כורדיסטן

בעת העתיקה שכנו באזור קבוצות אתניות שונות ביניהם הגותים, החורים, המנאי, הפרסואים והארמנים.

ממלכת קורדואן התבססה באזור עקב התרופפות שלטון האימפריה הסלווקית שהייתה בתהליכי שקיעה והתפוררות. הממלכה הייתה ממוקמת דרום דרום-מזרחית לאגם ואן בין פרס למסופוטמיה ושלטה בצפון מסופוטמיה ודרום מזרח אנטוליה בין השנים 189 לפנה"ס-384 לספירה. בשנת 66 לספירה הפכה קורדואן למדינת חסות של רומא והמשיכה להיות בעלת בריתה עד 384 לספירה. חלק מההיסטוריונים מוצאים זיקה בין השם קורדואן לכורדים ולכורדיסטן המודרנית.

אחת מהעדויות המוקדמות לאזכור המונח "כורדים" מופיעה במסמך סורי-נוצרי משלהי העת העתיקה. מסמך זה מתאר את קורותיהם של מספר קדושים נוצרים במזרח התיכון וביניהן אבדישו. כאשר המרזבאן (מפקד צבאי) הפרסי שואל את מאר אבדישו למקום הולדתו, הוא משיב שלדברי הוריו הם היו במקור מהאזה, כפר באזור מסופוטמיה, אך הם נאלצו להגר משם בלחץ הפגאנים והתיישבו בתמאנון שלפי אבדישו שכנה ב"ארצם של הכורדים".

תמאנון שוכנת צ��ונית בסמיכות לגבול המודרני העיראקי-טורקי, בעוד שהאזה ממקומת 12 ק"מ דרום מערבית לאירביל המודרנית (אזור המחוז האוטונומי של הכורדים בצפון עיראק). במקום אחר באותו מסמך אזור הנהר חבור המקראי מזוהה גם כן כארץ הכורדים.

בשנת 640 הגיע לאזור ג'אבאן אל-כורדי והחל בהפצת האסלאם.

במאות ה-10–11 התבססו באזור מספר ישויות מדיניות כורדיות: בצפון – שאהדיד (951–1174) (מזרח טרנסאוקסניה בין הנהרות קור ואראקס), ראוואדיד (955–1221) (מרכזה בטיבריז ושלטה על כל אזרבייג'ן), במזרח חסנוויהיד (959–1015) (בזגרוס בין שאהריזור וחוזיסטאן), ואנאזיד (990–1116) (מרכזה בהולואן) ובמערב – מרוואניד (ממוקמת דרומית לדיאבקיר וצפונית לג'זירה).

כורדיסטן בימי הביניים הייתה אוסף של מדינות עצמאיות ועצמאיות למחצה שכונו אמירויות והיו תחת השפעה פוליטית ודתית של פרס וח'ליפות בגדאד. ההיסטוריה המקיפה של מדינות אלה ויחסיהן עם שכנותיהם מתוארת בשאראפנמה, טקסט שהועלה על כתב ב-1597 על ידי הנסיך שאראף א-דין ביטליסי. ובו מתוארת ההיסטוריה של האמירויות: באבאן, סוראן, בדינאן וג'רמיאו (בעיראק של היום); בקראן, בוטאן ובדליס (בטורקיה) ומוקריאן וארדאלאן באיראן.

האזכור המוקדם ביותר בימי הביניים של המונח כורדיסטן מופיע בטקסט ארמני מהמאה ה-12 שנכתב על ידי מתאוס אורהייסי. הוא מתאר קרב שהתרחש בשנת 1062 ליד אמיד וסיברק ומאזכר את השם "כורדיסטן" כמקום בו נערך הקרב. אזכור מאוחר יותר של השם מופיעה בטקסט ארמני של תפילות משנת 1200 ובטקסט נוזהאת-אל-קולוב שנכתב על ידי חמדואללה מוצאפי בשנת 1340.

במאות ה-16–17 חולקו אזורי המחיה של הכורדים בין האימפריות הספווית (אירנית) והעות'ומנית. האירועים המשמעותי שהתרחשו היו קרב חאלדיראן בשנת 1514 והסכם זוהאב שאשררה רשמית את החלוקה של כורדיסטן בין האימפריות השונות - דבר שהוביל למעשה לאובדן העצמאות הכורדית.

