מצוות מינוי מלך

נאמר בתורה:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא

— ספר דברים, פרק י"ז, פסוקים י"ד–ט"ו

הסגנון שבו מתארת התורה את מצוות מינוי המלך משתמע במספר צורות. מצד אחד אפשר להבין שהתורה מטילה חובה על העם להמליך עליו מלך, ומצד שני מהמילים "ואמרת אשימה עלי מלך" משתמע שהמינוי תלוי ברצון הציבור ואינו חובה. עוד ניתן להבין מהמילים "ככל הגויים אשר סביבותי" שבקשה זו של העם אינה ראויה, וכאשר התורה מתירה למנות מלך, היא כביכול נאלצת לכך כדי לספק את רצון העם^[1], ולכתחילה עדיף שלא לשים על ישראל מלך כלל.

כמו כן, תיאור בקשת עם ישראל למנות להם מלך בספר שמואל יוצר רושם שהבקשה אינה רצויה:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.

— שמואל א', ח'

מסיבות אלו ואחרות מצווה זו שנויה במחלוקת בין המפרשים. חלק מהפרשנים הקדומים, כמו רב סעדיה גאון ורבי אברהם אבן עזרא מפרשים שהפסוק "שום תשים עליך מלך" לא בא להטיל חובה למנות מלך, אלא לומר שהדבר מותר; תפיסה זו מבוססת על דעת התנא רבי נהוראי המובאת בברייתא בגמרא^[2]:

״רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר (פרק י"ז, פסוק י"ד) ואמרת אשימה עלי מלך וגו'״.

לעומת דעה זאת, סוברים רוב הפוסקים^[3] שחובה מן התורה למנות מלך. תפיסה זו מבוססת על הברייתא המובאת בתוספתא של מסכת סנהדרין^[4] ובתלמוד הבבלי^[5] שלפיה:

היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.

האברבנאל^[6] נקט בעמדה ייחודית בשאלה זו. לדעתו מינוי מלך אינו רצוי כלל. אברבנאל מפרט שכוח שניתן לאדם יחיד הוא דבר מסוכן, ומבסס את דבריו על פי החוק התלמודי ודברי הכתוב בספר משלי, וכך דבריו:

״הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר (משלי ט"ז) "חמת מלך מל[א]כי מות", משיחטאו אנשים רבים בהוסדם יחד״

נוסף על כך היו ממלכי ישראל, כמו ירבעם בן נבט, שהחטיאו את העם, ולעומת זאת הניסיון של ערי המדינה באיטליה, כמו ונציה, מראה שמדינות יכולות להצליח ולשגשג ללא מלך, לדעתו, התורה אינה מצווה על העם למנות מלך, אלא היא חוזה שהם עתידים לבקש להם מלך לאחר כניסתם לארץ – בקשה שהתורה אינה רואה בעין יפה, ולכן היא אומרת שהבקשה תהיה לשים מלך "ככל הגויים אשר סביבותי"; אלא שהתורה מזהירה את העם שבשעה שיבואו למנות מלך הם יהיו חייבים למנות מלך "אשר יבחר ה' אלהיך בו" ולא מלך כרצונם. האברבנאל אף משווה את מצוות מינוי המלך למצוות אשת יפת תואר – מצווה שבבסיסה מצב בלתי רצוי הנובע מיצר הרע, אלא שהתורה מצווה כיצד לפעול לאחר שהאדם בחר ללכת בדרך בלתי רצויה^[7]. האברבנאל מסתמך גם הוא על דעת התנא רבי נהוראי, שסבר, כאמור, שאין מצווה למנות מלך, וכל פרשת מינוי המלך לא נאמרה אלא "כנגד תרעומתן" של ישראל^[8].

