גאורג וילהלם פרידריך הגל

הגל נולד בשטוטגרט שבדוכסות וירטמברג, דרום-מערב גרמניה, למשפחה לותראנית מבוססת ממעמד הביניים. אבי המשפחה, גאורג לודוויג הגל, למד משפטים באוניברסיטת טיבינגן ועסק בשירות ציבורי. אמו, מריה מגדלנה לואיזה (לבית פרוֹם), שהייתה משכילה לימדה אותו לטינית כבר בגיל 5. אחותו, כריסטאנה לואיז הגל, נולדה ב-1773 והשניים נותרו קרובים. אחיו, גאורג לודוויג פון הגל, נולד ב-1776 ולימים הפך לקצין שצעד עם נפוליאון במערכה ב-1812 ומעולם לא חזר.^[7] הגל היה ילד חולני וכמעט נפטר ממחלת האבעבועות השחורות, ממנה מתה אמו בשנת 1783 כשהיה בן 11.^[8] הגל סבל מגמגום מילדותו, תכונה שאפיינה אותו גם בחייו הבוגרים כמרצה.^[7]

הגל התחיל ללמוד ב"בית הספר הגרמני" בגיל שלוש, ב"בית הספר הלטיני" כשהיה בן חמש, וכשהיה בן שש נכנס לגימנסיה אילוסטרייט בשטוטגרט (אנ'). כשהיה בן שמונה הוא קיבל עותק של תרגום יוהאן יוהאכים אשנבורג (אנ') לכל כתבי ויליאם שייקספיר ב-18 כרכים. בבגרותו קרא גם את סופוקלס, אוריפידס, אריסטו, קיקרו, לסינג, וילנד ורוסו. ביומנו, שנכתב בין 1785–1787 (בחלקו בלטינית) הוא רשם שתחומי העניין העיקריים שלו הם יוונית ולטינית, ושהוא גם לומד גאומטריה ומתמטיקה ונהנה ממשחק השחמט.^[8]

באוקטובר 1788 הגל התחיל ללמוד ב"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift) סמינר הכנסייה הפרוטסטנטית בווירטמברג, בעיר טיבינגן. שם היה לחברם של מי שנודעו בעתיד כאנשי רוח חשובים בזכות עצמם: המשורר פרידריך הלדרלין והפילוסוף פרידריך וילהלם שלינג. כל השלושה חלקו חדר (בנוסף לשבעה אחרים). שלושתם הושפעו מאוד בתקופה זו מהפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל ממשיכו, יוהאן גוטליב פיכטה. שלושתם חלקו גם אהדה רבה למהפכה הצרפתית. אהדת הסטודנטים, שעוד קודם לכן היו מחויבים לערכי החופש והתבונה בהשפעת רוסו וקאנט, העצימה את המתח בינם לבין פרופסורים שמרניים לתאולוגיה, כמו גוטלוב כריסטיאן סטור. באותה תקופה ניסח את "פרגמנט טובינגן" (1793).^[9] בחיבורו הוא מעמת את ה"דת העממית" (Volksreligion) עם ערכי החירות המודרניים, מבלי להוביל לניכור. הניגוד בין חופש לניכור נותר עניין מרכזי בהגותו לאורך כל חייו.^[8]

בתום לימודיו ב-1793, החליט הגל, בדומה לחבריו, שלא לפתוח בקריירה בכנסייה ושאף להתחיל בקריה של "פילוסוף־פופולרי" (Popularphilosoph) – המקבילה הגרמנית לכותבי הנאורות הצרפתית והנאורות הסקוטית.^[10] אולם תחילה התפרנס כמורה פרטי לילדיו של קארל פרידריך פון שטייגר, חבר המועצה הגדולה של ברן בשווייץ. הגל נשאר מחויב לאידיאלים של המהפכה הצרפתית, לחופש פוליטי ואינטלקטואלי, למרות אכזבתו מ"שלטון הטרור". מחויבותו העמיקה במחקרו בפילוסופיה הביקורתית של קאנט, ב'מדע הידע' (Grundlage der gesamten Wissenschaftslehre) של פיכטה, ו'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים' של שילר.^[8] בתקופה זו גילה עניין מיוחד במדע הכלכלה העולה ובכתביהם של אדם סמית ודוד ריקארדו.

בברן הגל חיבר את כתבי היד "חיי ישו" (1795) ו"הפוזיטיביות של הדת הנוצרית" (1796) שלא פורסמו בימי חייו. האחרון בוחן כיצד דת הבשורות ל"פוזיטבית", כלומר בעלת יסודות של סמכות חיצונית לא מהותיים, שלא נובעים מן התבונה.^[11] הגל גם תרגם והעיר פולמוס של המשפטן ז'אן ז'אק קארט (צר'), נגד האוליגרכיה של ברן תחת הכותרת "מכתבים חשאיים על העמדה המשפטית הקודמת של חוקת וואטלנד ביחס לעיר ברן". החיבור היה לפרסום הראשון שלו (אם כי בעילום שם).^[8]

באוגוסט 1796 חיבר הגל שיר מיסטי בשם 'אלאוסיס' (Eleusis) המביע את כמיהתו למפגש מחודש עם הלדרלין, שחי בפרנקפורט.^[12][13] באותה שנה הולדרלין מצא להגל תפקיד כמורה בביתו של סוחר היין פרנקפורט יוהאן נואה גוגל, אז יכל להתאחד עם הלדרלין. בפרנקפורט כתב הגל כתב יד ארוך בשם 'רוח הנצרות וגורלה' (1797), וכן טקסט על החוקה בוורטמברג (1798). ייתכן שהוא גם היה מעורב בחיבור מה שמכונה '"המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני" (אנ').^[14] הטקסט נמצא בעיזבונו של הגל, אך ישנם חוקרים המייחסים אותו להלדרלין או לשלינג. בפרנקפורט הציג הגל את מושג האהבה שלו, שקיים לפיו רק בין יצורים חיים הדומים בכוחם ובכך הם יצורים חיים "האחד למען האחר" (füreinander). מושג זה מטרים את תפיסתו המאוחרת של הכרה הדדית. עם זאת, מחשבותיו פנו גם לפיתוח מערכת פילוסופית של חופש ושל פילוסופיה שיטתית.

בשנת 1799 נפטר אביו. ירושתו הותירה להגל מספיק כסף כדי לשקול קריירה אקדמית. בעידודו של שלינג, בשנת 1801 הוא התחיל לשמש מרצה פרטי (Privatdozent) ללא שכר, כמקובל באותם ימים, כששיעוריו מוכרים על ידי אוניברסיטת ינה. באותה תקופה פיכטה כבר עזב את ינה בעקבות "מחלוקת האתאיזם". בינה הגל עבד בצמוד לשלינג ובשנים 1802–1803 הם פרסמו יחד את "כתב העת הביקורתי לפילוסופיה" (Kritisches Journal der Philosophie), שבו שניהם היו הכותבים היחידים. הגל יצר בתקופה זו קשרי ידידות עם יוהאן וולפגנג פון גתה, ויחד עם תומאס יוהאן סיבק (אנ'), השלושה ערכו ניסויים על אור וחום. ביוני 1806 גתה עזר להגל לקבל קצבה שנתית קטנה מהשלטונות.^[8]

בשנותיו הראשונות בינה הגל עבד על טקסטים המונחים על ידי הרעיון שגרמניה אינה מדינה עוד, מאז שהאימפריה הרומית הקדושה איבדה למעשה את סמכותה הפוליטית. הוא גם כתב עבודת גמר 'על מסלולי כוכבי הלכת' כחלק מה'הביליטציה' שלו, שהסמיכה אותו ללמד באוניברסיטה. במחקר זה - בניגוד לתפיסה שגויה פופולרית - הגל לא ניסה להוכיח "אפריורי" שלא יכול להיות כוכב לכת בין מאדים לבין צדק, מפני שבסופה שרטט סדרת מספרים, בהשראת הטימיאוס של אפלטון, כדי להתייחס לפער שבאותה תקופה עדיין הניחו שהתקיים בין כוכבי הלכת האלו. (ג'וזפה פיאצ'י גילה את כוכב הלכת הננסי קרס בינואר 1801. הוא התגלה מחדש רק בדצמבר 1801 לאחר שהגל הגיש את עבודת הדוקטורט שלו).^[8] בסתיו 1801 ראה אור גם ספרו הראשון של הגל, "ההבדל בין השיטות הפילוסופיות של פיכטה ושלינג", שבו הוא מצדד ב"פילוסופיית הזהות" של שלינג כנגד פיכטה. בשנים 1802–1803 פרסם סדרת מאמרים בכתב העת הביקורתי, בהם מאמרים על מהות הביקורת הפילוסופית, הקשר של ספקנות לפילוסופיה, אמונה וידע, ועל הדרכים המדעיות לטיפול בחוק הטבע. כתב ידו על 'שיטת החיים האתיים' הושלם כנראה בתקופה זו. במהלך שנותיו בינה הגל הרצה על מספר נושאים, ביניהם לוגיקה ומטאפיזיקה, מבוא לפילוסופיה, חוק הטבע, הפילוסופיות של הטבע והרוח ותולדות הפילוסופיה.^[8]

