מועאויה הראשון

מועאויה, נצר לאחת המשפחות התקיפות בשבט קורייש – בני אומיה, ואף קרוב משפחתו של הח'ליף עות'מאן בן עפאן, החל את דרכו לשלטון כאשר השתתף בכיבוש סוריה מהאימפריה הביזנטית בשנת 637 תחת פיקודו של אחיו יזיד אבן אבי סופיאן. לאחר השלמת הכיבוש מונה יזיד למושל סוריה על ידי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, אך כאשר נפטר יזיד ממגפת הדבר, תפס מועאויה את מקומו כמושל סוריה. בין פעולותיו כמושל סוריה מועאויה חילק את סוריה לארבע ג'ונד (נפה, אימפריום): חמץ (אנ'), דמשק (אנ'), אורדון (ירדן) ופלסטין, מועאויה ריכז את רוב הערבים בסוריה בערי החוף על מנת להגן עליהם מפני התקפת נגד של האימפריה הביזנטית. פיזור הערבים על פני שטח נרחב סייע גם במניעת שפיכות הדמים והמלחמות הבלתי פוסקות שאפיינו את ההתיישבות הערבית בעיראק בה רוכזו הערבים בערים כופה ובצרה. בשנת 644, לאחר הרצחו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב עלה לכס החליפות הח'ליף השלישי, עות'מאן בן עפאן. עות'מאן היה קרוב משפחתו של מועאויה ולכן עודד את התבססות שלטונו, בשנת 645 קיבל מועאויה את השלטון על צפון מסופוטמיה (ג'זירה) ויישב בו שבטים ערבים, שבטים אלו שרובם מזוהים כשבטי הקיס שיחקו תפקיד מכריע בגורמים שהיו מעורבים בנפי��ת שלטון בית אומיה.

כל תקופת כהונתו של מועאויה כמושל סוריה אופיינה בעצמאות יחסית, מיסים שנגבו בתחום שליטתו לא הועברו למכה ואל-מדינה וצבאו התבסס על כוחות קבע ולא על שבטים בדואים שגויסו אד הוק למערכה מסוימת כמו כוחות ערבים אחרים במזרח התיכון. עצמאות זו, יחד עם כישרונו הדיפלומטי המוכח של מועא��יה, הובילו לשלטון מוצלח במושגי אותו הזמן, וכתוצאה מכך תושבי סוריה נשארו תומכיו של מועאויה בהמשך דרכו כח'ליף.

בשנת 656 נרצח עות'מאן ותחתיו עלה הח'ליף עלי בן אבי טאלב. למרות שעלי לא היה מעורב ישירות ברצח עות'מאן הוא לא עצר את הרוצחים ובראשם מאליכ אל אשתר ממנהיגי כופה. כראש משפחת בני אומיה הייתה מוטלת על מועאויה המשימה לנקום את מות עות'מאן. מועאויה התנה את ה"ביעה" (שבועת האמונים) לעלי כח'ליף בהבאתם של רוצחי עות'מאן לדין על ידי עלי עצמו או מי מטעמו, כיוון שרוצחי עות'מאן נמנו עם תומכי עלי ("שיעת עלי" – شيعة علي), וסירב לעזוב את תפקידו כמושל סוריה במצוות עלי. בתגובה לדברים אלה שלח עלי איגרת באמצעות שליח מטעמו אל מועאויה ובאיגרת קריאה לשבועת אמונים לעלי ולאחר מכן יוכלו לבקש את הבאתם של רוצחי עות'מאן לדין. לאחר התייעצויות עם יועציו החליט מועאויה לדחות את הבקשה של עלי ושב וקרא לעלי להביא את הרוצחים לדין בטרם ישבעו אמונים לעלי. כתוצאה מהמבוי הסתום שלח מועאויה כח צבאי בראשות א (ל)זובייר בן אלעוואם (الزبير بن العوام) וטלחה בן עבייד אללה (طلحة بن عبيد الله) כדי שיבואו חשבון עם רוצחי עות'מאן. אלה יצאו לבצרה כדי לדון עם עלי בעניין רוצחי עות'מאן, אך רוצחי עות'מאן שהיו בצבא עלי רצחו אותם. דבר זה עורר את חמתו של מועאויה והוא החל להכין צבא למערכה בינו לבין עלי. עלי יצא לעבר העיר כופה, שם אסף עשרת אלפים חיילים, ובכללם את אנשיו של מאליכ אל אשתר ובשנת 657 יצא בראש צבאו במעלה הפרת לכיוון סוריה. ליד העיר ציפין נערכו שני הצבאות במשך שלושה חודשים ללא קרב. בתום תקופת המתנה תקפו כוחותיו של עלי, אך חייליו של מועאויה הניפו על רומחיהם את דפי הקוראן על מנת לבייש את הכוחות התוקפים, התוקפים את אחיהם המוסלמים, ולקרוא להכרעה מכוח בוררות דתית ולא מכוח החרב. ההתכתשות הצבאית הסתיימה בתוך זמן קצר ללא הכרעה והצדדים הלכו לבוררות: במהלך הבוררות, אף שלא הוכרז כי עלי אינו ראוי לתואר ח'ליף, ההתייחסות אליו הייתה בשמו ולא בתוארו כח'ליף, דבר שערער את מעמדו והציבו כמועמד שווה למועאוויה, ובכך התחזק מעמדו של מועאויה. בעקבות החלטת עלי להסכים למהלך הבוררות, פרשו מסיעתו (שיעת עלי) פלג ה-ח'וארג'.

