אמרי במערבא/מסכת סוכה

ורבנן ילפין לה מפתחו של היכל, ורבי יודה יליף לה מפתחו של אולם וכו', מאי כדון? רבי אבהו בשם רבי יוחנן: התורה אמרה בסוכות תשבו - עד עשרים אמה את יושב בצילה של סוכה, מעשרים אמה ולמעלן את יושב בצילן של דפנות.

בבבלי - מובאות שלוש דעות: שיראה את הסכך, צל סוכה, דירת עראי.

יש דברים כשרים בסוכה ופסולים במבוי כשירים במבוי ופסולים בסוכה: דוקרנין (ארבעה עמודים שסיכך על גביהם) כשירים בסוכה ופסולין במבוי וכו', דפנות כשירות בסוכה ופסולות במבוי וכו', רחב מעשר אמות בסוכה כשר ובמבוי פסול וכו', חמתה מרובה מצילתה בסוכה פסולה במבוי כשר, סוכה מקורה פסולה מבוי מקורה כשר.

בבבלי - השוואה זו לא הובאה.

והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה (להילני המלכה).

בבבלי - לא כתב שהם תלמידי חכמים.

עלו בו (בסוכה) עשבים - אין ממעטין בה (בשיעור הסוכה).

בבבלי - דן בתבן עפר וצרורות, אך לא בעשבים.

הירושלמי דן בזה בעירובין פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"א (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"א (לג.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה ביומא פ"ד ה"א (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"א ה"ב (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.

רבי שמעון אמר ארבע ורבנן אמרי שלש. מה טעמון דרבנן? סכות סכות סכות הרי שלש וכו'. מה טעמא דרבי שמעון? סכת סכת סוכות מלא הרי ארבע וכו'. טעמא דרבי שמעון וטעמון דרבנן מן הדין קרייא (מפסוק זה): וסוכה תהיה לצל יומם מחורב - הרי אחת, ולמחסה ולמסתור - הרי שתים, מזרם וממטר - רבנן עבדין מזרם וממטר אחת, רבי שמעון עבד מזרם וממטר שתים.

בבבלי - הובא רק המקור מ"סכת סכות סוכות" אך יש כמה שיטות בדרשות, ולאחת השיטות נחלקו שרבנן סוברים יש אם למסורת ורבי שמעון סובר יש אם למקרא, והדעה שיש אם למקרא לא הוזכרה בפירוש בירושלמי (אמנם קרבן העדה פירש בירושלמי כאן שנחלקו אם יש אם למקרא או למסורת)¹. את מקורו של הירושלמי מהפסוק "וסוכה תהיה" הביאו התוס' (ד"ה וסוכה).

צריך לחדש בה דבר (גם לבית הלל שמכשירים סוכה ישנה, סוברים שצריך לחדש בה דבר קודם החג. קרבן העדה: הוא רק למצוה מן המובחר).

בבבלי - לא הוזכר כלל לחדש בה דבר לבית הלל². והשו"ע פסק שצריך לחדש בה (או"ח סי' תרלו סעיף א).

מצה הישנה - תפלוגתא (מחלוקת) דבית שמאי ודבית הלל (כמו בסוכה). אמר רבי יוסה: דברי הכל היא, מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דיקדק בה.

בבבלי - לא קישר את סוכה ישנה למצה ישנה³, ולא הזכיר כלל את דין מצה ישנה, אלא בפסחים לח: כתב שצריך לשמור את המצה לשם מצוה.

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ג (סו.), ועיין מה שכתבנו שם.

תרתיהון (שני התנאים: הדלה ונענע) לקולא: הדלה אותן לכך אף על פי שלא נענע (פני משה פירש שהוא משום שקציצתן זוהי עשייתן, אך היפה עיניים ביאר בדעת הירושלמי שקציצתן אינה עשייתן), נענע אף על פי שלא הדלה אותן לכך.

