האי וייט (תעלת למאנש)

האי מוזכר לראשונה בחיבורו של תלמי "גאוגרפיה". על-פי ממצאים ארכאולוגיים, שבט קלטי, הדורוטריגים, התגורר ככל הנראה באי בסוף תקופת הברזל.

ההיסטוריון הרומאי סווטוניוס מציין כי האי נכבש בידי המצביא הרומאי אספסיאנוס (שמאוחר יותר הפך לקיסר). שרידי חמש וילות רומאיות נמצאו באי.

בסוף ימי האימפריה הרומית, האי יושב בידי שבט יוטי, שאף מינו מלך. לאחר שהאי נכבש בשנת 661 בידי וולפיר, מלך מרסיה, התנצרו תושבי האי, אך אחרי עזיבתו - שבו לעבודת אלילים. ב-685 נכבש האי בשנית על ידי קידוואל מלך וסקס, ובמידה רבה סופח אל הממלכה. לאחר התקוממות תושבי האי, ובראשם מלכם ארוולד (או: אטוולד), נרצח המלך ותושבי האי הוכרחו להתנצר בשנת 686. לאחר שאלפרד הגדול הרחיב את ממלכת וסקס במהלך המאה ה-9 לספירה, הפך האי לחלק מממלכת אנגליה וסופח למחוז המפשייר.

במהלך ימי הביניים, נכבש האי על ידי הנורמנים ואלו המשיכו לשלוט בו עד ל-1293, עת נמכר למלך אדוארד הראשון. הכס האנגלי שמר מאז על שליטתו על האי ומינה את שליטיו. לתקופה קצרה האי אף הוכרז כממלכה בפני עצמה על ידי הנרי השישי בשנת 1444, אך מלכו הראשון של האי מת ללא יורש והשושלת נכחדה אך מעט לאחר שהחלה. הנרי השמיני הקים מספר ביצורים על האי, אשר לימים הפכו לערים סנדטאון ויארמאות'. במהלך מלחמת האזרחים של אנגליה, נמלט צ'ארלס הראשון לאי מפני שהאמין שמושל האי יתמוך בו, אך מושל האי כלא אותו במצודתו.

האי זכה לעדנה מחודשת במהלך המאה ה-19 בזכות חיבתה של המלכה ויקטוריה למקום. ויקטוריה הורתה על הקמתו של בית אוסבורן ושהתה במקום במהלך ימי הקיץ. כתוצאה, האי הפך למוקד לעלייה לרגל לאנשי תרבות ורוח של אותה תקופה, כגון אלפרד טניסון, ג'וליה מרגרט קמרון וברת מוריזו. כך, בין השאר, האי היה למקום בו נכתב "דייוויד קופרפילד" על ידי צ'ארלס דיקנס, ולמיקום תחנת הרדיו הראשונה של גוליילמו מרקוני.

במהלך המאה ה-20 שימש האי לא אחת למטרות צבאיות. במלחמת העולם השנייה היה האי לנקודת המוצא של מבצע פלוטו, במסגרתו הוקמו צינורות להזרמת דלק לבעלות הברית בפלישתן לנורמנדי. בעשורים שלאחר המלחמה שימש האי כאתר ניסויים לטילי חלל של הממלכה המאוחדת. באותן שנים האי נודע גם בזכות פסטיבלי הרוק שבו, ובייחוד פסטיבל האי וייט בשנת 1970, בו נכחו מאות אלפי אנשים.

שטח האי הוא, בקירוב, 380 קילומטר רבוע, מתוכם כ-258 קמ"ר שטח חקלאי, 52 קמ"ר שטח בנוי ו-92 קמ"ר שטח חופים. תוואי הארץ השונים והמגוונים הרבים שבאי זיכו אותו בכינוי "אנגליה המיניאטורית", וכמחצית משטחו הוגדר כ"אזור יופי טבעי בולט" (AONB - Area of Outstanding Natural Beauty) מטעם סוכנות הטבע של הממלכה המאוחדת, והוכרז כאזור לשימור.  

עם המאפיינים הבולטים של תוואי האי נמנים מצוקי הגיר ואזוריהם הפוריים, המהווים מוקד משיכה לחיות בר רבות, הנהר מדינה (Medina), הנשפך לסולנט, והנהר יאר המזרחי (Yar), הנשפך לתעלת למאנש מצדו המזרחי של האי. הנהר יאר המערבי, הנפרד מזה המזרחי, נשפך מצידו המערבי של האי. כמו כן, ראויה לציון הנקודה הגבוהה ביותר באי, סיינט בוניפאס דאון (St Boniface Down), המתנשאת לגובה 241 מטרים מעל פני הים.

הצד המערבי והמזרחי של האי נתונים לכוחות סחיפה מתמידים מצד גלי הים, ומוגנים על ידי מכשולים ורצועות אדמה שהוקמו על ידי תושבי האי לאורך ההיסטוריה. העיירה יארמאות', לשפך נהר היאר המערבי, הייתה בעבר אי בפני עצמה, וכעת מחוברת לאי וייט ברצועת אדמה צרה ממזרח לה.