בטרם מלחמת העולם הראשונה רוב הכורדים חיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית, יצרו מדינות ההסכמה מספר מדינות בתחומיה לשעבר של האימפריה, ובמקור לפי הסכם סוור כורדיסטן יחד עם ארמניה תוכננה להיות אחת מהן.

ההשתלטות מחדש על אזורים שונים על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק ונושאים דוחקים אחרים גרמו למדינות ההסכמה לקבל את הסכם לוזאן שבו ניתן האזור לטורקיה והותיר את הכורדים ללא שלטון עצמאי. אזורים כורדיים אחרים הוקצו למדינות החדשות כמו עיראק וסוריה, תחת שני ההסכמים. גבולות אלו שורטטו עם יותר התייחסות לחלוקת משאבי הנפט, השפעה שבין הכוחות הקולוניאליים ולכדאיות מנהיגים ערביים תומכי בעלות הברית מאשר לתפוצה אתנית. טורקיה דרשה את צפון עיראק אך בעלות הברית היו יותר מודאגות בענייני נפט מאשר בענייני יציבות (אחת הסיבות העיקריות לעימותים באפריקה ובמזרח התיכון).

אחרי מלחמת העולם הראשונה עשו הכורדים מספר ניסיונות להקים מדינה עצמאית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר.

בין השנים 1919–1922 עשו הכורדים בצפון עיראק (שהייתה בשליטה בריטית) מספר ניסיונות להכריז על עצמאות אך הם דוכאו על ידי הבריטים. בספטמבר 1922 מונה שייח' מחמוד ברזאני למושל מחוז כורדיסטן העיראקית, כתגובת נגד לחדירת הטורקים לאזור. באראזני התקומם נגד הבריטים והכריז על עצמו כמלך על ממלכת כורדיסטן.

ממלכת כורדיסטן החזיקה מעמד בין השנים 1922–1924 אך לבסוף הובסה על ידי הבריטים ופסקה להתקיים. בדיכוי המרידה נעשה שימוש נרחב בחיל האוויר הבריטי המלכותי וביולי 1924 החזירו הבריטים לידיהם את השליטה באזור.

במהלך שנות ה-20 וה-30 התרחשו מספר מרידות בהיקף נרחב בכורדיסטן הטורקית שבעקבותיהם הושם האזור תחת משטר צבאי ומספר גדול של תושבים כורדים נעקרו ממקומם. הממשלה הטורקית עודדה מתיישבים אלבנים ואשורים להתיישב באזור על מנת לשנות את המאזן הדמוגרפי לרעת הכורדים. צעדים אלה הובילו לחוסר אמון ולקונפליקט מתמשך בין הכורדים לממשלה הטורקית.

בשנת 1927 פרצה מרידה כורדית במזרח טורקיה בעקבותיה הכריזו המורדים על הקמת הרפובליקה של אררט. הרפובליקה נשלטה על ידי ועדה מרכזית בה היו חברים כורדים וארמנים. בספטמבר 1930 פלש לאזור הצבא הטורקי ודיכא את המרידה הרפובליקה פורקה והפסיקה להתקיים. בראשית 1937 פרץ מרד סייד ריזא והחל מאפריל 1937 ועד 1938 המרד דוכא באירועים שכונו טבח דרסים.

ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה, הוכרז על הקמתה של הרפובליקה של מהאבאד בצפון מערב איראן שהייתה תחת כיבוש סובייטי. הסובייטים גיבו את המהלך ואף סיפקו לרפובליקה סיוע צבאי, אולם בשנת 1946 בעקבות לחצן של בעלות הברית נסוגו הסובייטים מאיראן. הרפובליקה שנותרה מבודדת וללא תמיכה בינלאומית נכנעה לאיראנים שפלשו לתוכה וב-15 בדצמבר 1946 חדלה להתקיים. למרות חיסול כמעט מוחלט של תנועה כורדית לאומית באיראן בשנת 1946, מספר מרידות כורדיות פרצו באיראן שלאחר מכן, הגדולה בשנת 1979. גם כיום "המפלגת לחיים חופשיים בכורדיסטן" מנהלת מאבק אלים במערב המדינה.

