אלפרד הגדול

אלפרד נולד בסביבות 849, בוונטג', אנגליה, במחוז ברקשייר (היום חלק מאוקספורדשייר), והיה בנם החמישי והצעיר ביותר של אתלוולף, מלך וסקס, ואשתו הראשונה, אוסבורגה. הוא ירש את אחיו, אתלרד הראשון, כמלך וסקס ומרסיה ב-871.

ככל הנראה היה אלפרד ילד מבטיח, ואגדות רבות סופרו על ילדותו. ב-853, כשהיה בן חמש, נשלח אלפרד לרומא, שם "נמשח למלך" על ידי האפיפיור לאו הרביעי. סופרים מאוחרים הבינו כי הייתה זו הכתרה לקראת הירושה של המלוכה. אך לא ייתכן כי דבר זה נודע כבר ב-853, שכן לאלפרד עדיין היו שלושה אחים בוגרים בחיים. ייתכן כי הכוונה היא להענקת דרגה נמוכה יותר, או המלכה על תת-ממלכה כגון קנט. מסתבר כי סיפור זה נוצר בתקופה מאוחרת יותר, אם כי בשנים 854–855 אלפרד אכן עלה לרגל יחד עם אביו לרומא, ועבר, בין היתר, בחצרו של שארל הקירח, מלך הפרנקים (שאת בתו, יהודית, נשא אביו לאישה במהלך ביקור זה). עם שובם לאנגליה ב-856 הודח אתלוולף בידי אחיו הבכור של אלפרד, אתלבאלד, שעלה לשלטון בעצמו. אתלוולף מת ב-858, ושלושת אחיו הגדולים של אלפרד היו מלכים אחריו.

במהלך תקופות המלוכה הקצרות של שני אחיו הבכירים, אתלבאלד ואתלברט, לא נודע דבר על אלפרד. חייו הציבוריים החלו עם עלייתו של אחיו השלישי, אתלרד הראשון, לשלטון. בזמן זה אשר מתייחס לאלפרד כ"סקונדריוס", תואר שכנראה הקביל ל"טניסט" הקלטי, שפירושו יורש מוסכם, המקורב למלך. ככל הנראה התקבל מעמד זה בהסכמת הוויטנגמוט, על מנת למנוע מאבקי ירושה במקרה שאתלרד ייפול בקרב. הסידור של הצבת יורש כשליט בעל סמכות מסוימת עוד בחיי המלך, הוא מנהג ידוע בקרב השבטים הגרמאנים, כגון השוודים והפרנקים, שהיו קרובים במנהגיהם לאנגלו-סקסונים.

ב-868 התחתן אלפרד עם איאלסווית, בתו של אתלרד מאסיל, שכונה "הזקן של הגייני", עם ששכן בלינקולנשייר, באזור גיינסבורו. היו להם חמישה או שישה ילדים, ביניהם אתלפלדה, לימים מלכת מרסיה, ואדוארד, ששלט באנגליה אחרי אביו.

באותה השנה, בזמן שלחם נגד הצבא הוויקינגי הגדול לצד אחיו אתלרד, ניסה אלפרד ללא הצלחה לשחרר את מרסיה מהאיום הדני. במשך שנתיים שרר במרסיה שלום, אך בסוף שנת 870 החלה הסערה, והשנה שלאחר מכן קרויה בצדק "שנת הקרבות של אלפרד".

תשעה קרבות נערכו במלחמה זו, אם כי המקום והזמן של שניים מהם אינו ידוע. לאחר ניצחון בקרב אנגלפילד (31 בדצמבר 870), הגיעה תבוסה בקרב רדינג (4 בינואר 871), וארבעה ימים מאוחר יותר ניצחון (אם כי לא מכריע) בקרב אשדון. ב-22 בינואר 871 הובסו האנגלים שוב בבסינג, וב-22 במרץ במרטון. ייתכן כי שני הקרבות הלא ידועים נערכו בין שני האחרונים.