ב-1805 חל שינוי משמעותי בתפיסת הפילוסופיה של הגל. בעוד שבכתב היד שלו "לוגיקה, מטאפיזיקה ופילוסופיה של הטבע'" שנכתב בין קיץ 1804 לתחילת 1805, הלוגיקה נתפסת כמי שבוחנת קטגוריות בסיסיות של מחשבה ומשמשת כמבוא למטאפיזיקה. אולם ב-1805 החל הגל לתפוס את 'הפנומנולוגיה של הרוח' כמבוא ל"פילוסופיה ספקולטיבית", שהלוגיקה היא חלקה הראשון של השיטה. הגל השלים את הפנומנולוגיה בימים שלפני ואחרי קרב ינה-אאורשטדט, שבו הביס נפוליאון את הפרוסים. הגל שלח את רובו של כתב היד שלו למוציא לאור ב-8 וב-10 באוקטובר 1806, כשהצרפתים התקרבו לינה, והביע חשש שהספר לא יגיע בשלום. ב-13 באוקטובר 1806 נכבשה ינה על ידי כוחות צרפתים והגל ראה את נפוליאון, וכתב לידידו ניטהמר (אנ') ”ראיתי את הקיסר - נשמת העולם הזה - רוכב מחוץ לעיר בסיור”.^[15] למרבה המזל כתב היד הגיע בשלום, והגל שלח את ההקדמה בינואר 1807.^[8]

בפברואר 1807 נולד בנו הראשון של הגל מחוץ לנישואים, לודוויג פישר, לכריסטיאן שרלוט פישר (לימים בורקהרדט), עוזרת הבית של הגל בינה. לודוויג גדל תחת המשמרת של סופי בוהן, וכשהיה בן 10 הגל לקח אותו בחזרה תחת חסותו לביתו (הוא מת ב-1831 בג'קארטה, בשנת מותו של הגל). הגל עבר לבמברג במרץ 1807 כדי לערוך את כתב העת "העיתון של במברג" (Bamberger Zeitung), ולאחר מכן בדצמבר 1808 הוא הפך למנהל בית הספר התיכון בנירמברג Egidiengymnasium (גר'). שם לימד גם פילוסופיה ומעט מתמטיקה. ב-15 בספטמבר 1811 הוא התחתן עם מארי פון טוכר. בתם הראשונה, סוזנה, מתה בסמוך ללידה באוגוסט 1812. לאחר מכן נולדו לזוג שני שני בנים, קארל (אנ') (1813–1901) ועמנואל (גר') (1814–1891).^[8]

ב-1812 פרסם הגל את הכרך הראשון של ספרו 'מדע הלוגיקה' שלו ('תורת ההוויה'), שהפנומנולוגיה שימשה לו כמבוא. הכרך השני ('תורת המהות') הופיע ב-1813 והשלישי ('תורת המושג') ב-1816. מעמדו של הגל גדל בזכות פרסומים אלו ובאותה שנה הוצע להגל לראשונה לכהן כפרופסור באוניברסיטה, משלוש אוניברסיטאות שונות: מאוניברסיטת היידלברג, שהוא קיבל, אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת ארלנגן (אנ').^[8]

בהיידלברג הגל הרצה לראשונה על אסתטיקה, וגם על תולדות הפילוסופיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה, חוק הטבע ולוגיקה. ביוני 1817 הוא הציג את קווי המתאר של כל השיטה הפילוסופית שלו בחיבורו 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'. עבודה זו היא סיכום להרצאות הכוללת פסקאות ממוספרות במקום טקסט מעובד במלואו (לעומת הפנומנולוגיה או מדע הלוגיקה). היא פורסמה בשתי מהדורות נוספות ב-1827 וב-1830. הגל היה גם עורך של העיתון המכובד ה"רשומות ההיידלברגיות" (Heidelberger Jahrbücher), ובסתיו 1817 פרסם חיבורו "נוהל אסֵפת המעמדות בממלכת וירטמברג 1815–1816".^[16]

באוקטובר 1818 עבר הגל לברלין כדי להיות פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה. פרוסיה באותה תקופה התאפיינה במתח בין תנועה הרפורמה הפרוסית (אנ') שתמכה ברפורמה פוליטית, לבין הרסטורציה האירופית שהתנגדה לרפורמה. המצב הפוליטי הלך והחמיר מאוגוסט 1819, לאחר שקלמנס ונצל פון מטרניך העביר את "תקנות קרלסבאד" בעקבות רצח המחזאי אוגוסט פון קוצבו. התקנות הטילו צנזורה על אוניברסיטאות ואיימו הן על הפרופסורים והן על הסטודנטים בהדחה ואף במאסר. ואכן, בשבועות שלפני הגזירות נעצרו שניים מתלמידיו של הגל, לאופולד פון הנינג (אנ') וגוסטב אסוורוס (גר'), האחרון בגין בגידה.^[8]

באוקטובר 1820 הגל פרסם את חיבורו הפוליטי העיקרי 'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט' (המתוארך ל-1821). לאורך כל שנותיו בברלין נשא הרצאות על כל חלק בשיטה הפילוסופית שלו שהשפיעה על בני זמננו ובאמצעות מהדורות המבוססות על כתבי יד ותמלילים של סטודנטים גם על דורות מאוחרים יותר.^[8]

בשנת 1826 נוס��ה החברה לביקורת מדעית ואת כתב העת "הרשומות לביקורת מדעית", שבה הגל ותלמידיו מילאו תפקיד מרכזי, ובסתיו 1829 התכבד הגל בכך שהתמנה לרקטור האוניברסיטה. זו הייתה נקודת השיא בקריירה האקדמית של הגל. אף על פי כן הפילוסופיה שלו לא זכתה לקונצנזוס בכל רחבי האוניברסיטה. מתנגד בולט להגותו היה לדוגמה פרידריך שליירמאכר מהפקולטה לתאולוגיה. ובפקולטה למשפטים מצא עצמו תלמידו הבכיר של הגל, אדוארד גנז מבודד משאר חברי הסגל.^[8]

בניגוד לדעה רווחת, הגל נחשב לאורך חייו לאדם חברותי וטוב לב. הגל התעניין כמעט בכל תחום, במדע, אמנות, דת ופוליטיקה. הוא היה קורא קבוע של Edinburgh Review, (אנ')The Morning Chronicle, ו-Le Globe (אנ'). הגל אף טען כי ”קריאת עיתון הבוקר היא תפילת השחרית של הריאליסט”.^[17] להגל הייתה תשוקה מיוחדת לאמנויות והוא היה מבקר בתערוכות, בתיאטרון ובאופרה. ב-1829 שמע פעמיים את פליקס מנדלסון מנצח על "מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך (הביצוע שהוביל להתעניינות מחודשת בבאך). הוא גם ערך כמה נסיעות ארוכות לדרזדן, הולנד, וינה ופריז כדי לבקר חברים וגם כדי לראות יצירות אמנות וללכת לאופרה. בווינה הוא שמע שבע אופרות בעשרה ימים, כולל "נישואי פיגארו" של מוצרט ופעמיים את "הספר מסביליה" של רוסיני. הגל הרבה לכתוב ביקורות ומאמרים, וב-1831 פרסם את מאמרו "על הצעת חוק הרפורמה האנגלית", וביצע עדכון נרחב של הכרך הראשון של מדע הלוגיקה, שראה אור ב-1832 (לאחר מותו).^[8]

הגל נשא את הרצאותיו האחרונות ב-11 בנובמבר 1831 ומת ב-14 בנובמבר. ההנחה הייתה שסיבת המוות היא כולרה, אך אבחנה זו הוטלה בספק. הוא קבור בבית הקברות דורותיאנשטאדט בברלין לצד אשתו, בחלקה הסמוכה לזו של פיכטה, כפי שביקש מספר שנים קודם לכן.^[8]

הגל כינה את הגותו "פילוסופיה ספקולטיבית" (Spekulative Philosophie) ואת גרסתו לאידיאליזם הגרמני "אידיאליזם מוחלט" (אנ'). המבנה של השיטה ההגליאנית בכללותה מוצג בספרו 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים בקווי יסוד'. מתוכה הוצגו בימי חייו של הגל בצורת ספר נפרד ומפורט רק "מדע הלוגיקה" (ב'מדע הלוגיקה') ו"הרוח האובייקטיבית" (ב'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט'). להלן סכמה חלקית המציגה חלקים עיקריים בשיטה בחלוקה ל"מדע הלוגיקה", "מדע הטבע" ו"מדע הרוח".^[18]

  ערך מורחב – הפנומנולוגיה של הרוח

אף שמדובר בחיבור הידוע ביותר של הגל, הגל ייעד את 'הפנומנולוגיה של הרוח' לשמש רק בתור המבוא לשיטתו, אם כי התוכן חופף בחלקו את החלק השני מתוך "מדע הרוח". מטרת החיבור היא להוליך ולהוביל את "המודעות הטבעית" או "התודעה הרגילה" (כלומר הלא־פילוסופית), לנקודת המבט הפילוסופית כפי שהגל תופס אותה, שיכולה לתפוס את "הידע האבסולוטי".^[8] עמדה פילוסופית זו נשענת על הרעיון ש"מחשבה" ו"הוויה" יוצרות אחדות, בכך שהמחשבה תופסת את ההוויה כבת־הבנה (אינטלגבילית) וטוענת שהיא יכולה להבין את ההוויה אפריורית מתוך עצמה. לעומתה, התודעה הרגילה תופסת את העולם כדבר שצריך להיות נבדל ממנה במהותו, באופן בלתי מתווך, ולא חושבת שאנו יכולים להכיר את העולם דרך המחשבה. התפיסה ה"רגילה" גורסת כי ה"אמת" נמצאת אי שם בחוץ, וערך האמת של טענות תלוי במידת ההתאמה של הטענה לעולם הממשי החיצוני למחשבה האנושית.

