הצגת המקור של הדף "ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תל"

אין באפשרותך לערוך את הדף הזה, מהסיבה הבאה:
כתובת ה־IP שלך נחסמה בכל אתרי הוויקי.
החסימה בוצעה על־ידי ‪EPIC‬. הסיבה שניתנה לחסימה היא: Open proxy/Webhost: See the help page if you are affected
תחילת החסימה: 10:48, 2 ביולי 2024
פקיעת החסימה: 10:48, 2 ביולי 2025
כתובת ה־IP הנוכחית שלך היא 206.189.44.186. הטווח החסום הוא 206.189.32.0/20.
יש לציין את כל הפרטים האלה בכל פנייה לבירור החסימה. אם נראה לך שנחסמת בטעות, אפשר למצוא מידע נוסף והוראות בדף המדיניות הגלובלי No open proxies.
מלבד זאת, נא לדון בחסימה על־ידי שליחת בקשה לביקורת באתר מטא. אפשר גם לשלוח מכתב בדואר אלקטרוני לתור ה־VRT של הדיילים בכתובת stewards@wikimedia.org ולכלול בו את כל הפרטים לעיל.
באפשרותך לצפות בקוד המקור של הדף הזה ולהעתיקו.
{{מצוה בספר החינוך|תכט|תל|תלא||לברך את ה' אחרי אכילה לשובע|ברכת המזון}}<קטע התחלה=חינוך/>
'''לברך את השם יתברך''' אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינין הנזכרים בכתוב {{ממ|דברים ח|ח}} כשהוא זן מהן. ו"לחם" סתם נקרא פת העשוי מחיטה ושעורה, ובכלל החיטה הכוסמת, ובכלל השעורה שיבולת שועל ושיפון. ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר {{שם|דברים ח||י|וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ}}. וזאת השביעה אין לה שיעור שווה בכל אדם, אבל כל אדם יודע שביעתו. וידענו שיעור שביעת הצדיק שהוא באוכלו לשובע נפשו, ארצה לומר כדי מחיתו לבד. והראיה שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו ז"ל בפרק [[ברכות כ ב|מי שמתו בברכות]]: דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ועוד ארחיב המאמר בפירוש הכתוב הזה ובדינין היוצאים ממנו בדיני מצוה זו בעזרת השם, ואודיע המחלוקת שיש לרבותינו במשמעותו.

'''משרשי המצוה''' הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכולת וכל הברכה. ודברי בן אדם וכל מעשהו, אם טוב ואם רע, לא יוסיף ולא יגרע. על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות "ברוך אתה השם" או "יתברך", אין המשמעות לפי הדומה להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה. כי הוא האדון על הכל, וכל הברכות הוא מחדש אותן וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר תהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כוונת העניין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורר, אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטיפה מן הים באמיתת העניין, כי כבר הוגד לי ושמעתי מפי חכמים כי יש בדברים אלה יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים. אבל רוב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי הייתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה.

ידוע הדבר ומפורסם כי השם ברוך הוא פועל כל הנמצא, וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה. וממידותיו ברוך הוא שהוא רב חסד, והוא חפץ בטובת בריותיו ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאיתו. וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה רק מי שהוא מטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו, שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שעניין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו. כי הוא המבורך, ומבורך יכלול כל הטובות. ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשנו ויחוד מחשבתנו להודות אליו, שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה, להמשיך עלינו מברכותיו. ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים, דעת או סליחה לעוונותינו או רפואה או עושר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו אנו חוזרים ומודים אליו בזה לומר כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של ברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה "ברוך" תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות. ובלשון "יתברך" שאנו מזכירין תמיד, שהוא מהתפעל, נאמר שהכוונה בו שאנחנו מתחננין אליו שיהי רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו, שיודו הכל אליו ובו יתהללו. וזהו פירוש "יתברך", כלומר: יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מייחסים הברכה אליך ומודים כי ממך תתפשט בכל. ועם הודאת הכל בזה, תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו, שהוא חפץ להיטיב כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבוקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון "יתברך" המתמיה. ומן השורש הזה הוא מה שאמרו ז"ל {{הפניה-גמ1|חולין|ס|ב}} שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים, לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ חסד הוא ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.

