חברי הקיבוץ החדש הקימו על הקרקע השוממה צריפים ומהר מאוד גם בתי קרקע נמוכים, שתלו גינות, נטעו מטעים ושדות, והקימו ענפי שירות שונים כמו מכבסה, חדר אוכל, מחסן בגדים, מבני ציבור ועוד. המשק החקלאי התבסס על פרדס גדול, גידולי שדה, רפת, לול (שהפך יותר מאוחר להודייה), ומטעים. המפעל לעיבוד ירקות ופירות "גת גבעת חיים", הידוע במותג "פריגת", הוקם בקיבוץ עוד לפני פילוגו, ולאחר הפילוג המשיך להיות שייך לשני הקיבוצים בצורה משותפת. יותר מאוחר הוקם במקום מפעל נוסף בשם מג"ח. בקיבוץ הוקם בית ספר לחינוך מיוחד, שהיום נקרא "שפרירים" על שם מייסדו בנימין שפריר.
לפי האידאולוגיה הקיבוצית השוויונית כל חבר קיבל את אותו סכום כסף (תקציב) והייתה קופה משותפת לכולם. ילדי הקיבוץ מיום הולדתם לנו בבתי הילדים. חינוך לעבודה היה ערך חינוכי חשוב. לשם כך הוקם משק הילדים (משק בית הספר) בו עבדו ילדים מכיתה ז' עד כיתה ט' בענפי חי ובענפי שדה.
בשנות החמישים נדרשו חברי הקיבוץ להחליט על אופן קבלת השילומים מגרמניה. בגבעת חיים איחוד החליטו שהחברים כולם מוסרים את הכספים לקופה הכללית, והם ישמשו בעיקר למטרות תרבות ורווחה.
נושאי החברה והתרבות קיבלו דגש רב בחיי הקיבוץ, וכבר בתחילת דרכו הוקם אולם 'בית וינה' מכספי השילומים ומכספי תרומות של קהילת יהודי וינה שרצו להנציח את גורל הקהילה היהודית שנספתה בשואה, בקיבוץ שרבים מחבריו היו יוצאי הקהילה. בקיבוץ הוקם בשנת 1975 "בית טרזין" - מוסד מחקר ומוזיאון לזכרם של אלה שנספו בשואה בגטו טרזינשטט שבצ'כיה. חלק מהגרעין המייסד של בית טרזין הם חברי גבעת חיים איחוד ששמו להם למטרה לתת יד ושם לחברים ולבני המשפחה שלא שרדו.
בקיבוץ חברים ותושבים המוצאים את פרנסתם בעבודה בתחומי הקיבוץ ומחוצה לו.
בשנים האחרונות השתנה המבנה החברתי-כלכלי של הקיבוץ לדגם של "קיבוץ מתחדש" בו ישנה הפרדה לפעילות עסקית וקהילה חברתית. הקיבוץ מתנהל על ידי הנהלת קהילה אחת המשותפת לשני התחומים, שבראשה עומדים יושב ראש הקיבוץ ומנהל קהילה.
במקביל להנהלת הקהילה קיימת מועצה חברתית-כלכלית בת 35 חברים הנבחרת מכלל חברי הקיבוץ. יושב ראש המועצה הוא אחד מבעלי התפקידים העיקריים שנבחרים על ידי כלל החברים יחד עם מנהל הקהילה ויו"ר הקהילה.
הקיבוץ מקיים מערכת חינוך מינקות (פעוטונים וגנים) ועד סיום גיל בית הספר (חינוך בלתי פורמלי), המיועדת לכל ילדי היישוב, וקולטת גם ילדים מהסביבה. ילדי הקיבוץ לומדים בבתי ספר אזורים: יסודי- "משג"ב" בקיבוץ עצמו, חטיבת בינים ותיכון "מעיין-שחר" בעין החורש. כמו כן פועל בקיבוץ בית ספר למבוגרים "חברותא" בשיתוף המועצה האזורית עמק חפר.
מערכת הבריאות המקומית מלווה את תושבי הקיבוץ מרגע לידתם ועד יומם האחרון על ידי צוות בריאות וסיעוד הנעזר במרפאה אזורית "לב הפרדס" הנמצאת בקיבוץ, וישנו גם בית סיעודי-נווה נועם, ומרכז פנאי ותעסוקה לקשישים המכונה סביום.
בשנים האחרונות עבר הקיבוץ שינויים גדולים והפרטה מוחלטת של כל המערכות.
