מ"ג בראשית מט ג

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

עוד, אומרו כחי וראשית אוני - מה הוא דעתו בזה, ורז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ח) כי הודיעוֹ בזה כי הוא טיפה ראשונה; ועדיין צריך לדעת מה היא כוונת הודעה זו לראובן:

עוד, למה כפל לומר: כחי, ולא הספיק לומר: ראשית אוני:

עוד צריך לדעת כוונת אומרו יתר שאת ויתר עָז. ורז"ל (שם) אמרו: שאת - זה כהונה, עָז - זה מלכות וכו'; וצריך לדעת למה לא אמר חלק פי שנים אחר שירד לפרט פרטי המושג לבן בכור. ואונקלוס הוסיף להזכירה בתרגומו, ואמר: ״תלת חולקין״ וכו':

עוד צריך לדעת כוונת אומרו פחז כמים אל תותר. ורש"י ז"ל פירוש: על אשר פחזת כמים, לזה אל תותר - לא יהיה לך היתירות. ומה הוא הפחז? כי עלית משכבי וגו'. ועדיין צריכין אנו למודעי למה לא הספיק לומר: אל תותר כי עלית, אחר שהפחזות הוא כינוי לעון, היה לו להזכיר העון לבד, ומה לי עשאו בחפזון או שלא בחפזון:

עוד, למה הפסיק בעונש באמצע הודעת העון, שהיה לו לומר על זה הדרך: אל תותר פחז כמים כי עלית, או על זה הדרך: פחז כמים כי עלית וגו' אל תותר: עוד צריך לדעת כוונת אומרו עלית משכבי אביך - לשון רבים:

עוד, מה כוונת אומרו אז חללת, כי משמע שעשה ב' דברים בזמנים מחולקים, ולזה אמר אז וגו' - פירוש: כי לצד שהחילול היה בזמן נפרד מזמן שעלה יצועי אביו, לזה אמר: אז חללת.

וצריך לדעת מה היא החילול שעשה זולת עלית משכבי וגו', ואם הכונה היא שבאמצעות עליתו חלל וגו', היה לו לומר: ״עלית״ וגו' ״חללת״ וגו', והדבר מובן שאז בעלותו חלל יצועי, ולא היה צריך לומר אז:

וקודם לבא לביאור הכתובים, יש לנו לחקור חקירה אחת, והיא: איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (תצא כ"א ט"ז): ״לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור״ - והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אִם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה, כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות ואברהם לא מל עד שהיה זקן, וכן כמה פרטים:

ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה - תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב"ן (תולדות כ"ו ה') שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ. עד כאן. ואין דבריו חזקים בסמוכות, כי מי גילה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ, אחר שאין הפרש בין הארץ לח"ל באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות:

והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משֵם, שקבל מנח, שקבל מחנוך, שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב: ״אז ראה וגו' ויאמר לאדם״, (זהר ח"א קצט א) ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן, וכמו שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ט"ו) ״לעבדה ולשמרה״, אך לא נצטוה אלא על ז' מצות שאם יעבור עליהם יהרג, אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה - שיש מצות שאם יעשה אותם האדם, יטול שכר; ואם לאו, אין לו עונש עליהם. כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ מז' מצות,

והאבות - לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון - קיימו הכל, כאומרו (כ"ו ה'): ״עקב אשר שמע״ וגו', ואמרו ז"ל (יומא דף כח:): ״קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין״, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר - יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההוא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה כל עוד שלא נתנה תורה.

ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו, וה' אמר להם לעשות כן; ודבר זה דומה למה שכתב רמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט) כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה - שומעין לו, כאליהו בהר הכרמל וגו', גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה - לא שיעקר איסור ב' אחיות, ומה גם בזמן שלא היה להם עונש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקיימו כנזכר, גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר, כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות, ולפי זה נאמר כי יעקב נראה בעיניו להעניש ראובן על אשר חלל יצועו ונטל ממנו הבכורה, או שכן נאמר לו בנבואה, וכמו שכן אמר הכתוב בדברי הימים (א' ה'): ״ראובן בכור ישראל״, כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. ועדיין אין הדבר מספיק, כי למה לא ניתנה אלא ליוסף, ולא ליהודה או לשאר אחים הגדולים, ובספר הזוהר פרשת וישלח דף קע"ו כתב טעם הדבר, וז"ל: בשעתא דעאל לגבה דלאה כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי וכו' אהדר עובדא לאתריה וכו' בכורתיה אהדרת ליוסף וכו'. ע"כ.