המשימה של 'הפנומנולוגיה של הרוח' היא לספק מעין "סולם" שלוקח את התודעה מנקודת המבט שלה, החל משלב של "ריאליזם נאיבי", עד לזו של הפילוסופיה האבסולוטית, ובכך מוכיח את אמיתותה של האחרונה. 'הפנומנולוגיה' מבצעת משימה זו על ידי בחינת חוויית התודעה כמושא של התודעה. הגל מנסה להוכיח שבסופו של דבר "האמיתי הוא השלם" (Das Wahre ist das Ganze).^[19] כלומר ערך האמת נובע מביטוי המלא והשלם ביותר של הוויה הנתפסת בתיווך המחשבה, האמת היא תוצאה של תהליך התהוות ממושך ולא דבר מה נתון מראש. התחנות העיקריות בדרך הן המודעות החושית, המודעות העצמית, הש��ל, התבונה (המתבוננת והמעשית), הרוח, הדת ולבסוף הידע האבסולוטי.”ניתן לראות את ההצגה הזו בתור דרכה של המודעות הטבעית החותרת אל הידע האמיתי, או בתור דרכה של הנפש התועה דרך סדרת דמויותיה, כתחנות הטבועות עבורה מראש מטבעה, על מנת שתזדכך לכדי רוח, על ידי כך שבאמצעות התנסותה המלאה בעצמה היא תגיע להכרת הווייתה כפי שהיא בעצמה”.^[20] לאחר התפתחות ארוכה שנמתחת לכל אורך הספר מתברר כי "הצורה האובייקטיבית של האמת" ושל "האני היודע" מתגלים כמי שיוצרים אחדות, כפי שגורסת התודעה הפילוסופית השלמה.^[19]

האמיתי הוא השלם. אבל השלם אינו אלא הישות המתפתחת לשלמות. על האבסולוטי יש לומר שהוא במהותו תוצאה: מה שהוא באמת, הוא רק בסוף; וזה בדיוק טבעו, כלומר להיות משהו ממשי, סובייקט או התהוות עצמית [Sichselbstwerden]. הגם שזה נדמה כסתירה, שאת האבסולוטי במהותו יש לתפוס כתוצאה, הרהור קצר יישב את הסתירה המדומה. ההתחלה, הפרינציפ או האבסולוטי, כפי שהוא מבוטא בתחילה ובאופן בלתי־אמצעי, זה רק הכללי. כשאני אומר: כל החיוּת, המילה הזו לא יכולה להיחשב לזואולוגיה, ובאותה המידה ברור שהמילים "האלוהי", "האבסולוטי", "הנצחי" וכו' לא מבטאות את מה שנכלל בהן; - ואמנם רק מילים כאלה מבטאות את ההסתכלות בבחינת הבלתי־אמצעי [das Unmittelbare]. מה שהוא יותר ממילה כזו, המעבר ולו למשפט אחד בלבד, מכיל היעשות־לאחר [Anderswerden], שממנה צריך לחזור, ולכן הוא מהווה תיווך [Vermittlung].

— 'הפנומנולוגיה של הרוח' §20 (תרגום: רועי בר ואלעד לפידות)

  ערך מורחב – מדע הלוגיקה

השיטה הפילוסופית של הגל מתחילה בלוגיקה שלו, בצורתו המפותחת והמלאה 'מדע הלוגיקה' ובתיאור תמציתי בכרך הראשון של 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'. בדומה לקאנט, הגל טוען שכל ניסיון מניח מראש קטגוריות, כמו שלילה וסיבתיות, אך אלו לרוב משמשות אותנו באופן אינסטינקטיבי בלבד. לכן המשימה של הלוגיקה של הגל היא להסביר כיצד ראוי להגות בקטגוריות ובכך להעלות את הרוח ל"חירות" ול"אמת". לעומת קאנט, ששואב את הקטגוריות ממה שתפס כצורות השיפוט הבסיסיות, הגל סבור שפילוסופיה ביקורתית באמת חייבת לבטל את כל ההנחות המקדימות בנוגע למחשבה, לרבות הרעיון שהמחשבה מתחילה ב"אני", כפי שעולה אצל דקארט ("אני חושב, משמע אני קיים") ואצל פיכטה. הגל שואף להתחיל את הלוגיקה עם 'חוסר הנחות מוחלט', כשהקטגוריה הראשונה היא ההוויה (Sein) הפשוטה, במיידיות טהורה. לפיכך, הפילוסופיה חייבת להתחיל במחשבה כהוויה פשוטה, ולגזור את הקטגוריות מהוויה כזו (ולא "משיפוט" או פעילות של ה'אני').

אופן ההתקדמות הוא להבהיר את מה שכלול במושג וכך לעבור מקטגוריה לקטגוריה. כאשר אנו מבהירים את מה שמשתמע מהקטגוריה של "הוויה הטהורה", מתברר שמדובר ב"אין" (Nichts). היא כל כך בלתי מוגדרת שהיא אפילו לא הוויה, אלא היא כלום צרוף ומוחלט. לפיכך, מושג הוויה מוגדר כ"לא יותר ולא פחות מכלום" („ Nichts und nicht mehr noch weniger als Nichts“).^[21] הגל טוען, שאם אנו מחשיבים את ההוויה ללא כל קביעה נוספת כמיידיות בלתי מוגדרת, היא מתגלה כלא-כלום, ואין טהור בתורו מתגלה כהוויה טהורה. בכך, כל אחד נעלם בהיפוכו, ומתגלה כלא אחר מהיעלמות כזו. ולכן "האמת שלהם היא תנועה זו של היעלמות מיידית של האחד לתוך השני: התהוות [Werden]". בכך באה לידי ביטוי הדיאלקטיקה של הגל. דיאלקטיקה, עבור הגל, היא התהליך שבו קטגוריות (ותופעות) הופכות לשלילות שלהן, או לניגודים שלהן, פשוט דרך היותן מה שהן. אף שנהוג לחלק את הדיאלקטיקה של הגל לשלוש תנועות הקרויות "תזה", "אנטיתזה" ו"סינתזה" (לפי הפשטה של היינריך מוריץ כליבאוס (אנ')), הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו כלל, והיא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה. הגל מתאר את הדיאליקטיה בעיקר באמצעות "ביטול דיאלקטי" (Aufhebung) שהוראתו "שלילה", "שימור" ו"העלאה" גם יחד.^[ב]

ככל שהלוגיקה מתקדמת, עולות קטגוריות שונות העומדות ביחסים שונים זו לזו. ה"היות־בנמצא" או ה"נמצאות" (Dasein) מציגה את עצמה כ"משהו" (Etwas) הניצב כנגד "אחר" (Anderen) ומתקיימת בניהם דיאלקטיקה בכך ש"משהו" הוא אחר מה"אחר" שלו, וה"אחר" בתורו הוא משהו. קטגוריות מאוחרות יותר עומדות בקשרים נוספים זו לזו: ה"סופי" (endliche), למשל, מתגלה כמומנט בתהליך שהגל מכנה 'האינסופי באמת' (wahrhaft Unendliche), וה"אחד" (Eins) מתגלה כאחד מני רבים זהים. אחד הלקחים הנלמדים מהלוגיקה של הגל הוא שישנם סוגים רבים ושונים של הבדלים, כולל היותו "שלילה", היותו "אחר" ממשהו, היותו "מומנט" של תהליך שלם או היותו "אחד" מני רבים. הלוגיקה מגיעה לשיאה במחשבה על התבונה שקובעת את עצמה, שהגל מכנה ה"אידאה המוחלטת" (absolute Idee). אולם, האידאה אינה רק הקטגוריה הסופית של הלוגיקה, אלא היא כוללת בתוכה את כל הקטגוריות שעלו לאורכה. המחשבה וההוויה למעשה קובעות את עצמן על ידי התפתחות אימננטית מקטגוריה אחת לאחרת מההתחלה.^[8]

"מדע הטבע" או ה"נטורפילוסופיה" של הגל מוצג לראשונה בעמודים האחרונים של 'מדע הלוגיקה' שם טוען הגל שהאידיאה מתגלה כ"טבע" (מה שבתורו הופך את הקטגוריה של 'טבע' לנחוצה). המעבר מ"לוגיקה" ל"טבע" זכה לביקורת (למשל על ידי שלינג),^[22] אך נתין להסבירו באופן הבא: ה"אידיאה" או ה"תבונה" הקובעת את עצמה, משלבת את כל הקטגוריות ודרכי ההוויה להתפתחות אחת ו'כוּליות' שקובעת את עצמה לחלוטין. אולם ככזה, אין לאידאה "אחר", כלומר אין לה שום דבר מחוצה לה, וכך היא שוב נופלת תחת פשטות ומיידיות. הגל טוען כי הישות המיידית הפשוטה הזו היא פשוט הטבע.^[23] הטבע אינו אלא האידאה עצמה, אך בו-זמנית גם שלילתה. הסיבה לכך היא שטבע היא האידיאה ב"מיידיות ההוויה", ולא האידיאה כסיבה שקובעת את עצמה במפורש. כתוצאה מכך, הטבע חסר בתחילה הגדרה עצמית והוא לובש צורה של חיצוניות עצמית צרופה או מה שהגל מכנה "היות-מחוץ-לעצמו" (Außersichsein).^[24] ככזה, הטבע כולל בתחילה רק "מרחב", "זמן" ו"חומר". הטבע הוא התגלמות התבונה ב"אחרותה",^[25] כלומר התבונה הנקבעת על פי חיצוניותה ובאופן מקרי.