מוסדות הציבור המסורתיים כגון חדר אוכל, ומחסן הבגדים, ממשיכים לפעול במסגרת מצומצמת יותר וכל חבר יכול לבחור אם להשתמש בהם אם לאו. החבר חייב לדאוג לפרנסתו בהכנסות ובהוצאות. מערכת מיסוי פנימית ממנת את פעילות המוסדות המינהליים ומתן עזרה לאותם חברים שנמצאים זכאים לכך על פי החלטות הקיבוץ. בנוסף לכך קיימת קרן לעזרה הדדית הממומנת על ידי מס מיוחד המוטל על כל חבר וחבר.
בנים רבים מבקשים לחזור לקיבוץ, ולהקים בו את ביתם במסגרת קהילתית קיבוצית חדשה. בקיבוץ נבנות שכונות חדשות לקבלת צאצאים של מייסדי הקיבוץ.
הקיבוץ נמצא בתהליכי שיוך הבתים מול רמ"י (מינהל מקרקעי ישראל).
בקיבוץ מספר מבנים בעלי חשיבות אדריכלית והיסטורית. בתחילת הדרך הוקמו במרכז הקיבוץ מבני משק, חברה ותרבות ששימשו בצורה פעילה מאוד את החברים. חלק מהמבנים פועלים עד היום, אם כי לא באותה מתכונת ששימשו בעבר.
המגדל נבנה בין השנים 1952–1954 והוא ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר בקיבוץ. מהר מאוד הפך מגדל המים לסמל הקיבוץ. קומת הקרקע והקומה העליונה שימשו כמאגר מים, והקומה האמצעית עברה גלגולים רבים, ושימשה בין השאר כמשכן לספריית החברים. הבריכה התחתונה משמשת עדיין כמאגר מים והבריכה העליונה ריקה.
המועדון שנחנך בשנת 1956 שוכן על גבעה נישאת במרכז הקיבוץ (בשיפולי הגבעה שעליה מתנוסס מגדל המים). המבנה תוכנן על ידי האדריכל אלכס קסטן, ובראשית דרכו הוא היה חדר התרבות של הקיבוץ. בו התקיימו הרצאות, קונצרטים קאמריים, ובעיקר חוגים וישיבות. ב-1959 הוסב שמו מ'בית התרבות' ל'מועדון חברים' ושימש גם למפגשי רעים על כוס קפה. ב-1999 עבר מתיחת פנים מודרנית.
מול המועדון עומד 'בית וינה' וביניהם רחבה מרוצפת המשמשת גם להתכנסויות בערבי קיץ. את המבנה הפתוח מכל צדדיו תכננו האדריכלים יצחק ישר ודן איתן (שתכננו גם את מוזיאון תל אביב לאמנות). החנוכה הרשמית של המבנה הגדול נערכה בשנת 1966. האולם שימש במשך השנים לקונצרטים, מופעים, אירועים, הקרנת סרטים ומסיבות.[3]
אבן הפינה למבנה התקיימה כבר בשנת 1958 ביוזמתו של חבר הקיבוץ יצחק פניגר שביקש כבר בשנת 1956 להנציח את הקהילה היהודית בווינה. בעקבות זאת ובעיקר הודות לתמיכה הנדיבה שהעמידה לרשות הקיבוץ הקהילה הוינאית, כונה המבנה "בית וינה". השלמת הבניין בוצעה על ידי דן איתן ושותפו באותה העת יצחק ישר.
חדר האוכל עבר מספר גלגולים. המבנה הראשון היה צריף שוודי ענקי. בשנת 1978 נחנך חדר האוכל החדש שעומד באותו מקום. עם המבנה החדש גם שונתה שיטת הגשת האוכל מהגשה לשולחן להגשה עצמית. עם השנים ועם ההפרטה בוטלו ארוחות הבוקר והערב וארוחות הצהריים מוגשות בתשלום.
ב־1997 הוקמה בקיבוץ הגלריה לאמנות בגבעת חיים איחוד במתחם "הנקודה". הגלריה הוקמה על ידי חנוש מורג, ומוצגת בה אמנות ישראלית. כמו כן היא מציגה אמנים מקומיים ויוצרים.
אתר הנצחה לקורבנות השואהאנדרטה לזכר קרובי המשפחה של חברי הקיבוץ, שנספו בשואה. האנדרטה הנמצאת במתחם בית העלמין, ותוכננה על ידי האדריכל אלישע וולודסקי מרמת דוד.
אתר הנצחה לזכר חללי מערכות ישראל מבני הקיבוץ. האתר נמצא מתחת לבית העם - בית וינה, ויש בו בריכה קטנה שבצידה אבנים גדולות שעליהן חקוקים שמות הנופלים. בחומה שמסביב לפינת ההנצחה חקוק קטע משירו של נתן אלתרמן "האם השלישית".
ישראל