מאז מחולקים הכורדים בין מספר מדינות שונות, שבכל אחת מהן הם מיעוט. כורדים רבים לחמו למען עצמאות או אוטונומיה, לעיתים קרובות בכוח הזרוע. אך לא הייתה כל תמיכה מצד הממשלות האזוריות או מכוחות חיצוניים לשינויים בגבולות האזוריים. במערב אירופה קיימת גולה גדולה למדי של כורדים, חלקם מזדהים עם הדיכוי הלאומי הכורדי. רוב הממשלות במזרח התיכון אסרו על פעילות כורדית לאומית גלויה.

בטורקיה, איראן וסוריה ישנן קבוצות גרילה כורדיות, שידועות בתרבות הכורדית כ"פשמרגה", לחמו למען מדינה כורדית עצמאית. בצפון עיראק, פשמרגה לחמו נגד הממשלה העיראקית לפני ובמהלך מלחמת עיראק וכעת מפקחים על האזור הכורדי האוטונומי שם. ארגון גרילה נוסף, "מפלגת הפועלים של כורדיסטן" (PKK), נלחם בטורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. ב-21 באוקטובר 2011 הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק,^[1] בד בבד עם ההודעה של ברק אובמה נשיא ארצות הברית על השלמת הוצאת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף 2011. במהלך פלישה של צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ-50 מורדים כורדים.

הכורדים בעיראק הצליחו להרחיב שטח שליטתם בעקבות ניצחונות נגד ארגון דאעש בסוריה ובעיראק. כך הוקמה אוטונומיה בכורדיסטן הסורית. בספטמבר 2017 קיימו הכורדים בכורדיסטן העיראקית משאל עם שאישר את רצון התושבים בעצמאות מדינית. לפי התוצאות הרשמיות שפורסמו ב-26 בספטמבר 2017, 92% מהמצביעים השיבו "כן" לשאלה האם הם מסכימים לעצמאות המחוז. כתגובה לתוצאות אלו הודיעה ממשלת בגדאד על השהיית כל הטיסות מהמחוז ואליו, כל הטיסות לאירביל בירת המחוז וכן לעיר סולימאניה נעצרו. לאחר החתימה, חזרה למעשה כורדיסטן העיראקית לגבולות שלפני 2014.

ב-7 באוקטובר 2019 הודיע הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על נסיגת הכוחות האמריקאים מצפון סוריה^[2] מיד לאחר מכן הודיע נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן על מבצע "מעיין השלום" לצורך מחיקת השאיפה הכורדית לעצמאות. לחלק מהפרשנים הסיבה הייתה "נשיא טורקיה מצא דרך נוחה לבסס את מעמדו כשריף האזורי ולהסיט את תשומת הלב הטורקית מהצרות הכלכליות"^[3] כעין מה שעשה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בפלישה וסיפוח חצי האי קרים.

ב-9 באוקטובר הודיעה טורקיה על כניסה קרקעית לצפון כורדיסטן לצורך יצירת חבל ביטחון לאורך הגבול מיד לאחר מכן הודיע הנשיא האמריקני שבאם טורקיה לא תפסיק את הלחימה יוטלו סנקציות כלכליות קשות על טורקיה. לאחר 7 ימי לחימה בהם צבא טורקיה כבש רק את העיר תל אבייד וכפרים נוספים בינתיים הכורדים חתמו על הסכם עם צבא סוריה, שהם נכנסו מידית לחבל הצפוני לעצור את צבא טורקיה^[4] למחרת נחתם הפסקת אש בין טורקיה לכורדים בתיווך ארצות הברית באנקרה^[5]על פי מקורות זרים טורקיה המשיכה בלחימה על אף הפסקת האש^[6].

