אשקלון

אשקלון שוכנת במישור החוף, בקצה הדרום־מערבי של חבל לכיש, המפריד בין הנגב לשפלה, וכעיר המערבית ביותר בישראל, גבולה הדרומי של העיר רחוק מרצועת עזה כ־7 ק"מ. לכל אורכה של העיר עוברת "דרך הים" (ויה מאריס העתיקה). אשקלון, אחת הערים העתיקות בעולם, שימשה בכל תקופותיה עיר מעבר של דרכים ונתיבות ים, מסילת רכבת שירדה ממרכז הארץ (מסילת לוד ותל אביב) אל רצועת עזה, בואכה מצרים. מסילה זו הותקנה ב־1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, בידי הצבא הבריטי, שכבש אז את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. כביש החוף העולה מצפון סיני בואכה רצועת עזה אל גוש דן, הוא ציר התנועה החשוב ביותר במישור הים התיכון.

שני נחלי אכזב, נחל שקמה בדרום ונחל אבטח בצפון, זורמים סביב אשקלון, מנקזים מדי חורף את מי השיטפונות ונשפכים לים התיכון.

אשקלון, העיר החדשה, משתרעת על שטח של כ־45,000 דונם. בתחומה גם התל העתיק של אשקלון הקדומה, המשתרע על יותר מ־2,000 דונם בתחומי הפארק הלאומי שבדרום־מערב העיר. שם, לחוף הים התיכון, מצויים גם שרידי הנמל העתיק וכן שני נמלים קטנים עם שוברי גלים בולטים אל תוך הים: נמל הנפט של קצא"א ונמל מי הקירור של תחנת הכוח רוטנברג, שהקימה חברת החשמל בסוף שנות ה־80.

אדמות אשקלון חוליות ברובן, להוציא אדמות שכונת גבעת ציון שבדרום־מזרח העיר. העיר שוכנת על כמה גבעות השוברות את קו הרקיע וקו החוף, ומגיעות לגובה של 60 עד 80 מטר מעל פני הים.

להקות בני־כנף חולפות בשמיה, ובפארק הלאומי מקננות ציפורים מסוגים שונים. תנים, שועלים, ארנבות ונמיות, דרבן לעת מצוא ולעיתים רחוקות גם צבאים תועים הבאים מחבל לכיש בתקופת היובש.

אקלימה של אשקלון נוח. היא נהנית ממשבי רוח העולים מן הנגב וממדבר יהודה ומאזנים את לחות חוף הים. כך, בניגוד לערי החוף הצפוניות ממנה, מצטיינת אשקלון באקלים יבש גם בלילות הקיץ. בממוצע השנתי נרשמים בה רק 33 ימי גשם, וכמות המשקעים הממוצעת מגיעה ל־515 מ"מ בשנה.

  ערך מורחב – אשקלון (עיר עתיקה)

אשקלון נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל.

ראשית היישוב במקום לפני כ־5,000 שנה, אך עיר של ממש קמה באתר בתקופה הכנענית התיכונה (2200 עד 1550 לפנה"ס). היא נמנתה עם הערים הגדולות, ושימשה כעיר הנמל הגדולה ביותר בתקופה הכנענית. סוחרים פיניקים מאשקלון השתתפו במסעות סחר והתיישבות מעבר לים^[9]. על העיר שלטו בזה אחר זה שמונה עמים (ותרבויות): כנענים, פלשתים, פיניקים, הממלכות ההלניסטיות, רומאים, ביזנטים, ערבים וצלבנים. אותם עמים, בתורם, השתלטו בכוח הזרוע על העיר וירשו את קודמיהם.

בשנת 1150 לפנה"ס לערך נכבשה העיר על ידי הפלשתים. תחת שליטת הפלשתים הפכה אשקלון לאחת מחמש ערי פלשתים. אשקלון נזכרת כבר בסיפורי שמשון הגיבור (שופטים י"ד). אזכורה המפורסם כעיר אויב הוא בקינת דוד "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים". בין ערי הפלשתים לבין ממלכת יהודה וממלכת ישראל, התקיים מתח צבאי ומדיני מתמיד. בשנת 604 לפנה"ס בא קץ עידן הפלשתים. אשקלון, העיר האחרונה של הפלשתים, נכבשה על ידי הבבלים, והצבא הבבלי בראשותו של נבוכדנאצר החריב ושרף את העיר והגלה את תושביה.

אשקלון נבנתה מחדש בתקופה ההלניסטית והייתה לנמל ימי חשוב, עם נוכחות פיניקית^[10]. בתקופה הרומית תפסה אשקלון מקום חשוב בעולם התרבות היווני, סופרים ופילוסופים יוונים רבים כגון אנטיוכוס מאשקלון היו מילידי העיר. הורדוס, שליט יהודה, שיש הסבורים שנולד בעיר, האדיר את העיר וחיזק אותה. על פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס המלך בנה את בית המועצה הענק ששרידיו המרשימים נמצאים בפארק אשקלון. עם פרוץ המרד הגדול טבחו התושבים הנכרים 2,500 מיהודי העיר^[11]. העיר המשיכה לשגשג לאחר מכן תחת שלטון האימפריה הרומית וביזנטיון. גם בתקופת המשנה ותקופת התלמוד חיו באשקלון לא־יהודים לצדם של יהודים.

בשנת 644 השלימו הערבים את כיבוש הארץ, וכך עברה גם אשקלון לשלטון מוסלמי. בשנות ה-70 של המאה ה-11 איבדו הפאטמים את שליטתם בארץ ישראל לבית סלג'וק. הם השיבו את השליטה לזמן קצר לפני הגעת מסעי הצלב לארץ. עם פלישת הצלבנים נכבשה מרבית הארץ; אקורד הסיום של הכיבוש, קרב אשקלון, שנערך בסמוך לעיר, נגמר בניצחון הצלבנים. עם זאת, לא נפלה אשקלון בידיהם, ואשקלון נותרה אחד ממעוזיהם היחידים של הפאטמים בסוריה רבתי. היא שימשה להיערכות הצבא הפאטמי וגם כבסיס ימי לצי. בשנת 1150 בוצרה העיר על ידי שליטה הפאטמי בחמישים ושלושה מגדלים.

שלוש שנים לאחר מכן נפלה העיר בידי הצלבנים ומלכם בלדווין השלישי מלך ירושלים, וזאת לאחר מצור שהוטל עליה במשך חודש. בהמשך המאה הייתה העיר בסיס צלבני למתקפות על מצרים בהנהגת צלאח א־דין, וכוחותיו של א־דין תקפו בעיר מספר פעמים. בשנת 1187 הובסו הצלבנים בקרב קרני חיטין על ידי צלאח א־דין, וממלכת ירושלים נפלה. הצלבנים גורשו מהעיר אשקלון על ידי המוסלמים בהנהגת א־דין, שהרס את מבני העיר, גירש את האוכלוסייה והעלה הכל באש, כדי למנוע הקמה מחדש של המקום כבסיס צלבני. לאחר מכן נסתם נמלה.

