מצוה:לא להטיל מום בקדשים

הזהירנו מתת מום בקדשים, וזה יקרא מטיל מום בקדשים. וכל מי שיטיל מום בקדשים – לוקה, ובתנאי שיהיה זה בזמן שבית המקדש קיים, דחזי לקורבן.

ובאה האזהרה בזה "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא). ולשון ספרא: לא יהיה בו מום – לא תתן בו מום.

שלא ניתן מום בקדשים. כלומר שלא נעשה בבהמה שהיא קדושה למזבח שום חבורה או שום שבר שיפסלה להקרבה, שנאמר "וכל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא). ואמרו זכרונם לברכה (מנחות נו:) קרי ביה לא יהיה בו. ולשון ספרא (אמור ז ט) כל מום לא יהיה בו – אל תתן בו מום.

משרשי המצוה לפי שיהיה בזה ביזיון הקדשים. וכבר כתבתי כמה פעמים (מצוה צה) התועלת הנמצאת בהתייקר כבוד בית המקדש ומשרתיו וקרבנותיו אל לב בני אדם.

מדיני המצוה מה שאמרו: שאחד המטיל מום בקדשים עצמן או בתמורתן – עובר בלאו ולוקה; חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהמטיל מום בתמורתן – אינו לוקה, לפי שאין ראויין לקרבנות כמו שמתבאר בתמורה (דף כא.). ויתר פרטיה מבוארים במקומות מפוזרים מזבים ותמורה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. אבל אין חיוב המלקיות כי אם בזמן שבית המקדש קיים, שראויה הבהמה לקורבן כמו שמתבאר בגמרא עבודה זרה (דף יג:).