בבבלי - היא מחלוקת אמוראים האם קציצתן זוהי עשייתן.

אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה.

בבבלי - לא הובא.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ב ה"ג (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ח ה"ח (נד:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ח ה"ח (נד:), ועיין מה שכתבנו שם.

סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות.

בבבלי - נחלקו אמוראים האם פוסל בכל מקום בארבע אמות או שבאמצע בארבעה טפחים ורק מן הצד בארבע אמות.

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ז ה"א (נא:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלפה שיטתיה דרבי יודה, תמן הוא אמר המעשה קודם לתלמוד וכא (וכאן) הוא אומר הכין (שישנו תחת המיטה והיו פטורים מסוכה משום שלמדו תורה)? סבר רבי יודה הישן תחת המיטה כישן תחת הסוכה (וכן יוצא ידי חובה).

בבבלי - פשוט שטעמו של רבי יהודה שהישן תחת המיטה כן יצא ידי חובה, כמסקנת הירושלמי⁴. לגבי תלמוד ומעשה הבבלי לא דן כאן (אלא בקידושין מ: ועוד)⁵.

הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"י ה"א (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"א ה"ז (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בעירובין פ"א ה"ז (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ב ה"ג (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ב ה"ג (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.

הדא דאת אמר (זה שפטורים מהסוכה נאמר) בשומרי גייסות (להגן על הנפשות, והיא מצוה), אבל בשומרי ממון עשו אותן כשומרי גנות ופרדיסין (שחייבים בסוכה, שאין לפוטרם בשביל הנאת ממון. כך פירש קרבן העדה, וכל המפרשים (פני משה, גליון הש"ס על הירושלמי, ציון ירושלים, יפה עיניים) חלקו עליו ופוטרים גם שומרי ממון).

בבבלי - פשוט שגם שומרי ממון פטורים מהסוכה.

הוינן סברין מימר שלא בירך אחריו (רבי צדוק על האוכל) שלש ברכות, הא ברכה אחת בירך. אשכח תני: לא ברכה אחת ולא שלש ברכות (קרבן העדה פירש "לא בירך ברכה אחת" - אפילו בורא נפשות. וציון ירושלים הביא פוסקים שכן מברכים בורא נפשות על פחות מכשיעור, וביאר שלשיטתם יש לפרש שלא בירך ברכה אחת מעין שלוש, אך בורא נפשות כן בירך).

בבבלי - לא דן מה בירך.

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ו (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בנדרים השמטות ד"ה סוף, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

בית הלל שנו אותה עד שלא הודו להם בית שמאי וכו'. ורבי אליעזר לא שמותי (ובשאר המקומות כגון ביצה פ"א ה"ד (ה:) הגירסא היא "שמתי") הוא? (בתמיה).

בבבלי - הובא הכינוי "שמותי", יש מפרשים שהכוונה היא שנידוהו, מלשון שמתא, ויש מפרשים שהוא מבית שמאי (רש"י שבת קל: ד"ה שמותי הביא את שני הפירושים). ורש"י (שם) ותוס' (שם ד"ה דרבי) הוכיחו מהירושלמי כאן שהפירוש הוא שהוא מבית שמאי. הוכחה נוספת לכך ששמותי הוא מבית שמאי, מהירושלמי נזיר (פ"ו הי"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם).

מה זכו בית הלל שתיקבע הלכה כדבריהן? אמר רבי יודה בר פזי: שהיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן, ולא עוד אלא שהיו רואין דברי בית שמאי וחוזרין בהן.

בבבלי - עירובין יג: הטעם הוא רק שנוחין ועלובין ושונים דברי בית שמאי ומקדימים דבריהם, אך לא שהיו חוזרים בהם.

לא סוף דבר מקפת גריסין (שמתקלקלת פוטרת מהסוכה), אלא אפילו מקפה של כל דבר (שממהר להתקלקל יותר).