חיי הבר באי עשירים למדי, וכוללים מספר מינים מוגנים, בהם מיני עטלפים, נמנמניים וסנאיים.

ההפרדה הפיזית בין האי וייט לבריטניה הגדולה מתבטאת כיום במעמדו של האי וייט כמחוז עצמאי. מצב זה אינו ייחודי, ובעבר האי היה, לתקופה קצרה, אף לממלכה תחת הכתר הבריטי. אף על פי כן, זמן לא מבוטל היה האי לחלק ממחוז המפשייר, אשר עיקרו בכלל בבריטניה הגדולה, או מחולק לרבעים. ההשתייכות להמפשייר במשך השנים תרמה להתפתחות המבטא והדיאלקט המאפיין את האי, אך מאז ההפרדה מהמפשייר בסוף המאה ה-19 השימוש באלו הולך ופוחת.

קאוז היא מרכז שיט ספורטיבי גדול באזור והעיירה מארחת מספר מרוצים במהלך השנה, ובראשם "שבוע קאוז", הרגאטה הוותיקה ביותר בעולם. במרוץ זה משתתפים מאות יאכטות ואלפי אנשי צוות ב-50 מרוצים שונים. באי נהוגה גם ריצת מרתון שנתית, מהוותיקות ביותר בממלכה המאוחדת. לצד אירועים שנתיים אלו באי קבוצות ומועדוני ספורט מקצועיים בתחום מרוצי האופנועים, ההוקי שדה וראגבי. באי גם ליגות כדורגל חובבניות.

שם האי מוזכר בשיר של החיפושיות When I'm Sixty-Four

בשורות הבאות:

Every summer we can rent a cottage on the

Isle of Wight, if it's not too dear

We shall scrimp and save

Grandchildren on your knee

Vera, Chuck, and Dave

האי וייט ידוע גם בזכות פסטיבלי המוזיקה הגדולים אשר נערכו בו במהלך המאה ה-20, ובראשם פסטיבל האי וייט בשנת 1970.

הלהקה Level 42 אשר זכתה להצלחה באמצע שנות השמונים במקורה מן האי וייט: סולן הלהקה והבסיסט מארק קינג והאחים פיל גולד (תופים) ובון גולד (גיטרה) הכירו כשגדלו באי והתקרבו בזכות חיבתם המשותפת למוזיקת פיוז'ן. כאשר עברו ללונדון, הקימו את הלהקה וחברו למייק לינדאפ (קלידים).

כלכלת האי מתבססת בעיקר על תיירות וחקלאות, שתיהן בעלות מסורת ארוכת שנים במקום. חקלאי האי מגדלים כבשים וגידולים שונים. עלויות השינוע הגבוהות יחסית על פני תעלת למאנש מקשות על יצוא התוצרת המקומית, חקלאי האי מתמודדים עם הבעיה במציאת נישות ייחודיות בשווקים ובהתמקצעות בגידולים שהביקוש להם, ולפיכך גם מחיריהם, יכולים לפצות על עלויות אלו. תנאים אלו, בנוסף לאקלים הטבעי של האי, הביאו לפריחת תעשיית גידולי הכרמים ליין ומבשלות הבירה באי.

בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה יוצרו באי גם מוצרי ימאות, כגון בדי מפרשים וסירות. במהלך המאה ה-20, התפתחה באי תעשיית כלי הטיס, ובאי פעלו מספר חברות שעסקו בכך.

התנועה ברחבי האי מבוססת בעיקר על מערכת כבישים ודרכים, בה פועלת תחבורה ציבורית המבוססת על אוטובוסים. בעבר פעלה באי מערכת רכבות ענפה, אך פעילותה דעכה וכיום נותר קו פעיל אחד בלבד. התחבורה בין האי לאירופה או לבריטניה הגדולה נעשית באמצעות טיסות סדירות, שירותי סירות ואף שירות רחפת הפועל בין האי לבריטניה הגדולה.

מיקומו הגאוגרפי של האי, נפרד אך עדיין קרוב לבריטניה הגדולה, עשה אותו אידיאלי להקמת בתי סוהר מאובטחים. שני בתי סוהר שכאלו הוקמו לצד העיר ניופורט ובמשך שנים רבות נחשבו בין המאובטחים ביותר ברחבי בריטניה. הם איבדו מוניטין זה בעקבות בריחת שלושה אסירים ב-1995, אשר הצליחו להסתתר מפני רשויות החוק מספר ימים בטרם נתפסו. ברבות הימים אוחדו שני בתי הסוהר, וכן אחד שלישי בעל רמת אבטחה נמוכה יותר, לכדי מתקן כליאה אחד גדול - בית סוהר הוד מלכותה האי וייט (אנ').

•   אתר האינטרנט הרשמי של האי וייט (באנגלית)
• אתר מועצת האי
• אתר לשכת התיירות
• אתר המוקדש לפסטיבלי מוזיקה באי
• אתר County Press - מקומון האי
• אתר "רדיו האי וייט" (אורכב 10.07.2009 בארכיון Wayback Machine) - תחנת רדיו מקומית
• האי וייט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)