המאבק הבא בין עלי למועאויה סבב סביב מצרים, עלי ביקש למנות כמושל מצרים את מאליכ אל אשתר נאמנו, בעוד מועאויה ביקש למנות את עמר אבן אל עאץ. גם במאבק זה ניצח מועאויה, אשר הסתייע בבסיס כוחו בסוריה.

לאחר הרצחו של עלי בשנת 661, על ידי בן פלג החווארג', מינו תומכיו של עלי את בנו של עלי, חסן בן עלי בן אבי טאלב (حسن بن علي بن ابي طالب) לח'ליף, במקום עלי שנרצח. מנגד מינו אנשיו של מועאויה את מועאויה לח'ליף. לאחר שנודע לחסן בן עלי ואנשיו על מינוי מועאויה על ידי תומכיו, הפצירו בו (בחסן) לצאת ולהילחם במועאויה, וכך לסיים מצב בלתי אפשרי של שני ח'ליפים בו זמנית. חסן בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, היה איש שקול ומתחשב שטובת המוסלמים עמדה בראש מעייניו, ניסה לשכנע את אנשיו כי לא ייתכן שמוסלמים יישרו מחלוקות ביניהם באמצעות מלחמה, בהזכירו להם את דברי מוחמד בעניין, כי הנושא ייפתר בהתייעצות ביניהם. אך תומכיו התעקשו שאין פתרון אחר מלבד מלחמה. מכיוון שלחסן לא היה פתרון אחר, הוא הכין צבא להילחם במועאויה. מועאויה כינס את יועציו לדון בהתפתחות המסוכנת וביקש הצעות כיצד להימנע ממלחמה נגד חסן, נכדו של הנביא. יועציו הציעו כי מועאויה יבקש מחסן לוותר על הח'ליפות, ולהתמנות לח'ליף לאחר מועאויה. מועאויה הסכים וקיבל את הסכמת אנשיו גם כן. בהתקרב הצדדים למצב לחימה ממשי, התבודדו חסן ומועאויה לשיחה אישית בין שני מנהיגים, בה הציע מועאויה לחסן לוותר על מעמד הח'ליף למועאויה ולהתמנות לח'ליף אחריו, וכך לאחד שוב את שורות המוסלמים. חסן, שהיה צמא לפשרה שתמנע שפיכות דמים, הסכים וויתר על התואר לטובת מועאויה, והודיע גם שנושא הח'ליף שלאחר מועאויה יהיה שורא – התייעצות במועצה, וכי הוא אף מסיר את מועמדותו שלו גם לאחר תקופת מועאויה. מועאויה ביקש את ברכתו של חסן למהלך ובין היתר שאל את חסן אם הוא רואה בו מועמד רלוונטי להיות ח'ליף, וחסן אכן הודיע לו כי הוא רואה בו ח'ליף לגיטימי. חסן הביא את הפשרה אל תומכיו, אנשיו קיבלו אותה, וחסן יצא אל ההמון, להודיע על דבר הפשרה שתוצאותיה היו שמועוויה יהיה הח'ליף ודם מוסלמים לא יישפך. לאלו שהתנגדו להסכם הזכיר חסן את שבועתם אליו שבין היתר כללה את ההבטחה "نسلم من سلمت ونحارب من حربت" – "נשלים עם מי שהשלמת עמו ונילחם במי שנלחמת בו". כך השתכנעו אחרוני המסתייגים לפשרה, ודרכו של מועאויה לח'ליפות נסללה באופן רשמי ומוכר על ידי כולם. בעקבות זאת הפך מועאויה לח'ליף והקים את השושלת האומיית, אשר שלטה בכלל שטחי אימפריה המוסלמית עד ימיה של השושלת העבאסית.

