעה מראש של המטרה ("אש מזדמנת").

מרגמה 120 מ"מ מתוצרת סולתם הישראלית, מיוצרת עבור צה"ל וצבא ארצות הברית ונישאת על־גבי נגמ"ש ייעודי אמריקני. מיועדת לספק מטח של 16 פגזים על־פי דרישה. המרגמה אינה אוטומטית והטעינה נעשית מהקנה.

על־פי החלטת חיל הנחתים האמריקאי מינואר 2004, המערכת תיקרא Dragon EFSS ("מערכת סיוע־אש יבילה") ותחליף בעתיד את תותחי הוביצר 155 מ"מ יבילים שנמצאים היום בשימוש.

בצה"ל משרת הקרדום תחת השם "קשת".

ב־2003 נחשף פגז 120 מ"מ מונחה לייזר מתוצרת התעשייה האווירית^[7]. מלבד מערכת הנחיית לייזר, נוספו לפגז סנפירי גוף וזנב המכפילים את טווחו לכדי 15 ק"מ.

יתרונות

• דיוק
• טווח

חסרונות

• ראש נפץ מוקטן
• סירבול במתן תיקונים לסדרת הירי
• חזרה והעצמה של חסרונות הפעלת המרגמה בקרב המשולב
• הגדלת מפקדת הסיוע הדרושה להפעלת המרגמה

מרגמה 120 מ"מ Bighorn היא וריאציה נוספת של מרגמה ��מצוידת בטעינה אחורית אוטומטית ומחשב ירי מבוסס GPS. היצרן טוען לטווח של 10 ק"מ, כנראה בשל הקנה, באורך שני מטרים.

התעשייה הצבאית פיתחה^[8] ��ת פצמ"ר המצרר אשר מכיל 24 פצצונות נ"א/נ"ט בעלות יכולת השמדה עצמית. כל פצצה מכסה שטח של מעל 4,000 מ"ר כאשר כל פצצונת חודרת כ־105 מ"מ פלדת שריון ומספקת כ־1,200 רסיסים. הפצמ"ר מיועד לירי מכל מרגמה עם קנה חלק כולל המרגמות המתקדמות באורך של 3 מטר כדוגמת ה־AMOS.

• על גדוד המרגמות המוצנח בצה"ל, באתר הצנחנים
• רשימת מרגמות תוצרת ישראל
• ספר הדרכה להפעלת מחלקת מרגמות בגדוד חי"ר או שריון
• צבי עופר, ‏לאן נעלמו המרגמות הכבדות?, מערכות 385, 2002
• מרגמה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)