העיר זכתה לתחייה בינואר של שנת 1192, כאשר הצלבנים חזרו אליה בראשות מנהיגם ריצ'רד לב הארי. תוך כמה חודשים הם שיקמו את העיר וביצרו אותה בחפיר, חומה, מגדל ושערים. אך בסוף אותה שנה צלאח א־דין וריצ'רד החליטו לפרק את אשקלון שוב. האתר נשאר נטוש עד נובמבר 1239, עד שנכבש שוב על ידי הצלבנים תחת הפיקוד של הרוזן טיבו הרביעי משאמפאן. בשנה שלאחר מכן, נבנה מבצר בפינה הצפון־מערבית של העיר על ידי ריצ'רד, רוזן קורנוול. המוצב נפל בידי המצרים תחת פח'ר א־דין באוקטובר 1247. סופה של אשקלון העתיקה הגיע בשנת 1270 וזאת לאחר שהסולטאן הממלוכי, ביברס, הרס סופית את העיר, מילא את נמלה וסתם אותו, וכתוצאה מכך ננטשה העיר ולא נבנתה שוב^[12].

המסגד הראשי של אשקלון נבנה מחדש על ידי עבד אל-מלכ אבן מרואן (685–705) לאחר שהעיר נכבשה מידי הביזנטים. לא ברור אם הבניין החליף כנסייה ביזנטית והאם זהו אותו מסגד שנבנה שוב ב־772 יחד עם מינרט. אולם בסוף המאה העשירית אלמקדסי מתאר את המסגד הגדול כעומד בשוק של סוחרי הבדים ומרוצף בשיש. המסגד והשוק מוזכרים ששים שנה לאחר מכן על ידי נאסר א־ח'וסרו (1047). בשנת 1092 בנה הגנרל הארמני הפאטימי בדר א-דין אלג'מאלי מנבר עבור ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מחמד, שנכרת בקרב כרבלא ב-680. סביב הראש הקבור במקום הוקם משהד שיעי (מקום קדוש) ששימש מקום לעלייה לרגל.

אחרי נפילת אשקלון לידיים צלבניות באוגוסט 1153, והמסגד הגדול הומר לכנסייה שהוקדשה לסנט פול. ב־1123 הרוזן היו מיפו העניק "את אחד המסגדים הטובים ביותר בעיר של אשקלון" שהיה אז עוד בידיים מוסלמיות למנזר של סנטה מריה בעמק יהושפט. ב־1153 המנזר חיזק את טענותיו ביחס למסגד הגדול. המסגד המדובר הכיל את ראשו של אלחסין, נכד הנביא. הראש הוצא והועבר לקהיר ממש לפני שאשקלון נפלה בידי הצלבנים ב־1153. צלאח א־דין החריב את הקתדרלה הצלבנית, אך המנבר של בדר א-דין אלג'מאלי הועבר למערת המכפלה בחברון, שם הוא מצוי עד היום.

•  
  ציור של אשקלון בשנת 1837
•  
  מפת הקרן לחקר ארץ ישראל לאזור אשקלון, משנת 1880
•  
  כיתוב יווני ברצפת פסיפס מכנסייה עתיקה באשקלון

אל־מג'דל (ערבית: المجدل) הייתה עיר ערבית ליד חורבות אשקלון העתיקה. בשנת 1596 היה מג'דל היישוב השישי בגודלו בארץ ישראל וגרו בו 2,795 תושבים^[13]. מג'דל נודעה בזכות תעשיית האריגה שלה. על חוף הים שכן בקרבתה משהד נבי חוסיין^[14] - מבנה עתיק מסוף המאה ה־11 ובו, על פי המסורת, נטמן ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד. לכן נהגו מוסלמים לעלות אליו לרגל^[15].

בתקופת המנדט הייתה מג'דל חלק מנפת עזה. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל השתרע שטחה העירוני^[16] על 1,346 דונמים (מתוכם 202 דונמים שטחים ציבוריים)^[17]. בקיץ 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט, תקפו מאות ערבים ממג'דל ומכפרים נוספים את באר טוביה שהיה אז היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, רצחו שנייים מתושביה, שרפו את כל הבתים והחריבו את המושבה^[18].

ערב מלחמת העצמאות התגוררו במג'דל כ־10,000 תושבים.^[19] בין 5 ל-15 במאי פרסמו "הוועדות הלאומיות" (ההנהגות הערביות העירוניות בימי המלחמה) הודעות שנועדו לבלום את בריחת ערביי הארץ ולגרום לפליטים לשוב לבתיהם. הוועדה הלאומית של מג'דל הזהירה את תושבי הכפרים שממזרח לעיירה שלא לנטוש את בתיהם, והציבה שומרים בכניסה לעיירה וציוותה עליהם שלא לאפשר את כניסתם של הכפריים עם רכושם.^[20] אולם באוקטובר 1948 נוספו לתושבי העיירה אלפי פליטים ערבים ממקומות אחרים בארץ ישראל. אלה התגוררו ברחובות העיירה, במבנים ציבוריים ובפרדסים.^[19]

בזמן המלחמה חנה באזור חיל המשלוח המצרי במהלך מסעו צפונה דרך ציר החוף, כאשר מטרתו הייתה תל אביב. לכן הפציץ חיל האוויר הישראלי את העיירה מספר פעמים. בין 30 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1948, נטשו החיילים המצריים את העיירה יחד עם רבים מתושביה^[19]. התושבים נמלטו לערים ברצועת עזה^[21]. העיר נכבשה ב־5 בנובמבר 1948^[22], יחד עם איסדוד ויבנא, על ידי כוחות צה"ל במהלך מבצע יואב. בעת כניסת צה"ל לעיירה, נמצאו בה בין 1,000 ל-2,000 תושבים^[21]. לדברי ההיסטוריון בני מוריס, מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, ככל הנראה הורה לגרש את התושבים שנותרו בעיירה, אולם ההוראה לא בוצעה על ידי המפקדים בשטח^[23]. באותו חודש הועברה האחריות על העיר ליחידה של הממשל הצבאי ולמושל העיר מונה עשהאל צוקרמן^[24], שכיהן בתפקידו עד קיץ 1949^[25]. בשבועות הראשונים של הממשל הצבאי גדלה אוכלוסיית העיירה, ובתחילת ינואר 1949 דווח על 2,600 נפש. נראה כי חזרו אליה פליטים רבים שהסתתרו בחורשות ובכפרי הסביבה וכן פליטים שהסתננו מרצועת עזה^[23].

בדצמבר 1949 הוכנה תוכנית לגירוש אנשי העיירה מג'דל, יחד עם יישובים ערביים נוספים, אך היא לא יצאה לפועל עקב התנגדותם של משה שרת ואליעזר קפלן^[26].

כיום מג'דל היא שכונת מגדל באשקלון ובה שוכן המרכז המסחרי העיקרי בעיר. כמו כן נמצא בה מוזיאון במבנה הח'אן והשוק העירוני.

ב-1 בדצמבר 1948 ערך צה"ל סריקה בעיירה וגירש כ-500 ערבים שלא נפקדו במפקד בעת כיבוש העיירה ולכן נחשבו לתושבים בלתי חוקיים. בהמשך גורשו מסתננים ותושבים שנחשדו בסיוע להם^[25]. ההסתננות מעזה למג'דל החלה בסוף 1948 ונמשכה למעשה עד לפינוי העיר. חלק מהמסתננים הגיע להתיישב מחדש בעיר ואחרים עסקו בגניבות^[27].

