זקנה

אדם זקן הוא אדם שמיצה את הרוב הגדול של תוחלת חייו. על כן הגדרת הזקנה בכל חברה תלויה בתוחלת החיים בה ובמידה בה רואה החברה רוב גדול של תוחלת זו. על פי רוב, אדם ייחשב לזקן רק אם מקובל בחברה כי לאנשים בגילו יהיו כבר נכדים או נינים.

הגדרת תחילתו גיל הזקנה שונה בתרבויות שונות ואינה אחידה. ישנן תרבויות השמות דגש על הופעת סימני הזקנה הפיזיים כדוגמת שיער שיבהכמדד לתחילת גיל זקנה. ישנן תרבויות אחרות בהן נובעת ההגדרה ממעמד חברתי ומשפחתי, והאדם מוגדר זקן כאשר ילדיו בגרו והחלו בחיים עצמאיים כבוגרים. ואילו בתרבויות אחרות מהווה הזקנה שלב חברתי הנרכש בלימוד וידע ואינו מקביל בהכרח לגיל הכרונולוגי.

בעולם המערבי נחשבת הזקנה כשלב אינדיבידואלי ודיפרנציאלי השונה מהותית מאדם לאדם, שהגדרתו גמישה ולא דיכוטומית; וזאת בניגוד לשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות האדם. עם זאת, מבחינים כיום הגרונטולוגים בין שלושה שלבים בזקנה, שלמרות השוני הרב ניתן לעיתים קרובות להכליל לגביהם:

• זקנה צעירה – מגיל 65 עד 75, בקירוב.
• זקנה אמצעית – מגיל 75 עד 85, בקירוב.
• זקנה מופלגת – מגיל 85 בקירוב, ומעלה.

בפרמטרים מסוימים בעולם המערבי מחשיבים גיל זקנה החל מגיל 78 שנים ועוד 8 חודשים ומעלה.

במדינת ישראל יש הגדרה פורמלית לאדם זקן והיא אזרח ותיק. לפי החוק, המעניק זכויות אחדות לאזרחים ותיקים, אזרח ותיק הוא אזרח שהגיע לגיל הפרישה (64 שנים לאישה, 67 שנים לגבר).

לקראת שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, ההתקדמות בנושאי תזונה ובריאות האריכה את תקופת הבריאות הטובה, כמו גם את תוחלת החיים.

מחקר הראה כי התפיסה המקובלת לגבי הגיל שבו אדם נתפס כזקן משתנה עם הזמן והגיל הזה עולה בין דור לדור^[1][2]. התפיסה העצמית של זקנה משתנה באופן דומה^[1][2].

בדרך כלל, הקשיש אינו ממשיך בעבודתו הקודמת ופורש לגמלאות. עם זאת, ישנם קשישים, בין השאר עצמאיים, בעלי מקצועות חופשיים ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה הנוהגים להמשיך בעבודתם, כל עוד הם מוצאים עניין בעבודה. המוסד לביטוח לאומי והקופות לביטוח פנסיוני מעודדות זאת. ולכן כאשר האזרח אינו מודיע על יציאה לגמלאות הוא זוכה לקבל גמלה מוגדלת בעת פרישתו.

לשם קבלת הכנסה שוטפת בעת זקנה, לאחר הפרישה מעבודה, מקובלים המסלולים הבאים:

• קצבת זקנה – שהיא מענפי הביטוח החשובים ביותר במערכת הביטוח הסו��יאלי. זהו הסדר רחב, שנהנים ממנו מרבית התושבים שהגיעו לגיל זקנה. בישראל משלם המוסד לביטוח לאומי קצבת זקנה למי שמתקיימים בו התנאים המזכים. סכום הקצבה הבסיסי הוא קבוע, והגמלאי זכאי ל"תוספת ותק (ביטוח)" אם היה מבוטח יותר מ–10 שנים לפני יום זכאותו לקצבת זקנה. כמו כן, משולמת תוספת השלמת הכנסה לקצבת הזקנה אם אין לקשיש הכנסות^[3].
• תוכניות לביטוח פנסיוני, שההצטרפות אליהן היא על בסיס אישי או במסגרת מקום העבודה, ומבטיחות, בין השאר, תשלום פנסיה חודשית מיום הגעתו של העמית לגיל זקנה ועד למותו. התוכניות כוללות תשלום חלקי של הקצבה לבת-הזוג, בתנאי שחיי עם בן הזוג תקופה נתונה. בתחילת 2008 הונהגה בישראל חובת מתן ביטוח פנסיוני לכל עובד.
• חסכונות שנצברו בקופת גמל.

