שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף צד

אין זה מברך אלא מנאץ:    ומכל מקום אינו רשאי ליהנות בלא ברכה ומברך הן המוציא הן ברכת המזון הן שאר ברכות הכל כפי הברכה הראויה לה. ומכל מקום יראה לי שאין מצטרף עם אחרים לזימון שאין קבע לאוכל בעבירה כמו שכתבנו בברכות. וכן אינו מברך על החלה הואיל ואין כאן הנאה אלא ברכת מצוה ואין ברכה לעשיית מצוה בעבירה. ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא. הרב המאירי ז"ל.

כלל זה אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שבח שהשביח גזלן וכו':    כחש אומר לו הרי שלך לפניך ומוקי לה לקמן בכחש שחוזר לברייתו וקיימא לן כוותיה חדא דהא פסק שמואל לקמן הלכתא כוותיה ועוד דהא לטעמיה דרבא דמוקי לה בכחש החוזר לברייתו על כרחך הלכתא היא דהא סוגיין בעלמא שינוי החוזר לברייתו לא קני מפני תקנת השבים לפיכך הגזלן נוטל שבחו והנגזל נוטל את השאר. ומסתברא דכי מסלקינן ליה בדמי מסלקינן ליה והא דרבן שמעון בן גמליאל הלכתא היא דהא סוגיין לקמן דשבח שעל גבי גזלה הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אי הכי אפילו השביח נמי אמרינן מפני תקנת השבים:    לאו שבח דפטמה גזלן קאמר דאלו כן מדינא נוטל בלא תקנת השבים דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת. וכן לא שבח דיוקרא קאמר דההוא דנגזל הוי דהא כל דאיתיה בעינא הדרא ואלו אכלה ההיא שעתא משלם כיוקרא דהשתא כדאמרינן בשלהי המפקיד בגוזל חבית של יין מעיקרא שויא זוזא וכו'. אלא בשבח שהשביח ממילא כגון עגל ונעשה שור או שרועה באפר ונתפטמה ואי נמי שפטמה ונוטל שבח היתר על ההוצאה וכל זה מפני תקנת השבים למאן דאמר שינוי במקומו עומד. הרשב"א ז"ל.

מרחו מעשר ונותן לו:    כתבו בתוספות ונראה לפרש משום דתרומה דבר קל לתרום לא חש להזכיר. וכתב חרשב"א דכל שאמר מעשר ונותן לו כאלו אמר תורם ומעשר שהרי אינו רשאי להקדים מעשר לתרומה כדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר הלכך כל שאתה מחייבו לעשר וליתן לו כאלו חייבתו לתרום. ע"כ.

ועד כאן לא קאמר רבי שמעון בן אלעזר אלא בהכחשה דהדר והלכתא היא דהא סוגיין לקמן בשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ושמע מינה דרישא דקאמר השביח נוטל שבחו בשבח החוזר לברייתו קמיירי ואפילו הכי דגזלן הוי מפני תקנת השבים ואמטו להכי קתני נוטל שבחו ולא קתני משלם כשעת הגזלה משום דלא קני לה גזלן לגזלה דשינוי החוזר לברייתו הוא דלא קני אלא שבחא דידיה בלחוד הוא דקני מפני תקנת השבים וכן הלכתא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

עוד כתב אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר השביח נוטל שבחו כחש אומר לו הרי שלך לפניך ודוקא בכחש החוזר לברייתו אבל כחש שאינו חוזר לברייתו משלם כשעת הגזלה ואפילו מישם לא שיימינן ליה דאמר שמואל אין שמין לא לגנב וכו'. ואוקימנא לטעמיה דרבא בכחש שאין חוזר לברייתו וכן הלכה וליתא לשינוייה דאביי דקיימא לן אביי ורבא הלכא כרבא בר מיע"ל קג"ם. ע"כ.

וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל ה"ר יצחק ז"ל כתב דברי רבי יהודה דאמר שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי ולא כתב דברי רבי שמעון בן אלעזר שפסק שמואל הלכה כמותו. ודומה לי לדעתו הא דרבי יהודה עדיף מדרבי שמעון בן אלעזר דרבי שמעון בן אלעזר השביח קאמר ולא אמר שבח דומיא דכחש והיינו פטמה ואלו לרבי יהודה אפילו שבחא דממילא כגון גזות וולדות שאין השבח משום מזונות ואפילו הכי דגזלן הוי מפני תקנת השבים ובין שבח דממילא ובין השביח הגזלן כל מה שנוטל בשבח יותר על מזונותיה הכל משום תקנת השבים. מיהו יוקרא וזולא בין למר ובין למר דנגזל הוה מדרבא דאמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה תברה או שתייה משלם ארבעה מאי טעמא דבעידנא דשתי לה קא גזיל לה אלמא כי איתא הדרא בעינא. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מי שגזל בהמה והשביחה ביד הגזלן אם על ידי פטומו השביחה הרי השבח של גזלן והבהמה חוזרת בעינה שאין זה שינוי שכל שבח שאפשר שיחזור לפחיתותו נוטל שיעור שבח מן הגזלן. ואם הושבחה מאליה פסקו גדולי הדורות שלפנינו שהוא לנגזל. וגדולי המחברים נוטים בה לדעת אחרת כמו שיתבאר.

הכי נמי דילמא משום תעזוב יתירא כדבעי רבי יונתן:    ולא גרסינן וכי תימא ליגמר מיניה.