ב-17 באוקטובר נחתם סופית הסכם על הפסקת אש^[7]

ראה: המנון כורדיסטן

ראה: דגל כורדיסטן

  ערך מורחב – כורדיסטן הטורקית

כורדיסטן הטורקית או צפון כורדיסטן (בכורדית Bakurê Kurdistanê) הוא אזור גאו-תרבותי הממוקם בטורקיה. לאחר הסכם סוור (במהלכו חולקה האימפריה העות'מאנית) לא הייתה חזקה על המדינה הכורדית העצמאית והיא נשארה תחת שליטה טורקית. הנשיא הראשון של הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אטאטורק, דיבר לעיתים על "השיתוף פעולה הטורקו-כורדי" במהלך שנות העימות הלאומי כאשר הממשלה באנקרה שלחה צוותים של מדריכים שאימנו מורדים כורדים, כדי שאלה ילחמו מאוחר יותר בחיילים בריטים תחת הסיסמה "ממלכת כורדיסטן". אולם לאחר שני עשורים, המיליטנטים הכורדים כמו ה-PKK המשיכו לדרוש עצמאות בדרכים אלימות והמאבק לעצמאות מטורקיה המודרנית הביא למותם של למעלה מ-30 אלף איש.

  ערך מורחב – כורדיסטן האיראנית

כורדיסטן האיראנית - המכונה בשפה הכורדית Rojhilatê Kurdistanê, הוא החלק המזרחי של כורדיסטן. בשנת 1946 הוקמה הישות הכורדית הסובייטית בתוך איראן, שלא האריכה ימים, לאחר שהופלה על ידי השלטונות באיראן וכאשר הכוחות הסובייטים גורשו ממנה. לפי חוקת הרפובליקה האיסלאמית של איראן, כל המיעוטים רשאים לדבר בשפה שלהם וללמד את שפתם בבתי הספר. באיראן קיים מגוון ספרים בשפה הכורדית ומספר עיתונים כורדים, כמו כן ישנו מחוז שלם בשם "כורדיסטן".

  ערך מורחב – כורדיסטן העיראקית

דרום כורדיסטן, חבל כורדי אוטונומי ��עיראק. כורדיסטן העיראקית משתרעת על פני צפון עיראק, ולכן לעיתים גם מכונה צפון עיראק בידי הממשל העיראקי הפדרלי או דרום כורדיסטן (Başûrê Kurdistanê) בידי תושביו הכורדים. שטחו של החבל 40,643 קמ"ר, והוא כולל שלשה מחוזות עיראקיים - מחוז סולימאניה, מחוז ארביל (האולר) ומחוז דוהוק; כמו כן, הממשל הכורדי האוטונומי למעשה שולט על חלקים של מחוזות כירכוכ, סלאח א-דין ונינוה - שליטה שלא מוכרת על ידי השלטון הפדרלי העיראקי בבגדד. רוב תושביה של כורדיסטן העיראקית הם כורדים (לרב מוסלמים מהזרם הסוני), וישנם מיעוטים אתנו-דתיים משמעותיים של אשורים נוצרים, ערבים מוסלמים (לרב סונים), טורקמנים (שיעים), יזידים, שבאקים, מנדעים ירשנים ועדות נוספות. בלית מפקד תושבים רשמי, מספר התושבים בחבל הכורדי נאמד בין 6.2 ל-6.5 מיליון תושבים, אם כי מספר זה עלה משמעותית מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה - עם הגעתם של מעל 200 אלף פליטים (רובם כורדים), ועם השתלטות המיליציה הכורדית על אזור כירכוכ, אשר הוסיפה אוכלוסיות נוספות לאזור הכורדי.

  ערך מורחב – כורדיסטן הסורית

כורדיסטן הסורית, המכונה גם כורדיסטן המערבית או רוז'אבה (בכורדית: Rojavayê Kurdistanê) היא חבל כורדי בסוריה, שהכריז אוטונומיה חד-צדדית בשנת 2013, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.^[8] הארגון הפוליטי העיקרי שהוביל את המהלכך של הכרזת אוטונומיה וכינון שלטון כורדי עצמאי הוא המפלגה הדמוקרטית המאוחדת (PYD) בראשותם של סאלח מוסלים מוחמד ויושבת-הראש השותפה אסיה עבדאללה. החבל האוטונומי מוכר בידי כורדיסטן העיראקית ובמידה חלקית בידי משטר אסד, שרואה בו אמצעי חצי-רשמי למאבק נגד דאעש ומקיים עמו הבנות הפסקת אש. טורקיה היא מתנגדת נחרצת לקיום האוטונומיה הכורדית בסוריה עקב הקשר הלא רשמי בין המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן שנלחמה שנים רבות מול טורקיה, ואילו מדינות ערב שתומכות באופוזיציה הסורית מסתייגות מהאוטונומיה הכורדית עקב חשש מבדלנות וקשריה העקיפים עם המשטר של אסד. במרץ 2016, עם התגברות הקרבות בסוריה, הכריזה רוז'אבה על ייסוד פדרציה עצמאית והתנתקות מסוריה, אך עדיין לא ברור, מה יעלה בגורל הכרזה זו. קודם להכרזת הפדרציה הכורדית, הוכרזה בשנת 2004 ממשלה גולה לכורדיסטן הסורית אשר מקום מושבה בלונדון.