קיימת מגמה כללית המביאה לכך שהאזרח יעבוד פחות שנים מימי חייו, וגם עבודתו לא תהיה מאורגנת וכך קטנות הפרשות של העובדים לקופת הפנסיה. מצבם הנוכחי של קרנות הפנסיה באירופה אינו טוב והן מצויות בגרעון אקטוארי ניכר. גם בישראל נקלעו רבות מקרנות הפנסיה הוותיקות למשבר אקטוארי, שחייב התערבות ממשלתית למניעת קריסתן.

אחת הסוגיות החשובות בהכנה לפרישה היא אמידת הסכומים שעשוי לקבל הגמלאי לידיו בעת פרישתו מהעבודה. במקרים רבים, הסכום הדרוש לקיום, ברמה שהייתה מקובלת בעבר, אינו פחות מהסכום שעמד לרשותו בעת היותו בגיל העבודה. וזאת מסיבות אחדות:

• הצורך בטיפול רפואי גדל בעת זקנה, ובמצבים קיצוניים מאבד האדם את היכולת לדאוג לצורכי היומיום שלו. לסיוע במצבים כאלה קיים ביטוח סיעוד, אשר, בדומה לביטוח זקנה, ניתן במסגרת הביטוח הלאומי ובמסגרת תוכניות ביטוח פרטיות.
• הסיוע לבני המשפחה.

הזקנה היא מצב של אובדנים רבים. הזמן הקצר יחסית, שבו מתרחשים האובדנים, וריבוים, מקשה על ההתמודדות ומהווה גורם לחץ משמעותי.

בין האובדנים הקיימים בזקנה ניתן למנות: ^[4]

• אובדנים חברתיים:
  • אובדן הזהות התעסוקתית, עם סיום העבודה והפרישה לגמלאות. אובדן זהות זה כולל בתוכו פרידה מהסטטוס המוכר ומהגדרת הזהות המקצועית, שהיא משמעותית בחיי האדם.
  • אובדן כלכלי, המגיע בצמידות לפרישה מהעבודה ומהקטנה, לעיתים משמעותית, של ההכנסות. זאת במקביל לעלייה הדרגתית אך משמעותית בהוצאות בריאותיות ואחרות.
  • בידוד
    • ירידה במספר החברים בני הגיל, עקב מצבי מוות, מחלה ולקות אצלם, מצב שיכול להתגבר לרעה, ככל שחולפות השנים. לעיתים גם התרחקות של בני המשפחה, העסוקים בעניינם.
    • הסביבה הפיזית הולכת ונעשית פחות נגישה בשל הירידה בכושר הגופני והאדם המזדקן אינו יכול להגיע למקומות אליהם נהג להגיע. בהדרגה הוא מתקשה גם לצאת מהבית בכלל, ולפעמים אפילו להגיע לחלקים שונים של מקום מגוריו שלו (כמו אם הוא/היא לא מסוגל לעלות לקומה השנייה של ביתו או לרדת מרתף).
    • לפעמים יכול להיות שיתקשה להתעדכן בחידושים שבאמצעי התקשורת ואולי בהתחלה גם יתקשה להסתגל לאמצעים שהיו שונים, וכנראה גם פרימיטיביים יותר, או לא קיימים, כשהיה צעיר (טלפונים ניידים, אינטרנט וכדומה).
    • ירידה ביכולות הראייה, הריכוז והזיכרון מונעים קריאת ספרים ועיתונים וצפייה בטלוויזיה.
• אובדנים בריאותיים:
  • אובדן מצב בריאותי. ירידה במצב הבריאות השוטף. דהיינו, תדירות גבוהה והולכת של שינויים דינמיים כושר הגופני. למשל, תדירות גבוהה של מחלות זיהומיות ופציעות.
  • אובדן כושר גופני, המצב הקבוע של היכולות הגופניות הולך ויורד והולכות ונוספות לקויות גופניות. למשל, יכולת התנועה הולכת ופוחתת בהדרגה הן בשל היחלשות השרירים והן בשל פגמים הצטברות קבועים במערכת התנועה, ולעיתים יש צורך בהליכון או במקל כדי לשמור על יציבות בהליכה.
  • אובדן דימוי גוף. בזקנה משתנה בהדרגה מראהו החיצוני של האדם, עורו כבר אינו חלק ומתוח, גבו אינו בהכרח זקוף, פניו עטויים קמטים, ועוד. דימוי הגוף, שלעיתים אינו תואם את תחושותיו הפנימיות של האדם, עשוי להתערער.
  • אובדן קוגניטיבי. קושי בזכירה ובריכוז או חרדות מאובדן כזה. לעיתים – ירידה במשכל בשל מחלות זקנה מסוימות^[5].

