אמנה חברתית

בבסיס רעיון האמנה עומדות מספר הנחות:

• כוחניות - רעיון האמנה החברתית מניח כי האדם הוא אינטרסנט ואנוכי, באופן ראשוני. בניסוח אחר, הטוב עבור האדם הוא בראש ובראשונה קידום מצבו החברתי על חשבון בני אדם אחרים. המציאות, לפיכך, היא מציאות כוחנית בהכרח, ומטרת האדם לשמר את כוחו.

• חלוקת הכוח - כוח ניתן לחלוקה בין בני אדם שונים. חלוקה זו עשויה לבטא בעיקר חלוקת משאבים – רכוש, וחלוקת זכויות פוליטיות.

• שוויון טבעי - אין יתרון, טבעי או מולד, חזק מספיק, על מנת להכריע את חלוקת הכוח. כל יתרון הוא נרכש. לדוגמה, מונח כי אין אדם חזק מספיק על מנת שיוכל להיאבק בבני אדם אחרים לאורך זמן, בלא שתיווצר התאחדות כנגדו שתשיב את שוויון הכוחות על כנו. הנחה זו מבוססת על כך שגופו הביולוגי של האדם אינו הגורם המרכזי הקובע את מעמדו, וכי יכולות כגון כריזמה, אומץ, חוכמה, עורמה, נחישות וכדומה, מכריעות יותר, ואינן מולדות (תורת הגזע שוללת הנחה זו, שכן היא מניחה כי תכונות אלו מולדות אף הן). כמו כן, הנחה אחרת היא שהבדלים אישיים בתכונות האופי, ניתנים לפיצוי, על ידי מאמץ וסבלנות או על ידי התאגדות. לדוגמה, אדם חזק עשוי להיות מוכרע על ידי אדם ערמומי, המצליח לפגוע בו, על ידי אדם נחוש, שהמתין עד שהחזק יישן, או על ידי התאגדות של פרטים חלשים, שמתגברים עליו בכוחות משותפים.

על פי קונספציה זו, ייתכן מצב בו אדם מסוים יצבור כוח, ובכך יגיע לרמה המאפשרת לו להטיל מרות על בני אדם אחרים. במקרה זה, הופך האדם לשליט, והאחרים לנשלטים. השליט ימשיך לצבור כוח על מנת לשמר את כוחו. על פי רעיון האמנה החברתית, מצב זה נובע מניגוד עניינים, ומחייב ניגוד עניינים.

ה��נחה המוסרית הראשונה של הקונספציה המדוברת, היא שמצב זה של מרות סותר את רעיון הצדק. על דרך ההפשטה, נהוג להמשיל את חלוקת הכוח החברתי לחלוקת עוגה בין כמה משתתפים, כאשר כל משתתף מעוניין אך ורק בהגדלת חלקו.

האמנה החברתית עצמה היא ביטוי להסכם תאורטי או ממשי בין פרטים, אשר התאגדו על מנת למנוע מצב בו תהיה ביניהם מרות בלתי צודקת, שאינה מייצגת את מעשיהם. השאיפה היא ליצור מערכת בה קיים שוויון כוחות בסיסי, בו אין לאף פרט נחיתות בשל מוצאו או מעמדו החוקי. האמנה החברתית היא חלופה לשני מצבים תאורטיים: מצב בו כל הפרטים במלחמה מתמדת חסרת הגבלה, המביא לפגיעה בכול, ומצב של מוקד כוח מרכזי המנצל חוזק יחסי על מנת לשמר את כוחו.

בהשלכה על חלוקת העוגה, רעיון האמנה החברתית הוא הסכם בין הפרטים על דרך חלוקת העוגה, בה לא יוכל אף אחד "להתלונן" על החלק אותו קיבל, שכן החלוקה הוגנת (אין מעשה זה מחייב כי החלקים יהיו שווים).

הרעיון המרכזי של האמנה החברתית הוא הגבלת הכוח בידי הפרטים השונים, על מנת למנוע פגיעה בצדק. על פי תפיסה זו, דפוסי הפעלת כוח מסוימים מוגדרים כבלתי צודקים, כדוגמת פגיעה פיזית מכוונת.