ב-31 בדצמבר 1948 החליטה ועדת השרים לענייני רכוש נטוש, ליישב את מג'דל ביהודים. במחצית הראשונה של מרץ 1949 הגיעו הגברים החלוצים ובסוף אפריל כבר היו בעיר כ-200 משפחות יהודיות שרוכזו בשני רחובות. בסוף השנה כבר התגוררו בעיר כ-2,500 יהודים ושמה הוסב ל"מגדל־גד"^[25]. לצדם התגוררו בסוף 1949 כ־2,500 ערבים, עבורם הקימו השלטונות בית ספר ומרפאה^[28]. הממשל סיפק מורה וספרי לימוד באנגלית ובערבית^[25]. בתחילת 1950 עוד שבו למקום ערבים מעזה במסגרת איחוד משפחות^[29]. הערבים במגדל גד היו בעיקר מדלת העם, לאחר שהשכבות המשכילות ברחו במהלך המלחמה^[30]. התושבים הערבים רוכזו בצפון העיר, במתחם שכונה על ידי הפקידים והחיילים הישראלים "הגטו"^[31], והם חיו תחת הממשל הצבאי על ערביי ישראל שהיה בפיקודו של דוד איל. המתחם היה מגודר בגדרות תיל ונתון תחת שמירה של שתי מחלקות מגדוד 141^[24]. כל יציאה ממנו וכניסה אליו הייתה טעונה אישור של צה"ל^[32]. הפועלים הערבים הפשוטים עבדו והשתכרו, אולם בעלי הקרקעות נותקו מאדמותיהם ומפרנסתם. הממשל הצבאי רשם את התושבים הערבים, חילק להם תעודות זהות ודאג לאספקת מצרכים עבורם. הוא דאג לתעסוקתם, בעיקר בקטיף, וכך יכלו התושבים לשלם עבור המצרכים שקיבלו. בנוסף לכך, טיפל במקרי סעד^[24]. בדצמבר 1949 פונתה הפינה הדרום-מערבית של "הגטו" מתושביה הערבים והמתחם צומצם כדי לפנות בתים ליהודים^[25]. בינואר 1950 הגיעה למג'דל יחידה של כ-30 חיילים מצריים, שהוציאו את שרידי גופותיהם של חללי הצבא המצרי מבית הקברות המוסלמי שבעיר כדי לקבור אותם בשטח המצרי^[33].

בפברואר 1950 כבר יישבו מוסדות המדינה כ־3,500 עולים חדשים: כשליש מתימן, 15% מטורקיה, 10% מצפון אפריקה וכ־40% מדינות מרכז אירופה^[34]. באותו חודש החלו להישלח תושבי מג'דל לרצועת עזה^[35]. בתחילת יולי 1950 כ־400 ערבים שהיו פליטים בעיר עברו לאזור רמלה^[36]. באותו חודש פוצץ צה"ל את מסגד מקאם א־נבי חוסיין, מבנה מהמאה ה־11, ובעקבות מחאתו של שמואל ייבין, ראש מחלקת העתיקות, נטל משה דיין, אלוף פיקוד דרום, את האחריות למעשה^[15]. בהמשך הקיץ, בעקבות תלונות של הקומוניסטים, הבהירו בממשל הצבאי שהערבים המועברים מהעיר הם פליטים שהגיעו אחרי המלחמה ומועברים לגליל לכפרי פליטים, או ערבים שביקשו מרצונם לעבור לרצועת עזה^[37]. על פי הודעת הממשל, ביקשו הערבים לעבור לעזה לקרוביהם, לאחר שבהיעדר שלום אפסו הסיכויים שקרוביהם יוכלו לחזור למגדל גד^[38]. בקשות אלו לעבור לעזה נתקבלו לאחר שערביי מגדל גד הוזמנו אל מרכז השלטון ושם הוצגו להם אפשרויות המעבר והם נשאלו באיזו אופציה הם מעוניינים. כלפי המסרבים הופעלו פעולות שכנוע שכללו אזהרות מצרות שעלולות לבוא על אלו שלא יעברו^[39].

מלבד הלחץ שהופעל על התושבים הערבים שנותרו על ידי השלטון הישראלי, גם התעמולה המצרית בדבר עריכת "סיבוב שני" למלחמה תרמה לרצונם להגר לרצועת עזה ולהתאחד עם בני משפחותיהם. ערביי מג'דל כנראה חששו שילכדו במתקפה המצרית הצפויה או שבמקרה של ניצחון מצרי, הם ייחשבו כבוגדים. אלא שהוצאת שרידי החללים המצריים התפרשה על ידם כהוכחה לכך שאין בכוונת המצרים לערוך "סיבוב שני" ומכך הסיקו כי אם ברצונם להתאחד עם משפחותיהם תחת שלטון ערבי, עליהם לעקור לעזה. לכך נוספו הידיעות על גורלם הקשה של בני עירם שבחרו להישאר בתחום מדינת ישראל ועברו לרמלה^[40]. התושבים גם ידעו כי כאשר יעברו לעזה, יקבלו מעמד של פליטים ויזכו לתמיכה של מוסדות האו"ם^[41]. כאמצעי כלכלי לעידוד ההגירה לעזה ולא למקום אחר בתחומי המדינה, החלו השלטונות, במדיניות חד פעמית, להחליף כל לירה ישראלית בידי התושבים המתפנים בלירה ארץ ישראלית (מנדטורית) שהייתה בשימוש ברצועה, כאשר שער החליפין בה היה בין 3 ל-4.5 לירות ישראליות ל"י ללא"י אחת^[40]. במהלך הקיץ הפך ה"גטו" ליריד בו מכרו הערבים העוזבים את רכושם ליהודי הסביבה^[42]. בשל המחסור בישראל במוצרים שונים, מכרו המתפנים את מיטלטליהם לשכניהם–יורשיהם היהודים במחירים מופקעים. כסף זה הצטרף לסכומים בלירות ישראליות שחסכו התושבים הערבים בעבודתם, ובסיום מבצע ההעברה, לקחו עמם היוצאים למעלה מ-170,000 לא"י^[40].

ב-14 בפברואר 1950, במסגרת "תוכנית איחוד המשפחות", חזרו למג'דל 102 מפליטיה ששהו בעזה, והתקבלו בה בהתלהבות. אלא שהעברה זו הייתה חד-פעמית ויומיים אחר כך התבצעה ההעברה הראשונה של תושבי מג'דל לעזה. במרץ-אפריל נעשו העברות נוספות^[41]. ביום העצמאות פתח הממשל את מחסומי ה"גטו" והתושבים הערבים הצטרפו לחגיגות התושבים היהודים. ב-14 ביוני החל מבצע הפינוי הרשמי. המפונים הוסעו לגבול במשאיות צבאיות. המשלוח הראשון נעשה ללא תיאום עם שלטונות מצרים, אולם המשלוחים בחודשים הבאים כבר היו מתואמים. ביולי הועברו לרמלה 200 ערביי קטרה ששכנו זמנית במג'דל. מספר דומה בחר לעבור לירדן^[43][44]. כמעט כל המתפנים הוחתמו על הצהרה שהם עוזבים מרצון ושהם מוותרים על בעלותם על נכסיהם ועל זכות השיבה. המשאיות יצאו מרחבה ליד בית העירייה, הגיעו למחסום ארז, משם הובלו על ידי המצרים במשאיות למחנות הפליטים. אדמותיהם ובתיהם עברו לידי האפוטרופוס לרכוש נטוש^[45]. בסוף אוגוסט 1950 נותרו בעיר כ־1,300 ערבים^[46].