התמודדות פרואקטיבית (התנהגות שהאדם יוזם עוד לפני המשבר כדי למנוע אותו או להקטין את נזקיו) אצל קשישים, מבטיחה את רווחתם יותר מהתמודדות ריאקטיבית (פעולות שהאדם נוקט בתגובה לאירוע קשה). קשישים שניהלו אורח חיים יותר בריא ואכילה בריאה, והיו יותר פרואקטיביים, פעילים גופנית וקוגניטיבית (כדוגמת: מילוי תשחצים, משחקי מחשב וכו'), חיו בסביבה צמחית וצלולה (כמו בצפון ובמקומות עם פחות קרינה). בנוסף לכאלו שהנעימו את זמנם בחברת אנשים אחרים ובעיקר צעירים: דיווחו על תחושת רווחה וצלילות גבוהה הרבה יותר, בנוסף לדיווחו על תוחלת חיים גבוה הרבה יותר.

תחושת הרווחה של האדם המבוגר אינה תלויה רק באובדנים האישיים. למעשה, תחושת הרווחה של האדם מושפעת ממשאבים אישיים ומתחושת מסוגלות עצמית, שהיא סובייקטיבית, כמעט ללא קשר להיקף האובדנים ולעוצמתם. במחקרים נמצא כי אמונה של האדם בעצמו וביכולתו להתמודד עם קשיים, ותחושת שליטה, הם בין הגורמים המשמעותיים לתחושת הרווחה האישית. התמודדות עם אובדנים אלה אפשרית בעיקר כשמתכוננים אליהם מראש. כאשר אדם קונה דירה שהוא מתכנן לחיות בה את שארית חייו, עליו לוודא שהיא תהיה נגישה לאנשים המוגבלים בהרבה ממנו, הן משום שילך ויעשה מוגבל והן משום שדירה נגישה עשויה למנוע ממנו פציעות שיאיצו את תהליך איבוד היכולות שלו. לדוגמה, על האדם להתקין מבעוד מועד מעקות ומוטות אחיזה תקניים בחדר המדרגות ובחדרי השירותים והמקלחת. ציוד זה יקל עליו ככל שהכושר שלו יוגבל ויקטין את הסיכוי שלו ליפול, להיפצע ולאבד כושר במהירות. אלו שהתקינו בביתם אמצעי עזר מראש, ביררו מראש את סוגיית המגורים ובחרו מיוזמתם בפעילות בקהילה או בדיור מוגן, דיווחו על תחושת ביטחון גבוהה יותר^[6].

אריק אריקסון, הוגה תאוריית השלבים הפסיכו-חברתית, היה בין הראשונים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית שהתייחס לזקנה כאל שלב התפתחותי נוסף בחיי האדם. הוא מכנה את שלב זה בחיי האדם כשלב ה"שלמות לעומת ייאוש" ("Integrity vs. Despair").