הנצי"ב מוולוז'ין^[9] מיישב את סגנונם של הפסוקים עם דברי חז"ל. לדבריו ישנה מצווה למנות מלך, כפי הדעה הרווחת בתלמוד ובפוסקים, אלא שמצווה זו מותנית ברצון העם, ואינה חלה אלא כאשר העם "בשל" למלך, שכן "יש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה", "ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך".

לדעת בעל ספר החינוך^[10], מטרת מינוי המלך היא יצירת סדר חברתי, שאינו אפשרי ללא מנהיג:

לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור.

לדעת הרמב"ם^[11], למלך ישראל יש גם תפקיד רוחני:

ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר ה"צמח צדק" מחב"ד, פירש את תכלית מצווה זו על פי דרכה של חסידות חב"ד, כשהוא רואה במלך כעין "אדמו"ר". לפי דבריו, תפקיד המלך הוא לגרום לבני ישראל להיות בטלים לה'^[12].

כאמור, התורה מצווה^[13]: ”שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ”. כמה ממפרשי התורה (שם) מסבירים שכוונת הביטוי "אשר יבחר ה' אלהיך בו" היא שיש למנות מלך על פי נביא או על פי אורים ותומים^[14], ופירוש זה מופיע כבר במדרש ההלכה ספרי לספר דברים (שם): "אשר יבחר ה' אלהיך – על פי נביא". אך הרמב"ן (שם) תמה על הסבר זה: "אם כן, מה טעם להזהיר 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי'? וה' לא יבחר בנכרי!", לפיכך הוא מסביר שהדרישה למנות מלך על פי נביא היא רק כאשר הדבר אפשרי – כאשר "יענך ה' בנביאים", אך אם אין מענה אלוקי – ניתן למנות מלך גם שלא על פי נביא, אלא שאז יש להקפיד לכל הפחות על דרישת הסף שהמלך לא יהיה איש נכרי. הרמב"ן מציע פירושים נוספים על דרך הפשט: א. "מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" הוא מלך מישראל, שהרי ה' בחר בעם ישראל – ולא מלך נכרי. ב. "אשר יבחר ה' אלהיך בו" אינו בא כדי להוסיף ציווי כלשהו, אלא משמעותו היא שאתה תמנה עליך מלך, וכל מלך שתבחר – יתברר, בדיעבד, שהוא המלך שה' בחר בו, שכן גם מי שנתמנה על ידי בני אדם – נבחר בעצם על ידי האל.

הרמב"ם^[15] פוסק להלכה שאין למנות מלך תחילה^[16] אלא על פי נביא, והוא מוסיף דרישה נוספת – שהמינוי ייעשה גם על פי הסנהדרין, דהיינו בהתייעצות עמם ובהסכמתם, והוא מסתמך על תקדימים: "כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו^[17], וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו".

הגר"א^[18] מבאר ע"פ הירושלמי כי היסוד למינוי מלך הוא הסכמת האומה, ושבכך הצילה אביגיל את דוד מלהרוג את נבל מדין מורד במלכות, שאמרה לו שאין לו (לדוד) עדיין דין מלך, כיון ש"לא יצא טבעו בעולם"^[19], כלומר שבשטרי הממון עדיין רשומה מלכות שאול^[20], ו"טבעו" הוא מלשון מטבע; וכן מבואר בירושלמי^[21] שאע"פ שדוד כבר נתמנה באותה עת על ידי שמואל, מכל מקום כיון ש"עדיין מוניטה^[22] דמרן שאול קיים" (עדיין מַטְבֵּעוֹ של אדוננו שאול קיים), אין לדוד דין מלך. לפיכך מבואר בירושלמי^[23] שבאותה עת היה דינו כהדיוט לעניין כפרה בקרבן חטאת^[24]. לפי זה מובנים דברי הרמב"ם^[25] על בר כוכבא שהיה "מלך גדול", למרות שלא היה שם נביא שימנה אותו, כיוון שהעם הלך אחריו^[26]. עיקרון זה הובא להלכה בראשונים^[27] ובאחרונים^[28] גם לגבי רבנות קהילה, שאינה יכולה להיות אלא בהסכמת הקהילה.