באפריל של 871 מת אתלרד, ונטל המלחמה עבר לאלפרד. בזמן שהיה עסוק בקבורת אחיו, הביסו הוויקינגים את האנגלים במקום לא ידוע סמוך לרדינג, ופעם נוספת בווילטון במאי, בקרב הראשון בו עמד אלפרד בראש כוחותיו. לאחר התבוסה בקרב ועל מנת להרוויח זמן, הגיע אלפרד להסכם עם הוויקינגים, אשר ספגו גם הם אבדות כבדות ומצדם העדיפו לפעול בשטחים בהם ייתקלו בהתנגדות פחותה. תמורת תשלום נכבד פינו הוויקינגים את כוחותיהם מהממלכה, תוך שהם נוטשים את רדינג ומקימים בסיס חדש בלונדון שבממלכת מרסיה, בו בילו את החורף^[1][2]. במהלך חמש השנים הבאות ערך הצבא הוויקינגי הגדול מסעות כיבוש וביזה באזורים אחרים באי הבריטי והניח לממלכת וסקס, עד לחידוש הפלישה בשנת 876, תחת מנהיג חדש, גותרום^[3][4]. בתחילת שנת 877, תחת מסווה של משא ומתן, פרצו הדנים מערבה וכבשו את אקסטר. אך אלפרד חסם אותם, וסערה שפיזרה את כוח התגבור הימי הדני אילצה אותם לסגת למרסיה, אך בינואר 878 הם פרצו במפתיע לצ'יפנהאם, ו"הרגו את רוב האנשים מלבד המלך אלפרד, והוא וחבורה קטנה עשתה את דרכה... ביער ובביצה, ולאחר הפסחא הוא... התבצר באתנלי, ומשם המשיך להילחם באויב" (הרשומות).

אגדה מספרת כי בעת שהיה פליט בביצות של אתלני ליד צפון פתרטון בסאמרסט, מצא אלפרד מחסה בביתה של אשת איכר שלא ידעה את זהותו. היא השאירה אותו לשמור על כמה עוגות על האש, אך בעיות הממלכה הטרידו אותו והסיחו את דעתו. העוגות נשרפו בעת שלא שם לב לכך, והאשה כעסה עליו בשובה. כאשר הבינה כי הוא המלך ביקשה האשה את סליחתו, אך אלפרד התעקש כי הוא זה שעליו להתנצל. הרעיון שאלפרד, שלאחר שנמלט מצ'יפנהאם היה פליט חסר כל נשען על אגדה זו, אך למעשה התארגן להמשך הקרבות. אגדה נוספת מספרת כי אלפרד התחפש לנגן נבל על מנת להיכנס למחנהו של גותרום ולגלות את תוכניותיו.

באמצע מאי השלים אלפרד את הכנותיו והוא יצא מאתנלי, ובדרך הצטרפו אליו תגבורות מסאמרסט, וילטשייר והמפשייר. הצבא הוויקינגי הגדול יצאו מצ'יפנהאם, ושני הצבאות נפגשו בקרב אדינגטון בווילטשייר, שהוכרע בניצחון מרשים לאלפרד. הצבא הוויקינגי נכנע, וגותרום הוטבל לנצרות עם עשרים ותשעה מאנשיו. כתוצאה מכך נחלקה אנגליה לשניים, כאשר החלק הדרום מערבי נותר בידי הסקסונים והחלק הצפון מזרחי היה לאזור שיפוט ויקינגי. בשנה שלאחר מכן (879), שוחררו וסקס וחלקים ממרסיה מידי הפולשים. חלוקה זו ידועה אצל ההיסטוריונים כ"הסכם וודמור" (878), אף כי אין כל מסמך המעיד על הסכם זה.

אף כי במשך זמן מה היה חלקה הצפון-מזרחי של אנגליה, כולל לונדון, בידי הצבא הוויקינגי הגדול, הגלגל התהפך. בשנים שלאחר מכן שרר שלום, במהלכו נלחם הצבא הוויקינגי הגדול באירופה. בשנת 884 (או 885) הייתה נחיתה דנית בקנט, שגרמה לדנים המזרח-אנגלים להתמרד. אך אלפרד נלחם בהם וכבש את לונדון ב-885 (או 886), והסכם הידוע בתור "השלום של אלפרד וגותרום", שינה את גבולות ההסכם הקודם לטובת הסקסונים. שוב הייתה הפוגה; אך בסתיו של 892 (או 893) פרצה הסערה האחרונה. שרידי הצבא הוויקינגי הגדול, שהבין כי מעמדם באירופה נעשה בטוח פחות ופחות, הפליגו לאנגליה בצי שמנה כ-330 ספינות, והתבצרו שם, החלק הגדול יותר באפלדור, והקטן יותר תחת האסטן, במילטון שבקנט. העובדה שהפולשים החדשים הביאו עימם את נשיהם וילדיהם הראתה כי לא הייתה זו פלישה רגילה, אלא ניסיון משמעותי, בעצה אחת עם שאר הכוחות הוויקינגים באי, לכבוש את אנגליה. אלפרד התייצב בעמדה בה הייתה לו תצפית על שני הכוחות. בשעה שעסק במשא ומתן עם האסטן, פרץ הצבא הוויקינגי הגדול שבאפלדור לצפון-מערב, אך בנו של אלפרד, אדוארד, הביס אותם בקרב בפרנהם, ואילץ אותם למצוא מחסה באי תורני, שם הוצבו תחת מצור ולבסוף נאלצו להיכנע. בשלב זה נסוג הצבא הוויקינגי הגדול לאסקס, ולאחר הפסד נוסף בבנפליט הצטרפו לכוחות הדניים של האסטן בשוברי.