ב-21 בספטמבר 1950 פרסם ראש מטה משקיפי האו"ם ויליאם אדוארד ריילי דו"ח על גירוש ערבים מישראל, ובין השאר כתב על מעבר ערביי מגדל גד, שיש שמועות שהכוונה היא לגרש את כל התושבים הערבים^[47]. משרד החוץ הישראלי דחה את האשמותיו וטען כי "לא הופעל שום לחץ על שום ערבי" לעזוב את מג'דל^[48], וגם בעיתונות הישראלית הכחישו את הטענות על גירוש^[49]. אלא שבמהלך ספטמבר ואוקטובר לחצו שלטונות הצבא על הערבים הנותרים לצאת, באמצעות איומים, "נגישׂות"^[50] והפסקות באספקת המזון. ב-8 באוקטובר יצאה הוראה לסגור את בית הספר. ב-12 באוקטובר יצא המשלוח האחרון לעזה, שכלל 229 נפשות, ובעיר נותרו עתה 17 משפחות בלבד. ב-13 באוקטובר הועברו 15 משפחות ללוד ושתי משפחות לעזה, ובכך התרוקנה העיר לגמרי מערבים^[51][52].

בעקבות תלונה של מצרים על ה"גירוש" ממג'דל, ב-17 בנובמבר 1950 ניתנה החלטה 89 של מועצת הביטחון של האו"ם. ב-30 במאי 1951 דרשה ועדת שביתת הנשק ישראל–מצרים שישראל תאפשר את שובם של המפונים, אולם ישראל דחתה את ההאשמות ואת הדרישה. רבים מהמפונים התחרטו זמן-מה לאחר הגיעם למחנות הפליטים בעזה וביקשו לחזור, אולם ישראל לא הסכימה לכך^[48].

בשנים הראשונות ליישוב העולים במג'דל נקרא היישוב החדש במספר שמות. בתחילה נקרא מגדל־עזה^[53], אחר כך מגדל־גד ולאחר מכן מגדל־אשקלון. ביולי 1950 הוקמה הוועדה העירונית של מגדל־גד. יושב ראש הוועדה (ראש העיר בפועל) היה אפרים צור. בשבועות הבאים חולקו הבתים הנטושים של הערבים המפונים לעובדי ציבור^[54].

היישוב היהודי תוכנן כיישוב חקלאי ועורף לוגיסטי ליישובים החקלאיים שעתידים היו לקום באזור. עד מהרה קיבל היישוב החקלאי צביון עירוני ובשנת 1951 הוכרזה מגדל־אשקלון כעיר. אליעזר מילרוד מונה לשמש כראש העירייה הראשון. באותה שנה החלה ביוזמת ההסתדרות הציונית בדרום אפריקה הקמת שכונת מגורים בסמוך למגדל־אשקלון בשם אפרידר. השם נגזר מהמילים אפריקה ועמידר^[55]. ב־1953 הוכרזה השכונה כמועצה מקומית בשם אשקלון וכונתה לעיתים אשקלון החדשה. כמו כן, נבנתה בשנים אלו על ידי היזם צבי סגל שכונת ברנע על אדמות הכפר אלג'ורה שחרב ב-1948^[56]. ד"ר יחזקאל זונאבנד מונה כראש המועצה המקומית. ב־1955 החליט משרד הפנים לאחד את שני היישובים לעיר אחת בשם "אשקלון". ד"ר זונאבנד מונה כראש העיר המאוחדת.

בין 1949 לתחילת שנות השישים של המאה הקודמת היה ניסיון שלא צלח, להקמת עיר הסרטים ברנע באשקלון על ידי צבי סגל^[57].

בשנת 1956 הקים יעקב זלקין, עולה חדש מצרפת, את "קולנוע רחל", שנקרא על שם אמו. את בית הקולנוע תכננו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, שתכננו במשרדם התל אביבי באותה תקופה עוד מספר בתי תרבות ברחבי הארץ, בעיקר ביישובי הפריפריה.

בשנים אלו נשיא המדינה יצחק בן-צבי היה מבקר רבות בעיר ואף ראש הממשלה דוד בן-גוריון מסר את התפטרותו לנשיא בעיר, בן צבי הקים בעיר ספרייה לזכר בנו בשם בית עלי ולאחר מותו הוריש את המקום לתושבי העיר אשר הפכו את המקום למרכז פדגוגי למורים, בן צבי הונצח באשקלון בשני רחובות ובבית ספר^[58].

אשקלון נבנתה כאוסף של שכונות ללא מרקם עירוני אחיד. היא הורכבה בעיקר משכונות לעולים חדשים בדרום העיר, לצד אוכלוסייה ישראלית ותיקה ומבוססת יחסית שישבה בעיקר באפרידר. בשנות השבעים החלו לבנות את שכונת ברנע מצפון לאפרידר וכוללת מבנה חברתי-כלכלי הדומה לה. אשקלון היא אחת הערים שקלטו הכי הרבה עולים משנות התשעים והשכונות "נווה הדרים" "כוכב הצפון" "נווה דקלים" "נווה אילן" ו"גן הוורדים" מורכבות רובן ככולן מעולי ברית המועצות לשעבר שאכלסו אותן בשנות התשעים.

תנופת בנייה נוספת החלה בסוף העשור השני של המאה ה-21 שאז החלו להרחיב את ברנע צפונה, ונבנתה שכונת "אגמים" בדרום העיר, שהוסיפו אלפי יחידות דיור, כאשר בשנות העשרים של המאה ה-21 החלו לבנות את "עיר היין" עם כמעט 10,000 יחידות דיור.

לאחר תוכנית ההתנתקות חלה תפנית לרעה במצב הביטחוני בעיר שנמצאת כ-7 קילומטרים מרצועת עזה, צפונית לה בקו החוף, עובדה אשר גרמה לעיר להיות המטווחת ביותר ומספר רקטות רב נורו אליה מרצועת עזה. בשנת 2005 הופעלה לראשונה מערכת הכריזה "צבע אדום" המתריעה על ירי רקטות וטילים לאחר כשנה הוחלפה מערכת הכריזה באזעקה עולה ויורדת לאחר תלונות רבות מצד התושבים שהכריזה נשמעת חלש ברחבי העיר.^{[דרוש מקור]} ירי הרקטות מהרצועה הוביל את צה"ל לבצע מבצעים על מנת לצמצם את הירי, כדוגמת מבצע גשמי קיץ, שהחל ביוני 2006. בנובמבר 2006, לאחר תקופה של ירי הושגה הפסקת אש בין ישראל לחמאס וירי הקסאם צומצם אם כי לא הופסק כליל. באפריל 2007 החלה הידרדרות מחודשת בגזרת גבול הרצועה כאשר עשרות רקטות נורו אל העיר וסביבתה. ההסלמה נמשכה לתוך חודש מאי, אז גבר מאוד ירי הרקטות.

ב־14 במאי 2008, בעת ביקורו בישראל של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, שוגרה רקטת גראד מבית להיא שבצפון רצועת עזה ופגעה פגיעה ישירה בקניון חוצות שבכניסה לאשקלון, ללא שהופעלה לפני כן מערכת האזעקה, היא חדרה את הקומה העליונה, וגרמה לקריסת הקומה כולה. בעקבות כך מד"א, בית החולים ברזילי ומשטרת ישראל הכריזו על אר"ן - אירוע רב נפגעים ופינו מן המקום עשרות רבות של פצועים בהם תשעה במצב קשה לבית החולים ברזילי.