כאשר המלך מת – בנו מולך תחתיו מדין ירושה^[29], כפי שנאמר^[30]: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". אם למלך כמה בנים – בנו הגדול קודם לקטנים ממנו. אם לא נותר אלא בן קטן – שומרים לו את המלוכה עד שיגדל. אם אין למלך בנים – ממנים תחתיו קרובים אחרים, לפי סדר הירושה שבתורה (ספר במדבר, פרק כ"ז). מינוי הבן תחת אביו מותנה בכך שהוא ירא שמים^[31].

  ערכים מורחבים – משיחת שאול למלך, משיחת דוד למלך

במקרא מתוארים כמה מקרים שמלכים נמשחו למלוכה (המשיחה נעשית ביציקת שמן על ראש המלך המיועד): שאול^[32], דוד^[33], שלמה^[34], יהוא^[35], יואש^[36], ויהואחז^[37]. נמצא שלא כל מלך נמשח, והמשיחה אינה נעשית אלא בשני מקרים: א. מלך שאינו בן של מלך קודם. ב. מלך שמינויו היה כרוך במחלוקת, כמו שלמה שנמשח בגלל המחלוקת עם אדוניה שהתנשא למלוך^[38]. על פי ההלכה, מלכים מבית דוד, נמשחים בשמן המשחה, ואילו מלכים שאינם מבית דוד, כמו יהוא, נמשחים בשמן אפרסמון.

שאול ויהוא נמשחו מפך שמן, בעוד דוד ושלמה נמשחו בקרן שמן. חז"ל עומדים על כך, ומסבירים שבשל כך נמשכה מלכות דוד ושלמה, ואלו מלכות שאול ויהוא נפסקה. על פי דבר זה אומרת הגמרא שיש למשוח את המלך דווקא בקרן, וכן דווקא במעיין (בדומה למשיחת שלמה, שנעשתה על הגיחון), כדי שמלכותו תימשך^[39].

נכרי – כאמור, נאמר בתורה^[13]: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִ��ךָ הוּא". האיסור למנות נכרי כמלך נמנה במניין תרי"ג המצוות כמצוות לא תעשה^[40].

יש שכתבו שטעם המצווה הוא שנכרי עלול להסית את העם לעבוד עבודה זרה (רשב"ם דברים יז,טו), ויש שכתבו שהמלך צריך להיות רחמן ובעל מידות טובות, ולכן המלך צריך להיות מ"זרע ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים"^[41]. והרמב"ם^[42] כתב שכל אומה זקוקה למלך שהוא מבני אותה אומה, "לפי שכל ששלט באומה אדם שאינו מייחוסה – הרי הוא פוגע בה איזו פגיעה, אם גדולה אם קטנה".

גר – לפי חז"ל, הציווי "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כולל גם איסור למנות גר לתפקיד מלך, ואפילו צאצא של גרים; אולם אם אמו היא מישראל, אף שאביו גר – הוא ראוי להיות מלך^[43]. בתוספתא^[44] נאמר שאין ממנים מלך אלא אדם מיוחס שראוי להשיא את בתו לכהן, אך הרמב"ם לא פסק הלכה זו, ואילו תוספות^[45] כתבו שהלכה זו היא מדרבנן.

בתלמוד מסופר על הורדוס, שהרג את כל החכמים, כדי להשתיק את הטענות שאינו ראוי למלכות בשל מוצאו הזר^[46]. על אגריפס המלך (אגריפס הראשון)^[47] מסופר שפעם קרא בתורה בספר דברים במעמד הקהל, וכשהגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" – זלגו עיניו דמעות, והעם אמרו לו: "אל תתיירא אגריפס! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה"^[48].

התלמוד^[49] מרחיב את האיסור למנות גר למלוכה גם לתפקידים אחרים שיש בהם שררה, כמו שר צבא או דיין.