בבבלי - רש"י (ד"ה מקפה) פירש להיפך, שמקפה של גריסים ממהרת להתקלקל יותר משאר מאכלים (ודנו בזה שיירי קרבן ויפה עיניים).

בבבלי - דן כאן בטעמים לליקוי חמה ולבנה⁶, ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום אין מתייראים מכל אלו⁷, ובירושלמי לא הובא.

זה שהוא נוטל לולב גזול וכו' אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.

בבבלי - הלשון "אוי לו לזה וכו'" לא הובאה.

הירושלמי דן בזה בשבת פי"ג ה"ג (עב:), ועיין מה שכתבנו שם.

שופר של עבודה זרה ושל עיר הנידחת - רבי לעזר אמר כשר, תני רבי חייה כשר, תני רבי הושעיה פסול. הכל מודין בלולב שהוא פסול, מה בין שופר ומה בין לולב? אמר רבי יוסה: בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנייה (הנאה), ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. אמר רבי לעזר: תמן (בלולב) בגופו הוא יוצא, ברם הכא (בשופר) בקולו הוא יוצא, ויש קול אסור בהנייה? (בתמיה).

בבבלי - לא חילק בין לולב לשופר, ומאידך חילק חילוק אחר (שאינו בירושלמי) בין לולב של עבודה זרה שכשר ללולב של עיר הנידחת ואשירה של משה (אשירות שהיו בזמן כיבוש ארץ ישראל) שפסול משום שכתותי מיכתת שיעוריה, וכן חילק גם בראש השנה כח. לגבי שופר בין עבודה זרה לעיר הנידחת⁸.

היבש פסול - על שם לא המתים יהללו יה.

בבבלי - לא הובא טעם זה אלא משום שאינו הדר⁹.

לולב טפח מלבד שזרה (צריך שיהיו עלים באורך טפח חוץ מהשדרה).

בבבלי - לא הובא דין זה.

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ג (סו.) (ושם הוסיף גם ברכות על עשיית סוכה תפילין וציצית), ועיין מה שכתבנו שם.

העושה לולב לעצמו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב, לאחר - לעשות לולב לשמו, כשהוא נוטלו מהו אומר - ברוך אקב"ו על נטילת לולב, נתפלל בו - אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו. כיצד מברכין על נר חנוכה? רב אמר: ברוך אקב"ו על מצות הדלקת נר חנוכה. הכל מודין ביום טוב הראשון שהוא אומר על נטילת לולב, מה פליגין בשאר כל הימים - רבי יוחנן אמר: על נטילת לולב, רבי יהושע בן לוי אמר: על מצות זקנים. מה אמר רב בלולב? מה אם חנוכה שהיא מדבריהן הוא אומר על מצות נר חנוכה, לולב שהוא דבר תורה לא כל שכן. מה אמר רבי יהושע בן לוי בחנוכה? מה אם לולב שהוא דבר תורה אומר על מצות זקינים, חנוכה שהיא מדבריהן לא כל שכן.

בבבלי - הברכה על חנוכה היא "להדליק נר של חנוכה", ולא "על מצוות הדלקת נר חנוכה" (וציון ירושלים דן בזה), וברכת "על מצוות זקנים" לא הובאה בבבלי כלל.

עיין מה שכתבנו בעירובין פ"ב ה"א (יג:).

הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ד ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.

תירגם עקילס: הדר - הידור, אילן שהוא גדל על פני המים (מקור זה לכך שפרי עץ הדר הוא אתרוג).

בבבלי - הובא עם עוד מקורות. אך שם הם דברי בן עזאי ש"הדור" הוא לשון יווני, ולא תרגום של עקילס (אונקלוס).

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ז ה"א (נג.).

אתרוג הכושי פסול (אם גדל במקומות אחרים פסול, שאין זו דרכו), הבא מן הכושי כשר (הבא מארץ כוש כשר, שזוהי דרכו).

בבבלי - רבא סובר שלבני ארץ ישראל הרחוקים מכוש ואינם רגילים בהם פסול, אפילו אם הגיע מכוש.

