קרקבן

קֻרְקְבָן

לשון חז"ל קיבת העוף.
- "תורין שיש להן אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף, ואין דורסין ואוכלין - טהורין" (חולין סא א)
- ”אחרי כן – סעודת „מלוה מלכה“, שתחלתה משקה – יי"ש ומִשרת פירות בתוספת גלדי שומן, קורקבנים וכבדים מרוסקים של האוזים השחוטים [...].“ (החצוצרה נתבישה, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
לשון חז"ל בהשאלה מן (1): קיבת האדם.
- "„וסגרו דלתים בשוק“ וגו' [קהלת יב ד], אלו נקביו של אדם. „בשפל קול הטחנה“ [שם], בשביל קורקבן שאינו טוחן." (שבת קנב א)
[עממי] הטבור בגוף האדם, פּוּפִיק.
- ”והרי רחל קטנה היתה והגיעה לו רק עד הקורקבן, כפי שכתוב בפרוש: רחל בתך הקטנה, ולאה הגיעה לו עד לחזה וכתוב: ושם הגדולה לאה.“ (דברי האדון, מאת אלמוני/ת, יעקב פרנק, תרגום: פניה שלום, בפרויקט בן יהודה)

ערך בוויקיפדיה: קורקבן

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קורקבנים

סממנים חיצוניים בגוף האדם