כורדיסטן ידועה בשפע המים והנהרות הרבים שזורמים בהרים, אשר תורמים לאדמה פורייה מאוד, מים שופעים, טבע ציורי. הטבע ההררי בכורדיסטן, ההבדל בין הטמפרטורות בחלקים השונים, והעושר במים, הופכים את כורדיסטן לארץ של חקלאות ותיירות. בהרי כורדיסטן ירידות שלגים מרובות. המשקעים נעים בין 350 ל-600 מילימטרים בשנה במישור, ובין 700 ל-3,000 מילימטרים לשנה במישורים הגבוהים שבהרים.

רוב הכורדים הם מוסלמים, אולם חיו עמם גם בני מיעוטים של דתות אחרות (כמו היהודים) בחבל הארץ שבו שכנו. ישנם גם הכורדים היזידים

  ערך מורחב – יהדות כורדיסטן

הקהילה הוקמה ככל הנראה בימי גלות בבל ובימי עזרא הסופר. מרבית הקהילה היהודית בכורדיסטן ישבה באזור עיראק ואיראן של היום ופחות באזור טורקיה וארמניה.

כבר בשלהי המאה התשע-עשרה, בתקופה העות'מאנית, עלו חלק מיהודי כורדיסטן לארץ ורבים אחרים, הגיעו בתקופת העלייה הש��ישית. לאחר הקמת מדינת ישראל, עלו לישראל מרבית הנותרים, במסגרת מבצע עזרא ונחמיה וחלקהּ היגר, למדינות אחרות.

בישראל חיים היום 120,000 יהודים כורדים. מיעוט של כורדים מוסלמים היגרו לישראל אחרי מלחמת המפרץ, רובם חזרו בהמשך להתגורר בכורדיסטן בחבל האוטונומי דרום כורדיסטן.

הקהילה הכורדית בישראל שומרת על קשרים עם הכורדים בחבל כורדיסטן.

בראשית שנות ה-2000 קמה בישראל קבוצת פעילים פרו כורדים, הנושאת את דגל כורדיסטן. בראש הקבוצה עומדת הפעילה הכורדית ישראלית עמנואלה סייאר ברזאני Emanuela Siyar Barzani, שהחלה להפיץ מודעות והכרה בעם הכורדי, בזמנים שמתבקשים מקהילות כורדיות בעולם הקבוצה הפרו כורדית ישראלית יוצאת להפגנות תמיכה בעם הכורדי ועצמאות עבור כורדיסטן

• כורדים

• חזבאללה (טורקיה)
• PKK
• מלחמת עיראק
• יהדות כורדיסטן
• הממשלה האזורית של כורדיסטן - KRG

• סדרת כתבות על כורדיסטן, אתר ynet
• מאמר על עתידם של הכורדים במזרח התיכון (באנגלית)
• מייקל ג` טוטן, ללא חברים, מלבד ההרים(הקישור אינו פעיל), תכלת 30
• ארגון יוצאי כורדיסתאן בישראל
• נתי רכט, כורדים, אתר מט"ח
• ג'קי חוגי, טורקיה: חבר הפרלמנט דיבר בכורדית - וייתבע, באתר nrg‏, 25 בפברואר 2009
• אזור כורדיסטן האוטונומי – סיפור הצלחה או כישלון?(הקישור אינו פעיל), באתר "זווית אחרת"
• כורדיסטן החופשית - הסוף?, באתר "סיקור ממוקד"
• טל, "השאיפה לכורדיסטן עצמאית", הוצאת מערכות, גיליון 474 - 475
• מידע על כורדיסטן בקטלוג הספרייה הלאומית
•   כורדיסטאן, דף שער בספרייה הלאומית