אולם לאורך פילוסופיית הטבע של הגל, עולות תופעות טבע המבטאות את התבונה, וכך הן בעלות הגדרה עצמית ו"חופשיות", במידה הולכת וגוברת. החופש מתחיל לצוץ בנפילה "חופשית יחסית" של גוף; היא הופכת מפורשת יותר ב"תנועה החופשית" של כוכבי הלכת (תנועה שאינה דורשת דחף חיצוני); והיא מתבטאת בצורה הברורה ביותר ביכולתה של החיה לנוע 'דרך עצמה' (aus sich selbst).^[26] תופעות כאלה, טוען הגל, קשורות זו לזו מבחינה לוגית, שכן האחת הופכת למפורש את מה שרק מרומז באחר: הזמן, למשל, הופך למפורש את ה'שליליות' במרחב.^[27] אולם הגל אינו עוסק בקשרים הטבעיים, הסיבתיים האפשריים בין התופעות. לפיכך, פילוסופיית הטבע שלו אינה מבקשת להתחרות במדעי הטבע. ואכן, הוא משלב את הממצאים של מדענים רבים, כולל גלילאו גליליי, יוהנס קפלר, אייזיק ניוטון, קלוד לואי ברטולה, ז'אן-בטיסט ביו, וז'ורז' קיווייה.^[8]

בפילוסופיה של ה"רוח הסובייקטיבי" המחולקת לאנתרופולוגיה, פנומנולוגיה, ופסיכולוגיה, הגל בוחן כיצד ה"רוח" משיג בהדרגה חופש מהטבע ובתוך הטבע. העניין של הגל הוא ביחסים "הלוגיים" בין תופעות כשתצורת תודעה אחת הופכת לנחוצה בידי קודמתה, משום שהיא מחצינה במפורש את מה שרק נרמז באחרונה. הגל בוחן תחילה את הדרכים שבהן הנפש נקבעת בחלקה על ידי הגוף בתחושה או מתבטאת דרך הגוף, בתנועות, בצחוק ובמחוות גופניות. לאחר מכן הוא בוחן את התודעה, שבה הנפש מציבה את עצמה כ'אני' וכ'סובייקט' למול אובייקטים, ואת תודעה עצמית, שבה 'אני מזהה הכל כשלי".^[28]

ב"פסיכולוגיה" הגל גוזר תצורות של 'אינטליגנציה', שבהן התודעה זוכרה להגדרה עצמית יותר ויותר חופשית, כולל הדמיון, הבסיס השפתי ("פנטזיית יצירת-סימנים") והמחשבה. הוא גם גוזר את ה'רצון', שבו האינטליגנציה הופכת מעשית על ידי הצבה עצמית של מטרות ומימושן בעולם.^[29] חלקים מהפסיכולוגיה של הגל חופפים לאסתטיקה הטרנסנדנטלית והאנליטיקה של קאנט ב'ביקורת התבונה הטהורה'. שני הפילוסופים מייחסים תפקידים מרכזיים בהכרה לאינטואיציה, לדמיון ולמחשבה. עם זאת, התיאור של הגל על צורות האינטליגנציה הללו שונה באופן משמעותי מזה של קאנט. בעוד שקאנט מבין את תצורות ההסתכלות כתנאים ההכרחיים למושאי הניסיון, לגבי הגל הם שלבים הכרחיים מבחינה לוגית עבור ייצור חופשי של הידע של הידע ברוח.^[30]

פילוסופיית הרוח הסובייקטיבית של הגל מסתיימת בדיון ברצון החופשי.^[31]

  ערך מורחב – קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט

בספרו 'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, או מתווה למשפט הטבע ולמדע המדינה' הגל מגדיר אז את התצורות האובייקטיביות שהחירות לובשת, לרבות בבעלות על קניין, בפעולה מוסרית ו"החיים האתיים" (Sittlichkeit) במשפחה, בחברה האזרחית ובמדינה. את המושג "משפט" (בגרמנית: Recht) יש להבין גם כ"זכות", "צדק", "צודק", "ראוי" ו"נכון".^[33]

  ערך מורחב – הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית

פילוסופיית ההיסטוריה של הגל הוצגה ב'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית', שנערכו כל שנתיים מחורף 1822–1823 ועד חורף 1830–1831. טענתו העיקרית של הגל בהרצאות אלו היא שההיסטוריה העולמית מעידה על התקדמות תודעת החופש. לדידו, הסוכנים העיקריים בהיסטוריה היו המדינות, אבל העיקרון השולט במדינה השתנה עם הזמן. ליתר דיוק, בני האדם התקדמו בדרגות שונות של תודעת החופש. ראשית, זו של ההמדינה ה"אוריינטלית", רק אדם אחד נחשב לחופשי (לדוגמה, קיסר סין העתיקה), ואז ביוון העתיקה וברומא העתיקה, רק חלק מן התושבים נחשבו לאזרחים חופשיים (והחשיבה לפיכך את העבדות ללגיטימית), ולבסוף, הידיעה המודרנית שלנו שכל בני האדם באשר הם חופשיים.^[35]

פילוסופיית ההיסטוריה של הגל היא רחבה ומלאה בפרטים פוליטיים ותרבותיים, אך לפי סטיבן הולגייט ניתן לאפיין כמה מאפיינים בולטים:

1. ההתקדמות שהגל מבחין בהיסטוריה היא "לוגית" (במובן ההגליאני) ולפיכך אין בהכרח קשר היסטורי ישיר בין הציוויליזציות שהוא מחשיב בדיונו ההיסטורי, אם כי הוא מתקיים במקרים מסוימים כמו עם יוון ורומא.
2. מבחינת הגל ההיסטוריה אינה מקיפה את כל מה שקרה, אלא כוללת רק את ההתפתחויות והמצבים שמקדמים לוקחים את תפיסת החופש. במובן זה, ניתן לומר כי ציוויליזציות מסוימות הן "לא היסטוריות", למרות שהן עברו בבירור שינוי היסטורי במובן הרגיל, הלא-הגליאני.
3. כל תפיסה חדשה של חופש מביאה עמה שינויים חברתיים ופוליטיים. הפוליס היוונית נבדלת מהמדינה החוקתית (Rechtsstaat) המודרנית, משום שהיא מגלמת הבנה שונה של חופש.
4. חירות היא בשום פנים ואופן אינה (רק) המטרה המודעת של שחקנים היסטוריים, בין אם הם מדינות או "יחידים היסטוריים-עולמיים" (כגון יוליוס קיסר). בני אדם מונעים לרוב מאינטרס אישי או תשוקה שעלולים להוליד אלימות ומלחמה. אולם התשוקה אינה מייצרת רק חורבן והרס, כשבדיעבד היא מובילה במקרים מסוימים ב"עורמת התבונה" (List der Vernunft) או ל"חוכמה בדיעבד", ובכך להתפתחות נוספת של החירות.
5. 'רוח עולם' אינה כוח טרנסצנדנטי מסתורי המכוון את האנושות. האנושות עצמה מגיעה להבנה עמוקה יותר של חירותה ולבסוף מכירה בכך שהחופש הוא (לפחות במרומז) אוניברסלי וש"האדם הוא מטבעו חופשי".^[8]

לדידי הגל, הרוח אינו רק סך הפעילות האנושית, אלא הוא ההוויה עצמה, האידיאה או התבונה הקובעת את עצמה והופכת להיות מודעת לעצמה באמצעות האנושות. בני האדם מהווים את רגע השיא של מה שהגל מכנה "רוח מוחלטת".^[36] התודעה המוחלטת מושגת באמנות, בדת ובפילוסופיה. שלושת התחומים הללו מכילים למעשה את אותו התוכן בעצם של רוח מוחלטת וחירות אנושית, אך הם נבדלים בתצורות התודעה הייחודיות לכל תחום. האמנות מבוססת על אינטואיציה ודימוי, הדת על תחושה וייצוג [Vorstellung], והפילוסופיה היא המחשבה הטהורה וחופשית ביותר.^[37]