מכיוון שהאמנה החברתית נקבעה על-מנת להביא לכינון מאזן כוח התואם את האינטרסים של כלל הפרטים, עליה למנוע מצב של מלחמה חסרת גבולות, וזאת על ידי הגבלת הפרטים. כל עקרונות האמנה החברתית נקבעים לאור הגבלה זו, המאפשרת את המשך קיום מאבק הכוחות.

על מנת לקיים רעיון זה, האמנה החברתית יוצרת שדה חוקי מוסכם, המאפשר זאת. עם זאת, הגדרות האמנה החברתית מביאות לכך כי הפרט אינו מעוניין בקיום האמנה החברתית באופן יום-יומי, שכן היא מגבילה את כוחו, וזאת אף על פי שעצם קיום האמנה מועיל לו. ניתן להסביר זאת בכך, שהפרט מרוויח מכך שאחרים מקיימים את האמנה, אך לא מכך שהוא מקיים אותה. לכן, הוא שואף לקיום האמנה באופן כללי, אך מנסה להפר אותה באופן ספציפי.

על מנת להתמודד עם מצב זה, נקבעת מערכת סנקציות מוסכמת. מערכת הסנקציות מאפשרת את הגבלת הכוח, אך יוצרת סוגיה מתבקשת, שכן היא עצמה מבטאת הפעלת כוח. על כן, על מערכת הסנקציות להיות מאוזנת עם כוחות אחרים, על מנת למנוע מצב של ריכוז כוח בידיה, שהוא המצב אותו היא אמורה למנוע. ריכוז כוח זה מסוכן, שכן הפרטים המופקדים על קיומו, בהתאם להנחיות הקונספציה, שואפים להגדלת כוחם, ועל כן ישאפו להתרחבות מתמדת של מערכת הסנקציות. המסגרת החברתית העיקרית המבטאת עיקרון זה הוא מערכת החוק, ובעיקר מערכת המשפט, המכילה בתוך עצמה איזונים על מנת למנוע השתלטותה על המדינה.

לשוויון הכוחות באמנה החברתית שתי משמעויות אפשריות, הגוזרות שני דפוסי חברה עיקריים:

המשמעות הראשונה של שוויון הכוחות היא שהוא מחולק בהתאם לשוויון הזדמנויות, כלומר: כמות הכוח של האדם נקבעת באופן ישיר כתוצאה ממעשיו, וכי במאבק על השגת הכוח אין תנאי פתיחה שונים, מלבד כוח נצבר מהעבר. שוויון ההזדמנויות מבוסס בעיקרו על תחרות כלכלית או אחרת בין הפרטים, כך שכל מוקדי הכוח חסומים רק על סמך מאפיינים נרכשים. לדוגמה: שוויון הזדמנויות מחלק את ההשכלה (הנתפסת ככוח חברתי), על פי מדד המאמץ, מיומנויות הלמידה, והמצב הכלכלי של האדם. שלושה מאפיינים אלה הם מאפיינים נרכשים, אשר תולים את יכולתו של האדם להשיג כוח חברתי בהחלטותיו. ההשכלה הנרכשת, מהווה בתורה תנאי לצבירת כוח אחר, כדוגמת שכר.

על פי קונספציית האמנה החברתית, שוויון ההזדמנויות מקביל למצב החייתי הטבעי, בו החיה ניזונה על-פי מאמציה. רעיון שוויון ההזדמנויות הוא להפוך את האדם למעין בעל חיים, הרואה בסביבתו, הטבעית והאנושית-חברתית, מקור חיצוני להשגת צרכיו, שעליו לנצלו ככל הניתן. בהתאם למאמציו ולתבונתו בניסיון לצבור כוח, כך יזכה בו.

בהשלכה על חלוקת העוגה, שוויון ההזדמנויות מקביל למצב בו נקבע כי נעשה חתך אחד בעוגה ממרכזה. הסכין במאונך מוחזקת במרכז העוגה, וסובבת בקצב אחיד על צירה. כאשר אחד המשתתפים מכריז על חלקו, חותכת הסכין חתך נוסף מהמרכז, והוא מקבל חלק זה. לאחר מכן, סובבת הסכין מחדש. כך, אין איש יכול להתלונן על חלקו (גם אם נותר בלא כל עוגה), שכן הוא בחר בו, וזאת אף על פי שהחלקים אינם שווים.