בדצמבר 2008, ערב מבצע עופרת יצוקה ובמהלכו, המשיכה אשקלון לספוג ירי של רקטות קסאם וגראד שכוון כנגד האזרחים המתגוררים בה, עובדה שגרמה לשיתוק חלקי של החיים בעיר. כמו כן במהלך מבצע עמוד ענן שוגרו מאות רקטות לעבר העיר. במהלך מבצע צוק איתן נורה המספר הגבוה ביותר של רקטות לעבר העיר. מרביתן יורטו על ידי כיפת ברזל, אך מאות מהן פגעו בעיר וגרמו לנפגעים ולנזק. בין המבצעים נורו לעבר העיר במהלך הסלמות ביטחוניות מספר רב של רקטות.

ב-25 בדצמבר 2019 בביקורו בעיר של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כחלק ממסע בחירות, נורו לעבר העיר שתי רקטות אשר יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל.

ב-11 במאי 2021, בתחילתו של מבצע שומר החומות נהרגו בעיר שתי נשים ונפגעו עשרות מפגיעות רקטות^[59]. במהלך המבצע ספגה העיר למעלה מאלף רקטות שנורו לעברה ב-12 ימים בלבד, וזה המספר הגבוה ביותר מבין כל ערי ויישובי הדרום.

במהלך מלחמת חרבות ברזל נורו מעל 1,000 רקטות לעבר העיר אשר גרמו לנפגעים ונזק. במהלך המלחמה ראש העיר תומר גלאם הורה להקים חמ"ל עירוני להתמודדות עם איום הרקטות על העיר והנחה לפתוח כיתת כוננות שתפעל ברחבי העיר.

  ערך מורחב – סמל העיר אשקלון

• חמישה כוכבים – מסמלים את חמש שכונותיה העיקריות של העיר
• עמוד שיש עם כותרת – סמל לעיר העתיקה אשקלון
• סרט – מסמל את תכנונה של אשקלון כעיר הסרטים של ישראל
• גלגל שיניים – מסמל את מפעלי התעשייה בעיר
• גלי הים – מסמלים את היותה עיר חוף
• רקע – הכחול מסמל את הים והתכלת את השמים הבהירים של העיר

• עשהאל צוקרמן – 1948–1950 – בנובמבר 1948 מונה למושל הצבאי הראשון כשאחריותו על אזור הדרום. בהמשך בשנים 1948–1950 מונה למושל מגדל, לימים אשקלון.
• אפרים צור – 1950–1951
• אליעזר מילרוד – 1951–1953
• יחזקאל זונאבנד – 1953–1956
• אריה תגר – 1956–1965
• רחביה אדיבי – 1965–1972
• אברהם בלסבלג (כממלא מקום) – 1972–1974
• אהרן חייבי – 1974–1978
• אלי דיין – 1978–1991
• בני וקנין – 1991–2003
• שבתאי צור (כממלא מקום) – 2003
• רוני מהצרי – 2003–2008
• בני וקנין – 2008–2013
• איתמר שמעוני – 2013–2017
• אפרים מור (כממלא מקום) – 2017–2018
• תומר גלאם – מ־2018

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוקטובר 2024 (אומדן), מתגוררים באשקלון 165,036 תושבים (מקום 13 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 82.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 9,735 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).^[60]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר:

בשנות ה־90 נקלטו בעיר מעל 50,000 עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות ומאתיופיה. במהלך אוגוסט 2005 נקלטו בעיר כמה עשרות מפונים מרצועת עזה, כחלק מתוכנית ההתנתקות, בעיקר מהיישוב כפר דרום.

עם זאת, ישנם אזורים בעיר המכונים בכינויים שונים. כך למשל, רסקו - אזור שהיה בעבר חלק מאפרידר וכיום חלק מהסיטי, שכונת הטייסים שהיא למעשה חלק מאפרידר (לאורך רחוב "הטייסים"), שכונת מגדל המים - כינוי לאזור המרכזי של אפרידר, בו עומד מגדל המים, שכונת רמת רפאלי שהיא למעשה שכונת רמת כרמים, שכונת הגולף היא השכונות ברנע ב' ו־ג'. כמו כן, ישנם שמות רבים שנקבעו בעבר ולאחר מכן שונו, כגון שכונת "גבעת ציון" שכונתה בעבר "שיכונים" על שמם של שיכוני העולים שנבנו בה, ושכונת "שמשון" שכונתה בעבר "עתיקות" על שם העתיקות שנמצאו בקרבתה (כיום ברחבי העיר).

באשקלון פועלים למעלה מ־50 מוסדות חינוך ובהם, המכללה האקדמית אשקלון. בשנת 2007 קיבלה המכללה הכרה כמוסד להשכלה גבוהה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים שלה מבחינה אקדמית.

בעיר פועלים כ־38 בתי ספר יסודיים וכ־24 בתי ספר על־יסודיים. בעיר קיימים כחמישה בתי ספר ייעודיים, כגון בית הספר לאמנויות (כיתות א'–י"ב), ובית ספר אחד של החינוך המיוחד. כמו כן פועלת בעיר תוכנית תלמ"א – תוכנית לאומית למצוינות באנגלית, המביאה כ־60 מורים מארצות הברית לישראל למשך הקיץ כדי שילמדו אנגלית בבתי הספר. התלמידים נהנים ממגוון פעילויות באנגלית, ביניהן מופע קסמים, סדנת שפת סימנים, תיפוף וסדנאות אוכל^[61].

בין השאר, בעיר פועלים ארבעה בתי ספר תיכוניים טכנולוגיים-מדעיים של רשת אורט ישראל, הוותיק מביניים, "אורט אפרידר" נוסד בשנת 1955^[62]. השניים האחרים הם, תיכון 4 שנתי עם מכללה טכנולוגית ע"ש רחביה אדיבי, תיכון 6 שנתי אורט מקיף א׳ ומקיף ומכללה ע"ש הנרי רונסון.

בנוסף, בעיר פועל מכון התורה והארץ – מכון למחקר, ליישום ולהסברה של המצוות התלויות בארץ, בו פועלים רבנים, מדענים ואגרונומים. ב־2001 הוקם באשקלון גרעין תורני בשם "אורות אשקלון". בראש הגרעין עומד הרב אופיר כהן ובמסגרתו פועלת בעיר גם ישיבת הסדר וכן גם ישיבה גבוהה^[63].

בעיר קיים פרויקט עמ"ן (עיר מתנדבת נוער) של ג'וינט ישראל ומשרד החינוך, אשר מעודד נוער להתנדב. הפרויקט פועל בשיתוף עם מועצת הנוער העירונית ומשתתפים בו כ־51% מבני הנוער בעיר^[64]. קיימים גם פרויקטים וארגוני נוער נוספים המקיימים פעילות לנוער.