מלכה – במדרש ההלכה ספרי^[50] דרשו: "מלך ולא מלכה", והרמב"ם פסק דברים אלו להלכה^[51]: "אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר 'מלך' ולא מלכה", והרחיב גם הלכה זו לתפקידי שררה אחרים (שם). בתולדות ישראל ידועות שתי מלכות – עתליה שהייתה מלכת יהודה בימי בית ראשון, ושלומציון המלכה בימי בית שני. עתליה הגיעה למלוכה בעקבות טבח שערכה בכל בני משפחת המלוכה, ולאחר כמה שנים נערך נגדה מרד והיא הומתה, ולפיכך ספק אם מלכותה נחשבה לגיטימית; לעומתה שלומציון זכתה לזיכרון חיובי בהיסטוריוגרפיה היהודית ובספרות חז"ל, כמלכה שפעלה בשיתוף פעולה עם החכמים (הפרושים), והובילה את מדינת יהודה לשגשוג כלכלי ומדיני^[52], ואין בספרות חז"ל הסתייגות ממלכותה וטענה שלא הייתה ראויה למלכות.

הבזויים – ברייתא המובאת בתלמוד^[53] קובעת לגבי כמה בעלי אומנויות שנחשבות בזויות, כמו סַפָּרים ובַלָּנים, ש"אין מעמידים מהם מלך". הרמב"ם^[54] מסביר שאין זה משום שהם פסולים, אלא "הואיל ואומנותן נקלה – העם מזלזלין בהן לעולם".

התורה לא קבעה, בפרשת מינוי מלך, מאיזו משפחה יש למנות את המלך. אולם לאחר שנמשח דוד למלך, נקבעה מלכותו כמלכות נצחית שלא תפסוק, כדברי נתן הנביא לדוד: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם"^[55]. גם אם יחטאו בניו – הם ייענשו, וייתכן שהמלכות אף תפסוק מהם באופן זמני, אך זכות המלכות תישאר לבניו של דוד, כדברי איתן האזרחי:^[56]

אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן. אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ. וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם. וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי.

לפיכך, אין למנות מלך שלא מבית דוד בצורה של קביעות^[57]. גם המשיח המיועד עתיד להיות צאצא של דוד מזרע שלמה^[58]. עם זאת, ייתכן מינוי של מלך שלא מבית דוד כהוראת שעה בעת הצורך, כגון על פי נביא, כפי שירבעם בן נבט נתמנה למלך על פי אחיה השילוני, אלא שמלכותו בהכרח תהיה זמנית, ובסופו של דבר תחזור המלוכה לבית דוד^[59], ויש אומרים שאם נביא ממנה מלך שלא מבית דוד – מינויו יכול להיות נצחי, אם בניו ילכו בדרך התורה, אלא שהם יהיו בדרגה משנית ביחס למלכי בית דוד, כעין משנים למלך^[60].

הרמב"ן בפירושו לתורה^[61] כתב שמהפסוק "לא יסור שבט מיהודה" שבצוואת יעקב אבינו עולה איסור למנות מלך שלא משבט יהודה בצורה של קביעות, ולפי דבריו מלכי ישראל בימי בית ראשון עברו על איסור זה, ואף בני בית חשמונאי בימי בית שני נכחדו כולם, למרות צדקותם והישועה שהביאו לעם ישראל בימי היוונים, כעונש על שעברו על איסור זה, שלקחו המלוכה לעצמם לגמרי. עוד הוא כותב שלשיטה אחת בירושלמי^[62] יש איסור מיוחד למשוח מלכים כהנים, משום שלכהנים תפקיד אחר בעם ישראל – עבודת המקדש. לפי השיטה האחרת שם מבאר הרמב"ן דין זה בהתאם לדברי התלמוד הבבלי^[63], ולא כדין מיוחד לכהנים:

אע"פ שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה^[64], אין מושחים אותן, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאע"פ שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות; וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא שאין מושחין אלא מלכי בית דוד

  ערך מורחב – מצוות המלך

על המלך מוטלים שלושה איסורים ומצווה אחת שאינם מוטלים על אדם אחר:

• אסור לו לשאת הרבה נשים
• אסור לו להרבות לו סוסים
• אסור לו להרבות לו ממון
• בנוסף מצווה על המלך לכתוב ולשאת לכל מקום ספר תורה, נוסף על מצוות כתיבת ספר תורה שמוטלת על כל אדם.