בזמן שהיה אלפרד בדרכו לסייע לבנו, שמע כי הצבא הוויקינגי הגדול בנורת'מבריה ובמזרח אנגליה צרים על אקסטר ועל מבצר נוסף בחוף הצפון-דבוני. אלפרד מיהר מערבה ושבר את המצור על שני המבצרים. בינתיים החל הכוח תחת פיקודו של האסטן לנוע במעלה עמק התמזה, אולי בניסיון לעזור לאחיהם שבמערב, אך הם פגשו בכוח גדול של שלושת המנהיגים הגדולים של סאמרסט, וילטשייר ומרסיה, ופנו לצפון-מערב, ובסופו של דבר הושגו בבוטינגטון. ניסיונם לפרוץ את הקווים האנגליים נכשל, והשורדים נמלטו לשוברי. לאחר שאספו כוחות תגבור, חצה הצבא הוויקינגי הגדול לפתע את אנגליה והגיעו לעיר הרומית החרבה צ'סטר, על מנת לחסות בחומותיה. האנגלים לא נלחמו בהם, אלא השמידו את כל היבול באזור. הרעב גרם לוויקינגים ב-894 לסגת שוב לאסקס.

בתחילת 895 השיט הצבא הוויקינגי הגדול את ספינותיו במעלה התמזה והלי, והתבצרו 30 קילומטר מעל ללונדון. התקפה ישירה על הקווים הוויקינגים נכשלה, אך בשנה שלאחר מכן חסם אלפרד את הנהר על מנת למנוע מהצבא הוויקינגי הגדול לנוע. אנשי הצבא הוויקינגי הגדול הבינו כי נוצח בתחבולה, עברו לצפון-מערב והעבירו את החורף בבריג'נורת'. שנה אחרי כן הם נכנעו וחדלו ממאבקם. חלקם נסוגו לנורת'מבריה, וחלקם לאנגליה המזרחית; אלה שלא היו להם קשרים באנגליה חזרו ליבשת. המלחמה הארוכה נסתיימה.

תוצאותיה של המלחמה מעידות על הביטחון שהשרו אופיו ומנהיגותו של אלפרד, וליעילותן של הרפורמות הקרביות שהנהיג. אלה היו:

1. חלוקה של ה"פירד" או המיליציה הלאומית לשניים, כאשר חלק אחד נשאר מאחור כתגבורת, וכך גורם להמשכיות במבצעים הצבאיים;
2. בניית מבצרים בנקודות מסוימות;
3. כפיית החובות של ה"ת'יין" על כל מי שהיה חייב בה, וכך ייסד גרעין של לוחמים חמושים היטב.

לאחר פיזורם של הפולשים מהצבא הוויקינגי הגדול, הפנה אלפרד את תשומת לבו להגדלת הצי המלכותי, וספינות נבנו לפי התוכניות שלו, חלקן על מנת להביס את התקפות הצבא הוויקינגי הגדול מאנגליה המזרחית ומנורת'מבריה על וסקס בדרך הים, וכן על מנת למנוע פלישות נוספות. לא הייתה זו תחילתו של הצי האנגלי, שכן כבר נעשו תחת אלפרד פעולות ימיות קודמות. בכרוניקה האנגלו-סקסונית נכתב כי אלפרד בנה סוג חדש של ספינות, "מהירות, יציבות וגבוהות יותר מהאחרות", אך יעילותן הייתה מועטה, שכן ידוע כי רבות מהן קורקעו בלחימה או טבעו בסערות. אף על פי כן רואים הצי המלכותי הבריטי והצי האמריקני באלפרד את מייסד המסורת שלהם.