לפי אריקסון, בשלב האחרון בחייו של האדם הזקן הוא מוצא עצמו מול משבר התפתחותי המבטא את סיכום חייו. בשלב זה, לאחר התרחקות מסוימת של הצאצאים והצטמצמות הקן המשפחתי, ולאחר פרישה מהעבודה וצימצום בסטטוס התעסוקתי והחברתי, יגיע האדם הזקן להירהור מסכם של חייו ותפקידיו. בשלב זה הוא יכול לראות את עצמו בסיפוק ובהשלמה, ולעיתים גם לחוות אכזבות וכישלונות שהתרחשו עליו בימי חייו. שלמות, לפי אריקסון, היא היכולת לראות את רצף החיים מתחילתו ועד סופו ולקבל פרספקטיבה מלאה וחיובית על שלמותו של מעגל החיים. ראיית הרצף במעגל החיים יכולה להקנות לאדם קבלה עצמית וראיית הצלחותיו והישגיו בתחושה של סיפוק. יתרה מכך, אריקסון מתייחס לשלב השלמות כאל היכולת של האדם לראות עצמו כחלק מהקולקטיב האנושי, אף מעבר למעגל החיים האישי. בראייה זו כלולה גם היכולת לראות את הבאים אחרינו כחוליה חדשה בשרשרת, חוליה שהאדם הזקן היה שותף פעיל ביצירתה. ניגודה של השלמות, לפי אריקסון, הוא בראיית החיים באופן פסימי, בתחושה של קיפאון ואיבוד משמעות לחיים.

לפי אריקסון, בשלבי התפתחות קודמים בחייו של האדם הוא רוכש ביטחון ואמון בסיסי בזולת, חוויה של מסוגלות חברתית ואינטימיות זוגית. מעבר של שלבים אלה בהצלחה יסייע לו לפתח חוכמה ובינה על מנת לראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות משמעותית בסיכום חייו. בידי האדם קיימת היכולת לבחור כיצד יעבור את שלב התפתחות זה, והאם יראה את חייו כנקודת סיכום אופטימית וחיובית, על ההספקים, החוויות שעבר, והדברים שהותיר אחריו.

לעומת השלמות מציב אריקסון את הייאוש, את הקיפאון ואיבוד משמעות החיים. החוויה העומדת במרכזם של הייאוש ושל העדר המשמעות זו ההרגשה שהחיים לא נחוו במלואם, שההזדמנויות פוספסו, ושהבחירות שנעשו היו מוטעות או שקריות. כל אלה הן שהפכו למכתיבי קצב החיים ויצרו חלל ריק ונעדר תוחלת, שסופו במוות המאיים.

גישתו של אריקסון היא אופטימית, ולפיה יכול האדם לבחור כיצד יחווה את שלב הסיום בחייו, ולראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות משמעותית מול המוות. ילדים בריאים, לפי גישתו של אריקסון, לא יפחדו מהחיים אלא יחוו אותם באופן חיובי ומלא, אם הוריהם יהיו בעלי שלמות מספקת, ובעלי יכולת שלא לחשוש מהמוות אלא לראות בסיפוק את עשייתם ותרומתם^[7][8].

זיקנה מיטבית היא מונח אשר עוסק ומתאר את התהליכים הדרושים להגיע למצב של העדר מחלות. התהליכים הם מגוונים ובנושאים רבים כגון: תזונה בריאה, פעילות גופנית אירובית ואנאירובית, שינה מיטבית, פעילות נפשית (כגון מדיטציה, טאי צאי, צי קונג), קשרים משפחתיים וחברתיים, השתתפות בפעילויות חברתיות ובפעולות פנאי רבות.

  ערך מורחב – פנאי

קיימים זקנים רבים המעדיפים שלא ללכת לדיור מוגן, אלא מעדיפים לבלות את זמנם בנופש, בבתי קפה ובמסעדות, בביקור אצל משפחה, בחדרי כושר, בבריכות, בצפייה בסרטים, בטיסות לחו"ל ועוד. לעיתים אף בחזרה לקיבוצים, תוך בילוי הזמן בחקלאות, טיפוח צמחייה, גינה, פירות וירקות. לרוב אף תוך שילוב הדבר עם לימודים ותארים נוספים ומתקדמים באוניברסיטאות. להעשרת הידע ומילוי הזמן והחלל הפנוי.

ישנם מרכזים שונים למבוגרים ברחבי הארץ הפעילים מספר פעמים בשבוע בשעות מסוימות, המנעימים את זמנם של המשתתפים בתוכניות חברה, העשרה ויצירה. בנוסף לכך שהדבר משמש גם כאתר היכרויות לאלמנים וגרושים.

