כיבוד אב ואם

מקור מצוות כיבוד אב ואם נלמד מהפסוק בספר שמות: ”כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ” (שמות, כ', י"א)^[א].

מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה שכוללת בעיקר עשיית מעשים חיוביים לצורך כבוד האב, בניגוד למצוות מורא אב ואם שנלמדת מהפסוק: ”אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא, י"ט, ג'), אשר לפיה יש להיזהר מלעשות מעשים שליליים, הנוגדים לעקרון הכיבוד.

רש"י מפרש את ההבדל בין שני הציווים על פי האמור בתלמוד (מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד ב'):

• איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו.
• ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא.

מלבד חיובים אלה שהם מדאוריתא הוסיפו חז"ל אף חובה לזון ולסעוד אותם במידת הצורך לעת זקנה, ולאחר פטירתם להביאם לקבורה.

כמו כן, קיימת חובה של קימה לכבוד אביו ואמו, בדומה למצוה והדרת פני זקן^[2].

בתלמוד העירו על ניסוח המילה בתורה; "כבד את.. ואת.." -ריבוי "את" במקום ו' החיבור.. והסבירו לרבות אחיך הגדולים שאף אותם צריך לכבד. באחרונים נחלקו האם הכוונה לאח הגדול ביותר, או לאח הגדול ממנו, ולא דווקא הגדול בבית.

מלבד מצוות הכיבוד ישנן עוד שתי מצוות לא תעשה הכרוכות אף הן ביחס להורים: 1. איסור קללת אב ואם, 2. איסור הכאת אב ואם. העובר על איסורים אלו מתחייב מיתה.

שורשי המצווה הם, לפי הרמב"ם, בהכרת התודה שכל ילד צריך להרגיש כלפי הוריו על הבאתו לעולם (על פי היהדות בתהליך הלידה שותפים האב, האם והקב"ה) ועל גידולו.

אך למעשה אף אם אין גידול והשתדלות מצד ההורים החובה על הילד נשארת ולכן אף ילד מאומץ מחויב לכבד את הוריו הביולוגיים אף שלא גידלו אותו שכן לא מדובר רק בהכרת תודה שזה דבר שכלי אלא מצד המצווה האלוהית.

חובת כיבוד ההורים הוסמכה לחובת כיבוד הקדוש ברוך הוא - "הוקש כבוד אב לכבוד המקום" ולכן אדם שלא מכבד הורים בהכרח לא מכבד מספיק את הקב"ה.

מצוות כיבוד הורים היא אחת המצוות היחידות ששכרן כתוב וידוע - אריכות ימים. עם זאת, התלמוד משנה את פשטו של הכתוב: "למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך", דהיינו בעולם הבא.

ציווי זה מתפרש בשני אופנים:

• כבד את הוריך וחייך יתארכו; מי שכיבד את הוריו חייו יתארכו.
• כבד את הוריך ויהיו לך ימים ארוכים כלומר תספיק יותר.

החוק המקראי מטיל עונש מוות, בתנאים מסוימים, על בן שמקלל את הוריו (ויקרא, כ', ט') או מכה אותם (שמות, כ"א, ט"ו) . כמו כן, במקרא ישנו המושג בן סורר ומורה שמתואר כצעיר פורק עול "שזולל וסובא" (דברים, כ"א, י"ח–כ"א) והוא אבטיפוס לאדם שעובר על מצווה בסיסית זו, של כיבוד אב ואם, ולפי החוק המקראי עונשו היה מוות.

המשנה (מסכת כריתות ו' ט') קובעת סדר עדיפויות בין ההורים, מבחינת מעמדם במשפחה, במקרה של התנגשות בין כבודם ורצונותיהם. לפי המשנה מעמדו של האב קודם למעמדה של האם וכבודו קודם לכבודה:

האב קודם לאם בכל מקום; יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם--תלמוד לומר "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא, י"ט, ג'), מלמד ששניהם שקולין. אבל אמרו חכמים, האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואימו חייבין בכבוד אביו.

פשוטו של מקרא משווה בין כבוד האם לכבוד האב. הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות ממרים הבין את פשט הפסוק: "הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא -- ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא".

אמנם, אם האב והאם נשואים, קודם כבודו של האב לכבודה של האם. הסיבה לכך היא "שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך" (בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד א'). אך כאמור, התלמוד קובע מפורשות כי אם ההורים גרושים אין כל הבדל בין חובת כיבוד האב לחובת כיבוד האם.

• גדר המצווה - בספרי האחרונים חקרו בגדר מצוות כיבוד הורים, האם היא מצווה שבין אדם לחברו, או מצווה שבין אדם למקום^[3].
• כשאין לאב הנאה - בראשונים נחלקו האם כשהאב אינו נהנה, האם נכלל הדבר במצוות כיבוד אב או לא^[4].