  ערך מורחב – הרצאות על האסתטיקה

פילוסופיית האמנות של הגל הוצגה בהרצאות על האסתטיקה, תחילה בהיידלברג ואחר כך בברלין בחורף 1820-1821, בקיץ 1823 ו-1826 ובחורף 1828–1829. האסתטיקה שלו מחולקת לשלושה חלקים, כשהאידאה של האמנות מתפתחת דרך שלושה מומנטים: "האוניברסלי", "הפרטיקולרי", ו"הסינגולרי". החלק הראשון עוסק ביופי באמנות באופן כללי. עבור הגל, יסוד האמנות הוא אינטואיציה חושית, ולכן האמנות היא הביטוי החושי של הרוח ושל החירות. בהתאם לזאת, היופי הוא צורה חושית, כגון גוף האדם או הפנים, שעברה אידיאליזציה על ידי החופש. אמנות, אם כן, היא יפה במהותה, אך אין זה אומר שאינה יכולה לכלול קונפליקטים בדרמה או רגעים של כיעור בציור. ומנגד, היופי בתורו אינו רק מה שמשמח את העין, אלא "המראה החושני (Scheinen) של האידאה, הרעיון שבעצמו הופך לרוח".^[39] מכיוון שאינטואיציה חושית מתקיימת בתודעה של היחיד, האמנות מבטאת את הרוח והחופש בצורה הברורה ביותר באמצעות יחידים קונקרטיים ולא כרעיונות מופשטים. כך למשל, באמנות הטרגדיה היוונית מוצגים גיבורים ואלים ייחודיים. האמנות היא התחום של מה שהגל מכנה "אינדיבידואליות יפה".^[40]

בחלק השני הגל בוחן את שלוש התצורות ה"פרטיקולריות" של האמנות: ה"סמבולית", ה"קלאסית" וה"רומנטית". כל תצורה מאפיינת תפיסות שונות של יופי וביטויים אסתטיים, המשקפות תפיסות שונות של הרוח. האמנות הסמלית כוללת את אמנות הודו ומצרים העתיקה, וגם שירה יהודית ומוסלמית. בתצורה זו הרוח נתפסת כבלתי מוגדרת, חבויה או נשגבת, ולכן ניתן רק לסמל אותה, למשל בדמויות כלאיים אנושיות עם ראשי חיות, או לרמז לה פואטית, כמו ב'תהילים'. לעומת זאת, באמנות הקלאסית, אמנות יוון העתיקה, הרוח נתפסת כבעלת הגדרה עצמית וחופשית במפורש, וככזו שמסוגלת לבטא את עצמה במלואה בגוף האדם האידיאלי או בפעולה אנושית. אולם באמנות כזו, אנשים כל כך שקועים בגופם או כמו אנטיגונה, קשורים מדי לפאתוס, עד שהם משוללים חיים פנימיים סובייקטיביים. אולם האמנות הרומנטית, שלשיטתו מתחילה עם הגעתה של הנצרות, מבטאת את "יופי הפנימיות" (Schönheit der Innigkeit).^[41] פנימיות זו לובשת צורה של אהבה בציורים דתיים של המדונה או סובייקטיבית עצמאית בדמויות כמו המלט, יוליה או פאוסט. במודרנה מופיעה צורה חדשה של אמנות, שלא מחויבת להסתמך על אחת משלוש צורות האמנות, ומושאה הוא המעמקים והגבהים של "הלב האנושי".^[42]

בניגוד לדעה רווחת, למשל במאמרו של היידגר 'מקורה של יצירת האמנות', הגל לא מדבר בהרצאותיו על "קץ האמנות". מה שכן מסתיים באמנות הוא הרעיון שהאמנות עומדת מעל לדת ולפילוסופיה כביטוי העליון של האמת הרוחנית. הגל טוען כי לאמנות היה מעמד זה עבור היוונים, אך הוא מתעקש כי האמנות שכזו הייתה ונשארה עבורנו נחלת העבר.

אפשר בהחלט לקוות שהאמנות תמיד תתעלה ותעשה שלמה יותר, אך צורתה חדלה להיות הצורך העליון של הרוח. עד כמה נפלאים אנו מוצאים עדיין את פסלי האלים היוונים, עד כמה נסתכל בדימויים של האל האב, ישו, ומריה כמושלמים וראויים: זה לא יעזור, איננו מרכינים ברך עוד.

המקור בגרמנית

Man kann wohl hoffen, dass die Kunst immer mehr steigen und sich vollenden werde, aber ihre Form hat aufgehört, das höchste Bedürfnis des Geistes zu sein. Mögen wir die griechischen Götterbilder noch so vortrefflich finden und Gottvater, Christus, Maria noch so würdig und vollendet dargestellt sehen – es hilft nichts, unser Knie beugen wir doch nicht mehr.

— הגל, 'הרצאות על האסתטיקה'

בחלק השלישי הגל בוחן את האמנויות האינדיבידואליות ומזהה מטרה ייחודית לכל אחת מהן. המפתח לתיאורו של הגל הוא הרעיון שהאמנות "נותנת לעצמה קיום" בחומר. האמנות הראשונה, האדריכלות, רק מעצבת את החומר להשתקפות חיצונית גרידא של הרוח, בסדירות ובסימטריה, כמתחם לאנשים חופשיים.^[43] לאחר מכן, הפיסול מעבד חומר, למשל ארד או שיש, לצורות אנושיות המבטאות ישירות חופש רוחני. הציור מייצר אידיאליזציה החומר על ידי הקטנתו למשטח במישור דו־ממדי המציג רק את המראה הנראה לעין של הטבע ושל העולם האנושי, וכך מאפשר לפנימיות הרוחנית לזרוח. המוזיקה נותנת ביטוי הולם יותר לפנימיות על ידי ביטול אופיו המרחבי של החומר לחלוטין והפחתת החומר לכדי "ויברציה" (Vibrierens) או "רעד" (Erzittern) בזמן שפולט צליל. לבסוף, הפנימיות הרוחנית מוצאת את ביטויה העשיר ביותר בצלילים המסמנים רעיונות, כלומר במילים, המדיום של שירה אפית, לירית ודרמטית, טרגדיה וקומדיה. הטיפול המפורט והשיטתי של הגל באמנויות השונות בסדר גודל כה נרחב הובילו ארנסט גומבריך לכנות את הגל "אבי תולדות האמנות".^[44][45]

  ערך מורחב – הרצאות על הפילוסופיה של הדת

לדעתו של הגל, הפילוסופיה מספקת את הניסוח הברור ביותר של האמת, אך הדת היא התחום שבו עם מגדיר לעצמו את מה שהוא תופס כאמיתי. הדת היא הכרת האמת דרך ייצוגים, תחושות ואמונות, ולא על דרך מושגים טהורים. וכן, בשונה מהפילוסופיה, שבה התבונה ממשיגה את האידאה, בדת אנו מדמים את האידאה כ'אלוהים' ואומרים על אלוהים שהוא "בורא העולם".^[46] הגל טוען שאין לקחת רעיונות דתיים כאלה כפשוטם, וטוען באופן אפולגטי שהרבה אלמנטים בדת הם רק מטפורות.^[47] אולם הוא גם מתעקש שהמטפורות הללו נותנות ביטוי ציורי לאמת. האמונה הדתית, עבור הגל, אינה מנוגדת לידעה.

מושאה של הפילוסופיה [ושל הדת] הוא אותו המושא עצמו, התבונה הכללית הקיימת כשהיא־לעצמה ובשביל עצמה – העצמות המוחלטת, שבה גם הרוח מבקשת לסגל לעצמה את המושא הזה. ברם, בעוד שהדת מחוללת פיוס זה בדרך התפילה והפולחן – כלומר: בדרך הרגש – הרי הפילוסופיה מבקשת לחוללו במחשבה, על־ידי הכרה חושבת.

— מבוא לתולדות הפילוסופיה, תרגום: מרדכי בן אשר, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ג, 131

פילוסופיית הדת של הגל הוצגה ב'הרצאות על הפילוסופיה של הדת' בשנים 1821, 1824, 1827 ו-1831 ומחולקת לשלושה חלקים: "מושג הדת האוניברסלי", "הדת המסוימת", ו"הדת המושלמת". החלק הראשון מתייחס למושג הדת ולאופי ההרגשה והייצוג הדתיים. החלק השני בוחן את התפיסות השונות אודות אלוהים והרוח העומדות בבסיס דתות היסטוריות שונות, כולל בודהיזם, הינדואיזם, פוליתאיזם יווני ורומי ויהדות, ווהחלק השלישי מוקדש לנצרות. לפיו, דתות המזרח תופסות את האל כאובייקט ולא כסובייקט, כשלמשל בבודהיזם, אותה הגל מכנה "דת הפנימיות" (Insichsein), האל נתפס בתור 'אין'. לעומת זאת היהדות מדמה את האל כרוח אינסופית, נשגבת, המצויה במרחק אינסופי מן האדם.^[48] מעליהן הוא מציב את הדת היוונית, "דת היופי" ואת הדת הרומית, "דת האחדות" (Zweckmässigkeit). לדעתו של הגל, כל אחת מהדתות הנסקרות מהווה שלב נחוץ מבחינה לוגית להתפתחות ה של האידאה, אך אף אחת לא מממשת את מושג הדת במלואו.

לטענתו, מושג הדת מתממש במלואו בנצרות, שהיא מושא החלק השלישי. עבור הגל, אלוהים והאנושות אינם נבדלים זה מזה במהותם, אבל אלוהים, התבונה המוחלטת, מגיע למודעות עצמית דרך בני האדם, וזאת גם בדת. אלוהים נעשה אלוהים רק במידה שהוא מכיר את עצמיותו דרך האחר השלו – המין האנושי הסופי. לתפיסתה הדת היא התודעה העצמית של אלוהים עצמו. עם זאת, טוען הגל, רק הנצרות תופסת את אלוהים ואת הדת באופן מפורש בצורה זו, כלומר על ידי ההבנה שאלוהים התגלם בישו ולאחר מכן הפך לרוח הקודש בקהילת המאמינים וכקהילת המאמינים. הנצרות, עבור הגל, היא הדת השלמה.