אי זהו ירקרק שבירוקים? וכו'. אי זהו אדמדם שבאדומים? וכו' (לגבי צבעו של האתרוג).

בבבלי - לא הובא.

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ט (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.

צריך לנענע (את הלולב) שלשה פעמים.

בבבלי - הוסיף שמוליך ומביא מעלה ומוריד כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים, והירושלמי לא כתב זאת. מאידך, הבבלי לא כתב שצריך לנענע שלוש פעמים, והשו"ע (או"ח סי' תרנא סעיף ט) כן פסק זאת, כירושלמי.

רב ושמואל, חד אמר הללויה, וחורנה (והאחר) אמר הללו יה וכו'. אם יתן לי אדם ספר תילים (תהילים) של רבי מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו, שלא נתכוון לקדשן (ומותר למחוק שם שלא התכוון לקדשו) - הוי דו אמר (מוכח שסובר) הללו יה.

בבבלי - פסחים קיז. גם כן הובא, והובאה שם אותה מחלוקת לגבי מילים נוספות. היתר מחיקת שם שלא נתכוון לקדשו לא הובא בבבלי¹⁰.

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ח ה"ח (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ח ה"ח (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ח ה"ח (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ג (סו.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בנדרים פי"א ה"א (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.

כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים - אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר, אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר.

בבבלי - לא הובא.

יודע לדבר (קטן היודע לדבר) אביו מלמדו לשון תורה (לשון הקודש).

בבבלי - כתב שאביו מלמדו את הפסוק "תורה ציווה לנו משה וגו'".

עיין מה שכתבנו במגילה פ"ג ה"ד (כה:).

הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ב ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.

רבי זעורה רבי אילא רבי יסא בשם רבי יוחנן: ערבה הלכה למשה מסיני, ודלא כאבא שאול דאבא שאול אומר ערבה דבר תורה וכו' (נחלקו האם ערבה היא הל"מ או דאורייתא). רבי בא (אבא) רבי חייה בשם רבי יוחנן: ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, ודלא כרבי עקיבה דרבי עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה וכו' (נחלקו האם ניסוך המים הוא הל"מ או דאורייתא). רבי בא (אבא) בר זבדא בשם רבי חונייא דברת חוורן: ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות מיסוד הנביאים הם (כלומר: בערבה וניסוך המים נחלקו האם היא הל"מ, דאורייתא או מהנביאים. עשר נטיעות הם לכו"ע מהנביאים).

בבבלי - על ערבה דנו האם היא הל"מ, דאורייתא או מהנביאים (הבבלי כאן), כירושלמי. בניסוך המים נחלקו האם הוא הל"מ או דאורייתא (תענית ב:, ותוס' (מועד קטן ג: ד"ה ניסוך) ביארו שלכו"ע הוא הל"מ, והפסוקים הם רק אסמכתא). עשר נטיעות - הם לכו"ע הל"מ (הבבלי כאן). הדעה שניסוך המים ועשר נטיעות הם מהנביאים לא הובאה בבבלי כלל.

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"ד (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.

רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר בא (אבא): בבלייא, תרין מילין סלקון בידיכון (מבבל לארץ ישראל) - מפשיטותא דתעניתא (השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים) וערובתא דיומא שביעייא (מנהג ערבה). ורבנן דקיסרין אמרין: אף הדא מקזתא (גם המנהג באלו ימים מקיזים דם משום רוח רעה).

בבבלי - הובאו מנהגים אלו (ערבה - כאן, השתחוויה במגילה כב:, וימי הקזה בשבת קכט:) אך לא הביא שמנהגים אלו הגיעו מבבל לישראל¹¹, ותוס' (ד"ה והא) הביאו את הירושלמי.