• אריאל - 2 סניפים, סניף בנים וסניף בנות. סניף הבנים הוקם בחנוכה התשע"ח (12 בדצמבר 2017). הסניף ממוקם במקלט ברחוב הבעל שם טוב 1. סניף הבנות הוקם בתשפב (2022) וממוקם בתיכון אמי"ת מקיף ב' בעיר.
• בבית הספר עוזיאל.
• משצ"ים - מדריך של"ח צעיר
• מד"צבים - מדריכים צעירים\בוגרים, עם מספר סניפים בעיר. התנועה פועלת על מנת להכשיר נערים להיות מדריכים ונותנת להם כלים אשר יעזרו להם בהמשך החיים וכמובן בפרט בהדרכה. המד"צבים פועלים לרוב בימי ראשון במרכז העירוני לנוער, ולוקחים חלק מהפעילויות ומהאירועים שמתרחשים בעיר.
• פרח יום הולדת - תנועה שהוקמה על ידי תנועת המד"צבים העירונית. התנועה פועלת על מנת לעשות ימי הולדת ופעילויות לילדים, ובפרט לילדים שעוברים קשיים חברתיים וחרמות. התנועה פועלת במרכז העירוני לנוער לרוב בימי שלישי.
• בני עקיבא - 7 סניפים (אפרידר, נוויאות, גבעת ציון, גן הוורדים, עתיקות, אגמים, ברנע) וגרעין נחשון (בית ספר בתנועה - מקיף עירוני דתי ב').
• מועצת התלמידים והנוער העירונית - מרכז פעילות במרכז העירוני לנוער. המועצה תורמת רבות לעיר, לקהילה, ולמדינה. המועצה אחראית על ייצוג התלמידים והנוער בעיר ופועלת על מנת להשיג את מטרותיה ובקשות הנערים באשקלון, ובנוסף המועצה פועלת ולוקחת חלק באירועים בעיר.
• כנפיים של קרמבו - סניף בברנע.
• הנוער העובד והלומד - 2 קנים עירוניים (אפרידר וברנע) וסניף אחד בעתיקות.
• עזרא (תנועת נוער) - סניף בברנע.
• השומר הצעיר - 2 קנים (אפרידר ועתיקות), ובית אחד (עתיקות).
• הצופים - בעיר קיימים שלושה שבטים: שבט נמרוד שבאפרידר, אשר הוקם בשנת 1958, שבט אדר שבברנע ושבט שמשון שבשכונת שמשון אשר הוקמו על ידי קומונת בני שנת שירות של תנועת הצופים בשנת 2013.
• נוע"ם - מרכז פעילות בקהילת נצח ישראל
• נוער מד"א - בתחנת מד"א אשקלון
• תוכנית נטע - תנועת נוער טכנולוגית. פעילות מתקיימת במתנ"ס בית ווסק.
• CTeen - ארגון חב"ד לנוער. מופעל במספר מוקדים ברחבי העיר.

• היכל התרבות
• מרכז הקונגרסים
• אמפי תיאטרון
• מרכז התרבות בכפר הנופש
• הקונסרבטוריון
• מוזיאון החאן
• גלריית "בית עלי"
• הספרייה העירונית
• בית העם

• "קניון גירון" - ממוקם בשדרות בן-גוריון, בסמוך לתחנה המרכזית הישנה.
• "קניון חוצות" - ממוקם בשכונת מגדל, שדרות בן-גוריון, בכניסה המרכזית לעיר.
• "פאואר סנטר" (קוסמוס/נצבא סנטר) - ממוקם בצומת כפר סילבר, בסמוך לתחנת הרכבת.
• "גלובוס סנטר" - ממוקם בכניסה הדרומית לעיר בסמוך למושב מבקיעים.
• "קניון לב" - ממוקם ברחוב ההסתדרות בשכונת "נווה אלונים".
• "המדרחוב" - שוכן בשכונת מגדל הוותיקה, מגוון עסקים ברחוב מוטה-הליכה.
• "אשקלון MARKET" - שוק מקורה השוכן בשכונת מגדל בסמוך למסוף "רמז".
• "מרכז אפרידר" - במרכז שכונת אפרידר ברחוב "הנשיא", מכיל מדשאות, ברים, מסעדות, בנקים ועוד.
• מתחם "מרינה-מול" - מרכז מסחרי במרינה, מכיל קולנוע, מסעדות, אולם אירועים, מתקני שעשועים ועוד.
• מרכז SEA-U ברנע" - מרכז קניות ואוכל הממוקם בכיכר הרחובות "שדרות קדש"-"שדרות ירושלים".
• "אשקלונה" - פארק המים שנסגר בשנת 2014.
• לאורך מרבית הרחובות בשכונת "שמשון" נמצאים קיוסקים וחנויות קטנות אשר משמשות את תושבי השכונה בנוסף לקניון לב.
• מרכז "רחבעם זאבי" - נמצא ברחוב "רחבעם זאבי" בברנע ב', מכיל מסעדות, מכון כושר ועוד.
• "מרכז דלילה" - מתחם המכיל פאבים ומסעדות. ממוקם בכניסה לחוף דלילה.
• "SEA-PARK" - נמצא בחוף "דלילה" ועד המרינה, נמצאים בו מתקני ילדים, מקומות ישיבה, מדשאות, משאיות אוכל ומתחם טיפוס וגלישה.
• פארק "אגמים" - ממוקם בצפון שכונת "אגמים מערב" ובמזרח שכונת "שקמים", מכיל מתקני משחק המחולקים ל-3 מתחמי גילאים.
• "אקו-פארק" - הפארק השני בדרום שכונת "אגמים מערב" מכיל אגם מלאכותי, מתחמי פיקניק והופעות, דוכני מזון, מדשאות, מסלולי ריצה ועוד.
• "מצפור" - בטיילת הצפונית מצפון לחוף "בר כוכבא", מכיל מקומות ישיבה, דוכני אוכל, מסלולי ריצה ושביל אופניים לכל אורך מערב שכונות ברנע ב'+ג'.
• פארק "עיר היין" - ממוקם בין רחוב "יצחק שמיר" ו-"יצחק רבין" בברנע לבין שכונת "עיר היין", מכיל עתיקות, מתקני משחק, מסלולי ריצה ואופניים.
• "פיאצה" - כיכר עירונית גדולה המקיפה את המזרקה בסוף רחוב "בן-גוריון" בירידה לים, מכילה מזרקות לילדים ומקומות ישיבה בסמוך לים.

• פסטיבל "דרום עולה" - פסטיבל דרום עולה הוא פסטיבל אשר מתרחש כל שנה במהלך חוה"מ סוכות, במהלך ימי הפסטיבל ישנם הופעות והפעלות לבאי הפסטיבל בין היתר ישנם דוכנים, הופעות מוזיקליות, להקות מקומיות ועוד.
• אירועי קיץ בשכונות - בשכונות מתקיימים אירועי קיץ אחת לשבוע, בכל פעם במקום אחר. בכל אירוע מופיעים שלושה אמני ילדים בכל פעם, ובמקום פועלים מתקני שעשועים.
• לילה לבן - בשנת 2012 התקיים הלילה הלבן הראשון בתולדות העיר. במהלך הלילה הופעלו מעל ל־20 דוכנים במקביל, ביניהם התקיימה הופעה של דודו אהרון, הופעות סטנד־אפ, מסיבות ילדים, הופעות אקרובטיקה וכו'.
• ציפורי לילה הם אירועי לילה לבני הנוער. בשנת 2012, למשל, כלל האירוע מגוון פעילויות לבני נוער: ליגת קטרגל בהשתתפות כ־16 קבוצות נוער מהשכונות; בית קפה לנוער – קבלת שתייה, חטיפים, משימות ומשחקים; מופע אומנים עם רדיו דרום 101.5FM; משחק ואתגר מתנפחים – מתקנים אתגריים ומשחקי רצפה; דוכנים וסדנאות של חניכים מתנועת הנוער העובד והלומד; סדנאות – יוצרים סביבה (יצירה ממוחזרת), תכשיטים, מגמת ספרות של אדיבי, ברייקדאנס, מפגשים מוזיקליים וקריוקי; מגרשי טניס מוארים למשחק באופן חופשי; מתחם מפעיל (משתנה בכל אירוע) – יריד לונה פארק, אאוט דור וספורט טבלאי.
• פסטיבל בריזה - הפסטיבל המתקיים בסוף חודש אוגוסט ומופיעים בו אמנים כמו איל גולן ועומר אדם.