עבור חלק מהפרשנים הגל נתפס כמי שמעוות את הנצרות וסולל את הדרך להומניזם חילוני-אתאיסטי מאוחר יותר. עם זאת, הוא ראה את עצמו כלותרני, ומעולם לא הכחיש את קיומו של אלוהים. אולם בדומה לשפינוזה, הוא תופס את אלוהים כאימננטי בעולם, ולא כישות טרנסצנדנטית. כמו כן, באופן לא לגמרי אורתודוקסי, הגל טוען שתחייתו של ישו היא רוחנית ולא פיזית. עבור הגל, המשיח לא מוחזר לחיים, אלא הוא 'קם לתחייה' לאחר מותו באמונת הקהילה. ישו אינו מבטל את המוות במובן פשוט ולדעתו של הגל, אין "חיים לאחר המוות" במובן הנפוץ. עם זאת, החיים מתחדשים כאן ועכשיו על ידי רוחו של ישו, רוח האהבה והסליחה נצחית. עבורו, ה"נצחיות" מצויה בהווה, באהבה ובצורות אחרות של הכרה הדדית, ובסוגים מסוימים של ידע. ה"נצח" הוא "ידיעה של מה שנצחי".^[8] אך כאמור ידיעה כזו לובשת את צורתה הגבוהה ביותר בפילוסופיה.

  ערך מורחב – הרצאות על תולדות הפילוסופיה

הגל תפס את הפילוסופיה ככזו הכוללת את מדע הלוגיקה, הפילוסופיה של הטבע והפילוסופיה של הרוח, אך גם סבר שלתחומים אלו יש היסטוריה התפתחותית, ולכן מסיים את השיטה שלו במתן דין וחשבון על תולדותיה של הפילוסופיה. ה'הרצאות על תולדות הפילוסופיה' הועברו על בינה ובהיידלברג, ולאחר מכן שש פעמים בברלין בין השנים 1819-1829–1830. גישתו לתולדות הפילוסופיה מונחת על ידי שתי מחשבות עיקריות: ראשית, הגל דוחה את הרעיון שתולודות הפילוסופיה הן פשוט רצף של טעויות ושל סברות מנוגדות, וטוען שכל פילוסופיה לוכדת היבט חלקי של האמת השלמה באופן דיאלקטי. כל פילוסופיה חשובה מבטאת קטגוריה הכרחית של מחשבה, למשל "הוויה" אצל פרמנידס, "התהוות" אצל הרקליטוס, ו"עַצְמוּת" אצל שפינוזה. מבחינת הגל, ההיסטוריה של הפילוסופיה, מונחית על ידי התבונה או האידיאה, ואינה רצף מקרי. עם זאת, רצף הופעתן של הפילוסופיות בהיסטוריה אינו חופף במדויק את רצף הקטגוריות ב'מדע הלוגיקה'. בהתאם לכך, מטרתנו בחקר פילוסופיות העבר אינה להפריך אותן, אלא לגלות את האמת החלקית שהן מכילות. לשם כך נחוץ לפתח נקודת מבט כללית שתוכל להכיל את הסתירות השונות בין הגישות המנוגדות בתולדות הפילוסופיה, על דרך האנלוגיה הבאה: ”תחילה רוצים אנו ליצור לעצמנו מבט כללי על היער, ורק לאחר מכן נוכל להבחין בעצים הבודדים [...] הוא הדין ביחס לפילוסופיות [...] מרוב עצים לא היה רואה את היער, מרוב פילוספיות לא היה רואה את הפילוסופיה”.^[49]

שנית, הגל טוען שמבחינה מתודית עלינו להתקדם בתיאור הפילוסופיה בצורה היסטורית ולהיצמד באופן המחמיר ביותר למילים הממשיות של פילוסופים מהעבר. לפיכך אל לנו לחפש יותר בפילוסופיה מאשר את המחשבות והקטגוריות שהיא מכילה. לכן, למרות שעלינו להשיג באמצעותה ידע על האידאה, עלינו לחשוף רק את הקטגוריות הקיימות בפילוסופיה הספציפית שלפנינו. לפיכך עלינו להיות פילוסופיים והיסטוריים בו זמנית.”מסקנה שנייה, הנובעת מן האמור לעיל, נוגעת שוב לאופן־הדיון בפילוסופיות העתיקות. מחקרן מן ההכרח שיהא מבוסס על גישה היסטורית קפדנית גרידא; יש לייחס להן אך ורק את אשר נמסר עליהן כחומר היסטורי מהימן”.^[50]

הגל פותח את תולדות הפילוסופיה בהערות קצרות על הפילוסופיה בסין ובהודו, אותן אינו מחשיב לפילוסופיה של ממש, ולדידו הפילוסופיה כמחשבה חופשית באמת מתחילה רק עם תאלס. לאחר מכן הוא מציג את תולדות הפילוסופיה היוונית והרומית, הסכולסטיקה של ימי הביניים, והרציונליזם והאמפיריציזם של העת החדשה המוקדמת, עד להוגי האידיאליזם הגרמני שקדמו לו, קאנט, פיכטה ושלינג. לטענתו העוגנים החשובים ביותר בדרך הם הפילוסופיות של אפלטון, אריסטו, דקארט, שפינוזה וקאנט. תולדות הפילוסופיה מסתיימות ב"פילוסופיה הספקולטיבית" של הגל עצמו, בפילוסופיית החירות שלו. ה"סוף" של ההיסטוריה של הפילוסופיה, עבור הגל, הוא אפוא תחילתה של פילוסופיה חופשית.

  ערך מורחב – הגליאניזם

בהגותו של הגל נתלו אישים וזרמים שונים, לעיתים אף מנוגדים, שכל אחד ביקש למצוא בה את תפיסותיו. "הגליאניזם" הוא כינוי כולל לתנועות פילוסופיות שהושפעו מהגותו. השם "פוסט הגליאניזם" מקובל לתיאור דור תלמידיו והוגים נוספים שהושפעו מהגל במהלך המאה ה-19, ואילו "נאו-הגליאניזם" מתאר על פי רוב הוגים ש"שבו" להגל בתחילת המאה ה-20 והלאה.

לאחר מותו של הגל, הקים חוג תלמידיו הקרובים את "אגודת הידידים להנצחה" (Verein von Freunden des Verewigten), שכללה את אדוארד גנז, פיליפ מריינקה (אנ'), יוהנס שולצה (אנ'), לאופולד פון הנינג (אנ'), היינריך גוסטב הוטו (אנ'), קארל לודוויג מישל (אנ'), פרידריך כריסטוף פורסטר (אנ'). תפקידה העיקרי היה הוצאת מהדורה של כל יצירותיו של הגל, שהכילה לראשונה את סיכומי הרצאותיו שעובדו לספרים: 'הרצאות על האסתטיקה', 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת', 'הרצאות על תולדות הפילוסופיה', ו'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית'.

בעקבות דוד שטראוס, התקבלה חלוקה של הוגים פוסט-הגליאנים להגליאנים ימניים-שמרניים ולהגליאנים שמאליים-ליברליים.^[51] ההגליאנים הימנים מזוהים עם תמיכתם בדת הנוצרית ובשמרנות פוליטית של תקופת הרסטורציה. אלו פיתחו את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. ההגליאנים השמאליים לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת ו"קץ ההיסטוריה". לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. ההגליאנים הצעירים פירשו את רעיונותיו של הגל באופן מהפכני. פרשנות זו הובילה לתמיכה באתאיזם ובדמוקרטיה ליברלית בתחום הפוליטיקה. הוגים וסופרים שמיוחסים בדרך כלל להגליאנים הצעירים כוללים את ברונו באואר, ארנולד רוגה, דוד פרידריך שטראוס, לודוויג פויירבך, מקס שטירנר, משה הס, החברים הצעירים קרל מרקס ופרידריך אנגלס, ואף את היינריך היינה. הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנו דרור לפיתוח תפיסות מגוונות של אתאיזם, הומניזם, סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם ואגואיזם.

מחוץ לגרמניה, להגליאניזם נודעה חשיבות רבה בצרפת, ארצות סקנדינביה, הולנד, איטליה, רוסיה, פולין, ארצות הברית ומאוחר יותר גם בבריטניה. בצרפת למשל, ויקטור קוזן שהתיידד עם הגל באופן אישי בהיידלברג ב-1817, הפיץ את ההגליאניזם וממנו הושפעו בין היתר האנרכיסט פייר-ז'וזף פרודון, ארנסט רנן ואיפוליט טן. באיטליה הגותו של הגלה שירתה בעיקר את המאבקים למען איחוד איטליה. בין נציגי ההגליאניזם האיטלקי נמנה פרנצ'סקו דה סנקטיס שתרגם את "מדע הלוגיקה" לאיטלקית. בארצות הברית רעיונותיו של הגל החלו למלא תפקיד חשוב בחיי האינטלקטואלים אמריקאיים, והחלו להתפתח שני מרכזי מחשבה הגליאנית. במאה ה-19 קמה תנועת "ההגליאנים של אוהיו",^[52] ולאחר מלחמת העצמאות, התגבשה תנועת ה"הגליאנים של סנט לואיס"^[53]

בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השפיע הגל על מסורת "האידיאליזם הבריטי", שעל הוגיה נמנים תומאס היל גרין, פרנסיס הרברט ברדלי, וג'ון מקטאגרט. בגרמניה בתגובה לנאו-קאנטיאניזם ולפילוסופיית החיים צמח רנסאנס ההגליאני של "נאו-הגליאניזם", שהדגיש גם את החשיבות של כתביו המוקדמים של הגל, כלומר אלו שפורסמו לפני "הפנומנולוגיה של הרוח", בין היתר בעקבות מחקריו של וילהלם דילתיי. באיטליה הדמויות המכוננות של הנאו-הגליאניזם היו ג'ובאני ג'נטילה, שהפך לפשיסט, ובנדטו קרוצ'ה, הליברל והאנטי-פשיסט. בצרפת נרשמה התעניינות מחודשת בהגל בזכות הגותם של ז'אן ואהל, אלכסנדר קוז'ב, אריק וייל (אנ'), וז'אן איפוליט.