הכוח העיקרי של אלפרד חולק לשניים, כך שתמיד "הייתה מחצית בבית ומחצית בחוץ" (על פי הכרוניקה האנגלו-סקסונית). הזנה של מחצית מהצבא על ידי המחצית השנייה דרשה ככל הנראה רמת ארגון גבוהה. על מורכבותה של המערכת של אלפרד ניתן ללמוד מצ'רטר, שרשימת העדים עליו כוללת אוצר, אפסנאי וראש משרתים. למרות כישלונות אחדים של השיטה – לדוגמה, כשמחצית מצבאו חדלה לצור על הצבא הוויקינגי הגדול כאשר תם תורה – במרבית המקרים היא פעלה כיאות.

אחת מחולשותיה של מערכת ההגנה שהייתה נהוגה לפני הרפורמות של אלפרד הייתה, שבהיעדר צבא קבוע, המבצרים בדרך כלל לא היו מאוישים, ולכן כוח ויקינגי יכול היה לכבוש בקלות עמדה אסטרטגית משמעותית. אלפרד שיפר בצורה משמעותית רבים מהמבצרים של וסקס (באנגלית עתיקה: בורג), כפי שהודגם בחפירות השיטתיות של ארבע ערים סקסוניות (בוורהם, קריקלייד, לילפורד ו-וולינגפורד), ש"מכל מקום החומה שהחופרים ייחסו לתקופה האלפרדית הייתה ההגנה העיקרית של המקום". ידוע כי מערכות הגנה אלה לא נבנו בידי הפולשים הצבא הוויקינגי הגדול, הודות למסמך אדמיניסטרטיבי מהמאה ה-11, הידוע כ"בורגל הידג'". מסמך זה הוא העתק של מסמך מתקופת חייו של אלפרד או מזמן קצר לאחר מכן, וכנראה משקף את המדיניות שלו. המסמך מציין את מיקומן של ארבע ערים אלו, לצד אחרות, ומציין כי הן ערי מבצר קבועות. השוואה בין התוכניות של וולינגפורד ווורהם ושל וינצ'סטר, מראה שהן נבנו על פי אותה התוכנית. עובדה זו תומכת בהצעה כי ערים חדשות אלה תוכננו כמרכזי מגורים ומסחר, וכן כמקלטים בעת סכנה.

ה"בורגל הידג'" קובע כיצד יש לשמר את ההגנה של ערים אלו, ובצורה זו היגר חלק ניכר מהאוכלוסייה האנגלית לערים, שם היו בטוחים יותר מהאויב ובנוסף קל היה יותר לגבות מהם מיסים.

אלפרד היה אחראי, אם כן, למידה משמעותית של ארגון עירוני, במיוחד באזורים שנהרסו בידי הצבא הוויקינגי הגדול. למרות קיומן של טענות לפיהן ה"בורגל הידג'" אינו מזמנו של אלפרד, ברור כי בחלקים של מרסיה שאלפרד כבש מידי הצבא הוויקינגי הגדול הונהגה שיטת ה"פלך" לראשונה. אם כן, ישנו גרעין מסוים של אמת בטענה כי אלפרד הוא שייסד את ה"פלך", ה"מאות", וה"תית'ינג". הוא פעל גם בתחום הכלכלי, אך בנושא זה מקורות המידע מועטים, ולא ניתן לראות את תיאורו של אשר בנושא זה כיותר משרטוט כללי. עדויות לדאגתו של אלפרד לעשיית משפט מופיעה גם בהיסטוריה וגם באגדה, והתואר "מגן העניים" ניתן לו ללא ספק בזכות. אין עדויות רבות על פועלה של הוויטנגמוט תחת שלטונו של אלפרד. ברור כי היה חשוב לו להגן על זכויותיו, אך גם תנאי הזמן וגם אישיותו של המלך גרמו, בוודאי, להעברת סמכויות רבות לידיו. מרבית החקיקה של אלפרד נעשתה ככל הנראה בתקופת מלכותו המאוחרת, לאחר שכבר סר צלו של האיום הדני.