עם עלייתו לשלטון נאלץ להתמודד עם מציאות פוליטית מורכבת. השלטון באזור הכיבוש האסלאמי התאפיין בביזור, חוסר יציבות ואי סדר. שבטים בדואיים שהיו חוד החנית במלחמות ההתפשטות של תקופת הנביא מחמד וארבעת הח'ליפים ישרי הדרך נטו שלא לקבל את מרותו של השלטון המרכזי במכה, וחלקם אף כפרו באסלאם ושאפו לסגת בחזרה לתקופת הג'אהיליה האלילית. הקשר הדתי-רוחני שאיחד את החליפות בראשיתה התרופף בימי הח'ליף עות'מאן בעקבות מלחמת האזרחים שהתרחשה בימיו בין שבטי קייס וימן. מועאויה נדרש למצוא בסיס חדש לליכוד הממלכה, וביקש להפוך את התיאוקרטיה האסלאמית לאימפריה ערבית המונהגת על ידי שושלת ערבית שלטת שמוצאה משבט קורייש – שבט הנביא מחמד, ובעלי השליטה במכה.

בעיני מועאויה, כמו בעיני רוב בני אומיה, האסלאם היה לא רק תפיסת עולם דתית, אלא גם תפיסה מדינית. הם ראו באסלאם את הכוח שיביא לאיחוד הערבים. על כן כל מי שניצב בדרכם הפך לאויב האסלאם, ולעומת זאת הישגי השלטון נחשבו בעיניהם כהצלחה דתית, שכן אי אפשר להפריד בין טובת האסלאם לטובת המדינה. מועאויה דאג לריכוז הממשל – הוא העביר את מרכזו לדמשק שבסוריה, שנשארה מרכז רוחני ופוליטי עבור העולם הערבי דורות רבים אחריו.

בפרובינציות הכפופות לו, נהג מועאויה להפעיל את סמכותו באמצעות נציבים ממונים, אשר נבחרו בזכות כישוריהם המוכחים, כמו גם בזכות נאמנותם האישית למועאויה. שני נציבים בולטים בתקופתו היו אלמג'ירה בן שעבה משבט ת'קיף, שמשל באזור עיראק, וזיד בן אביהי (זיד בן אביו – נקרא כך משום שלא היה ידוע מיהו אביו), גם הוא מבני שבט ת'קיף שהחל את דרכו בבצרה. בראשית, זיד היה בן חסותו של מועאויה, אשר אף אימץ אותו למשפחתו. עם הזמן, בזכות יכולותיו המנהיגותיות והדיפלומטיות הפך עד מהרה למעין "ח'ליף שותף" למועאויה, כשקיבל לידיו את השלטון בעיראק, ובכך תפקד למעשה כשליטו של החלק המזרחי באימפריה המוסלמית.

יותר משיצרה ח'ליפות בית אומיה מדינה ערבית חדשה, היא התבססה במידה רבה על מנגנוני הניהול הישנים של האימפריות הפרסית והביזנטית. המנגנון הישן על צוות אנשיו ושיטותיו נשאר כמעט בשלמותו. דוגמה לאימוץ השיטות הישנות מתבטא בשימוש באותם מטבעות הכסף של האימפריות הישנות, כאשר רק בימיו של הח'ליף עבד אל-מלכ הוטבעו מטבעות אחידים לכלל שטחי האימפריה, אשר נשאו את דיוקנו של הח'ליף המכהן. עם זאת, למועאויה היו מספר הישגים בתחום זה: הדואר – "אלבריד ואלחבאר", נבנו לאורך ולרוחב כל האימפריה תחנות דואר שפעלו במהירות ודייקנות. בזכות הדואר, יכל הח'ליף לקבל ידיעות על ��נעשה בנקודות המרוחקות ביותר של ממלכתו תוך ימים ספורים. למעשה היה זה שירות ריגול שסיפק אינפורמציה לממשל על הנעשה בפרובינציות, ואיפשר לשלטון המרכזי בדמשק מידה רבה של יכולת התערבות בשטחי הפרובינציות. כמו כן, תמך מועאויה בהקמתה של מיליציה אזרחית חמושה לשם שמירת הסדר ברחבי האימפריה, שנקראה ה"שורטה".

