הצגת המקור של הדף "פני יהושע/ביצה/פרק ה"

אין באפשרותך לערוך את הדף הזה, מהסיבה הבאה:
כתובת ה־IP שלך נחסמה בכל אתרי הוויקי.
החסימה בוצעה על־ידי ‪EPIC‬. הסיבה שניתנה לחסימה היא: Open proxy/Webhost: See the help page if you are affected
תחילת החסימה: 10:48, 2 ביולי 2024
פקיעת החסימה: 10:48, 2 ביולי 2025
כתובת ה־IP הנוכחית שלך היא 206.189.44.186. הטווח החסום הוא 206.189.32.0/20.
יש לציין את כל הפרטים האלה בכל פנייה לבירור החסימה. אם נראה לך שנחסמת בטעות, אפשר למצוא מידע נוסף והוראות בדף המדיניות הגלובלי No open proxies.
מלבד זאת, נא לדון בחסימה על־ידי שליחת בקשה לביקורת באתר מטא. אפשר גם לשלוח מכתב בדואר אלקטרוני לתור ה־VRT של הדיילים בכתובת stewards@wikimedia.org ולכלול בו את כל הפרטים לעיל.
באפשרותך לצפות בקוד המקור של הדף הזה ולהעתיקו.
{{מפרשים למסכת ביצה|פני יהושע|ה|}}
{{תוכן עניינים שטוח}}
{{המרת או.סי.אר}}
===[[ביצה לה ב|דף לה עמוד ב]]===
<b>משנה</b> משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ומכסין בכלים וכו' וכתב הרא"ש דמפירוש רש"י נראה דהאי דמכסין פירות נמי היינו בי"ט ולא בשבת אבל ר"י מפרש דהאי בשבת דקתני בסיפא דמתניתין גבי נותנין כלי תחת הדלף אמציעתא דמכסין פירות נמי קאי וכו' ע"ש ומ"ש בשם ר"י לא נמצא בתוס' שלפנינו אלא דלע"ד מ"ש דמפירש"י משמע דאיירי דוקא בי"ט אבל לא בשבת אין זה מוכרח מפירושו כלל דכיון דעיקר מתניתין בי"ט קאי מש"ה ניחא ליה לפרש דאפילו בי"ט איכא רבותא דמכסין פירות דסד"א דאסור משום דהוי טירחא שלא לצורך ומה שלא הוצרכו לפרש כן ברישא דמתניתין דמשילין פירות דהתם ודאי איכא רבותא טובא אפילו בי"ט משום דמסברא הוי אמינא דאסור משום דהוי עובדא דחול ועוד דאיכא נמי טרחא וקמ"ל דאפ"ה שרי משא"כ בהאי דמכסין פירות דלא שייך טעמא דעובדא דחול דבשבת נמי אורחא דמילתא לכסות פירות הצריכין לו וטרחא נמי ליכא כל כך לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה איכא רבותא לענין י"ט גופא כן נראה לי וק"ל:

<b>בפירש"י</b> משילין פירות וכו' וראה גשמים ממשמשין ובאין. נראה דאע"ג דלא קתני הכא מפני הדלף כדקתני בבבא דמציעתא בהאי דמכסין פירות נראה דהתם דוקא שייך למיתני מפני הדלף משום שלא הותרה לו לכסות אלא משום הפסד ממון ואין דרך לכסותן בדליכא הפסד אם לא לצורך אכילה שלא יטנפו ובהא פשיטא דשרי בי"ט ואפילו בשבת משא"כ בהאי דמשילין דשייך להתיר אפילו בלא הפסד ממון כגון כשצריך למקומן מפני אורחין ומפני ביטול בית המדרש דנראה דכ"ש דשרי מש"ה לא קתני מפני הדלף ורש"י מיהא אורחא דמילתא נקיט דסתם השלות פירות היינו מפני הגשמים ואפ"ה מותר משום הפסד ממון כן נראה לי:

<b>בגמ'</b> ודלמא שאני התם וכו' אבל היכא דליכא ביטול בית המדרש לא אי נמי וכו' אבל י"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל וכלל לא. ולכאורה הלשון אינו מדוקדק דלמה שינה בלשונו בהאי לישנא דאי נמי דקאמר כלל וכלל לא ובלישנא קמא לא קאמר הכי ובלא"ה יש לתמוה במאי דקאמר כלל וכלל לא דהא בהדיא קאמר משילין. ויש ליישב משום דהתוס' בר"פ מפנין כתבו בשם הירושלמי דהנך ד' או ה' קופות היינו שכל קופה היא ג' סאין וא"כ משמע דהתירו לו לפנות בד' או ה' פעמים בכל פעם קופה אחת כדמשמע התם בגמרא אלא דמיבעיא לן נמי התם אם רוצה לפנות הנך ט"ו סאין בפחות מד' וה' פעמים או ביותר הי מינייהו עדיף אי למעוטי בהילוכא עדיף או למעוטי במשוי עדיף וקא פשיט התם דלכ"ע למעוטי בהילוכא עדיף אע"ג דמפיש במשוי והשתא לפ"ז א"ש דבלישנא קמא דתלי טעמא בביטול בה"מ ולא מספקא ליה אלא היכא דליכא ביטול בה"מ א"כ ע"כ הא דקאמר היכא דליכא ביטול בה"מ לא היינו שלא התירו לו ד' או ה' קופות אלא קופה אחת של ג' סאין ולא יותר דלא ליפוש בהילוכא דאיכא טרחא טובא ולא ליפוש במשוי משום עובדא דחול כמו שפירש"י לעיל בפרק המביא וע"ש בתוס' ובחידושינו בשם הר"ן משא"כ בלישנא בתרא דמספקא ליה נמי אם יש להחמיר בי"ט יותר מבשבת כיון די"ט קיל א"כ שפיר קאמר דבי"ט כלל וכלל לא וכוונתו דבי"ט אפילו מפני ביטול בה"מ לא הותר לו אלא קופה אחת של ג' סאין והיינו דנקיט סתמא משילין משום דבכל ענין אין משילין אלא קופה אחת של ג' סאין דתפסת מרובה לא תפסת כן נראה לי ודו"ק:


