אביגדור אריכא

אביגדור אריכא נולד ב-1929 במשפחה יהודית דוברת גרמנית בעיר רדאוץ בדרום-בוקובינה, ברומניה. גדל בהמשך בעיר הבירה של החבל, צ'רנוביץ, הנמצאת כיום באוקראינה. אביו, חיים קרול דלוגאץ', רואה חשבון עובד מדינה, היה איש שוחר תרבות, שעמד על הכישרון שגילה בנו בן השש בתחום האמנות. משום כך נהג לקחת אותו כבר בגיל רך למוזיאונים ולגלריות לאמנות בבוקרשט, בירת רומניה.

בערך בגיל 9 התחיל הילד לצייר דיוקנאות של הסובבים אותו, בעיקר של בני המשפחה. אחרי כיבוש בוקובינה הצפונית על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 חלה בשנית ומשום כך, לדבריו, כשלו התוכניות של אביו לשולחו למוסקבה ללימודי אמנות. ^[1]

אחרי שביולי 1941 חזרה צ'רנוביץ לידי צבאות רומניה וגרמניה, גורש באוקטובר 1941 הצייר לעתיד, אז בן 12, עם הוריו ואחותו לחבל טרנסניסטריה ששלטון אנטונסקו ייעד לחיסול האוכלוסייה היהודית של אזורי הספר ממזרח רומניה, בעיקר מבסרביה ובוקובינה הצפונית, שאוחדו מחדש עם רומניה. בחורף 1942 נפטר האב אחרי מכות קשות שקיבל מז'נדרמים רומנים בסמוך ליישוב לוצ'ינץ. דבריו האחרונים אל בנו היו:"שאף לחופש", מסר שאריכא, לפי עדותו, השתדל להפנים גם בחייו האישיים וגם בדרכו האמנותית. .^[2] אחרי ניסיון בני המשפחה לברוח, נתפסו בעיר מוגילאו, (מוהיליב-פודילסקי), על גדות הדנייסטר, והנער נלקח לעבודות פרך בבית יציקה. על מחברת שקיבל מחייל, צייר שורה של תמונות שבהן תיעד את חיי האימה שחווה באותה תקופה: הוצאות להורג, גופות מושלכות לבור משותף, קאפו מתעלל באנשים בעת חלוקת המים וכו'.

בדצמבר 1943 ניצל על ידי משלחת הוועדה לסיוע ליהודים, שפעלה במסווה "מרכז היהודים ברומניה" והורשתה לבוא למקום כדי לפנות, בסיוע הצלב האדום, 1400 ילדים יהודים. כחלק משיבת יתומי טרנסניסטריה. אריכא פונה עם תעודות של ילד אחר, שכבר נפטר, מפני ששמו לא הופיע ברשימה. ב-6 במרץ 1944 קיבל בעזרת עליית הנוער אישור להגר, תחת זהות בדויה, לארץ ישראל. ציוריו מהמחנה הגיעו גם הם בדרכים עקלקלות לרשות עליית הנוער, שפרסמה אותם בהמשך בספר. אריכא זכה לראות את המקור מחדש רק בשנת 1960.

אמו ואחותו, שאף הן שרדו, עלו גם הן לארץ ישראל. הנער נקלט בקיבוץ מעלה החמישה ועבד שם במשך חמש שנים (1944-1949) במשק ובעבודות עפר. בקיבוץ גילה קשיי הסתגלות, הרגיש מנוכר ומדוכדך, בגלל הבדלים במנטליות ובשאיפות לעומת הסובבים. הרגשתו השתפרה כעבור שנתיים כשהתקבל ללימודים בבית הספר לאמנויות בצלאל בירושלים.

בין השנים 1946–1948 למד אריכא בבצלאל ציור באופן מסודר והיה תלמידם של מרדכי ארדון ושל יצחק איזידור אשהיים (1891-1968), בוגרי אסכולות אמנותיות מגרמניה. בתחילת דרכו הסדורה כצייר, הרבה אריכא לעסוק ברישום, בהדפסי אבן ובאיור ספרים. אריכא נחשב לצייר מקורי - מאות רישומיו מעידים על חיפוש עיצוב במסגרת ערכים צורניים, ועבודותיו המוקדמות נטו למופשט ובזיקה אל קבוצת אופקים חדשים.