הפסוק "שום תשים עליך מלך" נתפרש בידי חז"ל כמכוון לא רק למינויו של המלך, אלא גם כחובה לנהוג במלך בכבוד וביראה, כדי שבכך תתקיים מלכותו, כפי שנאמר במשנה:^[65]

"שום תשים עליך מלך"- שתהא אימתו עליך.

היישום המעשי של הלכה זו מורכב מפרטים רבים: אסור להשתמש בכלים המיוחדים למלך, כגון לשבת על כסאו או לרכוב על סוסו; אסור לראות את המלך בשעה שמראהו אינו מעורר כבוד, כגון כשהוא מסתפר או מתרחץ. הוא גם לא חולץ לאשת אחיו, אם זה מת בלא בנים, כיון שמצוות החליצה כוללת יריקה של החולצת בפני החולץ. גם בשעה שהמלך אבל אין הוא יוצא ללוות את המיטה והוא אף אינו יושב על הרצפה, כאבלים אחרים. גם המלך עצמו חייב לשמור על כבודו – הוא מצווה להקפיד על הופעה מכובדת במיוחד, להסתפר בכל יום וללבוש בגדים מפוארים, ככתוב (ישעיהו לג,יז): "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"^[66]. בניגוד להורים, או לרב, שיכולים לבחור למחול על החובה לכבדם, ”מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול”^[67], כי כבודו אינו שייך לו באופן פרטי^[68], אלא הוא כבוד עם ישראל^[69], שהוא כבודו של הקב"ה^[70].

אל מול חובת הציבור לכבד את המלך, מדגיש הרמב"ם את חובתו המוסרית של המלך להימנע מגאווה ולנהוג בכבוד בבני עמו, ולא "להסתנוור" מהכבוד הרב שהוא זוכה לו:^[71]

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי", ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו", ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: "שמעוני אחי ועמי"... לעולם יתנהג בענווה יתירה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: "לרעות ביעקב עמו", ודרכו של רועה מפורש בקבלה: "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא".

במשנה נאמר:

המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו.
לא מיבם ולא מיבמין לאשתו.
רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או לבם, זכור לטוב.
אמרו לו, אין שומעין לו.
ואין נושאין אלמנתו.
רבי יהודה אומר, נושא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך".

— משנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ב'

המלך רשאי להעניש את מי שמורד בו, ואפילו בעונש מוות. כך פסק הרמב"ם:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא יצא מביתו ויצא, חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר: "כל איש אשר ימרה את פיך". וכן כל המבזה את המלך או המחרפו, יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא. ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון, ואם הפקיר הרי זה גזל.

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ח'

• שיטת הממשל ביהדות
• ראש השנה למלכים ולרגלים
• מצוות המלך

• הרב יהודה גרשוני, משפט המלוכה (בירורים הלכתיים בהלכות המלך והמלוכה).
• נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר דברים, עמודים 170–173 (עיון פרשני בשאלת היחס בין מצוות מינוי המלך שבספר דברים להתנגדות למינוי המלך בימי שמואל).
• האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק), דרך מצותיך, מצוות מינוי מלך.
• הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב אליעזר יהודה וולדנברג והרב שלמה גורן, מדינת-התורה הדמוקרטית

• מידע על שום תשים עליך מלך בקטלוג הספרייה הלאומית