אחת הסוגיות המפורסמות בתחום זה היא שאלת ההגבלה בין הדורות. מחד, כוח צבור משמש קרש קפיצה להשגת כוח נוסף, ועל כן לבנו של אדם עשיר ולבנו של אדם עני, לא יהיה שוויון הזדמנויות. מאידך, העובדה כי האדם רשאי לעשות בכוחו ככל העולה על רוחו, מצריכה את האפשרות להעביר את הישגיו לילדיו, ופגיעה בזכות זו נחשבת לכפייה, במונחי מאבק הכוחות.

המוסד החברתי העיקרי הנגזר מהחתירה לשוויון הזדמנויות הוא כלכלת שוק, בה הבדלי תעסוקה וצריכה הם נרכשים בלבד. מלבד השוק עצמו, קיימים מנגנונים שתפקידם לאפשר את קיומו של השוק כשוק תחרותי, ולמנוע פגיעה בשוויון הזכויות.

שליטה שווה המשמעות האפשרית השנייה של הצדק, היא שהכוח מחולק באופן שוויוני. לצורך עניין זה, יש לרכז את הכוח כך שהוא לא יהיה ניתן להעברה ולקבוע מדדים שווים באופן מתמטי. הפרטים השונים מקבלים זכויות שליטה שוות, ומנצלים אותן במאבק הכוחות כך שלא ניתן יהיה לצבור כוח מעבר למנה המוסכמת. הדוגמה הבולטת ביותר היא זכות בחירה. כמות כוח מסוימת נקבעת כמוסד ממשלתי, הנבחר על ידי כלל הפרטים. ריכוז הכוח מצריך חלוקתו באופן שווה, ועל כן ניתן לכל פרט השפעה חלקית בהתאם ליחסו לכלל.

בעייתיות אחת שבמצב זה, היא שהוא מצריך מנגנון ארגוני אשר יקיים את שליטת כל הפרטים כפי שנדרש ממנו. חשש זה נובע מכך שעל פי הגדרת המצב, שאיפת הפרטים היא לצבור כוח, וכך גם שאיפת הפרטים המופקדים על השלטון. לשם כך, מוקמים מוסדות מפקחים (שגם עליהם יש צורך בפיקוח, וכן נבנים מבני שליטה מפוצלים המאזנים זה את זה.

בהשלכה על חלוקת העוגה, רעיון זה מקביל לחלוקת העוגה לפרוסות שוות. על מנת שחלוקת העוגה תעשה באופן שוויוני באמת, נקבע כי מחלק העוגה יוכל לבחור אך ורק את הנתח האחרון.

בעייתיות נוספת היא שאלת שלטון הרוב. על פי חלוקה זו לא ניתן להעביר את הכוח מפרט לפרט (שכן העברה זו הייתה מביאה לצבירתו), אך ניתן ליצור התאגדות של כמה פרטים, לצבירת כוח משותף. כוח משותף זה עשוי להביא למצב של מרות הרוב על המיעוט, שהוא חריגה מגבולות האמנה החברתית.

המסגרת החברתית המבטאת עיקרון זה היא הממשלה הנבחרת. בניגוד לרובם המוחלט של המשטרים, הממשל על-פי האמנה החברתית כפוף לחוק, שכן החוק מייצג את עקרון הצדק, בעוד הממשל מייצג אך ורק את מימושו. רעיון האמנה החברתית מניח כי בניגוד לרוב המשטרים, במשטר זה דווקא השלטון ישאף לביטול החוק, ועל מוסדות חברתיים אחרים (כדוגמת הרשות המחוקקת) לאזנו.

רוסו הציג את משנתו הפוליטית בספרו הנודע "על האמנה החברתית" שיצא לאור באמסטרדם בשנת 1762. לאחר שכמה שנים קודם לכן, פרסם את המאמר על "המקורות והיסודות לאי השוויון בין בני אדם", בו החל לעסוק במשנתו המדינית, החליט רוסו להרחיב את היריעה ולכתוב חיבור מקיף יותר שתכנן לקרוא לו "יסודות המשטר". ברבות הזמן זנח את התוכנית, לאחר שהגיע למסקנה כי על מנת לסיים כתיבת ספר מקיף כזה הוא זקוק לשנים רבות של עבודה, שאותן לא רצה להשקיע.