מועאויה התבסס בעיקר על הצבא הסורי הנאמן לו עוד מימיו כמושל סוריה, ותחת פיקודו הפך את הצבא לצבא קבע יעיל, חזק וממושמע. יצוין עם זאת, כי בכל ימיו של מועאויה כח'ליף מעולם לא הופעל הצבא הסורי כנגד גורמי פנים בממלכה, דבר המעיד על כישרונו הדיפלומטי המרשים של מועאויה. חידוש נוסף היה הצי המוסלמי – מועאויה ויורשיו אימצו את השיטה הביזנטית והקימו צי בטריפולי (שבלבנון), בעכו בצור ובאלכסנדריה. פיתוח הצי אפשר את הניצחון הימי הראשון על הביזנטים ב"מלחמת התרנים" (655), כחלק ממלחמה בלתי פוסקת בין הערבים לביזנטים.

בימי מועאויה הקיסרות הערבית התרחבה במידה רבה הן לתוככי אסיה המרכזית והן לכיוון האוקיינוס האטלנטי בצפון אפריקה. המאורע הצבאי הגדול ביותר בימי מלכותו של מועאויה הייתה ההתקפה הממושכת על קונסטנטינופול בשנים 674–680 (ראו המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול). אף שהערבים כשלו בנסיונותיהם לכבוש את העיר, במלחמות אלה הייתה תועלת כפולה למועאויה – הן רוממו את קרנו מבחינה דתית, והקנו לצבאו אימון, משמעת וניסיון. מסעות האואיף נגד ביזנטיון הפכו למסורת בבית אומיה.

מועאויה לא שלט בערבים כעריץ, אלא כ"סיד" – מעין ראש שבט. הוא נהג לדון עם ראשי השבטים על צעדיו הפוליטיים וקיים איתם התייעצויות ("שורא") (אנ') סדירות. לעיתים קרובות הוא קיבל משלחות מהפרובינציות. לפי המסורת היה מתון דעת, ובעל שליטה עצמית. הוא הרחיב את שטחי הממלכה והשאיר ליורשיו אימפריה גדולה מאוד. הוא הביא תקופה של ביטחון פנימי וחיצוני בהכניעו את ביזנטיון. תקופתו הייתה לתקופת שגשוג ופריחה של האימפריה. ערב מותו הוא מינה בשיתוף והסכמה עם השורא (מועצת חכמי הדת) את בנו יזיד לשלטון אחריו, ובכך למעשה עשה צעד חסר תקדים והחל מסורת של מינוי משפחתי בח'ליפות, שלא היה מוכר טרם לכן, ואשר עורר התמרמרות רבה בחוגים מסוימים באימפריה.

היחס אליו באסלאם הסוני נחשב לאמביוולנטי. בניגוד לארבעת הח'ליפים שקדמו לו, לא נחשב מועאויה ל"ח'ליף ישר-דרך" שמשל בעולם האסלאם בצדק, והביקורת כלפיו מופנית עקב כך שתפס את כס הח'ליפות לאחר מלחמת אזרחים, ועקב כך שהפך את מוסד הח'ליפות למוסד מלוכני העובר בירושה ובכך הפך עצמו לעריץ. למרות זאת, מחשיבים הסונים בחיוב את היותו אחד משותפיו של מוחמד ועל כך שעזר להעלות על הכתב חלקים מהקוראן.

באסלאם השיעי לעומת זאת, נחשב מועאויה לאדם נתעב והפך לאחת הדמויות המושמצות ביותר, וזאת עקב מלחמתו בעלי, שנחשב עבור השיעים יורשו האמיתי של מוחמד. בנוסף לכך, מאשימים אותו השיעים ברצח חלק ממלוויו של מוחמד שלא התיישרו עם דעות בית אומיה, בהרעלתו של חסן בן עלי, ובמינויו של בנו יזיד ליורש, שבתקופתו נרצח חוסיין בן עלי בכרבלא. השיעים גם מכחישים את טענות הסונים להיותו אחד משותפי מוחמד ואחד מכותבי הקוראן.

• מועאויה הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)