אשקלון היא עיר תיירות מתפתחת. מוקדי התיירות העיקריים בה הם: חוף הים, גן לאומי אשקלון והמרינה. באשקלון פועלים מספר בתי מלון וכפרי נופש. אשקלון היא עיר היסטורית ובה ממצאים ארכאולוגיים בני אלפי שנים, חלקם נמצאים בגן הלאומי אשקלון המנוהל על ידי רשות הטבע והגנים וחלקם מפוזרים ברחבי העיר, בין הבתים בשכונות ובגינות מוסדרות. לאורך שנות השבעים והשמונים פעל בעיר "כפר הנופש הצרפתי" אשר פעל בסגנון הדומה לקלאב מד ומשך אליו בעיקר תיירות חוץ^[65].

רצועת החוף של אשקלון מתמשכת לאורך כ־12 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי אשקלון ובדימוייה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחים לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזים ברצועת החוף המרכזית. אזור בתי מלון החל להתפתח לפני שנים רבות. בשנת 1979 יונה גורן יזם והקים מלון "איתני הטבע" שהיה מרכז פעילות טבעונית חשוב. מלון זה בהמשך עבר בנייה מחדש ופועל כיום תחת השם "רג'ינה-גורן(2016)"^[66].

חופי הרחצה בעיר: חוף בר כוכבא צפון/דרום, חוף דלילה צפון/דרום, חוף הפארק הלאומי, חוף גוטה וחוף חופית. באזור טיילת ברנע הוצבו פסלי לווייתנים, שמדמים שני זנבות המבצבצים מהמים ונמצאים בתנועה. הפסלים עשויים פלדה וברזל ופוסלו על ידי האומן והפסל אהרלה בן אריה ומיועדים להנאתם של המטיילים. לאורכה של הטיילת מוצבים ספסלים בסגנונות מיוחדים ומקוריים במיוחד ומתקני משחק לילדים המבקרים במקום. בטיילת גם ממקום מבנה קבר השייח' עוואד

  ערך מורחב – מרינה אשקלון

פרויקט המרינה הוקם בחוף אשקלון בשנת 1995, בין החופים "בר כוכבא" ו"דלילה". המרינה הוכרזה כנמל בינלאומי לספנות ולתיירות ומשמשת כשער כניסה למדינת ישראל.

באשקלון ישנם כ־27 גנים ופארקים. בהם גן לאומי אשקלון וגן שעוני השמש.

• אתר הנצחה לנופלים בני העיר
• בית הכנסת "אמרי טל" - על שם טלי חטואל ובנותיה שנרצחו על ידי מחבלים בכביש כיסופים
• אנדרטת כיכר ניו יורק - לזכר ארבעת הישראלים שנספו באסון מגדלי התאומים
• אנדרטת צומת אשקלון - לזכר תושבת העיר חופית אייש שנרצחה בפיגוע התאבדות בצומת

באשקלון ארבעה אזורי תעשייה עיקריים: אזור התעשייה הדרומי, הצפוני, אזור התעשייה הקלה גבעת ציון ופארק ההייטק.

באזור התעשייה הדרומי קיימים מתקני תשתית לאומיים רבים, כגון: תחנת הכוח רוטנברג, קו צינור אילת־אשקלון ומתקן התפלה אשקלון.

באזורי התעשייה הצפוני והדרומי קיימים מפעלים, חברות, מתחמי קניות, תחנת רכבת, מוסכים ומשרדים.

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה עברו לאזורי התעשייה של אשקלון מפעלים רבים מאזור התעשייה ארז.

בשנת 2005 החלה לפעול בעיר תוכנית מהל"ב (המכונה "תוכנית ויסקונסין"), תוכנית חברתית־תעסוקתית המופעלת על ידי ממשלת ישראל.

בשנת 2008 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את התוכנית להקים תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון, בניגוד לעמדתם הרשמית של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. היוזמה להקמת תחנת כוח פחמית נוספת עוררה התנגדות רבה מצד ארגוני הסביבה, תושבי אשקלון ומועצות האזור. באפריל 2009 פנה השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, תושב אשקלון, לממלא מקום מזכיר הממשלה, בבקשה להעלות לדיון דחוף בממשלה את דרישתו להקפיא לאלתר את קידום תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון.

בשנת 2007 הותקנו ברחבי העיר מכלי אשפה מוטמנים בקרקע, במקום פחים ומכולות אשפה הירוקות.

ב-9 באוגוסט 2023 הושקה בתחנת הכוח רוטנברג בדרום אשקלון יחידת הייצור הראשונה של חברת החשמל שהוסבה מהפעלה בפחם להפעלה בגז כחלק מהתוכנית להפחתת זיהום האוויר בעיר.

באוגוסט 2024 הוסבה בתחנת הכוח רוטנברג בדרום אשקלון יחידת הייצור השנייה של חברת החשמל מהפעלה בפחם להפעלה בגז כחלק מהתוכנית להפחתת זיהום האוויר בעיר.^[67]

אשקלון תמיד הייתה על צומת דרכים: על דרך הים ההיסטורית שמוקמה ממזרח לעיר נסלל כביש 4 אשר חוצה את כל מישור החוף של ישראל מצפון לדרום. בנוסף אליו העיר מהווה את הקצה המערבי של כביש 35 דרך רוחב היסטורית המקשרת את העיר עם חברון, ושל כביש 3 המחבר את דרום מישור החוף לדרך לירושלים.

לעיר יש ארבע כניסות. כולן מכביש 4 (מצפון לדרום):

• מחלף אשקלון צפון: נחנך ב-2020 במסגרת הסכם הגג ואכלוס שכונת עיר היין,אבן עזרא והנשיא הרצוג.
• צומת בגין: קיימת מסוף שנות התשעים; מקשרת את העיר עם שדרות מנחם בגין.
• צומת אשקלון: הכניסה הראשונה והראשית לעיר. מתחברת לשדרות בן-גוריון.
• צומת חיים בר לב/צומת קצא"א: הכניסה הדרומית לעיר מצפון למבקיעים.
• צומת אבא הלל-סילבר.