גם הוגים נאו-מרקיסטים גילו עניין מחודש בהגל כמקור פילוסופי להגותו של מרקס, בין היתר בזכות 'היסטוריה ותודעה מעמדית' מאת ג'רג' לוקאץ', שתרם רבות להבאת הגל לידיעת המרקסיסטים. ההתעניינות המחודשת בהגל באה לידי ביטוי בחיבוריהם של נאו-מרקסיסטים נוספים דוגמת ארנסט בלוך, הרברט מרקוזה, ותיאודור אדורנו.

אחד המתנגדים הידועים לתורתו של הגל היה בן תקופתו ארתור שופנהאואר, שכינה את הגל בתור "אינלקטואל קאליבן", בכרך השני של ספרו 'העולם כרצון וכייצוג'.^[54] ובהמשך למתקפה על שאר ראשי האידיאליזם הגרמני שופנהאואר טען כי ”החוצפה הגדולה ביותר בהגשת נונסנס צרוף, בגיבוב מצבורי מלל מטורפים ונטולי מובן, כפי שעד אז נשמעו רק בבתי משוגעים, הופיעה לבסוף בכתבי הגל. היא הפכה למכשיר מגושם כללי של מיסטיפיקציה, יותר מאי פעם, וזאת בהצלחה אשר לדורות הבאים תראה מפליאה ותשאר אנדרטה לטמטום הגרמני”.^[5] הוא גם ביקר את סגנון הכתיבה המסורבל של הגל, שלטענתו נועד להסיח את דעת הקוראים מהפגמים בהגותו.^[55] שופנהאואר תפס את עצמו כמתחרה אישי של הגל, והתעקש ללמד במקביל אליו באוניברסיטת ברלין, אך לא הצליח להתחרות בפופולריות העצומה של הגל.^[56] שופנהאואר זכה לעדנה רק בסוף ימיו, ולאחר מותו, ההגליאניזם הגרמני דעך במקביל ל"מחלוקת הפסימיזם" שפרצה סביב הגותו בשנות ה-60 של המאה ה-19.

מבקר בולט נוסף של הגל הוא סרן קירקגור, אם כי השקפתו על הגל הייתה מורכבת ורבת פנים, שכן הוא גם הושפע מהמושגים ההגליאנים ופיתח את הגותו האקזיסטנציאליסטית למול השיטה ההגליאנית. קירקגור התנגד לנטייה השיטתית של ההגליאניזם ותקף את הקדימות הניתנת למהות על פני קיום. כך למשל בספרו 'חיל ורעדה' כתב בהתייחסו להגל ”זו אינה השיטה, אין לזה ולשיטה ולא כלום”.^[57] הגותו דחתה את השאיפה לאמת מוחלטת שאפיינה את תורתו של הגל, ותחתיה הציב קירקגור במרכז שיטתו את השאיפה למשמעות אישית, סובייקטיבית. כך כתב ביומנו בתאריך 1 באוגוסט 1835: ”מה שחסר לי הוא בעצם לברר לעצמי מה עליי לעשות. לא מה עליי להכיר...החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי לשם כך אם אמצא אמת הנקראת אמת אובייקטיווית, אם אשנן את כל שיטות הפילוסופיה...באין משמעות יותר עמוקה בשביל עצמי ובשביל חיי?”^[58] הגל כתב ש”הינשוף של מינרבה מתחיל במעופו רק עם רדת דמדומי הערב”, כלומר - הפילוסופיה מסוגלת לתאר רק את מה שכבר קרה, תם ונשלם. נראה שלכך התייחס קירקגור כשכתב: ”נכון מה שאומרת לנו הפילוסופיה, שאת החיים אנחנו מוכרחים להבין אחורה. אבל עם זאת, שוכחים את הפרופוזיציה השנייה, שאנחנו מוכרחים לחיות אותם קדימה”.^[59] עם זאת, היבטים רבים בהגותו, כמו תפיסתו המדורגת (המעגל האסתטי, המעגל האתי, המעגל הדתי), המתודולוגיה הדיאלקטית שלו והבנתו את סוקרטס, מושפעות כנראה מניתוחים מרכזיים מהפילוסופיה של הגל.^[60]

פילוסופים רבים מזרם הפילוסופיה האנליטית מתחו ביקורת חריפה על הגל. ג. א. מור וברטראנד ראסל, ממייסדי המסורת האנליטית, הובילו בתחילת המאה העשרים את "המרד נגד האידיאליזם הבריטי" שהושפע מקאנט ומהגל, ונציגו הבולט היה פרנסיס הרברט ברדלי.^[61] ראסל טבע המדיניות ”להאמין בכל מה שההגליאנים כופרים בו”.^[62]

קרל פופר היה התורם העיקרי לדימוי השלילי של הגל כאביו האידאולוגי של הטוטליטריזם במאה ה-20. בספרו הפופולרי 'החברה הפתוחה ואויביה', טען כי השיטה ההגליאנית היא הצדקה נסתרת לשלטונו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, וכי המטרה הסופית של ההיסטוריה לפי הגל היא להגיע למדינה הדומה להפליא לפרוסיה של שנות השלושים של המאה ה-19.^[63] פופר הציג את הגל כשרלטן, וטען למשל שבעבודת הדוקטורט שלו ניסה להוכיח אפריורית שלא יכול להיות כוכב לכת בין מאדים לבין צדק על בסיס ה'טימיאוס' לאפלטון.^[64] הגל אומנם התייחס בסוף חיבורו להשערות שונות אודות סדרות אריטמטית באסכולה הפיתגוראית ולתיאור הדמיורגוס ב'טימאוס', אך לפי טרי פינקרד הגל ”מעולם לא תמך ברעיון שהסדרות האריתמטיות של אפלטון הציעו משהו בדומה לתיאור אמתי; אבל הוא גם לא אמר במפורש שמדובר בשגיאה, וכך החלה האגדה”.^[65]

ולטר קאופמן הגן על הגל מטענותיו הביקורתיות של קרל פופר, לפיהן שיטתו הפילוסופית אחראית במידה רבה להתפתחות אידאולוגיות טוטליטריות במאה ה-20, ולנאציזם בפרט.^[66] קאופמן הצביע על בעיות מתודולוגיות ופרשנויות בעייתיות בספרו של פופר החברה הפתוחה ואויביה, כגון שימוש בתרגומים חופשיים ומקטועים, חוסר עדויות נסיבתיות לכך שהגל השפיע על אנשים מסוימים, התעלמות מכתבים נאציים מקובלים (למשל של אלפרד רוזנברג) והפילוסופים שנידונים בהם (למשל ארתור שופנהאואר), כמו גם ממחקרים קודמים על הגל, התייחסות יתרה למניעיו של הגל וביטול כמה מדעותיו כמס שפתיים. קאופמן התנגד לפרשנות כתבי הגל כהגנה על המלוכה הפרוסית. הוא ציין, כי הגל משתמש במושג "המדינה" לציון אוטופיה שתתגשם עם ההתפתחות ההיסטורית, ואילו מדינות נוכחיות הן בהכרח פחות צודקות, ואינן מהוות מימוש מלא של האידאה. "המדינה" גם לא תהיה טוטליטרית כפי שפופר טוען, אלא תממש את החירות כמטרה עליונה ותשמור על שלטון החוק והזכויות המהותיות של כל בני האדם. הגל לא מעריך את "המדינה" והעמים השונים שבלטו במהלך ההיסטוריה על פי הצלחתם או עוצמתם, אלא מבקרם, בהשפעת הנצרות, באופן תוכני-מוסרי, וטוען שהצליחו בהתאם למידה בה איפשרו חירות אישית. מלבד זאת, הוא התנגד נחרצות ל"נאציונל-ליברליסטים", קבוצה לאומנית קיצונית בזמנו ולפילוסוף האנטישמי יאקוב פרידריך פריס (Fries), ובניגוד אליו תמך בשוויון זכויות ואמנציפציה ליהודים.^[66]