רבי יהודה אומר: אני והוא הושיעה נא וכו'. כיני מתניתא (פירוש המשנה): אני והוא הושיעה נא אני והוא הושיעה נא (קרבן העדה פירש שגורסים "והוא" באל"ף, ולא "והו". אך הפני משה פירש באופן אחר).

בבבלי - הגירסא היא "אני והו", ורש"י (ד"ה אני והו) האריך לפרש את מילה זו.

טעונה ברכה (חביטת הערבה).

בבבלי - סובר שלא מברכים עליה משום שהיא מנהג הנביאים.

ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר - זו עד שלא נגאלו, אבל משנגאלו איכן (היכן) דרכה של לבנה להינתן שם היא נתונה וכו'. עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היתה רשומה ברקיע, משנגאלו עוד לא נראית ברקיע. מה טעמא? וכעצם השמים לטוהר, שמייא כד אינון (כאשר הם) נקיין מן עננין.

בבבלי - לא הובא.

תני בשם רבי ליעזר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים (פסל מיכה יצא עימם ממצרים) וכו'. אמר לו רבי עקיבה: חס ושלום וכו'.

בבבלי - לא הובא.

שיעבודה של בבל היה קשה משעבודה של מצרים.

בבבלי - לא הובא.

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"א (ב:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

ההלל והשמחה שמונה - כיצד? מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג.

בבבלי - הלשון: שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג וכו'.

ההלל והשמחה שמונה - הגע עצמך שחל יום הראשון להיות בשבת (וא"א לשחוט שלמים בשבת) וכו'! אמר רבי יוסה קיימה רב אבודמי נחותה בכהנים ובשעיר (בשעירי הרגלים).

בבבלי - פסחים עא. גם כן תירץ כך, ודחה, והסיק שהשמחה בכסות נקייה ויין ישן¹².

הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"ז (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.

משחרב בית המקדש פסק יין קרוש ופסקה זכוכית לבנה. מהו זכוכית לבנה? שהיתה מתקפלת.

בבבלי - סוטה מח: הובא בכמה שינויים: מפורש שהוא בית המקדש הראשון, מובא שפסקו גם שירא פרנדא ורכב ברזל, ולא הובא ההסבר שזכוכית לבנה היתה מתקפלת.

הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"ה (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"ה (ז:), ועיין מה שכתבנו שם.

שכל מזבח שאין לו קרן וסובב ויסוד פגום הוא.

בבבלי - הגירסא: כל מזבח שאין לו כבש קרן יסוד וריבוע פסול. ופגימה בסובב לא הובאה בבבלי.

למה לי (חבית של זהב) שאינה מקודשת וכו'? חזקיה אמר: שלא יהו אומרין ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים נפסלין בלינה, דבית רבי ינאי אמרין: שלא יהו אומרין ראינו מי החג נפסלין בלינה.

בבבלי - הדעות הפוכות: חזקיה אמר משום מי החג ורבי ינאי אמר משום מי קידוש ידיים ורגליים¹³.

למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה.

בבבלי - כתב רק את הפסוק "ושאבתם מים", בלי הטעם ששואבים רוח הקודש. ותוס' (ד"ה חד) הביאו את הירושלמי.

בבבלי - הובאה כאן (ובעוד מקומות רבים) מחלוקת האם דנין אפשר משאי אפשר. ובירושלמי לא הובאה מחלוקת זו כלל (אמנם בתרומות פ"ב ה"א (ח:) הובא שלמדין אפשר משאי אפשר, אך הוא בהיקש ולא במה מצינו).

עאל (נכנס) רבי לוי ודרש: יונה בן אמיתי מאשר היה וכו', עאל רבי יוחנן ודרש: יונה בן אמיתי מזבולון היה וכו', עאל ואמר קומיהון (יהודה בר נחמן): יפה לימדנו רבי יוחנן - אמו מאשר ואביו מזבולן וכו'. אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש.

בבבלי - לא הובא.

שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. מה טעמא? והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.

