מונית

כבר בתחילת המאה ה-17 ניתן היה למצוא כרכרות סוסים המשמשות כמוניות בפריז ולונדון. הצהרות מלכותיות בשתי הערים הגבילו את מספר הכרכרות המותרות בכל עיר - הדוגמה הראשונה לתקנות בתחום. במאה ה-19 הוכנסו לשימוש כרכרות סוסים בעלות מהירות גבוהה יותר ובטיחות גבוהה יותר.

מכוניות המונעות על ידי סוללות חשמל נהנו מהצלחה קצרה בפריז, לונדון וניו יורק בשנות ה-90 של המאה ה-19. המצאת המונה על ידי הגרמני וילהלם ברון ב-1891 הציגה לראשונה את המונית המודרנית^[2]. המונית המודרנית הראשונה, אשר הונעה בעזרת גז וצוידה במונה, היה ה"דיימלר ויקטוריה" שבנה גוטפריד דיימלר בשנת 1897. מוניות אלה התחילו את פעילותן בפריז בשנת 1899, בלונדון בשנת 1903 ובניו יורק ב-1907. המוניות הניו-יורקיות יובאו מצרפת על ידי איש העסקים הארי אלן אשר טבע את המילה הלועזית taxicab, הלא היא המקבילה של המילה "מונית" בשפה העברית. הוא צבע את המוניות שלו בצבע צהוב לאחר שגילה כי צהוב הוא הצבע שהכי קל לראותו מרחוק, ומאז הפך צבע זה לתקנה בתפוח הגדול, אם כי לא חד משמעית. חברת המוניות הממונעות הראשונה התחילה את פעילותה בעיר הגרמנית שטוטגרט בשנת 1897.

המונית הפכה לפופולרית ברחבי העולם בתחילת המאה ה-20. בתחילת הדרך התחרו המוניות בשירותי האוטובוסים הציבוריים והפרטיים עם קווי שירות קבועים מראש. אי לכך, מוניות מיוחדות (ספיישל), הנוסעת על פי בקשת נוסע (או קבוצת נוסעים) מסוים מנקודה אחת לאחרת, לרוב ללא עצירות בדרך, נכנסה לשימוש נרחב יחסית בתקופה מאוחרת יותר. החידוש הראשון מאז המצאת המונה אירע בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, כאשר הוכנס לשימוש הרדיו הדו-כיווני, המאפשר לנהגי מוניות ולמרכזי השליחה לתקשר אחד עם האחר ביעילות רבה יותר, ובכך לשרת את הלקוחות בצורה טובה יותר לעומת שיטות התקשורת הקודמות, כגון תא טלפון ציבורי. במאה ה-21 נוספה טכניקת זימון מונית באמצעות אפליקציית מובייל כדוגמת "גט טקסי".

שירותי המוניות מתבססים בדרך כלל על מכוניות אך במקומות מספר נעזרים במוניות המופעלות על ידי אדם ובעל חיים, או בסירות (כגון הגונדולה בוונציה). דגם וגוון המונית נחשבים במקומות רבים כסמל תרבותי, כגון המונית הלונדונית השחורה, לה אזור אחסנה גדול על יד הנהג. דוגמה נוספת היא המוניות הצרפתיות העתיקות בקהיר. שירותי לימוזינה פועלים באופן דומה לשירותי מונית, באותו שוק ומתחרה במוניות עם מחירים גבוהים יותר.

במדינות רבות קיימים חוקים ותקנות בנוגע לסימון מוניות. תקנות אלו קובעות בדרך כלל את צבע המונית, מספר לוחית הזיהוי, פרסום וכדומה.

  ערך מורחב – מוניות בישראל

בישראל קיימים שני סוגים של מוניות:

• מונית ספיישל בה שוכרים את שירותי המונית ליעד מסוים לפי פעילות מונה או בתעריף קבוע מראש.
• מונית שירות בה המונית מתפקדת למעשה כאוטובוס זעיר, אך עם יתר גמישות, שכן, היא יכולה לעצור גם במקום בו אין תחנות, וכאשר היא מתמלאת, היא ממשיכה בנסיעה רצופה.

לצורך קבלת רישיון לעבוד כנהג מונית בישראל, נדרש להוציא רישיון לרכב ציבורי (רישיון ד'). בישראל, משרד התחבורה קובע תקנות מחמירות לעיסוק בנהיגת מוניות. עיסוק בכך ללא רישיון מתאים ועמידה בתקנות אינו חוקי ומשליך ענישה.^[3]

ברשות הפלסטינית צבועות המוניות הרגילות בצהוב והמוניות הגדולות (לשבעה נוסעים) בצבע חרדל. רוב המוניות משמשות כמוניות שירות. לתחבורה הציבורית ברשות הפלסטינית לוחית רישוי בצבע ירוק עם כיתוב לבן, בניגוד לרכבים פרטיים עם לוחית לבנה וכיתוב ירוק.