קריאה ליברלית חדשה בהגל הובלה בידי מדען המדינה הישראלי שלמה אבינרי בחיבורו "תורת־המדינה של הגל" (Hegel's Theory of the Modern State) שפורסם לראשונה באנגלית ב-1972 בקיימבריג', והקהילתן הקנדי צ'ארלס טיילור בספריו Hegel משנת 1975 ו-Hegel and Modern Society משנת 1979 בהוצאת קיימבריג'. אבינרי משלב ביקורת על הדימוי השלילי המוטעה של הגל ומעיין בחלופה הליברלית הייחודית שהוא מציג ב'פילוסופיה של המשפט' ואת חשיבותה של "החברה האזרחית".^[67] טיילר מציע לחזור להגל בעיקר כדי לדון בבעיות עכשוויות ודילמות מודרניות.^[33]

הפילוסוף היהודי-אמריקאי ריצ'רד ג' ברנשטיין עמד על חשיבות ההגליאניזם לפיתוח הפילוסופיה האמריקאית והפרגמטיזם.^[53] בדומה לו הפילוסופים ג'ון מק'דואל ורוברט ברנדום המשתייכים ל"אסכולת פיטסבורג", הושפעו עמוקות מהגותו של הגל ומביקרתו אודות קאנט, ויצרו סינתזה בין הגותו של הגל לבין מסורת הפילוסופיה האנליטית, לרבות הגותו של וילפריד סלרס.^[68] ספרו של פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שואב השראה מתזת קץ ההיסטוריה של הגל.^[69]

הגותה הפמיניסטית של ג'ודית באטלר הושפעה רבות מהגל, אף שהיא גם ביקורתית כלפיו. בספרה הראשון Subjects of Desire: Hegelian Reflections in Twentieth-Century France (סובייקטים של תשוקה: הרהורים הגליאניים בצרפת של המאה העשרים) מפתחת באטלר את דיאלקטית האדון והעבד של הגל בהקשר מגדרי.^[70]

הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי סלבוי ז'יז'ק מציע בהגותו סינתזה בין הגל לבין ז'אק לאקאן וביקורת מרקסיסטית. ז'יז'ק תואר בתור "ההגליאני המוביל של זמננו".^[71]

אקסל הונת מאסכולת פרנקפורט פיתח בהגותו ביקורת חברתית השואבת השראה מתפיסת ההכרה הדדית אצל הגל.^[72] תלמידתו, ראהל ייגי, מנסחת גרסה חדשה של תאוריה ביקורתית על סמך תפיסת "צורת החיים" של הגל.^[73]

בין חוקרי הגל העכשוויים ניתן למנות את ג'יי ברנשטיין, דיטר הנריך, טרי פינקרד, ירמיהו יובל, סטיבן הולגייט, פיני איפרגן, פרדריק בייזר, רוברט סטרן, ורוברט פיפין.

יחסו של הגל אל היהדות ואל היהודים היה מורכב. על פי הביוגרף הראשון של הגל, קארל רוזנקרנץ, היהדות היוותה עבור הגל "חידה אפלה" שאילצה אותו להתמודד עימה בכל תקופות הגותו.^[74] ירמיהו יובל טוען בספרו 'חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים' כי: ”לפי הדיאלקטיקה של הגל, כל צורת תרבות מיוחדת מעלה תרומה מבהקת כלשהי לתולדות העולם ולרוח העולמית, ולאחר מכן היא יורדת מבימת ההיסטוריה (היא "מושמת לעל" [...]). אולם היהודים המשיכו לשרוד זמן רב לאחר שטעם קיומם נעלם [...] עתה, עם המהפכה הצרפתית ובשורת השחרור באירופה, נכנסו היהודים לעולם המודרני ותבעו את מקומם וזכויותהם בתוכו; והגל, למרות דעותיו הקדומות, היה מוכן להעניק ליהודים את זכויותיהם. אבל הוא לא ידע מה לעשות בהם בעידן המודרני כיהודים, אף לא כיצד להסביר את שרידותם במונחי שיטתו”.^[75]

בתיאור גס, ניתן לקבוע כי בצעירותו, כאשר שלל את הנצרות, הגל ראה את היהדות כמולידתה ולכן כאחראית לה ולפגמיה ה"פוזיטייבים". בבגרותו, כאשר ראה את הנצרות כשלב דיאלקטי נחוץ וחיובי בתהליך התפתחותה של הרוח, ראה את הדת היהודית, "דת הנשגב", כשלב נחוץ בדרך למימוש ידיעת האל במהלך התפתחותה של הרוח, אם כי נותר ביקורתי כלפיה.^[76] אולם הגל היה גם תומך מושבע בזכויות אזרח ואמנציפציה ליהודים כפרטים, ושלל את התניית אלו בהתנצרות. הגל סבר כי הענקת זכויות אזרח תהווה הכרה מצד המדינה באנושיותם והתנגד לביטויי שנאת יהודים באופן נחרץ. בין היתר, הוא גם סייע לתלמידו הבכיר אדוארד גנז היהודי להתקבל לאוניברסיטה למשרת הוראה (אף שלבסוף נאלץ להתנצר).^[77]

הגותו של הגל השפיעה הן על עולם הרוח היהודי והן על התנועה הציונית. ניתן לציין את הגותו של נחמן קרוכמל וספרו 'מורה נבוכי הזמן', משה הס שהתשייך להגליאנים השמאליים, הרב שמואל הירש וספרו Die Religionsphilosophie der Juden (פילוסופיית הדת של היהודים).^[76] הגותו של הגל השפיע על עולם הרוח היהודי גם דרך ביקורת מצד הוגים יהדים כמו ההיסטוריון צבי גרץ והפילוסופים פרנץ רוזנצוויג ועמנואל לוינס.

• הפנומנולוגיה של הרוח, 1806
  • הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגום: ירמיהו יובל, הוצאת מאגנס, מהדורה ב', 2001
  • פנומנולוגיה של הרוח - כרכים א'–ב', תרגום: רועי בר ואלעד לפידות, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2020–2024
• מדע הלוגיקה, 1812–1816
• האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים, 1817-1830
• קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, או, מתווה למשפט הטבע ולמדע המדינה, 1821
  • קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, תרגום: גדי גולדברג, הוצאת שלם, 2011

• הרצאות על האסתטיקה
• הרצאות על הפילוסופיה של הדת
• הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית
• הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה
  • מבוא לתולדות-הפילוסופיה,תרגום: מרדכי בן-אשר, הוצאת מאגנס, תשכ"ג

• רוח הנצרות וגורלה, רסלינג, 2005
• "ההוכחה האונטולוגית לקיום האל" (תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015
• "מי חושב מופשט?" (תרגום: טל מאיר גל��די), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016
• "מטרת האמנות" – מתוך הרצאות על האסתטיקה (מגרמנית: מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ט"ו, 2022

• שלמה אבינרי, תורת המדינה של הגל, ספרית פועלים, 1975.
• אברהם יסעור, משנתו המדינית של הגל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
• ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, ספרית פועלים, 1988.
• ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996.
• ארתור דנטו, "תזת קץ האמנות אצל הגל", תרגום: אביעד שטיר, המדרשה 13, סתיו 2010.
• טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (2 כרכים), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, 2016.
• פיני איפרגן, הטרגדיה בחיים האתיים: הפילוסופיה של הגל ורוח המודרניות, אוניברסיטת בר-אילן, 2010.
• שחר פרדי כסלו - "הֶגֶל על דבָריוּת ורעיוניוּת באמנות", בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון #2, 2015.,
• מיכל סגל, מסביב למשולש – הבשורה על פי הגל, כרמל, 2018.
• "סימפוזיון: מסביב למשולש – הגל, נצרות והגות עכשווית. מומחי הגל משיבים למיכל סגל". מיכל סגל – דברי-פתיחה ושאלות. משיבים: טרי פינקרד, דייוויד קולב, ז'אן פרנסואה קרווגן, טום רוקמור, הווארד קיינז, ג'ון סטיוארט, אלן ווד, פירמין שטקלר-וייטהופר, רוברט סטרן, פיטר הודג'סון, תומאס א. לואיס, ג'ורג' די ג'ובאני, תומאס סרן הופמן, דיטר הנריך; מיכל סגל – סוף דבר, הכל נשמע: דברים בעקבות הסימפוזיון. בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016. עמ' 556–687
• "פנומנולוגיה של הרוח" בעברית: רב־שיח לרגל התרגום החדש. משתתפים: פיני איפרגן, עאזר דקואר, גל כץ, מיכל סגל; מנחה: שאול סתר. תיאוריה וביקורת(53), חורף 2020.

• ארכיון של כתבי הגל, באתר ארכיון האינטרנט המרקסיסטי (באנגלית)
• גאורג וילהלם פרידריך הגל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי גאורג וילהלם פרידריך הגל בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פול רדינג, גאורג וילהלם פרידריך הגל, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• גאורג וילהלם פרידריך הגל, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• גאורג וילהלם פרידריך הגל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
•   גאורג וילהלם פרידריך הגל (1770-1831), דף שער בספרייה הלאומית
• פיני איפרגן, מבוא ל"פילוסופיה של המשפט", באתר הוצאת שלם.

כתבות

• חגי דגן, מי שלא מאמין שהאלוהי יכול לשכון בתוך האנושי מבזה את האנושי, באתר הארץ, 9 בינואר 2006
• שלמה אבינרי, חוזה המדינה המודרנית, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2011

גרפיקות

• Hegel's System of Science - שיטת הגל מוצגת ב"משולשים" (באנגלית)
• Hegel's Complete System of Philosophy שיטת הגל מוצגת כ"מעגל המעגלים" (באנגלית)