אריכא היה בין הציירים הראשונים בארץ שפיתחו יצירה, אשר צמחה מתוך עולם צורות מופשט. ציורו מהורהר והדבר מתבטא על ידי התאמה מעמיקה של שימוש הצבעים להבעת הנושא. בציוריו יש לצבעוניות תפקיד כפול: מחד גיסא להמחיש את הגשמי ומאידך גיסא את המסתורי.

לפי המלצת אחד ממוריו עיברת את שם המשפחה: למעשה בחר בשם ארמי "אריכא" הקרוב במשמעותו לשם המשפחה הפולני "דלוגאץ'" שמובנו "ארוך".

בימי מלחמת העצמאות גויס אביגדור אריכא ואומן במסגרת ההגנה למשימות שמירה באזור ירושלים. ב-18 בינואר 1948, בעת משימת אבטחה על שיירה בקסטל, נקלעה המשאית שבה נמצא למארב של לוחמים ערבים והתהפכה. שניים מהנוסעים נהרגו במקום ואריכא, שנורה בגבו ובצלעותיו, איבד את ההכרה. כיוון שנחשב למת הובא לחדר המתים בקיבוץ, אבל אחות ערנית הבחינה שעודנו בחיים ויחד עם אחותו הצליחה להביאו לניתוח אצל רופא. אירוע זה נחקק בזיכרון האמן כמעין לידה מחדש. כשהתרפא הלך לראות במו עיניו את מקום הקבורה שהוכן לו כבר בקיבוץ.

בהמשך דרכו, בספטמבר 1949 עבר אריכא לפריז, ושם בעזרת מלגה מ"עליית הנוער" נרשם לבית הספר לאמנויות. במקביל למד בקורסים לפילוסופיה בסורבון. בפריז הייתה לו הזדמנות לעיין בציורים בלובר ובמוזיאונים אחרים, כשהרושם החזק ביותר עשו עליו תמונותיהם של ג'וטו ושל אוצ'לו. הוא התרגש מאוד גם מהציורים האימפרסיוניסטים. מאוחר יותר גברה הערכתו לעבודתו של ניקולא פוסן. .^[3]

בפאריז קשר קשרי ידידות עם אלברטו ג'קומטי ובמיוחד עם המחזאי סמואל בקט, שהפך לו למנטור ולחבר הקרוב ביותר. בהתחלה השתלם בטכניקת הפרסקו, צייר ציור ורישום פיגורטיבי, שהושפע מתפיסת המרחב של הצילום. אט אט התרחק מן המציאות החזותית, וחתר לקראת מציאות אחרת. בציוריו הוא משלב בתבונה ובתואם כתמי צבע, היוצרים צורות מוגדרות, סטאטיות, במשטחים דינאמיים מעורפלים, ויוצר ריתמוס המעביר את המתבונן מן הגלוי אל הנסתר.

בין עבודותיו רשם מספר פעמים את דיוקן המחזאי סמואל בקט.

בשנים 1973-1975 זנח אריכא את העיסוק בציור והתמקד ברישום והדפס מתוך התבוננות.^[4] ההדפס סלעי ירושלים הוא אחד מסדרה בת שישה הדפסי-אבן שיצר אריכא בעת ביקור שלו בישראל בשנת 1975. העבודה הודפסה במהדורה של 35 עותקים על גיליון נייר בגובה 77 ס"מ, וברוחב 57 ס"מ.

אריכא נפטר בפריז ב-29 באפריל 2010 ונקבר בבית העלמין במונפרנס. במלאת 30 למותו נפתחה בבית ש"י עגנון בירושלים תערוכה לזכרו, בה מוצגים רישומים שיצר לספר 'כלב חוצות' לש"י עגנון. כן מופיעים בתערוכה שלושה רישומים נדירים של דיוקן עגנון ששרטט אריכא. אלה נתגלו בעיזבונו של מו"ל הוצאת שפיצר, שפרסם חלק מספריו של הצייר. התערוכה הוצגה גם במוזיאון תל אביב לאמנות.

השאיר אחריו אישה, המשוררת האמריקאית אן אטיק (ששימשה לו כמודל ברבים מציוריו), ושתי בנות, נגה ואלבה.