הרכבים המשמשים למוניות הם בדומה למוניות הישראליות לרוב מדגמי מרצדס ופולקסוואגן. מוניות רבות ברשות הן מכוניות ישנות מדגמי מרצדס ששימשו כמוניות ישראליות לפני כ-20 שנה.

המוניות בגרמניה צבועות בצבע בז'־צהבהב בהיר. על גג המכונית מוצב שלט דמוי גליל הנושא את המילה "Taxi". כלי הרכב הנפוצים המשמשים כמוניות הם מתוצרת חברת מרצדס פולקסווגן ואופל. לרוב המוניות תמסורת אוטומטית ולחלק מערכות ניווט תומכות GPS. תעריפי הנסיעה גבוהים כיוון שלרשות אזרחי המדינה עומד מערכת תחבורה ציבורית טובה ברוב עריה.

שירותי המוניות בעיר לונדון שבבריטניה ובערים סמוכות נוספות מבוססים בשנות האלפיים על שני סוגי מוניות: המוניות השחורות המפורסמות (האוסטין FX4), ומוניות הקרויות "מיני־קאב" אשר אינן רשאיות לאסוף נוסעים מהרחוב, אלא מוזמנות טלפונית בלבד על ידי הנוסע. לשני סוגי המוניות מרכזי שילוח, אולם רק המוניות השחורות יכולות לאסוף נוסעים מהרחוב.

המוניות השחורות מפורסמות בהיותן כלי רכב המיוצרים באופן ייחודי למטרה זו^[4], וכן בשל הדרישה לסיים קורס הכשרה המקיף ("The Knowledge") לצורך קבלת רישוי מתאים. דרישה זאת הביאה לכך שאצל מרבית נהגי המוניות השחורות, אזור ההיפוקמפוס במוח, האחראי, בין השאר, על הזיכרון והניווט, מפותח במיוחד.

המונית הלונדונית יובא לישראל מספר פעמים, מאחר שהיא מתאימה להסעת נכה עם כיסא גלגלים^[5], אך היבוא נפסק לאחר זמן קצר^[6].

בארצות הברית מבחינים בין שני סוגי מוניות: מוניות מאספות (medallion cabs) ומוניות תקניות (livery cabs). למוניות המאספות יש היתר לאסוף נוסעים מהרחוב, ולמכוניות לייברי יש היתר להיענות לקריאות טלפוניות או לסדר איסוף מראש בלבד.

נהגי מוניות מכירים בדרך כלל את הרחובות והמקומות החשובים ברמת היכרות גבוהה. בשנים האחרונות הפך השימוש במחשבי ניווט מבוססי GPS לנפוץ במוניות רבות במדינות המפותחות. מערכת זו מכילה מפה ממוחשבת ומסתייעת בלוויין לקביעת מיקום כלי הרכב, כך שהיא מסוגלת לנווט ולהוביל את הנהג גם למקומות שאינם מוכרים לו.

מרבית המוניות מצוידות במכשיר קשר אשר באמצעותו מתקיים קשר רצוף עם מרכזי השליחה המעבירים לנהגי המוניות את מיקומו של הלקוח הבא. לעיתים נעזרים נהגי המוניות במרכזי השליחה בהתמצאות באזורים או רחובות לא מוכרים. בחלק מהמוניות יש מערכת שליטה ובקרה ממוחשבת, שבאמצעותה מרכז השליחה יכול לדעת את מיקומה המדויק של המוניות ואת הסטטוס שלה, דבר החוסך דיבור מיותר במכשירי הקשר.

דמי הנסיעה עבור נסיעה במונית הם בדרך כלל יקרים יותר מצורת נסיעה אחרות (כמו האוטובוס ורכבת). מחיר הנסיעה מתחיל ממחיר מסוים לפי המונה, בישראל למשל, מעל שלושה נוסעים, מזוודה, ויציאה משדה התעופה גובים מספר שקלים נוספים. שאר דמי הנסיעה נקבעים בדרך כלל על פי זמן המתנה ומרחק אשר מחושבים באמצעות המונה^[7]. ישנם מצבים שבו יעדיף הנהג או הנוסע לשלם דמי נסיעה קבועים, במקום שימוש במונה, אך הדבר אסור לפי החוק ומהווה השתמטות ממס^[8].

במונית שירות, דמי הנסיעה קבועים למרחק של שישה קילומטר, עם תוספת עבור כל קילומטר נוסף. במונית שירות בנסיעה בין ערים שונות יש מחירון קבוע^[9].

במהלך 2019 נכנסה לתוקף רפורמה בתעריפי המוניות המיוחדות שבה הועלו תעריפי הנסיעה העירוניים והופחתו תעריפים בינעירוניים^[10], בנוסף מוניות שירות החלו לעבור לתשלום ברב-קו^[11].

• גט טקסי
• אובר (Uber)

• ההיבט הלשוני:   אילון גלעד, מתי נעלמה הטקסי לטובת המוֹנִית?, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2015
• ההיבט הלשוני: מונית-או-טקסי, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏12 באוגוסט 2018
• מונית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)