בבבלי - שבת ל: ופסחים קיז. הלשון: אין שכינה שורה וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה¹⁴.

ושבעים קתידראות של זהב היו שם (באלכסנדריא של מצרים), מקובעות אבנים טובות ומרגליות כנגד שבעים זקינים, וכל אחת ואחת היתה עומדת בעשרים וחמש ריבוא דינרי זהב וכו'.

בבבלי - הגירסא: וכל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד ריבוא כיכרי זהב, והגר"א מחק את תיבת ריבוא, וביאר היפה עיניים שהוא כדי להמעיט את הגוזמא. וגירסת הירושלמי גם כן ממעיטה את הגוזמא.

תני רבי שמעון בן יוחי: בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים וכו', ובש��שתן חזרו, ובשלשתן נפלו: אחת בימי סנחריב מלך אשור וכו'. ואחת בימי יוחנן בן קרח וכו'. בימי טרוגיינוס הרשע נולד לו בן בתשעה באב והיו מתענין, מתה בתו בחנוכה והדליקו נירות. שלחה אשתו ואמרה לו: עד שאת מכבש את הברבריים בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך (שסברה שמרדו בו בכך שהתענו והדליקו נרות). חשב מיתי (לבוא) לעשרה יומין (ימים) ואתא לחמשה. אתא ואשכחון עסיקין באורייתא בפסוקא ישא עליך גוי מרחוק מקצה הארץ וגו', אמר לון: מה הויתון עסיקין? אמרון ליה הכין (בפסוק זה). וכן אמר לון: ההוא גברא הוא דחשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה. והקיפן ליגיונות והרגן. אמר לנשיהן: נשמעות אתם לליגיונותי ואין אני הורג אתכם. אמרון ליה: מה דעבדת בארעייא (באלו שמתים ומונחים כעת בארץ) עביד בעילייא (באלו שחיים ועומדים, דהיינו, הרוג אותנו), ועירב דמן בדמן והלך הדם בים עד קיפרוס. באותה השעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.

בבבלי - המעשה מובא בקיצור¹⁵, ורש"י (ד"ה סטיו) כתב שרק בשני מקומות שבו ישראל למצרים והוחרבו. וכן בגירסת הבבלי שלפנינו שמו הוא אלכסנדרוס מוקדן, והקשו המפרשים שלא שייך לומר שעליו מסופר המעשה, אלא הגיהו רק אלכסנדר (מהר"ב רנשבורג), או טרכינוס (הגר"א). ולגירסת הירושלמי מיושב.

ומנורות של זהב היו שם וספלים של זהב בראשיהן (ולא פירט כמה).

בבבלי - הגירסא: וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, ופירש רש"י שהיו ארבעה בראש כל מנורה.

כל ימים של שמחת בית השואבה וכו' בתחילה היו הולכין להקריב תמיד של שחר, משם היו הולכין להקריב את המוספין, ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות, ומשם היו הולכין לוכל (לאכול) ולשתות, ומשם היו הולכין לתלמוד תורה, ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים, ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה.

בבבלי - הוסיף שהיו הולכים גם לתפילות (שחרית מוסף ומנחה), ומוכח שגם בזמן שהיו מקריבים בביהמ"ק היו מתפללים (גליון הש"ס על הבבלי כאן ציין לזה), ומהירושלמי באמת לא מוכח כך.

אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם, הדא הוא דכתיב ויבא אל גדרות הצאן אשר על הדרך ושם מערה. רבי אבון בשם רבי לעזר: גדר לפנים מגדר היה. ויבא שאול להסך את רגליו, והוה חמי ליה משולשל ציבחד ומסליק ציבחד (ראה אותו מכסה מעט ומגלה מעט), משולשל ציבחד ומסליק ציבחד. אמר דוד: היאך מינגע (כיצד אגע) בהדין גופא צדיקא.

בבבלי - ברכות סב: גם הובא גדר לפנים מגדר, אך שאר המעשה לא הובא.