לאחרונה יצאו לדרך 2 מיזמים חברתיים ביוזמה מלטה: בא-לגן - מיזם חברתי בגינה ציבורית, בו בעלות מינימלית, ותמיכת עיריית תל אביב, התהוותה קבוצת "קשישים" למפגשים יומיים בגינת דובנוב שבתל אביב, ואף לארוחות חג משותפות^[9][10]. מיזם ייחודי שני הוקם בחריש בו קבוצת קשישים שכרה בניין ועברו לגור בדירותיו יחד^[11][12].

• קצב הגידול של האוכלוסייה המבוגרת בישראל: מאז שנת 1955 גדלה אוכלוסיית המדינה פי 4.8, ואוכלוסיית בני +65 גדלה פי 11 (מ-85,200 ל-978,400 בני +65, בסוף שנת 2016); כלומר, קצב הגידול של בני+65 היה כפול מזה של האוכלוסייה הכללית^[13]. עם זאת חלקם של בני +65 בכלל האוכלוסייה (אחוז בני +65 מהאוכלוסייה – 11.3%) נמוך ממדינות מערביות אחרות (שלהן דפוסי תוחלת חיים דומה לישראל) בגלל שיעור פריון גבוה יותר. בגלל הזדקנות דור הבייבי-בום (ילידי 1945–1950 שעוברים עכשיו את גיל 65) רואים גידול בחלקם היחסי של הזקנים הצעירים (בני 65–74) מכלל הזקנים. בעוד כעשור נראה גידול בחלקם של הזקנים המבוגרים יותר^[14].
• ילידי ישראל: כרבע מבני +65 (יהודים ואחרים) הם ילידי ישראל. בשנת 1960 3% היו ילידי ישראל^[15]. המשמעות היא שהזקנים של היום מעורים יותר בתרבות המקומית, גדלו והתחנכו במערכות הבריאות, הרווחה ו��חינוך של המדינה.
• רמת ההשכלה: ב-2016 ל-44% מבני +65 היו עם 13 שנות לימוד ומעלה. ב-1970 11% מבני +65 היו עם 13 שנות לימוד ומעלה. בהשוואה לכלל האוכלוסייה: כיום 44% מבני +65 לעומת 49% באוכלוסייה בעלי 13 שנות לימוד ומעלה. ב-2010 34% לעומת 44% באוכלוסייה^[16].
• בעלי רישיון נהיגה בקרב בני +65: ב-2003 ל־28% מבני +65 היה רישיון ובהשוואה עם כלל האוכלוסייה ל-64% מבני +17. כיום (2016) ל-49% מבני +65 יש רישיון ול-70% מבני +17. עם זאת, 26% מבני +65 שיש להם רישיון אינם נוהגים כלל, 48% מבני +75 ובהשוואה עם כלל האוכלוסייה, 8% מבני +20^[17].
• שיעור ההשתתפות של בני +65 בכוח העבודה: בשנת 2000 שיעור ההשתתפות היה 8.5%; ב-2010 12.3% וב-2016 21%^[18].
• בדידות בקרב בני +65: נושא הבדידות מהווה סוגיה חשובה בהתמודדות עם אתגרי הזיקנה. שיעור המדווחים על בדידות עולה עם הגיל: 34% מבני +65 דיווחו על הרגשת בדידות מדי פעם או לעיתים קרובות; 42% מבני +75 ו-24% מבני +20^[19].
• פנסיות: חלקם של הזקנים (נשים בנות +62 וגברים בני +67) שאינם עובדים ומקבלים פנסיה תעסוקתית עולה מ-33.7% ב-2005 ל-41.2% ב-2016^[20].
• תוחלת חיים בישראל: תוחלת החיים הממוצעת של נשים בישראל עומדת על 84.2 שנים (נכון לשנת 2016). תוחלת החיים של גברים – 80.07^[21].
• ערים זקנות/ערים צעירות: העיר הזקנה ביותר היא בת ים 21.3% ; הצעירה ביותר היא מודיעין עילית 0.8%. בתל אביב 15.1%, בחיפה 20.1% ובירושלים 9%^[22].
• שביעות רצון מהחיים: 86.3% מבני ובנות ה-65+ מרוצים מחייהם באופן כללי. 68.6% מרוצים ממצבם הכלכלי^[23].
• בני +65 וטכנולוגיה: 47.7% מבני +65 משתמשים במחשב לעומת 26.9% בשנת 2009. השימוש העיקרי באינטרנט הוא לצורך חיפוש מידע (91.7% מהמשתמשים) ודואר אלקטרוני (76.3%). 40% שילמו חשבונות באינטרנט ו-32.2% השתמשו בשירותי ממשל מקוונים^[24].