הנה טעם זה מספיק לנטילת בכורה מראובן ותעמוד ביוסף כי הוא כפי האמת שעלה במחשבה ראשונה בביאה ראשונה כשהטיל זרעו יעקב חשב באמו. אלא קשה למה הוצרך הכתוב לומר ״ובחללו יצועי אביו״ וגו', הלא אפילו אם לא היה ראובן מחלל יצועי אביו הבכורה ליוסף נוגעת, כנזכר:

וליישב הענין, דבר ידוע היא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות: אחד קדושה, ואחד חול, ואחד חלק רע. וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה: חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי, ותתאוה למושכלות; חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין, ויבנה בתי אבנים ועפר, ויכונן מלבושים והכנות נדמים; חלק הרע יתאוה לכל תיעוב, ויעשה כל אשר שנא ה', ויבחר לגזול, ולרמות, ולשקר, ולאכול חלק הטמא - נבילות, וטריפות שקצים וכו', ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר המרוחקים מבחינת הקדושה.

ומג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא, בין מחלקי הטוב והטהרה בין בחלקי הממוצע, והוא שאנו קוראים חול בין בחלקי הרע והטומאה, וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע - לא במאכל, ולא במשתה, ולא בדיבור, ולא במחשבה, ולא בראיה, ולא בשמיעה, ולא בריח: מאכל - לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטריפות ונבילות ושקצים וכו' ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה; דיבור - שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה; מחשבה - לבל יחשוב בע"ז, ולא בזנות, ולא יתגאה בדעתו, ולא יחרוש און; ראיה - לבל יביט ביופי אשה האסורה, כאומרו: ״אל תפנו אל האלילים״ וגו' (זהר קדושים פג ב), ולא יביט בדברים האסורים לראות; שמיעה - שלא ישמע דברים המשקצים, ולא קול אשה האסורה, וכדומה; ריח - שלא יריח ריח דברים האסורים.

וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדושה, וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצוה לעשות כן, וחלק החול רשות. ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם - כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא, אם לטוב אם להפכו; ומעתה, הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה, באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע, וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר - או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (דף קנב:): ״ינתנו לכובס״.

ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע -כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר: אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף - תתאוה נפשו לבחינה זו, כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה; וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע - תגדל בה חשק הרע, ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב; תקח כלל זה בידך, כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דְבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור - כל הנדבק בו, הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט') שחיבר ר"ת בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה.

ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות ניאוף, ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר, ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנוא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אומרם ז"ל (סוכה דף נב:): ״אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, מרעיבו - שבע״.

גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע, ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע, ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ - דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה: אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה, לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור, וצא ולמד מבני חזקיה ע"ה (עין יעקב ברכות י ב) שיצאו ב' עובדי ע"ז לצד מחשבת המוליד בעממים, כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד, וזה לך עיקר גדול, כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר - קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו, זה הכלל: לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו, וכל שאין בו מין רע כל עיקר - לא תתאוה לדבר, ואם לקחך אדם לומר: והרי אדם מושלל מחלק הרע היה, ואיך חטא ועבר על דברי ה'? אמור לו: שוגג היה, גם לא בחינת הרע גמור היה עץ הדעת, והראיה כי נטוע בגן אלהים מקום שאין רע, גם אמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"א) שאם היה ממתין עד ערב שבת קודש היה מקדש על גפן, למ"ד (סנהדרין דף ע.) ״גפן היה״, הא למדת שלא היה בחינת הרע אלא כדבר חול בערך קודש, והוא סוד:

ואם תאמר: איך אברהם ילד ישמעאל, ויצחק עשו? יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם, עובד עבודה זרה היה, וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע, אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדיין היה ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדושה, והוא אומרם ז"ל (ב"ר פ' ס"ג) כי יעקב יצא נקי ובר וכו'. ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז"ל (נדרים דף כו:) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה - פירוש: כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל, שלזה יקרא ״בני תמורה״, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור, וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו - הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת דף נה:): ״כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה״, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא - או לצד שעשאו או לצד שראוי ליקרא עליו:

ומה שתמצא שיהודה שכב עם תמר, ב' תשובות בדבר: הא', כי לא ידעה, וגם מלאך אנסו, כאומרם ז"ל (מכות דף כג:) בפסוק ״צדקה ממני״ - שיצתה בת קול ואמרה: ״ממני יצאו הדברים״, מה שאין כן ראובן, דאדרבה, התורה העידה כי עשה מעשה בלתי הגון:

ומה שראיתי להרב המופלא הר"י רוזאניס זצוק"ל (פרשת דרכים ד"א) שהליץ בעדו כי בלהה היתה מפותת אביו ודייק תיבת פלגש שאינה בקידושין וכו'. יע"ש. אין דבריו נראים, כי ודאי שבקידושין היו, וכמו שפירשתי שם במקומו, וכמו שכתוב בקונטרס הראיות, ומה שאמר הכתוב (לעיל ל"ה כ"ב) ״פלגש״ - אולי שהיא סברת ראובן שבה שגג. או רמז הכתוב טעם בלבולי יצועי אביו, שאמר: לא די זלזול אמו בפני רחל הגבירה אלא עוד תתזלזל בפני הפלגש, ולעולם אשת יעקב היתה, והכתוב העלה עליו ששכב עמה. ומעתה תשכיל לדעת כי דברי הזוהר שאמר שטעם הבכורה הוא כי המחשבה במקומה עמדה ביוסף, ומה שאמר הכתוב בדברי הימים ״ובחללו יצועי אביו״ וגו' הוא ענין אחד, כי החילול יצא מהאמצעות המחשבה שלא היתה בלאה אלא ברחל, ואם היתה מחשבתו בלאה לא היה ראובן מחלל יצועי אביו:

ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח, כי יעקב תחילת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן עמד לנס לפניו מה שהקדמנו כי תולדות הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד, לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההיא כפי מה שהקדמנו כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו', הנה יש בעוברי עבירה בבחינת הניאוף ג' הדרגות, א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן. ב) מזריעים באיסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר או ששחת בזכר או ששחת ארצה או בחזיונות לילה במקרה, ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה, וכל שלש אלה הם מדריגת התיעוב השנאוי בעיני הקדוש ברוך הוא, לזה אמר כנגד שלשתם בכורי וכחי וראשית אוני, בכורי אתה שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקידושין כי זה גם כן מהבלתי נכון, כחי שלא יצא ממני זרע קודם לך, ראשית אוני שלא ננערה קשתי, הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט:

גם רמז באומרו כחי וראשית אוני שנוצר מטיפה ראשונה שיצא מיעקב ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים שאם כן לא היתה מתעברת מביאה ראשונה אלא הוציא בתולים באצבע כדי שלא תפסד הטיפה הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאווה הגופיית ומעשהו היה לתכלית דבר קדושה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כונתו ולא לשבח עצמו נתכוין:

ואומרו יתר שאת וגו' פירוש כי נטילת פי שנים רמז הוא באומרו בכורי אתה וסתם בכור נוטל פי שנים אלא הגדולה והכהונה היא מהלכות דרך ארץ ולפעמים תתהפך המעלה למי שראוי לה הגם שיהיה קטן לפני בכור, לזה אמר ויש לך יתרון עוד ליטול הכהונה והמלכות:

או ירצה כי לו נאה ליטול ביתרון בחינת הכהונה וביתרון בחינת המלכות יותר מכל הבכורות כי כל הבכורות לא ישוו לבחינת בכורתו של ראובן מהטעמים שאמר יעקב: