חלוצה

הכתובת הנבטית הקדומה ביותר שהתגלתה בארץ ישראל והמתוארכת לשנת 168 לפנה"ס ציינה כי חלוצה היא "המקום אשר עשה נתירו, בימי חייו של חרתת מלך הנבטים". גם קלאודיוס פתולמאיס מהמאה ה-2 הזכיר את העיר כ"אחד מיישובי אדום שממערב לנהר הירדן" (פתולמאיס, גאוגרפיה, 5, 16, 10), ובמפת פויטינגר היא מופיעה במרחק של 71 מיל רומי מירושלים ו-24 מיל רומי מעבדת. במפת מידבא מופיע ציור של חלוצה עם מגדלי שמירה ומבנים הנושאים גגות אדומים, ככל הנראה כנסיות. שני מכתבים של ליבנוס מאנטיוכיה מאזכרים את העיר בשנים 356 ו-359 ועומדים על מעמדה כבירה אזורית.

בימי הביניים, במאה ה-4, ביקר הילריון הקדוש בחלוצה, ומצא בה מקדש המוקדש לונוס. הוא ניצר חלק מתושביה, אך כתובות יווניות רשמיות מהשנים 454 ו-455 אשר נמצאו בתיאטרון בעיר אינן נושאות סמלים נוצריים. מאידך ידוע כי בישופים מהעיר בעלי שמות נבטים-ערבים השתתפו בוועידת אפסוס בשנת 431 ובועידת כלקדון בשנת 451. תעודה של הנוסע אנטונינוס מפיאצ'נצה הזכירה את ביקורו בחלוצה באמצע המאה ה-6, ובה ציין כי בעיר, אותה כינה "אלואה", יושב בישוף והיא ממוקמת "בתחילת המדבר המשתרע עד סיני". חלוצה נזכרה בחלק ממגילות הפפירוס שהתגלו בניצנה, ובמיוחד במגילות הצבאיות שנכתבו במהלך המאה ה-6. מגילות אלה ומגילה נוספת משנת 605 מכתירות את חלוצה כבירת האזור אליו השתייכה ניצנה. עוד נזכרה חלוצה במגילה מאמצע המאה ה-6, המונה את שיעורי מיסי ההגנה שהוטלו עליה ועל הערים הסמוכות, וכן במגילות מאוחרות יותר שנכתבו בין השנים 674 ו-689, היינו לאחר הכיבוש הערבי, והמציינות כי העיר נותרה בירת מחוז בנפת עזה.

אף על פי שנוסעים רבים פקדו את חלוצה במאה ה-19, כמעט שלא מסרו מידע אודותיה, כנראה בגלל הרושם כי לא נותר כמעט דבר מן העיר עקב שוד אבניה שנלקחו לבניית עזה. בתקופת המנדט הבריטי קם במקום כפר ערבי קטן ששימר בשמו (אלחלצה) את שמה של העיר הקדומה, וגם בתיו נבנו מאבניה של חלוצה. הארכאולוגים צ'ארלס לנרד וולי, ותומאס אדוארד לורנס (שנודע בכינויו לורנס איש ערב) סקרו את חלוצה בשנת 1915 וציינו במפתם חומה המקיפה אותה. המחקרים המודרניים בעיר נערכו בשנת 1973 על ידי אברהם נגב ושוב בשנים 1979–1980 על ידי משלחת מאוניברסיטת בן-גוריון. חפירות נוספות מטעם אוניברסיטת בן-גוריון, התנהלו בשנים 1997, 2000, בראשותם של הארכאולוגים חיים גולדפוס ופטר פביאן. בשנים אלו נחפרו הכנסייה המזרחית, התיאטרון ובית מלאכה לקרמיקה.

צורתה של העיר היא כשל אליפסה והיא גובלת בנחל בשור המקיף אותה ממערב ובנחל אטדים שממזרח לה. בניגוד לעדותו של תומאס אדוארד לורנס לא נתגלו ראיות לקיומה של חומה בעיר, והגנתה נעשתה ממגדלים שאחד מהם נישא לגובה של יותר מ-8 מטר. כתובות הלנסיטיות נמצאו בעיקר בחלקה הצפון-מערבי של העיר, שבו התמקד היישוב גם בתקופה הביזנטית, בעוד שהעיר הנבטית התרכזה בחלקו המזרחי והדרום-מזרחי של האתר. באתר נמצאו מספר בארות, ורשת של מאגרי מים מלבניים, האחד מהם באורך של 10 מטר וברוחב של 5 מטר, סיפקה מים למערבה של העיר. צינורות העשויים מחרס ומאדמה סיפקו מים לבית מרחץ ולבתים פרטיים. שרידיהן של שתי כנסיות גדולות התגלו בצידה המזרחי ובצידה המערבי של העיר, ונראה כי הראשונה ניצבה במקום בו שכן מקדש נבטי קדום. במזרח העיר התגלו חורבותיהם של בניין גדול ששימש, אולי, כמקדש, תיאטרון בקוטר של 35 מטר, מאוזוליאום ורובע מגורים. דרומית לעיר התגלו בית מלאכה שעסק בקדרות ומבנה שייתכן ושימש כאצטדיון, ומצפון לה התגלו היפודרום ובתי קברות מהתקופה הנבטית והתקופה הרומית המאוחרת.

  ערך מורחב – משלט חלוצה

בנובמבר 1947 הוקמה בקרבת מקום היאחזות חלוצה על ידי הכשרת הפלמ"ח. הנקודה שהייתה תחת מצור תקופה ארוכה הוחזקה עד סוף מלחמת העצמאות ואז עברו חבריה סמוך לביר עסלוג' והקימו את קיבוץ משאבים, כיום משאבי שדה.

• גן לאומי חלוצה, באתר Inature.info
• ענת אביטל, חלוצה ורחובות בנגב: ערים נבטיות על דרך הבשמים בנגב
•   משה גלעד, חלוצה, שנמנית עם אתרי המורשת של אונסק"ו, נטושה לגמרי, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2020