יחד עם הכבוד לזקנים, המתבטא גם בציווי "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"^[25], מובע ביהדות גם החשש מתלאות הזקנה: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"^[26].

בתחילת פרק י"ב של מגילת קהלת ניתן תיאור עשיר בדימויים על הירידה התלולה ביכולת הגופנית בעת זקנה^[27]:

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.

על פי חז"ל, ראשית הזקנה באברהם אבינו, שביקש אותה על מנת שיבדילו בינו לבין יצחק^[28].

לפי המשנה במסכת אבות הזקנה מתחיל בגיל שישים^[29]. משנה זו מחלקת את חיי האדם ל-14 תקופות, חמש האחרונות שבהן בימי הזיקנה.

חז"ל הביעו את דעתם כי הזקנה מוסיפה תבונה לאדם, וכינו את שנות הזקנה שנות השבת: "כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו, הרי בא בימים ושנים שכולן שבת".

המהר"ל^[30] פרש: "כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו חז"ל "אין זקן אלא מי שקנה חכמה"^[31], מוכיח מזה, כי הזקן הוא שראוי אל החכמה. עם זאת, חז"ל הגבילו זאת לתלמידי חכמים. וכך אמרו: "זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן"^[32].

על המחזות המפורסמים שבולטים בהם הזקֵנה או הזקן, נמנים "המלך ליר" ו"מר גרין"^[33].

הזקנה אינה נושא פופולרי בקולנוע. עם זאת, הופקו סרטים אחדים שבמרכזם הזקנה:

• "אהבה", סרטו של מיכאל הנקה משנת 2012, מגולל את סיפורם של בני הזוג אן וז'ורז', מורים לנגינה שפרשו לגמלאות. אן עוברת ניתוח שמשאיר אותה משותקת בחלק הימני של גופה. מצבה מדרדר כאשר היא עוברת שבץ מוחי. היא מתחילה לקבל טיפול סיעודי הכולל החלפת חיתולים והאכלה דרך אינפוזיה. בתם, איב, מנסה לשכנע את ז'ורז' לקחת את אן לבית אבות, אך ז'ורז' מסרב להצעה בטענה שאן לא הייתה מסכימה להישלח מביתה. לקראת סיום הסרט ז'ורז' מספר לאן סיפור המרגיע אותה מצעקותיה. לבסוף הוא חונק אותה עם כרית ומרעיב את עצמו למוות.
• סרטו של הבמאי דסטין הופמן משנת 2012, "קוורטט", מתרחש בבית אבות למוזיקאים. בית האבות שוכן בסביבה פסטורלית, ודייריו נהנים מחיים פעילים, שמגבלות הזקנה משפיעות עליהם אך מעט. שיאו של הסרט הוא יוזמתם של דיירי בית האבות להפקת אופרה, שהכנסותיה יממנו את המשך פעילותו של בית האבות.
• סרטו של הבמאי רשף לוי, "לצוד פילים" מתרחש בבית אבות בירושלים. חייהם של דיירי בית האבות מתאפיינים בעליבות רבה. חלק מהדיירים שרויים בתרדמת, ולאחרים הבידור העיקרי הוא צפייה במטפלת הסיעודית, תוך השמעת הערות וולגריות על מיניותה. ביוזמת נכדו של אחד מדיירי בית האבות יוצאים שלושה מהדיירים לשוד בנק, ומצליחים בו חרף מגבלותיהם.
• יצירות קולנוע נוספות בתחום הן "סיפור פשוט" ו"נברסקה"^[33].