  ערך מורחב – התחנה המרכזית של אשקלון
את השירות העירוני בעיר נותנת חברת "דן בדרום" שהחליפה בשנת 2016 את "אגד תעבורה". היא מפעילה בעיר 10 קווים עירוניים סדירים בנוסף ל-5 קווי הזנה לתחנת הרכבת. בנוסף "דן בדרום" מפעילה שירות אזורי לקיבוצים ולמושבים מסביב לעיר, ושירות בינעירוני לשדרות, נתיבות, אופקים, באר שבע, וקריית גת. אגד מפעילה מהעיר שירות בינעירוני לירושלים, תל אביב, קריית מלאכי, רחובות, וראשון לציון. בעוד שאלקטרה-אפיקים מפעילה את הקווים לאשדוד, וקו לבני ברק

• התחנה המרכזית של אשקלון היא מסוף האוטובוסים המרכזי של העיר, שנמצאת בבעלות פרטית.
• "מסוף רמז" הוא מסוף האוטובוסים בעיר ונמצא בסמוך לשוק העירוני בשכונת "מגדל".
• "מסוף רכבת אשקלון" נמצא ליד הרכבת
• "מסוף שמשון" ממוקם ברחוב אליעזר בן יהודה
• "מסוף חופית" ממוקם ברחוב אריה תגר

סמוך למרכז המסחרי בצומת אבא הלל סילבר, נמצאת תחנת הרכבת אשקלון. התחנה ממוקמת על מסילת לוד - אשקלון ומהווה תחנת ביניים בקו רעננה – באר שבע ותחנת קצה בקווים אשקלון - נתניה ואשקלון - בנימינה. התחנה שופצה בסוף שנת 2022 כחלק מהקמת אזור תפעול רכבות חשמליות. גם סביבת התחנה שופצה וכחלק ממנה שוחזרו שני מבנים היסטוריים^{[דרוש מקור]}.

בשנים 2009–2013 נסללו שבילי אופניים בצירים הראשיים. במהלך השנים נסללו שבילים ביציאות הדרומיות, בשדרות שפירא, בר כוכבא ועוד^{[דרוש מקור]}.

•  
  צומת אבא הלל סילבר
•  
  תחנת הרכבת אשקלון
•  
  שביל אופניים בטיילת הנופית

• בית משפט השלום
• בית יד לבנים

• מרכז רפואי ברזילי

באשקלון פועלים 149 בתי כנסת ושישה מקוואות בכל רחבי העיר. כרב אשכנזי כיהנו הרבנים משה דב וולנר ויוסף חיים בלוי והרב הספרדי היה הרב יוסף שרביט. נכון ליולי 2016, בעקבות פטירתם של הרבנים, אין רב ראשי באשקלון. תחת הרבנים הראשיים מכהנים אחד עשר רבני שכונות.

נכון לשנת 2017, חיים באשקלון כ־14 אלף נוצרים שעלו מברית המועצות לשעבר.^{[דרוש מקור]}

• אצטדיון הכדורגל "סלה"
• היכל הספורט העירוני אשקלון
• מרכז הטניס
• הבריכה העירונית
• אצטדיון האתלטיקה אצטדיון לקרוס הראשון בישראל
• מרכז לחינוך ימי
• אולם הסיוף
• מרכז לאמנויות לחימה

מטווח אשקלון

• העמותה לקידום הספורט באשקלון – מפעילה מגוון ענפי ספורט (עמותה לקידום הספורט באשקלון).
• אתלטיקה קלה
  • אתלטיקה קלה ספורט אשקלון – הופסקה הפעילות
• ברידג'
• ג'ודו
• היאבקות – מכבי אשקלון ומכבי עמי אשקלון
• התעמלות אמנותית־ריתמיקה
  • הפועל אשקלון
  • הפועל עירוני אשקלון
  • קידום הספורט אשקלון
• טריאתלון
• טרמפולינה – הפועל אשקלון
• לקרוס – ליד מתנ"ס וולדנברג עם שותפות בולטימור.
• כדורגל
  • הפועל אשקלון – משחקת בליגה ב'.
  • מכבי אשקלון – משחקת בליגה ג'.
  • הפועל שמשון אשקלון – משחקת בליגה ג'.
  • בית"ר אשקלון – שיחקה בליגה ג', והתפרקה לקראת עונת 2010/2011.
  • מועדון ספורט אשקלון – שיחקה בעונות 2012/2013 ו־2013/2014 בליגה ג'.
• כדורגל חופים – "דיל טוב" אשקלון – שיחקה בליגה הישראלית בכדורגל חופים.
• כדוריד
  • קבוצת הנשים של הפועל אשקלון – שיחקה בליגה הלאומית – התפרקה
  • כדוריד גברים – פועלת בליגה הארצית בכדוריד.
• כדורסל
  • אליצור "איתו" אשקלון – משחקת בליגה הלאומית.
  • אליצור אשקלון – בשיאה שיחקה בליגת העל. התפרקה ב־2017.
  • א.ס. אשקלון – הליגה הארצית
• כדורעף – קבוצת הנשים של אליצור עירוני אשקלון – משחקת בליגת העל.
• ניווט – הפועל אשקלון הופסקה הפעילות עקב היעדר כ"א מקצועי
• סיוף – הפועל אשקלון ע"ש ערן גואטה – במקצועות חרב, דקר ורומח ענף הספורט ההישגי ברמה הלאומית והבינלאומית מבני העיר אשקלון.
• סנוקר־ביליארד
• קליעה למטרה – הפועל אשקלון ועירוני אשקלון בקליעה למטרה.
• קראטה
• רוגבי – הפועל אשקלון – משחקת בליגת הרוגבי 15, ליגת השביעיות וליגת החופים בוגרים נוער ונערים הפועל אשקלון ברוגבי.
• שחייה – הפועל סנפיר אשקלון
• באולינג (קניון חוצות)
• שחיה צורנית – הופסקה הפעילות
• שחמט – הפועל עירוני "נווה אילן" אשקלון

• פלשתים
• מצבת ישראל
• שכונת אפרידר

• זאב וילנאי, אשקלון החדשה ועתיקה, הוצאת עיריית אשקלון, 1963
• אפרת פרדקין, ‏אשקלון ו'תחומי ארץ־ישראל' בתקופת המשנה, קתדרה 19, אפריל 1981
• נפתלי ארבל (עורך), אשקלון - 4,000 ועוד ארבעים שנה, כרכים א'-ב'. העמותה למורשת אשקלון, תל אביב, 1990
• אבי ששון וגד סובול, אתרים היסטוריים באשקלון, עיריית אשקלון, תשע"ג, 2012
• רפאל י' לואיס, דניאל וורגה, אברהם (אבי) ששון (עורכים), אשקלון: מרחב מחיה ומרחב לחימה, רסלינג, 2022

• "האור שבחוף" - סיפורה של אשקלון, מאת עזרא ינוב ואריה קרישק, הוצאת עיריית אשקלון, 2007
• "עיר על הים" - רומן העוסק בקורותיה של העיר אשקלון והקמת אפרידר, מאת לאה אתגר, 1996

•   אתר האינטרנט הרשמי של אשקלון
• ישעיהו פרס, אַשְׁקְלוֹן, ארץ ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית היסטורית, כרך א, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1951, עמ' 55–57, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
• תמונות של עתיקות אשקלון
•   הכרזת המועצה מקומית אשקלון, 1952, יומני גבע, באתר ארכיון הסרטים הישראלי
•   אשקלון, עיר חדשה נבנית, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 3:56)
•   צילום אווירי של אשקלון בדילוגי זמן (אנ') על פני 37 שנים (1984 עד 2020), באתר Google Earth
• מידע על אשקלון בקטלוג הספרייה הלאומית
•   אשקלון (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• אשקלון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   משה גלעד, רצועת החוף קרובה לשלמות, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2023
• גן ארכאולוגי, מיזם אבני מורשת