ומה נענשה למיכל בת שאול? לא היה לה וולד עד יום מותה. והא כתיב השישי יתרעם (הבן השישי של דוד שמו יתרעם, והוא נולד) לעגלה אשתו (והוא כינוי למיכל, ומשמע שהיו לה בנים)! שגעת (געתה) כעגלה ומתה (שנולד לה ולד במותה).

בבבלי - סנהדרין כא. גם כן הביא שנולד לה במותה, דחה זאת, והסיק שעד שלגלגה על דוד היו לה בנים, ומכאן ואילך לא היו לה¹⁶.

לא היה ארדבליס (שם כלי נגינה) בירושלים מפני שהוא סורח את הנעימה.

בבבלי - ערכין י: הלשון היא: לא היה הרדולים במקדש מפני שקולו ערב ומערבב את הנגינה (רש"י: כאשר היה קול זה מסיים).

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ח (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ג ה"ד (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"ה (י.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ב (נב:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ב ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.

שמיני רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, ברכה בפני עצמה, קרבן בפני עצמו. וכו'. ברכה - אמר אי לא (רבי אילא): זמן.

בבבלי - בדף מח. הם שישה דברים, ומוסיף שירה וזמן (פז"ר קש"ב). ברכה לבבלי אינה זמן, ורש"י (ד"ה ברכה) פירש שמברכים את היום או את המלך.

ויעקרו אותה ממקומה (את בילגה)! לית יכיל (אי אפשר), דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומן.

בבבלי - לא הובא.

ויעשו אותן עשרים ושלש (ומשמרת בילגה תהיה יחד עם המשמרת שאחריה או שלפניה)! לית יכיל (אי אפשר), דכתיב המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, באומנותם - אומנות גדולה היתה שם, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו (בעשרים וארבעה משמרות יוצא שכל יובל יהיה משמר אחר).

בבבלי - חשבון זה לא הובא¹⁷.

וחלונה סתומה - שלא העמידו אותה על סכיניהן, כהיא דתנינן תמן הוא היה נקרא בית החילפות ששם היו גונזין את הסכינין (מסיים במשמרות שבמקדש).

בבבלי - מסיים במעשה במרים בת בילגה¹⁸.

1 בירושלמי לא הובאה כלל המחלוקת האם יש אם למקרא או למסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סה‎.

2 הירושלמי סובר שדינם של מכשירי מצוה כדין המצוה עצמה, והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ז‎.

3 דרך הירושלמי לדמות יותר סוגיות בנושאים שונים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.

4 בכמה מקומות הבבלי מביא מייד את מסקנת הירושלמי בלי ההו"א שהובאה בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סג‎.

5 קצת קשור לשיטת הירושלמי להחשיב יותר את קיום התורה (ישיבה בסוכה), ושיטת הבבלי להחשיב יותר את לימוד התורה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לה‎.

6 דומה לכך שדרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מו‎.

7 מצאנו שהבבלי מביא שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום זוכים לכמה דברים, ובירושלמי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נז‎.

8 מצאנו בעוד מקום שהסברא שכתותי מיכתת שיעוריה נמצאת רק בבבלי אך לא בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ה‎.

9 דרך הירושלמי להביא טעם אגדתי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לג‎.

10 מצאנו בעוד מקומות שבירושלמי מפורש שמותר למחוק שם שלא נכתב בקדושה, ובבבלי לא מפורש כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יט‎.

11 מפורש כאן שהמנהג באלו ימים להקיז דם מחשש רוח רעה, מקורו בבבל. דבר זה קשור בכך שדרך הבבלי להרבות בסגולות ודרך הירושלמי להמעיט בכך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מו‎.

12 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

13 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎‎ע‎.

14 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מט‎.

15 כדרך הבבלי לקצר במעשים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.

16 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

17 דרך הירושלמי להאריך יותר בחישובים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פא‎.

18 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עד‎.