אשר מדבר רבות על יחסיו של אלפרד עם מדינות אחרות, אך ישנו מעט מידע ודאי. ישנן עדויות להתעניינותו בארצות אחרות בתוספות שהכניס לתרגומו לפאולוס אורוסיוס. ידוע כי אלפרד התכתב עם אליאס השלישי, הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים. כמו כן נוצר קשר עם הח'ליף של בגדאד, וככל הנראה נשלחה גם משלחת להודו. שליחים מרומא שהביאו כספים מאנגליה לאפיפיור היו מחזה שכיח. מגלה הארצות ווּלפסטן מֵהֶדְבִּי, שבסביבות 890 יצא מיוטלנד למסע לאורך חוף הים הבלטי עד לעיירה הפרוסית טרוסו, דיווח על מסעו לאלפרד הגדול.

על יחסיו של אלפרד הגדול עם הנסיכים הקלטיים בחציו הדרומי של האי ישנו מידע רב יותר. בשלב מוקדם יחסית בתקופת מלכותו הצטרפו אליו הנסיכים הדרום-ולשים, בשל לחץ ממרסיה ומצפון-ויילס. מאוחר יותר הצפון-ולשים הצטרפו גם כן, ושיתפו פעולה עם האנגלים בקרבות של שנת 893. אשר מספר כי אלפרד שלח כספים למנזרים באירלנד ובאירופה. אין ספק במהימנות הסיפור על ביקורם של שלושת עולי הרגל ה"סקוטים" (כלומר, האירים) אצל אלפרד בשנת 891. על אף היותו אגדה, הסיפור על כך שהוא עצמו נשלח לאירלנד בילדותו על מנת שמודוונה הקדושה (נזירה אירית, מייסדת מנזר בסטפורדשייר) תרפא אותו, מצביע על התעניינותו של אלפרד באי האירי.

ההיסטוריה של הכנסייה תחת שלטונו של אלפרד הגדול אינה ברורה כלל. הפלישות הדניות גרמו לכנסייה נזק רב, והמנזרים היוו מטרות להתקפה לעיתים קרובות. אלפרד אמנם ייסד שניים או שלושה מנזרים, והביא נזירים מארצות אחרות, אך לא הייתה תחייה של המנזרים בתקופת שלטונו.

ההקדמה לתרגום של אלפרד לאנגלית עתיקה של "פסטורל קר" (משימות הכמרים) של האפיפיור גרגוריוס הראשון מספרת על ההרס שנגרם ללימוד ולחינוך בשל הפלישות הדניות, וכן על כך שאף בין הכמורה כמעט ולא ידעו לטינית. על מנת לתקן זאת ייסד אלפרד בית ספר בחצרו, בהשראת קרל הגדול. לצורך זה ייבא מלומדים כגרימבלד, ג'ון הסקסוני ואשר מדרום ויילס. הוא אף למד שם בעצמו וביצע סדרה של תרגומים, שרובם שרדו, על מנת להחכים את הכמורה והעם. תרגומים אלה בוצעו כנראה בארבע שנות שלטונו האחרונות, עליהן הרשומות כמעט ולא מספרות דבר.

היצירה המוקדמת יותר שתורגמה הייתה הדיאלוגים של גרגוריוס הראשון", ספר שהיה פופולרי בימי הביניים. במקרה זה התרגום נעשה על ידי חברו של אלפרד, וורפרת, הבישוף של ווסטר, והמלך עצמו כתב רק הקדמה. היצירה הבאה שתורגמה היא "משימות הכמרים", לטובת הכמורה הזוטרה. כאן נצמד אלפרד למקור, אך ההקדמה שהוסיף לספר היא אחד המסמכים המעניינים ביותר מתקופתו. שתי יצירות כנסייתיות נוספות, "ההיסטוריה הכללית" של אורוסיוס, וה"היסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי" של בדה ונרביליס, תורגמו לאחר מכן. אלפרד שינה רבות בתרגום אורוסיוס על ידי השמטות והוספות, כך שמדובר כמעט בספר חדש. בתרגום של בדה הוא נותר נאמן לטקסט ללא תוספות, אם כי אחדים מהחלקים הפחות מעניינים הושמטו. בזמן האחרון הועלו ספקות לגבי הייחוס של התרגום של בדה לאלפרד, אך ללא הוכחות חותכות.