"האמנה החברתית", היא למעשה מסכת מקוצרת של החלקים החשובים אותם הצליח רוסו לסיים מ"יסודות המשטר". על פי דבריו של רוסו בפתיחת הספר אלה היו "החלקים הראויים ביותר להיות מוצעים בפני הצבור". את שאר החלקים הלא גמורים הוא העלה באש.

רוסו שאף ליצור דפוס של מערכת חברתית ומדינית בה לא תשרור מתיחות בין השלטון לאוכלוסייה. בדומה להוגים אחרים בתקופתו, כמו הובס, לוק ושפינוזה - גם רוסו התייחס בתורתו המדינית למשטר האידיאלי מבחינתו. הניתוח שלו מתחיל במצב שקדם מבחינה תאורטית למשטר המדיני, זהו ה"מצב הטבעי" שבו חיו בני האדם לפני היווצרות הציוויליזציה. אם כי זה מצב תאורטי שלא התרחש במציאות. רוסו, במאמר על "המקור ויסודות לאי השוויון בין בני אדם", התייחס לעמדותיהם של הפילוסופים שקדמו לו, ולגרסתם אודות "המצב הטבעי". רוסו הדגיש שתפיסתו את המצב הטבעי שונה באופן מובהק מתפיסתם של הובס, לוק, שפינוזה ואחרים. לדעת רוסו, קודמיו התייחסו למצב הטבעי מתוך קונספט שגוי, שלא מצליח להתנתק כראוי מההוויה העכשווית שלהם. קונספט, אשר לדעת רוסו, לא היה נטול השפעות זרות: "...כולם דיברו ללא הרף על הצורך, על חמדנות, על דיכוי, על תחושות, על יוהרה, ובכך העתיקו אל מצב הטבע מושגים ששאפו מן הקיום החברתי". לטענת רוסו, על-מנת לבחון בצורה הטובה ביותר את המצב הטבעי, צריך להתעלם ממה שכתוב בכתבי הקודש - שכן, ברור מתוכם כי האדם הראשון קיבל מהאל באופן מיידי את תכונות המוסר הבסיסיות: "אם נאמין בתורת משה, כראוי לכל פילוסוף נוצרי, הרי שיש לשלול את הדעה כי אפילו לפני המבול נמצאו אנשים אי-פעם במצב טבע טהור...". לכן רוסו, בניגוד לקודמיו, ניגש לחקר וניתוח היסודות הטבעיים של בני-האדם בצורה טהורה - ללא כל התייחסות לידע מוקדם או השפעות אחרות.

רוסו שאף להגיע למצב שבו כל אדם יהיה עצמאי בדעותיו, ולא יהיה נתון להשפעה של החברה, או להשפעתם של אנשים אחרים, כאשר הוא מעורב בעשייה הפוליטית: "צריך שלא תהיינה בתוך המדינה חברות חלקיות, ושכל אזרח ואזרח יחווה את דעתו אך ורק על פי מה שהוא חושב בעצמו" . החופש האמיתי, על פי רוסו, הוא לא "לעשות את מה שרוצים לעשות, אלא דווקא לא לעשות את שאין רוצים לעשות..." אבל אנשים נוטים לעשות אותם בגלל הלחץ החברתי.

ז'אן ז'אק רוסו לא ראה מקום לקיומן של מפלגות פוליטיות בתוך המשטר המדיני שלו. הוא שנא "כל השתייכות לסיעות, מחנות ולפלגים למיניהם". ההתנגדות הזאת נבעה, בין היתר, מהעובדה שאנשים, כאשר הם מאוגדים בקבוצה, עלולים לאבד את החשיבה העצמאית שלהם. זו גם הסיבה שרוסו התנגד לשיטת "הנציגים הנבחרים" שתפקידם לייצג בצורה הנאמנה ביותר את האינטרסים של כלל האנשים שבחרו בהם - אותה שיטת ממשל שאומצה על ידי הדמוקרטיה המודרנית.

• ז'אן ז'אק רוסו, על האמנה החברתית, הוצאת מאגנס.

• זאב שטרנהל, החיבור שהוליד את האדם החופשי וגם את רוצחיו, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2006
• מסכת אבות, פרק ג' משנה ב', הכוללת רעיונות המופיעים גם באמנה החברתית - באתר ויקיטקסט
• אמנה חברתית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   אמנות חברתיות, דף שער בספרייה הלאומית