הא דאמרינן גבי בעיא דרבי יונתן אם תמצא לומר טעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר שינוי במקומו עומד וכו' ותו לרבנן וכו' כל זה אינו מכלל הבעיא דרבי יונתן הוא דבעא טעמיה דרבי ישמעאל מאי ניהו אי משום דקסבר בעלמא שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא קני והכא משום דכתיב תעזוב יתירא ומשום הכי קאמר רבא דילמא טעמא דרבי ישמעאל משום תעזוב יתירא וכדאיסתפק ליה לרבי יונתן והאי אם תמצי לומר תלמודא הוא דקא שקיל וטרי בה. הרשב"א ז"ל.

לכדתניא המפקיר כרמו וכו':    הקשה ריב"ק מתוספתא דפאה דקתני גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר חייב בכל בתלוש פטור מן הכל בקמה פטור מפרט ועוללות ושכחה ופאה וחייב במעשר והיינו איפכא. ומפרש רבנו שמחה דוקא הכא דהחזיק הוא דכתיב תעזוב יתירא לחייבו אבל אדם אחר פטור להכי קאמר במחובר חייב בכל שהרי לא בא לכלל עונת פטור דברשותו נתחייב ובתלוש פטור מן הכל הואיל וברשות הפקר באו לעונות חיוב הפקר פוטרם בקמה פטור בשכחה ובפאה שחיובן בקמה הפקר פוטרם אבל מעשר שאין חיובו אלא עד שימרח בכרי הרי ברשותו בא לכלל חיוב אבל הכא בשעה שהחזיק בהן שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן. מהר"י כץ.

והאמר שמואל אין השברים שמין לתשלומי גנב ולא לתשלומי גזלן אבל נוטל הגזלן השברים ומשלם לו כלי שלם אלמא קני ליה בשינוי דאי לא קני ליה ניהדריה בעיניה וישלם הפחת. לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן מתניתא כגון עצים משופין ועשאן כלים דהדרי לברייתן ואפילו הכי קני ליה מפני תקנת השבין ועל זה השינוי אמר רבי יוחנן דבר תורה גזלה נשתנית חוזרת בעיניה משום דהדר לברייתו הוא אבל שינוי גמור כגון צבע של קלא אילן דלא הדר קני מדאורייתא ולית הלכתא כוותיה מדרב פפא. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הא דמוקי ליה רבי יוחנן למתניתין דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזלה בעצים משופין ועשאן כלים דהדרי לברייתן ליתא דהא סוגיין לקמן דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. אלא מיהו הני מילי לענין מיקנא גופה דגזלה לגמרי דלא קני אבל שבחא דאשבח גזלן דידיה הוי מפני תקנת השבים דקיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר. ועוד דסוגיין לקמן דשבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי. ואיכא למימר נמי דרבי יוחנן גופיה דקאמר דשבח החוזר לברייתו קני לענין מיקנא גופה דשבחא בלחוד הוא דקאמר. ע"כ.

שהחזירו אין מקבלין מהם:    כלומר שהחזירו מאל��הם בלא עונש ועישוי בית דין אין מקבלין מהם כדי שישימו על לבם וילמדו שאר הגזלנין וכל המשניות והמעשים הנמצאים בחכמי התלמוד שהיו מעשין וכופין את הגזלנין לשלם לא קשיין להאי ברייתא דאמרה דאין מקבלין מהן כדפרישנא שלא תקנו זאת התקנה אלא לשבים ברצונם. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו מעצמן אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו שמע מינה דוקא כשהחזירו מעצמן וכמעשה שהיה אבל היכא דלא אהדר ליה עד דתבע ליה בדינא מקבלין מהן דכי עביד רבנן תקנתא לבעלי תשובה לגזלנין העומדין במרדן לא עבידו רבנן תקנתא. תדע דהא כולהו הני תיובתא דמותבין ליה לרבי יוחנן לא קא מותבינן עליה אלא מהני מתניאתא דתני בהו לשון חזרה דמשמע שהחזירו מאליהן ולא מותבינן ליה ממתניאתא אחרניאתא דתני בהו לישנא דתשלומין דלישנא דתשלומין על כרחיה משמע וכוליה פירקין במתני' מוכח דמחייבינן ליה לגזלן לשלומי וכן בכמה עובדי בגמרא ולא מקשינן מינייהו לרבי יוחנן משום דלא איירי רבי יוחנן אלא כשהחזיר מעצמו אבל היכא דאטרחיה לבי דינא מקבלין הימנו.

ואפילו היכא דהחזיר מעצמו נמי דוקא כשאין גזלה קיימת אבל גזלה קיימת מקבלין מהן כדמסיק בה לקמן. ואפילו בשאין קיימת כי אמרינן אין מקבלין מהן לאו למימר דכייפינן ליה לנגזל דלא ליקביל מיניה דאם כן למה לאהדוריה כלל האי חוכא בעלמא הוא דקא מחייך ביה דידע דלית ליה רשותא לנגזל לקבולי מיניה כלל וקא מהדר ליה וכהאי גוונא ודאי לא נפיק ידי שמים. ותו מדקתני והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו שמע מינה דלא כייפינן ליה דומיא דההיא דאמרינן התם אנו אין לנו עליו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. תניא הגזלנין ומאי ניהו מלוי ריבית אף על פי שגבו מחזירין ואסיקנא מחזירין ואין מקבלין מהן אם כן למה מחזירין לצאת ידי שמים שמע מינה דוקא בבא לצאת ידי שמים אבל בעומד במרדו מקבלין מהן. ע"כ.

הא אביהן דומיא דידהו דיודע שבידו מעות של ריבית שהלוה בריבית חייב להחזיר ולהוציא מתחת ידו אלמא מקבלין מהן. ומפני כבוד אביהן חייבין להחזיר דלאביהן חייבין לנהוג בו כבוד הא כיון דגזלן הוא קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וכי כתוב נמי ומקלל אביו בעושה מעשה עמך. גאון ז"ל.