יצירתו המעניינת ביותר של אלפרד היא תרגומו של "נחמות הפילוסופיה" מאת אניסיוס מנליוס סברינוס בואתיוס, הספר הפילוסופי הקצר הפופולרי ביותר בימי הביניים. כאן שינה אלפרד שוב את הטקסט כרצונו. במחקר המודרני הוכח כי אחדים מהשינויים אינם של אלפרד עצמו אלא של פרשנים שנעזר בהם, אך עדיין חלק גדול מהשינויים הם של אלפרד עצמו. אצל בואתיוס מופיע פעמים רבות המשפט, "רצוני היה לחיות כיאות כל ימי חיי, ולאחר חיי להותיר לאלה שיבואו אחרי את זיכרון מעשי הטובים". הספר הגיע אלינו בשני כתבי יד בלבד. באחד מאלה הוסבו השירים המפוזרים בתוך המקור לפרוזה, ובאחר לחרוזים. הייחוס של אלה אינו ברור לחלוטין, אך הגיוני כי גם הם של אלפרד. לגבי אחריותו לכל היצירה אין כל ספק.

היצירה האחרונה של אלפרד היא ה"בלוסטמן", או ה"פריחה", או האנתולוגיה. מחציתו הראשונה מבוססת בעיקר על "וידויים" של אוגוסטינוס מהיפו, והיתר ממקורות שונים, רבים מהם חתומים בחותמו המיוחד של אלפרד עצמו. המילים האחרונות בטקסט זה מהוות מצבה מתאימה למלך: "לפיכך, נדמה בעיני כאדם טיפש ומסכן, זה שאינו מעמיק את הבנתו בעת שהוא בעולם, ואינו מקווה להגיע לעולם שכולו טוב וארוך". מלבד יצירות אלה של אלפרד, הכרוניקה האנגלו-סקסונית וכנראו גם "הקדושים הסקסוניים", ממנו שרדו רק חלקים קטנים, נכתבו ככל הנראה בהשראתו ובציוויו. גרסת פרוזה של חמישים המזמורים הראשונים של ספר תהלים יוחסה לו, ואף כי ייחוס זה לא הוכח הוא בהחלט ייתכן. בנוסף, אלפרד מופיע כדמות ב"הינשוף והזמיר", שם מעידים על חכמתו בפתגמים. בנוסף, קיים כתב יד מהמאה ה-13 שבו מופיעים פתגמים של אלפרד הגדול, שייתכן כי מקורם של לפחות חלק מהם הוא במלך.

אלפרד מת ב-26 באוקטובר 899, בשנתו ה-50 או ה-51, ובנו אדוארד ירש את כסאו. מילותיו האחרונות לבנו אדוארד תועדו:

אתה בני היקר, שב עכשיו לידי, ואני אמסור לך הוראות אמיתיות. בני, אני מרגיש ששעתי מגיעה. פניי דהויים. ימי כמעט גמורים. כעת עלינו להיפרד. אלך עולם אחר, ואתה תישאר לבד עם כל הון שלי. אני מתפלל עליך (כי אתה ילדי היקר) השתדל להיות אבא, ואדון לעמך. היה אתה אבי הילדים, וידידה של האלמנה. נחם את העני והגן על החלש, ובכל כוחך תתקן את הרע. ובן, שלט בעצמך על פי חוק, אז יאהב ה' אותך, ואלוהים מעל הכל יהיה גמולך. קרא לו. הוא ייעץ לך בכל צרכיך, וכך יעזור לך, (אלוהים) יטיב לך להשיג אשר תרצה.

המקור באנגלית

Thou my dear son, set thee now beside me, and I will deliver thee true instructions. My son, I feel that my hour is coming. My countenance is wan. My days are almost done. We must now part. I shall to another world, and thou shalt be left alone in all my wealth. I pray thee (for thou art my dear child) strive to be a father, and a lord to thy people. Be thou the children's father, and the widow's friend. Comfort thou the poor, and shelter the weak; and, with all thy might, right that which is wrong. And, son, govern thyself, by law; then shall the Lord love thee, and God above all things shall be thy reward. Call thou upon him to advise thee in all thy need, and so shall he help thee, the better to compass that which thou wouldest.

אלפרד היה המלך האנגלי היחיד שזכה לכינוי "הגדול".

הר אלפרד, ברכס דאגלס שבצפון האי אלכסנדר שבאנטארקטיקה, נקרא על שמו של אלפרד הגדול^[5]; וזאת בדומה לשמות הרים סמוכים רבים הנקראים על שמות מלכי אנגליה^[6].

• הממלכה האחרונה

• אלפרד הגדול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אלפרד הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אלפרד הגדול בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
•   אלפרד הגדול (849-899), מלך אנגליה, דף שער בספרייה הלאומית
• אלפרד הגדול, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)