===[[ביצה לו א|דף לו עמוד א]]===

<b>בגמ'</b> התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל וכו' אבל לא יגמור את האוצר וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא דהא בר"פ מפנין פליגי שמואל ורב חסדא דר"ח מפרש דד' וה' קופות דקתני במתניתין דוקא קתני אבל טפי לא והא דקתני בסיפא אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל באוצר ושמואל קאמר דד' וה' דקתני אפילו טובא נמי כדאמרי אינשי והא דקאמר אבל לא את האוצר היינו שלא יגמור וא"כ סוגיא דהכא כמאן דארכבי אתרי רכשי דהא באיבעיא קמייתא דלעיל ע"כ אליבא דר"ח קאי דבשבת ד' וה' קופות אין אבל טפי לא ומש"ה מספקא ליה אי בי"ט אפי' טובא נמי והך איבעיא בתרייתא לא שייך אלא אליבא דשמואל והא מילתא הוי קשיא לי טובא עד שעיינתי ובינותי בספרים וראיתי שהרא"ש ז"ל בר"פ מפנין הרגיש בזה והאריך שם שהכריע מכאן לפסוק הלכה כר"ח בחדא וכשמואל בחדא וכו' ע"ש אמנם לע"ד אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינן למימר דר"ח לא פליג אהא דאסר שמואל לגמור את האוצר משום אשויי גומות כדאמר ר"ח גופא בלישנא קמא וכמ"ש רש"י שם אלא דלענין פירושא דסיפא דמתני' לחוד משמע ליה לר"ח טפי לפרש דהאי אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל בה את האוצר כיון דר"ח סבר כר"י במוקצה אבל שמואל דס"ל כר"ש הוצרך לפרש דאבל לא את האוצר היינו לא יגמור וא"כ לפ"ז שפיר שייך כל הסוגיא דהכא אליבא דר"ח והא דלא קמיבעיא ליה נמי אליבא דר"ח לענין התחלת אוצר אם יש להקל בי"ט טפי מבשבת היינו משום דמילתא דפשיטא היא דלענין מוקצה לא שייך להקל בי"ט טפי מבשבת ואדרבה לשיטת הפוסקים כרב נחמן דבמוקצה קי"ל בשבת כר"ש ובי"ט כר"י א"כ אין מקום לאיבעיא זו ומכ"ש לשיטת הפוסקים דלא כר"נ אלא דבין בי"ט ובין בשבת קיי"ל כר"ש א"כ אין מקום לאיבעיא זו כנ"ל ודו"ק:

<b>שם</b> או דלמא התם דאיכא ביטול בה"מ לא הכא דליכא ביטול בה"מ לכ"ש. ויש לדקדק דהו"ל למימר האי או דלמא בהך סברא גופא כיון דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אסור וכ"ש בי"ט דקיל ואתי לזלזולי כדאמר באיבעיא קמייתא ונראה לי דלא שייך הך סברא די"ט קיל ואתי לזלזולי אלא לענין טרחא וטלטול מוקצה דגזרינן איידי דקיל אתי לזלזולי לטרוח ולטלטלו אף שלא לצורך כיון דאפילו הוצאה גופא מותר בי"ט לצורך מש"ה שייך לגזור שלא לצורך משא"כ הכא משום חשש דאשויי גומות שהכל יודעין דבניין וסתירה בי"ט אסור כמו בשבת וא"כ בשבת גופא עיקר החשש שכיון שהוא בהול וטרח לפנות את האוצר וישכח שהוא שבת ואתי לאשויי גומות ותו לא שייך הך סברא לומר כיון דשבת חמיר לא אתי לזלזולי דודאי אתי לזלזולי כיון שישכח שהוא שבת ומש"ה לא קמיבעיא ליה לאידך גיסא דאפשר דבשבת החמירו בחשש דאשויי גומות כיון דאיכא שגגת סקילה משא"כ בי"ט ליכא אלא שגגת לאו כדאיתא בסנהדרין בר"פ הנחנקין ע"ש ודו"ק:

<b>ובענין</b> זה נראה לי ליישב ג"כ הא דלא קאמר הכא דדוקא התם בשבת הוא דאסור משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון שפיר דמי כדקאמר לעיל ולקמן בסמוך היינו משום דלענין חשש אשוויי גומות דחמיר טובא לא משמע ליה להקל משום הפסד ממון יותר מביטול בית המדרש ודוקא היכא דאסור משום טרחא או משום עובדא דחול משמע ליה הך סברא דהפסד ממון טפי מביטול בה"מ כן נראה לי:

<b>שם</b> הכא תנן משילין וכו' ואמר רב נחמן וכו' התם מאי כ"ש שבת דחמירי או דלמא ומהרש"ל מחק זה הלשון דכ"ש שבת דחמירי או דלמא וטעמו מבואר משום דבתר הכי גרסינן האי או דלמא בגווני אחרינא. ולולי הגהתו היה נראה יותר להגיה דהאי או דלמא האחרון נמחק דלפ"ז שני צדדי הספק בהך איבעיא בענין אחד אם יש להחמיר בשבת יותר משום דחמיר או איפכא משום דחמיר לא אתי לזלזולי משא"כ לפי הגהתו אין צדדי הספיקות מענין אחד ודוקא לקמן בסמוך באיבעיא בתרייתא מייתי הך סברא דהפסד פירות חמיר לפי שהוא דבר והפוכו בענין א' דמספקא ליה אי טעמא דביטול בה"מ עדיף או הפסד פירות עדיף כן נראה לי ליישב לשון הסוגייא בפלפולא בעלמא על פי הסברות שכתבתי. אמנם יותר נראה דהנך כולהו איבעיא לאו בחדא זימנא אתרמי בבי מדרשא ולאו חד אמורא אמרינהו אלא כמה אמוראי איירי בהו וכל אחד נקיט לשון האיבעיא לפי הסברות הנראין לו יותר להסתפק בהן:

<b>בתוס'</b> בד"ה בדטיבלא וא"ת והא אמרינן לעיל וכו' וי"ל דעולא יאמר לך דמ"מ חשיב כדבר שאינו ניטל כיון דבשבת וכו' עס"ה. ונראה בכוונתן דנהי דטבל לגבי אוירי דלבני הוי דבר שניטל מטעמא דאם עבר ותקנו מ"מ עיקר רבותא בדטיבלא לגבי שאר פירות הראשון שפיר הוי רבותא דסד"א דדוקא פירות הראוין לגמרי הוא דשרי דומיא דמשילין פירות דרישא משא"כ כדי יין וכדי שמן דטיבלא כיון דאסור לפנות בשבת הוי אמינא דאסור לטלטל הכלי בשבילן קמשמע לן דלא בעינן דוקא פירות הראויין דומיא דרישא כיון דלא קתני לה סיפא דומיא דרישא ממילא ידעינן דאפילו אוירא דלבני שרי והא דנקיט פירות משום דבפירות קאי כן נראה לי בכוונת התוס' וכן נראה מלשון רש"י ודו"ק:

<b>בפירש"י</b> בד"ה במאי אוקימתא כר"י כלומר מדהוי לך לתרוצי ארישא הא מני ר"ש וכו' עס"ה. וכן כתבו בתוס' ולכאורה יש לתמוה דהא בפרק כירה מייתי כל הסוגיא דהכא והך קושיא דהכא לא מייתי בלשון במאי אוקימתא אלא הכי גרסינן התם מני אי ר"ש לית ליה מוקצה אי ר"י וכו' א"כ משמע דלא מתוקמא הך ברייתא כר"ש כיון דלית ליה מוקצה ובאמת דרש"י הרגיש בזה שם ונדחק לפרש ג"כ כמו שפי' כאן. אלא דלולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דודאי לא מתוקמא הך ברייתא כר"ש דלית ליה מוקצה דא"כ מאי קמ"ל דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת דפשיטא דמותר לכסות פירות שעומדין לאכילה במחצלת אבל למאי דמוקמינן לה כר"י דאית ליה מוקצה הא גופא קמ"ל דבחישב עליהן שרי וסגיא ליה במחשבה בעלמא אע"ג שעדיין מונחין בכוורת שהדבורים מצויין בה ולא אמרינן דבכה"ג לא מהני מחשבה כיון דאקצינהו לדבורים והיה לו לרדותן מן הכוורת ועוד דלולי דברי התוס' שכתבו בפרק כירה דהא דחישב עליהן מהני היינו דוקא ברדויין ומונחין בכוורת היה נראה לי דאפילו בשאינן רדויין אע"ג דאסורין באכילה משום שבות דרדיית דבש אפ"ה כיון דשם אוכל עליהן וליכא אלא איסור שבות בעלמא מש"ה מיקרי דבר הניטל לטלטל הכלי בשבילן דבכה"ג אמרינן נמי בסמוך לענין טיבלא וכדפרישית. ומכ"ש לפמ"ש רש"י והתוס' לעיל במשנה דבית מלא פירות שנפחת דלא מחמרינן במוקצה מחמת איסור דרבנן א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לענין לטלטל הכלי בשבילן. ובהכי הוי א"ש טובא לישנא דברייתא דאשמעינן דאע"ג דאותן שתי חלות אסורין באכילה אף לאחר שחישב עליהן אפ"ה מותר לפרוס המחצלת עליהן כן נראה לי נכון לולי דרש"י והתוספות לא כתבו כן ודו"ק:


===[[ביצה לו ב|דף לו עמוד ב]]===

<b>בתוספות בד"ה</b> אלא אימא ובלבד וכו' עס"ה. עיין במהרש"א שהביא לשון מהרש"ל והאריך שם. ולע"ד נראה ליישב לשון התוס' בפשיטות דמה שכתבו ותימא דהא מודה ר"ש בפסיק רישא היינו בין לפי המסקנא ובין למאי דס"ד מעיקרא נמי קשיא להו דאע"ג דמה"ט גופא קאמר בגמרא ותסברא אפ"ה קשיא להו דקארי ליה מאי קארי ליה דהא הך מילתא דמודה ר"ש בפסיק רישא מילתא דפשיטא הוא בכולה תלמודא א"כ מאי ס"ד לומר דאתאן כר"ש וע"ז תירץ הר"ם מאייבר"א שפיר דמעיקרא הוי משמע ליה לתלמודא דאיירי שיש חור קטן בכוורת דאפשר דרוב כוורות בענין זה עשוין אי משום אוירא או כדי שיוכל לטעום הדבש אם ירצה מש"ה הוי ס"ד דלא הוי פסיק רישא אלא דאפ"ה קאמר הש"ס ותסברא דכיון דזימנין דלית ביה חור לא הוי לן למיתני סתמא דהאי לישנא דבלבד שלא יתכוין לצוד משמע דודאי כשיתכוין הן נצודין ועומדין וא"כ איכא למשמע מינה דאיירי בדלית בה חור וע"ז מסיק הש"ס אלא אימא ובלבד שלא יעשנו מצודה והיינו שלא יהיה בה חור גדול כן נראה לי ודו"ק:


===[[ביצה לז א|דף לז עמוד א]]===

<b>בתוס'</b> בד"ה ורמינהו משילין וכו' ותימא דאמרינן במגילה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה על קושיא זו דכיון דמקשה הש"ס הכא במכילתין מהאי דמשילין אסיפא דמתניתין גופא דקתני אין בין יום טוב לשבת ומוקי לרישא וסיפא דמתני' בתרי תנאי א"כ ממילא דלא קשה נמי מהאי אין בין דמגילה אהך דמשילין ויש ליישב קצת דנהי דהאי אין בין דהכא מסיק לה רב פפא דמתוקמא כב"ש אפ"ה לא משמע להו להתוספות לאוקמא האי אין בין דמגילה נמי כב"ש מתרי טעמי חדא מדתני לה התם גבי הלכתא פסיקתא דקחשיב אין בין טובא בכמה משניות ועוד מדדייק הש"ס התם אהאי אין בין דמגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין ודלא כר' יהודה היא א"כ אי איתא דהך מתניתין כב"ש היא לא הו"ל למידק בה כל כך אי אתיא כר"י או לא דבלא"ה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כן נראה לי בכוונת התוס' מיהו בחידושי מגילה כתבתי דבלא"ה אפילו בלא הך רומיא דמשילין נמי לא מתוקמא האי אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש אלא אליבא דב"ש דאי לב"ה הא אמרי' מתוך אפילו שלא לצורך אוכל נפש ע"ש באריכות שע"פ זה יש ליישב ג"כ קושיא שנייה של התוספות כאן ודו"ק:

<b>בגמ'</b> אלא אמר ר"פ לא קשיא הא ב"ש וכו'. ואע"ג דלאוקימתא דרב נחמן בריש מכילתין דטעמא דביצה שנולדה דפליגי ב"ש וב"ה היינו משום מוקצה וא"כ ע"כ סברי ב"ש דכל מוקצה בשבת אסור כי האי דמגביהין עצמות וקליפין דקאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ובי"ט סבר במוקצה כר"ש מ"מ כבר כתבתי בריש מכילתין דהא דמותר לב"ש היינו משום אוכל נפש וא"כ הוי בכלל אוכל נפש וע"ש באריכות:

<b>במשנה</b> הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו'. אע"ג דלכאורה לא שייך הך מילתא בי"ט טפי מבשבת אפ"ה ניחא ליה למתניי' הכא בי"ט משום דאין דרך אדם להוליך בהמת חברו ממקום למקום בשבת וכן להשאיל כלים ולהוליכם ממקום למקום משא"כ בי"ט אורחא דמילתא היא כיון שיש בהם צורך י"ט כלים לעשות בהן מלאכת אוכל נפש וכ"ש בהמה ועיסה שהן אוכל נפש עצמן:


===[[ביצה לז ב|דף לז עמוד ב]]===

<b>בגמ'</b> כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה. נראה דעיקר דיוקא מיתורא דלישנא דאי ברועה אחד לא הוי צריך למיתני לבנו או לרועה אע"כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דכיון שדרכו תמיד בחול ליתן לבנו או לרועה מש"ה הם כרגלי הבעלים:

<b>בתוס'</b> בד"ה לאיסור מוקצה לא חששו וכו' וקשה מה יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חבירו מותר לו וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב פירש"י ולע"ד שכמ"ש בסוף דבריו מבואר בפי' בלשון רש"י שכתב אנן סהדי דכל א' מינייהו אקצי דעתו מחלקו של חבירו וזה הלשון לא שייך אלא בכה"ג דוקא דכיון שהם שותפים בבהמה זו ולא שחטו אותה מאתמול לחלקה ביניהם אם כן מסתמא אקצי דעתו כדאמרינן בכה"ג בעיקר עניני מוקצה כמ"ש רש"י להדיא בר"פ אין צדין גבי עכו"ם שהביא דורון והיינו מדלא לקטינהו מאתמול וכדאיתא בדוכתי טובא ומשו"ה שייך לומר אנן סהדי משא"כ במי שנתן לחבירו דרך מתנה לא שייך לומר אנן סהדי ואדרבא מסתמא אין אדם מקצה דעתו מלקבל דורון מחבירו שדרך רוב בני אדם בכך לשלוח מתנות עד שאני תמה על סברת התוס' שדחו פירש"י משום קושיא זו וגם על פי' רבי' שמואל יש לדקדק טובא דמה שהבהמה גודלת ומוסיפה שמנונית שייך בה ענין מוקצה אם כן מאי איריא שותפין אפילו בבהמה שלגמרי שלו נמי שייך הך חששא דמוקצה ונולד אם לא שנאמר דאה"נ דהא דקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאו משום דלקושטא דמילתא משמע להו לאסור בכה"ג אלא דכולה בלשון בתמיה מסקו לה הך מילתא דאי ס"ד דיניקת אברים מהדדי מילתא היא לענין איסור תחומין אם כן לענין איסור מוקצה נמי שייך הך חששא משום דמה שגודלת ומוסיפא באבריה הוי כמו מוקצה ונולד וא"כ אנן בהמה בי"ט היכא שחטינן וממעשים בכל יום בעו למידק דיניקת אברים מהדדי לאו מילתא היא כנ"ל:


===[[ביצה לח א|דף לח עמוד א]]===

<b>בגמרא</b> וכי לית ליה לרבי הושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה. והקשה מהרש"א ז"ל כיון דרבי הושעיא אליבא דב"ה אמר למילתיה אם כן למאי דמסקינן הכא דבדרבנן אית ליה ברירה אכתי תקשי מהא דאמרי ב"ה בפ"ק דף יו"ד גבי גוזלות שצריך לומר זה וזה אני נוטל ואי ס"ד דבדרבנן אית ליה ברירה אם כן למה ליה למימר זה וזה אני נוטל במכאן אני נוטל למחר סגי כדמקשה הש"ס לעיל בפ"ק וע"ש מה שתירץ בזה שנראה לי דוחק לפי הסוגיא דלעיל. ולע"ד לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א דדוקא לעיל מקשה הש"ס שפיר דב"ה אדב"ה גופייהו משא"כ עלי' דרבי הושעיא לא שייך להקשות מדב"ה דלעיל בפ"ק דאפילו את"ל דלב"ה אפי' בדרבנן לית להו ברירה מ"מ הא אשכחן מיהא כמה תנאי דפליגי בדין ברירה ותנאי טובי סברי דיש ברירה אפילו בדאורייתא וע"כ פליגי אדב"ה ואם כן ר' הושעיא מיהו מספקא ליה אי קיימא לן כהנך תנאי דסברי דאפילו בדאורייתא יש ברירה או כב"ה ותנאי אחרינא דסברי דאפילו בדרבנן אין ברירה ומש"ה פסק רבי הושעיא בדאורייתא לחומרא דאין ברירה דבשל תורה הלך אחר המחמיר אבל בדרבנן פסק לקולא דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס ובפוסקים לאין מספר שזה כלל גדול בכל פלוגתא דרבוותא ומכ"ש בדין ברירה דאשכחן כמה תנאי דמספקא להו כדאיתא בכמה דוכתי מיהו בטעמא דרבי הושעיא נראה לי עיקר כדפרישית דמהאי טעמא הוא דשני ליה לענין ברירה בדאורייתא לדרבנן ודלא כמ"ש מהרש"ל ז"ל בס' יש"ש בב"ק פ' הפרה והאריך שם דהא דאמר רבי הושעיא בדאורייתא אין ברירה היינו בין לקולא ובין לחומרא ובדרבנן יש ברירה נמי בין לקולא ובין לחומרא וכבר כתבתי בזה בפ' כל הגט דלע"ד לא יתכן לומר כן שאין טעם לדבר וסוגיא כזו לא מצינו בש"ס ופוסקים מלבד כמה ראיות וטעמים שכתבתי שם נגד שיטת מהרש"ל ע"ש וגם בס' בית שמואל בהלכות גיטין השיג על דברי מהרש"ל בזה ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך ליישב קושיית מהרש"א ז"ל בענין אחר ודו"ק:

<b>בפרש"י</b> בד"ה בדאורייתא כגון טומאת מת וכו' ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני וכו' עס"ה. כבר כתבתי מזה בפ"ק דף יו"ד דרש"י שם כתב דטומאה דדרך יציאתה שסופה לצאת אינה אלא מדרבנן שגזרו חכמים על המקום שסופה לצאת וזה להיפך ממ"ש רש"י כאן דהל"מ היא וכן כתבו כל מפרשי משניות באהלות פ"ג שסוף הטומאה לצאת אינה אלא מדרבנן (לבד מהרמב"ם ז"ל שנראה שהוא סובר דמדאורייתא היא) וכן כתב רש"י עוד בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ה) גבי תיבת המגדל שטומאה זו מדרבנן היא אלא דבעירובין דף ס"ח מפרש רש"י שטומאה זו הל"מ היא ע"ש:

<b>והנלע"ד</b> בזה דרש"י ז"ל רפויי מרפיא בידיה הך מילתא דסוף הטומאה לצאת אי אינה אלא מדרבנן כיון דלא אשכחן בשום ילפותא מקרא ומסברא נמי כתב רש"י להדיא בעירובין שאין טעם לדבר דלפ"ז אכתי נראה לפרש דאפשר דהל"מ היא כדאשכחן כה"ג בכמה דינים באהלות אלא דלענין האי דהמת בבית ולו פתחים הרבה משמע ליה לרש"י טפי לפרש מסוגיא דפ"ק שהיא מדרבנן כדפרישית התם משא"כ בסוגיא דהכא דקאמר הש"ס להדיא אליבא דרבי הושעיא עלה דהא מתניתין גופא דבדאורייתא אית ליה אם כן משמע דטומאה זו מדאורייתא היא אבל אכתי ליכא מסוגיא דהכא ראיה ברורה לשיטת הסוברים שהיא מדאורייתא וסתירה על שיטת הסוברים שהיא מדרבנן דשפיר מצינן למימר דנהי דהא דסוף הטומאה לצאת אינה אלא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר טומאת אהל היא מדאורייתא שפיר קאמר הכא דבדאורייתא יש ברירה כיון שיש לה עיקר מה"ת וכמ"ש התוס' להדיא בכה"ג לענין ברירה גופא בפרק בכל מערבין לענין מעשר. משא"כ לענין תחומין כיון שאין לו עיקר מה"ת משו"ה א"ר הושעיא דבדרבנן אין ברירה וכדאיתא בפ' בכל מערבין לענין ברירה בתחומין גופייהו. ובזה נתיישב ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל שכתבתי בסמוך דאיכא למימר דבהאי דלעיל דף יו"ד ביוני שובך דענין הברירה היינו להוציא מידי איסור מוקצה א"כ שפיר קרינן ליה דאורייתא כיון שיש למוקצה עיקר מן התורה אליבא דכ"ע מי"ט לשבת או להיפך מהכנה דרבה וכמ"ש להדיא בת"י בפ"ק דף ג' ע"ב ומהרש"א ז"ל גופא הביא לשון ת"י גבי ספק מוכן וע"ש בחידושינו ובזה נתיישב' ג"כ הא דאמרו רב כהנא ור' אסי לרב לעיל בשמעתין לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ונראה דפשיטא להו דבאיסור מוקצה שייך להחמיר יותר מבתחומין מטעמא דפרישית דספק מוכן חמיר טפי ואי תיקשי מ"מ הא מסיק רב אשי התם דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספק דרבנן אסור ואם כן אמאי מיקל רבי הושעיא לענין ברירה בתחומין משום דמספקא ליה והוה ליה ספיקא דרבנן הא אכתי דבר שיל"מ הוא משום הא לא איריא דאפשר דספיקא דפלוגתא דתנאי קיל משאר ספיקא. ועוד נראה לי דכיון דבדרבנן אמרינן יש ברירה אם כן תו לא שייך להחמיר משום דשיל"מ שהרי אנו אומרין שהוברר הדבר שאין כאן איסור כלל כן נראה לי ודוק היטיב וכל מה שיש לדקדק עוד בעניני ברירה בלשון הגמרא ובלשון התוס' ד"ה ואמר רבי יוחנן כתבתי באריכות בפרק כל הגט ע"ש:

<b>בתוספות</b> בד"ה ולבטיל מים ומלח וכו' ותימא הא הוי דבר שיל"מ וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דהא רב אשי הוא דמסיק הש"ס לקמן אהאי קושיא גופא דלבטיל מים ומלח דלא בטילא משום דהוי דבר שיל"מ. ויש ליישב דעיקר תמיהת התוס' דאכתי אטו כל הנך אמוראי טובי קדמאי ובתראי דאיירי בשמעתין לא הוי ידעי דדבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל דבדוכתא טובא בש"ס משמע דהלכה פסוקה היא וכדמשמע נמי להדיא בריש מכילתין דף ג' ע"ב ועיין עוד לקמן בשינויא דרב אשי מ"ש הר"ן ז"ל בזה:

<b>בא"ד</b> וי"ל דהני מילי מין במינו אבל מין בשאינו מינו וכו' עס"ה. ולכאורה הך מלתא מרפסא איגרא יציבא בארעא וכו' דהא למאי דקי"ל כרבנן דמין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל ובשאינו מינו בס' א"כ למה נחמיר במין במינו יותר מבשאינו מינו וכה"ג קשיא לי בכמה דיני תערובות שהחמירו חכמים דלא סגיא בס' כגון תרומה וערלה וטבל ויין נסך וכה"ג בדברים חשובים דאפילו באלף לא בטלו ולמה החמירו בכל הנך במינו יותר מבשאינו מינו (לבר מחמץ בפסח) כיון דשאינו מינו מדאורייתא חמיר טפי והנלע"ד בזה דודאי טעמא רבה איכא דכיון דבשאינו מינו בטעמא תליא מילתא משו"ה כיון דביותר מס' ליכא נ"ט כלל אם כן הוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק מן ההיתר וכמאן דליתא דמי משו"ה לא שייך להחמיר בהן כלל דדמיא כחוכא וטלולא משא"כ במין במינו דלאו בטעמא תליא מילתא שהרי לעולם טעם האיסור וממשו נרגש כמו ההיתר משו"ה החמירו חכמים בכל הנך אף ביותר מששים והיינו כל אחד ואחד לפי מה שנראה להם במאה או במאתים או אפי' במשהו לבר מחמץ בפסח משום חומרא דכרת החמירו חכמים אפילו בשאינו מינו אטו מינו כדאיתא בפסחים דף ל' וכדפרישית התם כן נראה לי נכון בעזה"י וכמו שאבאר עוד בסמוך בשמעתין ובקונטרס אחרון אבאר דנפקא מיניה טובא נמי בהך מילתא בחתיכה נעשה נבילה אי שייך נמי בשאינו מינו והובא לשון הר"ן ז"ל בזה ודוק היטיב:


===[[ביצה לח ב|דף לח עמוד ב]]===

<b>א"ל רבי</b> אבא הרי שנתערב לו קב חטין וכו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה זו הסוגיא תמוה' מאד והם כדברי ספר החתום וכי רבי אבא ממשיל משלים היה או חד חדות שהרי אין המשל דומה לנמשל כלל דבעיקר מילתא דקאמר יאכל הלה וחדי היינו כפירש"י דאטו יאכלנה מי שלא עמל בו וא"כ מה זה ענין לנדון דידן שהוא מילתא דאיסורא וצד ממון שבו אין לו תובעים ואין כאן לא ריוח השואל ולא פסידא דמשאיל וכן בהא דמדמה ליה לבורר צרורות ולנבילה בטילה בשחוטה שנראה שאינן אלא עניני דמיונות בעלמא מלבד מה שהקשה מהרש"א ז"ל בהאי דנבילה בשחוטה ע"ש:

<b>לכן</b> נתתי אל לבי להבין דברי חכמים וחידותם ומצאתי וראיתי שהלכות גדולות שנו כאן וגברא רבה כרבי אבא אמר מילתיה לא אוחיכו עליה כי אם חכמים גדולים וחקרי לב כרבי אושעיא וחביריו שירדו לעומק הדברים לפי דעתן:

<b>ועתה</b> אבאר להיות שכבר נודע דעיקר דין ביטול האיסורים ובהא דאזלינן בתר רובא בכל דבר מתפרש בתורה מקרא דאחרי רבים להטות אלא הא דבעינן ששים בכל איסורין היכא דיהיב טעמא נחלקו הפוסקים ע"פ סוגית הש"ס אי הוי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן ולפ"ז נלע"ד דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן דפליגי במין במינו אי בטיל או לא ויליף לה ר"י מקרא דדם הפר ודם השעיר אלמא דלא בטיל ורבנן דפליגי עליה סברי דשאר איסורין דחולין מקדשים לא ילפינן ואם כן צריך ליתן טעם מאי טעמא דר"י דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן. לכך נראה לי דר"י סובר דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דבלא"ה משמע ליה דסברא גדולה יש לומר דמין במינו לא הוי בכלל אחרי רבים להטות דדומיא דסנהדרין בעינן דמיעוטא כמאן דליתא דמי לגבי רוב שכן מצות הכתוב שהמועטים יבטלו דעתם ויטו אחר הרוב ויסכימו כולם כא' וא"כ יש לנו לרבות בכיוצא בזה בעניני איסורין במין בשאינו מינו שטעמו וממשו של איסור המועט נתבטל לגמרי וכמאן דליתא דמי שהרי עיקר הטעם וממשות משל הרוב משא"כ במין במינו שהטעם וממשות שוין ואין הרגש בין הרוב למועט שלא נאבד שמו וממשו וטעמו של המיעוט משו"ה לא שייך בו כמאן דליתא דמי והוי ליה כקבוע בפני עצמו ואכתי איתא למיעוטא בעיניה וכדאשכחן בדם הפר ודם השעיר דדם השעיר המועט כיון שלא נשתנה ממראיתו משו"ה אכתי דם השעיר קרינן ביה אבל לרבנן דפליגי עליה דר"י משמע להו איפכא דאדרבה במין במינו שייך לומר אחרי רבים להטות דמיעוטא כמאן דליתא דמי ובטיל לגבי הרוב כיון שהרוב לא נשתנה כלל ע"י המיעוט שכל הרגש הטעם וממשות נקרא על שם הרוב משא"כ מין בשאינו מינו לא שייך לומר כמאן דליתא דמי שהרי הרוב נשתנה על ידו מכמות שהיה וטעמו וממשו של המיעוט ניכר ונרגש ומשו"ה אזלינן בתר טעמא וממשו:

<b>ולפ"ז</b> נתיישב היטב מימרא דרבי אבא שנתכוין לזה הענין בעצמו אפי' אליבא דרבנן והביא ראייה דלא שייך לומר דמים ומלח לבטלי בעיסה כיון דמילתא דפשיטא היא מי שנתערב לו קב חטין דאינו אוכל וחדי וצריך לשלם לו דמי חטין מעליא כיון שהחטין שלו נרגשין וחלק חבירו נתרבה והשביחה על ידי המיעוט ולא שייך לומר דלבטלי אם כן בודאי כמו כן הדין אם נתערב מים ומלח של חבירו ועשה מהם עיסה שצריך לשלם כל דמי מים ומלח אליבא דכ"ע כיון דלא שייך לומר מים ומלח כמאן דליתא דמי שהרי טעם המים ומלח נרגשין הרבה בעיסה ועיקר השבח של הרוב נעשה על ידי המיעוט ומשום הכי מהאי טעמא גופא אפילו צד חלק התחומין של מים ומלח לא שייך לומר דכמאן דליתנייהו דמי ועדיין שביתת תחום הראשון עליהם והיינו כדמסקינן לקמן אליבא דרבי אבא דעיקר טעמא כיון דחפצי הפקר בכהאי גוונא אליבא דכו"ע קונין שביתה וכמ"ש התוספות אלא דכל הנך רבנן דאוחיכו עליה סברי דמדקאמר רבי אבא מחטין בחטין שהוא מין במינו הוי משמע להו דכר"י ס"ל דבמין ומינו לא שייך לומר דלבטיל ברובא וכמאן דליתא דמי כיון שהמיעוט ניכר והשביח בהרוב ומשום הכי מדמה להו מים ומלח דמתניתין דאף ע"ג דמין בשאינו מינו הוא אפילו הכי חשיב כמין במינו כיון שהן ניכרין ונרגשין בעיסה לשבח ומשמע להו דרבי אבא בעי לאוקמי ת"ק דמתניתין נמי כר"י בהך מילתא דמין במינו לא בטיל משום הכי אוחיכו עליה כיון דלרבנן בטיל וכמ"ש התוס' דמכאן נראה דהלכה כרבנן:

<b>נמצא</b> דלפ"ז היינו דא"ל רב ספרא לרב אושעיא משה שפיר קאמרת והיינו דבעי למימר דטעמא דרבי אבא לאו כדסברי אינהו דאליבא דר"י אמר למילתיה אלא דאדרבה אליבא דרבנן טפי איתא למילתיה דכיון דבבורר צרורות מגורנו של חבירו נמי קאמר רבי חייא משלם לו דמי חטין משום דכילא חסריה אלמא דאע"ג דהשתא צרורות בעלמא נינהו ולא שוה מידי אפילו הכי חייב לשלם דבתר מעיקרא אזלינן כיון דאצל הבעלים הוה ממון גמור אם כן כל שכן במים ומלח דמעיקרא מאתמול בין השמשות הוי חשיבא באפי נפשייהו וקנו שביתה לעצמן ועכשיו לאחר שנתערבו נמי חשיבא טובא כל שכן שאין להמים ומלח להבטל אצל העיסה אלא דהא דלא מייתי רבי אבא מעיקרא מהאי דהבורר צרורות משום דהך דרבי חייא קטוספאה לאו מילתא דפסיקא כל כך משום הכי ניחא ליה לאתויי ממי שנתערבו חטין בחטין דמילתא דפשיטא טובא היא כדפרישית:

<b>אמר</b> ליה אביי ולא שני ליה למר בין יש לו תובעים כגון צרורות לאין לו תובעים כמים ומלח דהכא והיינו למאי דלא אסיק אביי אדעתיה הך סברא דהפקר כהאי גוונא קונה שביתה לכולי עלמא כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה רב ספרא שפיר לטעמך וכו' וכוונתו דלטעמך משמע דאי הוי מים ומלח ממון שיש לו תובעים והיינו אם לקח המים ומלח שלא מדעת חבירו ונתן לתוך העיסה היית מודה לרבי אבא דלא בטלו לענין איסורא כיון שיש בהם צד בעלים אם כן בהאי דנבילה בשחוטה נמי נימא הכי דכשיש לה בעלים לא לבטלי ומה שהקשה מהרש"א מאי קשיא ליה מנבילה ושחוטה טפי מבשאר איסורין דפליגי ר"י ורבנן נראה לי דלא קשה מידי דהא ממין בשאינו מינו אליבא דרבנן לא מצי להקשות דלא לבטלו אפילו בששים דהא ודאי ליתא והיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמין בשאינו מינו יותר מס' הוי כאילו הוכר האיסור ולענין איסורא כמאן דליתא דמי וממין במינו אליבא דרבנן נמי לא מצי לאקשויי דנהי דלרבנן במין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אפילו הכי הא ודאי מודו דמדרבנן בעינן ששים דגזרינן מינו אטו שאינו מינו משום הכי מקשה ליה מדר' חייא אליבא דרבי יהודה דאמר נבילה בטלה בשחוטה אע"ג דלר"י מין במינו לא בטיל והאי נמי מין במינו הוא מצד הטעם וממשות שבה אפילו הכי קאמר דבטיל לפי שאי אפשר לשחוטה וכו' והוי ליה כמין בשאינו מינו אם כן היכא דיש לה בעלים נימא דלא לבטיל ועל זה קאמר שפיר וכי תימא הכי נמי כוונתו דאין הכי נמי דכל שיש לו בעלים אפילו צד האיסור אינו בטל ולפי זה מודית לדרבי אבא דלענין תחומין דמים ומלח נמי אם היה להם תובעים בדין הוא דלא לבטיל אם כן אפילו בדאין לו תובעים נמי שפיר קאמר רבי אבא דהיינו טעמא דאינו בטל כיון דאפילו בחפצי הפקר כהאי גוונא קונים שביתה לעצמן לרבי יוחנן בן נורי ורבנן דפליגי עליה נמי מודו בכהאי גוונא כיון דמעיקרא הוי ליה תובעים כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה אביי שפיר לרבי ספרא דהא דאמר ליה מעיקרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעים היינו לדבריו אליבא דרבי אבא אבל אביי גופא בלאו הכי לא סבירא ליה הא דרבי אבא משום דאיסור לעולם לא בטיל דאף על גב דאותו דבר שנתערב לא שייך ביה למימר דכמאן דליתא דמי אפילו הכי צד האיסור שבו ודאי כמאן דליתא דמי היכא דליכא נותן טעם כדפרישית כן נראה לי נכון בפי' סוגיא זו בעזה"י ואפשר דרש"י ותוספות גם כן נתכונו לזה אלא שקיצרו במובן ודוק היטב:

<b>בפירש"י</b> בד"ה מאי שנא חטין בשעורין וכו' דודאי יאכל הלה וחדי דכיון דשאינו מינו הוא וכו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י במ"ש דודאי יאכל הלה וחדי שאין צריך לשלם לו כלום שאין טעם לדבר דודאי צריך לשלם לו מה שנהנה דהיינו דמי שעורין דכיון שהמיעוט בטל הוי ליה חטין כשעורין כן נראה לי:


===[[ביצה לט א|דף לט עמוד א]]===

<b>בתוס'</b> בד"ה משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכו' וא"ת הא פרשי' לעיל וכו' וי"ל דאין ה"נ וכו' עש"ה. כוונתן מבואר' דנהי דהנך אמוראי דלעיל דקשיא להו דלבטלו ברובא הוי משמע להו דהכא בתחומין אפילו דבר שיש לו מתירין בטל בחד מתרי טעמי כמו שכתבו התוס' לעיל מכל מקום לרב אשי הוי איפכא דהאי דהכא אפילו מין בשאינו מינו כמין במינו חשיב ליה. ויתכן יותר טעמא דרב אשי לפי מה שכתבתי לעיל דלא מחמרינן בשאינו מינו דלא לבטלו בס' היינו משום דהוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק משם היינו דוקא באיסור דתליא בטעמא וחזותא מה שאין כן לענין תחומין דלא שייך האי טעמא כלל אם כן אין שום סברא להקל בשאינו מינו יותר מבמינו למאי דקיימא לן כרבנן דמין במינו מדאורייתא קיל טפי כנ"ל:

<b>וראיתי</b> להר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב שכתב בענין אחר דהא דמחמרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו יותר היינו משום דכיון דדבר שיש לו מתירין הוא א"כ הוי מין במינו גמור כיון דטעמא שוין ושוין גם כן באיכותם דהאי היתירא והאי היתירא משום הכי במין במינו כהאי גוונא מודו רבנן לר' יהודה דלא בטיל דדמי לגמרי כדם פר ודם שעיר ע"ש באריכות ואף שהדברים ראויין למי שאמרן מ"מ לע"ד אי��ן עולין יפה לפי סוגיית הש"ס בכמה דוכתי והנלע"ד כתבתי ומה שיש לי לדקדק עוד בזה ומה שהקשה בעל פרי חדש בסי' ק"י במשנה דשקלים במעות שנמצא' יבואר בק"א אי"ה:

<b>במשנה</b> בור של יחיד וכו' ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ופירש"י אלפים לכל רוח וכו' עכ"ל. משמע מפירושו דאפילו אם עירב שום אדם מאנשי העיר לאחד מן הצדדים אפילו הכי אסור להוליכן יותר מאלפים ממקומן הראשון אבל הר"ן ז"ל כתב דכל אנשי אותה העיר היינו שכל מי שממלא מאנשי אותה העיר יש להמים תחום של הממלא דבדרבנן יש ברירה וכן כתב מהרש"ל ביש"ש בשם הרשב"א ז"ל וכן הוא בש"ע א"ח סי' צ"ז ולכאורה שהוצרכו לפרש מטעם ברירה דאם לא כן אין שום טעם לומר שהן כרגלי מי שמילאן ראשון דהא עיקר דין שביתת תחומין לא שייך כלל בשבת ויום טוב עצמן רק בבין השמשות אלא על כרחך משום ברירה אתינן עלה:

<b>אלא</b> דלפי זה קשיא לי טובא דאם כן תיקשי מתניתין דהכא עליה דרבי יוחנן דאמר בשמעתין דלעיל גבי חבית ובהמה דאפילו בתחומין אין ברירה ואף על גב דהך מילתא דברירה אפילו בדרבנן פלוגתא דתנאי היא כדאיתא בעירובין מברייתא דאיו מכל מקום הא שמעינן לרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואף שאיני כדאי מכל מקום מזו הראיה ומסברא פשוטה נ"ל עיקר כפירש"י דהאי כאנשי אותה העיר היינו אלפים לכל רוח ממקום המים עצמן דאע"ג דקי"ל כרבנן דר"י ב"נ דחפצי הפקר אינן קונין שביתה היינו בהפקר ממש משא"כ הכא דהמים נגררין אחר אנשי אותה העיר וברירה גמורה נמי לא שייך בהו משום הכי מודו חכמים שקנו שביתה במקומן ודוקא של עולי בבל שייך לומר שהן כרגלי מי שממלא כיון שהן כהפקר ובדין היה שיהיה כרגלי כל אדם כמו שפירש"י אלא משום דודאי לכ"ע אמרינן ברירה להחמיר כדפרישית לעיל דהא ר"י נמי מספקא ליה ולחומרא הא דאמר אין ברירה לא שנא מדאורייתא ולא שנא מדרבנן ולא להקל ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י בדיבור הסמוך דיש ברירה להחמיר כנ"ל ודוק היטב:


===[[ביצה לט ב|דף לט עמוד ב]]===

<b>וסבר רב</b> נחמן יש ברירה והתנן האחין והשותפין וכו' והא דלא משנינן הכא דכי לית ליה לרב נחמן ברירה היינו מדאורייתא אבל בתחומין דרבנן סבירא ליה דיש ברירה כרבי אושעיא דלעיל דהא ודאי ליתא חדא דהקלבון נמי מדרבנן היא כדמשמע מלשון רש"י כאן ועוד דהא לענין מעשר בהמה קולא הוא וזה ודאי אין סברא לומר להקל בדאורייתא משום ספיקא דברירה:

<b>שם</b> אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי. ובמה שהאריכו בזה רש"י והתוספות כל א' לפי גרסתו עיין בחידושינו בפ"ק דב"מ דף יו"ד שהארכתי שם ליישב שיטת רש"י דהתם ומשם יבואר ג"כ שיטת רש"י בשמעתין ואין להאריך כאן יותר:


===[[ביצה מ א|דף מ עמוד א]]===

<b>בגמרא</b> איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו. ולכאורה יש לתמוה בטעמא דרב דנהי דסבר שמכיון שהם באחריות של הנפקד קנו שביתתן במקום הנפקד אכתי במאי פקע מהם שביתת בעלים ראשונים ולמה לא יהא ג"כ כרגליו שהרי הם ממון בעלים ממש ולגבי הנפקד לא הוי אלא גורם לממון כדאשכחן אפילו בחמץ גמור משמע בפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב דתליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון אי לאו דאיכא קרא דלא ימצא וכ"ש הכא דמסתמא דעת הבעלים עלייהו להביאן אצלם בי"ט וא"כ לפ"ז אפילו לרב הוי לן למימר שהפירות הן כרגלי שניהם להחמיר. ונראה לי דבאמת יש לפרש כן במ"ש הר"ן בשמעתין דיש מי שפסק שהן כרגלי שניהן ונראה שהוא מזה הטעם עצמו שכתבתי דרב גופא מסתמא הכי ס"ל ודלא כמ"ש מהרש"ל ביש"ש דטעם אותן הפוסקים שהביא הר"ן היינו משום דמספקא להו אי כרב או כשמואל וזה נראה דוחק גדול ויותר נכון לפרש כדפרישית וכן נראה מל' הב"י אלא דעדיין צ"ע על שיטת הפוסקים שהם כרגלי הנפקד לבד א"כ תיקשי להו האי סוגיא דפסחים ובכמה דוכתי קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וצ"ע ליישב:

<b>שם</b> א"ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו לה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם. ונראה דפשיטא ליה לתלמודא דרב גופיה דאמר כרגלי מי שהפקידו אצלו אפ"ה מודה לשמואל בהאי דשור של פטם דאע"ג דמסתמא עדיין הם באחריותו וברשותו של המפטם מ"מ כיון שדעתו למוכרו בי"ט כדי לשוחטו בי"ט א"כ מסתמא לא ניחא ליה שיקנה שביתה אצלו וגרע אפילו מנכסי הפקר וכה"ג גופא משמע במתניתין דלעיל גבי המשאיל כלים ואשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח והיינו נמי מה"ט כיון שמשאיל יודע שהשואל השאילן לצורך י"ט כן נראה לי:

<b>במשנה</b> אין משקין ושוחטין את המדבריות. ומפרש בגמרא דהא דקתני משקין ושוחטין היינו אגב אורחיה משמע ברישא דקתני אין משקין נמי לאו לאיסורא אלא משום דאורחיה דמילתא הכי למיתני הנך תרתי וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא בשמעתין אלא שהטוא"ח בסי' תצ"ח כתב דאיסורא נמי איכא כיון שאינו לצורך מזונות הבהמה ואפשר שהר"ן ז"ל ג"כ לזה נתכוון ואפ"ה א"ש הא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ"ל בין ברישא ובין בסיפא דהא בהא תליא. אלא דאכתי יש לדקדק לפי פי' התוס' בר"פ אין צדין דגים מן הביברין שכתבו דמה שאין נותנין לפניהם מזונות היינו שמא יבא לצודן וא"כ משמע לכאורה דה"נ אסור ליתן מזונות ולהשקות את המדבריות מה"ט גופא שמא ישחוט מהן ולפ"ז היה בהכרח לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ"ל אסיפא דמשקין ושוחטין לחוד קאי ולא ארישא אלא דלע"ד בלא"ה יש לחלק דדוקא צידה חיישינן כיון שבקל יבא לידי איסור צידה משא"כ בשחיטה דאיכא טרחא טובא לא גזרינן וכה"ג כתבו התו' לעיל בריש מכילתין גבי גזרה שמא יעלה ויתלוש ע"ש. אלא דאכתי לשיטת הרמב"ם שכתב בפירוש המשניות בר"פ אין צדין ובחיבורו דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות א"כ לפ"ז ודאי משמע דבהאי דאין משקין את המדבריות נמי איכא איסור גמור א"כ לפ"ז ודאי צריך לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחא קמ"ל אסיפא לחוד קאי ולא ארישא ויותר נראה דהא דמקשה למה ליה למיתני משקין ושוחטין היינו דלשון משקין לחוד קשיא ליה מאי שנא משקין משאר נתינת מזונות דהוי מצי ליה למיתני כן נראה לי ודו"ק:

<b>בגמרא</b> מי אית ליה לרבי מוקצה והא אמר ר"ש ברבי וכו' עד סוף הסוגיא. וכתב מהרש"א ז"ל בחידושיו דכל האי שקלא וטריא דהכא לא שייך אליבא דר"נ בריש מכילתין דמחלק במוקצה בין שבת לי"ט דבשבת מותר ובי"ט אסור וא"כ ה"נ הוי מצי לאפלוגי במילתא דרבי וכו' ע"ש ולע"ד נראה דוחק גדול לאוקמי שקלא וטריא דסתמא דתלמודא דלא כר"נ לא מיבעיא לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דפסקו כר"נ אלא אפילו לשיטת החולקים נמי עכ"פ הו"ל למימר הניחא לר"נ כדאשכחן בכה"ג בכמה דוכתי ועוד דהא לא אשכחן בהדיא מאן דפליג אדר"נ בהך סברא אלא שהפוסקים דלא כר"נ היינו משום דמשמע להו דר"נ הוכרח לומר כן להעמיד אוקימתא דידיה דטעמא דב"ה בביצה בריש מכילתין היינו משום מוקצה משא"כ לאינך אמוראי אין צורך לחלק א"כ לפ"ז אכתי מאי מקשה הכא בפשיטות דרבי אדרבי הא מצינן לאוקמי שפיר כהך סברא דר"נ אליבא דכ"ע כי היכי דלא תיקשי דרבי אדרבי:

<b>אלא</b> דבאמת נלע"ד דרש"י נזהר מזה במה שמפרש בהך איבעיא דפצעילי תמרה לר"ש מהו וכתב לאכול מהן בי"ט עכ"ל כוונתו מבואר שבא לומר דפשיטא ליה לתלמודא דהך איבעיא איירי בי"ט והיינו משום דבשבת לא משכחת הך מילתא דגרוגרות וצמוקים ופצעילי תמרה כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ל"ד במשנה דעומד אדם על המוקצה דטעם מוקצה דגרוגרות וצמוקין אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה וכיון דשבת קובע דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ אי אפשר לאוכלן בשבת אפילו עראי אם לא ע"י הזמנה בהפרשת מעשר מאתמול אע"כ בי"ט איירי וי"ט אינו קובע כדמוכח מסוגיא דמלילות לעיל דף י"ג כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו"ק:

<b>סליק פרק משילין וסליקא לה מסכת ביצה בס"ד</b>
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:המרת או.סי.אר (עריכה)
תבנית:התאמת מחרוזות (עריכה)
תבנית:מפרשים למסכת/למטה (עריכה)
תבנית:מפרשים למסכת/למעלה (עריכה)
תבנית:מפרשים למסכת ביצה (עריכה)
תבנית:רווח קשיח (הצגת מקור) (מוגן לסוקרים אוטומטיים)
תבנית:ררר (הצגת מקור) (מוגן לסוקרים אוטומטיים)
תבנית:ש (הצגת מקור) (מוגן לסוקרים אוטומטיים)
תבנית:תוכן עניינים שטוח (עריכה)
יחידה:String (עריכה)
חזרה לדף פני יהושע/ביצה/פרק ה.
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/פני_יהושע/ביצה/פרק_ה"