בשנת 1987 יצא לאור בארצות הברית הספר^[34] 'When I Am an OLD WOMAN I Shall Wear Purple' קובץ ובו 181 שירים וסיפורים קצרים כמו גם צילומים שנושאם זקנה. שם הספר הוא השורה הראשונה של שיר בשם אזהרה שחיברה ג'ני ג'וזף (Jenny Joseph), משוררת, סופרת, פמיניסטית אפרו-אמריקנית, ילידת 1954 גרה בלאנסינג שבמישיגן.

החוקרת ד"ר טל דקל פרסמה בשנת 2020 את ספר המחקר שלה^[35]' נשים וזקנה: מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל'^[36]. לדבריה בריאיון לעיתונאית הארץ ורד לי, כותבת העיתונאית ' דקל מתמקדת בספרה ב-111 יצירות בנושא הזקנה שיצרו 80 אמניות מישראל לאורך המאה ה-20 והמאה ה-21. הרעיון לספר נהגה על ידה בשנת 2005, לאחר שוועדת הפסלים העירונית של עירית תל אביב, צנזרה תערוכה של האמנית חוה ראוכר שבה הוצגו ציורים של נשים מבוגרות בלבוש חלקי. לדברי ד"ר דקל יש קשר הדוק בין המאבק בגילנות לבין אקטיביזם פמיניסטי, אבל עדיין השיח הפמיניסטי על כל זרמיו ממעט לעסוק בזקנה.

• משפט וזקנה
• ביטוח סיעוד
• אזרח ותיק
• ניצול כלכלי של קשישים

• תמרה ברנע וג'ק חביב (עורכים), הזדקנות בישראל בשנות ה-90, ירושלים, ג'וינט, 1994.
• לנארד הייפליק, כיצד ומדוע אנו מזדקנים, הוצאת מאגנס, 1999
• ארנולד רוזין, הזדקנות וזיקנה בישראל (אורכב 01.06.2020 בארכיון Wayback Machine), הוצאת אשל, 2003
• יעקב בן שאול, מגה חיים, הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2011
• טובה גמליאל, סוף הסיפור: משמעות, זהות, זיקנה, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005
• ליאת איילון, סקס, תרופות ורוקנרול: מי אמר שהעולם שייך רק לצעירים, הוצאת מטר, 2018.
• עמיה ליבליך, רק חיבוק, הוצאת דביר, 2021.
• גתית קוה, ימים יגידו – פסיכולוגיה של הזדקנות, האוניברסיטה הפתוחה, 2022.
• Bayer, Ya'akov, Age and Social Trust: Evidence from the United States (May 7, 2020). Available at SSRN: https://ssrn.com/abstract=3596456 or http://dx.doi.org/10.2139/ssrn.3596456

• שאול ברט, זקנה במבט אבולוציוני, כתב העת "דעות", גיליון 61, באתר נאמני תורה ועבודה
• מאמרים על זקנה, באתר "דעת"
• אשל, האגודה למען הזקן בישראל
• עמותת המשפט בשירות הזקנה
• זיקנה והזדקנות, באתר כל זכות
• רחל היימן ושיר היימן, ‏לצעוד בטוב אל הזִקנה, השילוח, 15, יוני 2019
• שוש לבנה, זקנה. סוף הדרך?, באתר תחנת העמקים, 10 במרץ 2005
• ברברה בק, אקונומיסט, קפצה עליו זיקנה, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2009
•   גילי מלניצקי, מי ישחרר את נלי הזקנה מ"הכלא"?, באתר TheMarker‏, 7 בינואר 2018
• מיכל טיקוצ'ינסקי, הזדקנות ותופעות הזִקנה בהלכה, דעות 90, 2019
•   שירלי אברמי, 70 זה ה-70 החדש: יש דרך אחרת להסתכל על זיקנה, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2021
• אברהם שטינברג, הערך "זקן", מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית, באתר מכון שלזינגר
•   טלי נחשון דג ועדן דגני, גיל הזהב משתי נקודות מבט, בלוג צילום, באתר הארץ, 12 בינואר 2022
• זקנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   זקנה, דף שער בספרייה הלאומית