• הזקן והים, מאת ארנסט המינגוויי, תורגם מאנגלית בידי יצחק שנהר, רישומים מאת אביגדור אריכא, עם עובד, תל אביב 1980.
• חולות הזהב, סיפורים, מאת בנימין תמוז, צייר - אביגדור אריכא, מרחביה תש'ט 1949.
• ספיח, מאת חיים נחמן ביאליק, מוסד ביאליק, ירושלים, 1955.
• כלב חוצות, פרשה קטנה של תמול שלשום, חיבר שמואל יוסף עגנון, עם עיטורים מאת אביגדור אריכא, ספרי תרשיש, ירושלים, 1960.
• משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה, מאת ריינר מריה רילקה, עברית בידי יצחק שנהר, עם סדרת רישומים מעשה ידי אביגדור אריכא, תרשיש ירושלים, תשי"ג 1953.
• נחש הנחושת, שירים, מאת ט. כרמי, עם שישה רישומים מעשה ידי אביגדור אריכא, הוצאת תרשיש, ירושלים, 1961.
• אביגדור אריכא - רישומים, טקסט מאת סמואל בקט, ירושלים ; תל אביב : ספרי תרשיש ודביר, 1967.

• רישומים, אביגדור אריכא, אוצר - מרדכי עומר, עריכת טקסט - דפנה רז, תרגום כיתובים מאנגלית - ליאורה הרציג, מוזיאון תל אביב לאמנות 1998.
• ציורים נבחרים, 1953-1997, אביגדור אריכא, האוצרת האחראית - מאירה פרי-להמן, אוצר אורח - יונה פישר, עיצוב הקטלוג והפקתו - מיכאל גורדון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998.
• מעבר הזמן: דיוקנאות של סמואל בקט מאת אביגדור אריכא, מאת מרדכי עומר, נדפס באמנות ישראלית בת-זמננו, הוצאת עם עובד, תשט"ו 1955.
• צעקת ההשתקפות אצל בקט ואריכא, מאת מרדכי עומר, נדפס במותר, גיליון מס' 1, 1993.
• Samuel Beckett, Richard Channin, Barbara Rose et al., Arikha, Hermann Publishers, 1985
• Duncan Thomson, Arikha, Phaidon Press, London,1996 ISBN 9780714835211
• אביגדור אריכא: הדפסים 1985-1950, מרדכי עומר, ברברה רוז, רוברט יוז, אוניברסיטת תל אביב, הגלריה האוניברסיטאית, 1986.

• חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, תל אביב, 1957.
• צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960.
• בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966.
• בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
• גליה בר אור, גדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, המשכן לאמנות עין חרוד, 2008.
• יונה פישר, תמר מנור-פרידמן, לידת העכשיו, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, מרכז מונארט, 2008.
• יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
• אריק קילמניק, גדעון עפרת ואירנה גורדון, 100 שנות הדפס בישראל, סדנת ההדפס ירושלים, 2015.

• אביגדור אריכא, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• ארכיון אביגדור אריכא, בספרייה הלאומית
• אביגדור אריכא באוספי מוזיאון ישראל
• יצירות של אביגדור אריכא באתר אירופיאנה.
• אביגדור אריכא בארטציקלופדיה
• ליסה פרץ, עכבר העיר אונליין, אחרי האור, ריאיון עם אריכא - חלק ראשון, באתר הארץ, 28 באפריל 2009
• ליסה פרץ, עכבר העיר אונליין, באמצע הקו, ריאיון עם אריכא - חלק שני, באתר הארץ, 1 במאי 2009
• סמדר שפי, עכבר העיר אונליין, הצייר אביגדור אריכא הלך לעולמו, באתר הארץ, 30 באפריל 2010
• אמיר בוגן, המכחול צייר בפריז, הלב בישראל, באתר ynet, 30 באפריל 2010
• אריאל הירשפלד, החיבור בין ש"י עגנון לאביגדור אריכא, באתר הארץ, 28 במאי 2010
• כרמית ספיר ויץ, האש והמים: על תערוכה חדשה לאביגדור אריכא, באתר nrg‏, 27 במאי 2010
• חגית פלג רותם, ‏תערוכת מחווה לאמן אביגדור אריכא במוזיאון תל-אביב, באתר גלובס, 19 באוקטובר 2010
• אלי ערמון אזולאי, הקשר הצרפתי, באתר הארץ, 19 במאי 2011
•   אביגדור אריכא, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• אביגדור אריכא, דף שער בספרייה הלאומית