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ישנם דיונים רבים בהקשר לכיבוד הורים, הן הלכתיים והן אגדתיים-מוסריים.

סיפורים אחדים עוסקים בשבחם של מי שהדרו בקיום המצווה:

• סיפור דמא בן נתינה^[5][6] עוסק בחכמים שיצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. הגיעו לדמא ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו (ישנה מחלוקת בתלמוד האם מפתחות התיבה היו בידי אביו או מתחת לכריתו, או שמא רגלי אביו היו מונחות על התיבה). החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות כסף?"
• סיפור נוסף על דמא בן נתינה מספר על מקרה שקרה כשישב עם נכבדי רומא ולבוש בבגד מיוחד (סירקון של זהב). אמו, שלקתה בנפשה, נכנסה, קרעה את בגדו וירקה בפניו לעיני כל חכמי רומא. למרות הבושות הגדולות, שתק דמא ולא ביישה, ואפילו לא גער בה. בתלמוד מובא סיפור זה כמופת לכיבוד הורים, למרות התבזות עצמית^[5][6].
• במדרש רבה על הפסוק ”וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת” (ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק ט"ו) מסופר: "אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות."^[7]

סיפורים אחרים מלמדים שאין גבול להשקעה הנדרשת בקיום המצווה:

• מסופר בתלמוד הירושלמי: אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת נכנסו חכמים לבקרו, אמרה להן: "התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכיבוד יותר מדאי". אמרין לה: "מה הוא עביד ליך?" ותניית להן עובדא. אמרין לה: "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע"^[6].
• בהמשך לסיפור זה מופיע מעשה באמו של רבי ישמעאל שהתלוננה באוזני חכמים על שבנה אינו מכבד אותה. כאשר התפלאו ושאלו: מה עשה לה, ענתה שכאשר יצא מבית הוועד רצתה לרחוץ רגליו ולשתות את המים, ולא נתן לה. אמרו על כך חכמים: "הואיל והוא רצונה הוא כיבודה"^[8].

סיפור נוסף בתלמוד ירושלמי^[6] מלמד שבקיום המצווה יש להקפיד על כבוד האב. הנה הסיפור בתרגום לעברית:

יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום, ויש שהוא קושרו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד הוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום? אדם אחד היה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, אלה מנין לך? אמר לו: סבא סבא, אכול ושתוק, שכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנום.

כיצד קושרו לריחיים ויורש גן עדן? אדם אחד היה טוחן בריחיים. הגיע צו מהמלך להביא טוחנים אליו. אמר האדם לאביו: אבא, היכנס טחון תחתיי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יבוא ביזיון, אתבזה אני ולא אתה, ואם יבוא לידי מלקות, אלקה אני ולא אתה. נמצא קושרו לריחיים, ויורש גן עדן.

היחס למורים קשור למצווה זו, שכן לפי התפיסה החז"לית, בעוד שההורה מביא את האדם לעולם הזה ומקנה לו קיום פיסי, המורה מקנה לאדם ידיעות ומוסר, מביאו לעולם הבא ומקנה לו קיום רוחני. בשל כך בכמה מצוות אף יש להקדים את מוריו הרוחניים של האדם להוריו. המצווה לכבד חכמים ומורים נלמדת מהפסוק והדרת פני זקן.

גם בחוקי חמורבי ניתן למצוא התייחסות למצוות כיבוד אב ואם, אך שם העונש שונה מבמקרא: "בן כי יכה את אביו, הם את ידיו יקצצו" (סעיף 195) ואילו במקרא דינו מוות.

• מורא אב ואם
• הריני כפרת משכבו
• מושג מקביל לכיבוד הורים בקונפוציאניזם: "סיו" (ויקיפדיה אנגלית)

• הרב אליעזר מלמד‏, כיבוד הורים, באתר פניני הלכה
• אסופת מאמרים בנושא כיבוד הורים, באתר ספריית אסיף
• הלכות כיבוד אב ואם בקיצור שולחן ערוך
• כיבוד אב ואם, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• קובי פלדמן, ‏דמא בן נתינה – דוגמת כיבוד אב ואם, באתר "דעת"
• אודיה צוריאלי, דיון במצוות כיבוד הורים, באתר כתבים
• עודד גולדברג, ‏טיפול בבית המדרש - עד היכן מגיעה מצוות כיבוד אב ואם?, דעות 6, סיון תשנ"ט, באתר נאמני תורה ועבודה
• כיבוד אב ואם- צאו וראו מה עשה גוי לאביו באשקלון, באתר "לב לדעת"
• הרב משה פנירי, כבוד הורים, ירושלים תשמ"ו, באתר אוצר החכמה