ומן השורש הזה שאמרתי – שהזכרת "ברוך" היא הודאה לפניו על הברכות שהן לו, ושצריך להודות אליו בזה בתחילת השאלה ובסופה, לבל יהי כעבד שנטל פרס מאת רבו והלך בלא רשות – יצאו לפי דעתי החילוקין שקבעו לנו רבותינו ז"ל בענין הברכות, שיש מהן פותחות בברוך וחותמות גם כן בברוך, ויש חותמות ולא פותחות, ויש פותחות ולא חותמות. כיצד? כל ברכה בעולם שיש בה בקשת דבר מאת השם או הזכרת נס, ואינה סמוכה לברכה אחרת, פותחת בברוך וחותמת בברוך: כגון יוצר אור דשחרית, ומעריב ערבים דערבית, וכיוצא בהן כמה מן הטעם הנזכר. וכל ברכה שסמוכה לחברתה, חותמת בברוך אבל אינה פותחת מן הטעם הזה, שהרי מכיון שהודה ונתן הממשלה לאל בסוף הברכה הסמוכה לזו, ולא הפסיק אחר הודאה זו בדבר קטן או גדול, אין ראוי לכפול הודאת קבלת האדנות פעמיים בבת אחת בשביל חילוק השאלות שאנחנו שואלין לפניו. אבל ראוי להיות חותמת בברוך, כי אחר שהפסיק בשאלת צרכיו, ראוי לו לחזור ולהזכיר ולתת אל לבו פעם אחרת קבלת מלכותו ואדנותו עליו. ועל הדרך הזה תמצא לפי דעתי טעם כולן אם תחשוב בהן. ואשר בהן סמוכות יוצאות מגדר זה, כגון ברכת חתנים וקידושא ואבדלתא ואחרות, כבר תירצום לנו כולן מורינו ישמרם אל. והטעם שלמדונו בקצתם, לפי שפעמים נאמרות אותן הברכות שלא בסמיכות, ורבותינו לא רצו לחלק ולומר "כשתבוא בסמיכות תאמר בענין כן וכשלא בסמיכות כן", כי הם יברחו מן החילוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת.

וכל ברכה בעולם שאין בה בקשת דבר מהאל ולא הזכרת נס של ישראל, כגון הברכות שלפני מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף, וכן ברכת נס של יחיד, שאין באלו הברכות לעולם נוסח ארוך, ידוע הדבר לכל יודע ספר שכולן פותחות בברוך ולא חותמות מן הטעם הנזכר. דמכיון שהזכיר מלכות השם ואדנותו ומיד גמר דבריו, אינו מן החיוב לחזור פעם שנית הזכרת ברוך, שידמה בכפל דבר במה שאין צורך, דבר ברור הוא. וכל הברכות שהן קבועות לשבח השם לבד – כגון הרואה הים הגדול ואילנות טובות, וכן שומע קול רעמים, ויתר העניינים הנזכרים בפרק הרואה – מהן פותחות בברוך ולא חותמות, ומהן חותמות ולא פותחות, והכל מן הטעם הנזכר. כי המזכיר שבחים, די לו לפי הנראה בהזכרת האדנות בתחילה או אפילו בסוף, אחר שאיננו מבקש דבר לו ואינו מברך בשביל הנאה שירצה לקבל. שאילו המבקש דבר או רוצה ליהנות, ראוי באמת להאיר פתח דבריו ולהתחיל בהזכרת אדנותו ברוך הוא. וזהו שאמרו שהברכות של נהנין פותחות בברוך, וכן ברכות המצוות פותחות בברוך, לרוב התועלת שהועילנו האל ברוך הוא בהן.

'''מדיני המצוה''' מה שאמרו ז"ל {{הפניה-גמ1|ברכות|לה|א}} שאף על פי שהתורה לא תחייב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חכמים ז"ל חייבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו, בין שהוא מפירות שבעת המינין שנשתבחה בהן הארץ או מכל שאר דברים. ולמדו הדבר בראותם שהתורה תחייב האדם לברך האל אחר שישבע האדם מן המזון המקיים גופו קיום חזק. והלכו הם אחר הטעם הזה וחייבונו לברך גם כן על כל אשר יאכל הגוף ממנו, בין שיהיה מזון או שאינו דבר הזן, מכיון שיהנה האדם בו. וכמו כן חייבונו ז"ל לברך קודם אכילה, ולמדו לומר כן מן הסברא שראוי לו לאדם שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה; עשו הברכה על דרך משל, כנטילת רשות מבעל הבית לאכול מן הנמצא בבית��.

ויש מרבותינו שדעתן לומר כי התורה תחייבנו ברכה אחר כל שבעת המינין, כמו שנתחייבנו באמת לברך אחר אותן מהן שזנין כמו תמרים ויין ודבלת תאנים, ואמרו שעל כולן נאמר {{פסוק|ואכלת ושבעת וברכת}}. ואמרו גם כן ששביעה דאורייתא היא בכביצה לבד דבהכי מיתבא דעתיה דאיניש. ורואה אני בזה ראיה קצת לדבריהם ממה שאמרו בריש פרק כיצד באותה שקלא וטריא שהיה בגמרא למצוא חיוב ברכה דאורייתא, אמרו שם, מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל שנהנה טעון ברכה. נראה מכאן שאין חילוק בשבעת המינין בין אותן הזנים מהן לאחרים שבכולן חיוב הברכה מן התורה. אבל מכל מקום ראיתי הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו שנראה לי מדבריהם לומר שאין עיקר חיוב ברכה דאורייתא אלא על אכילת שביעת מזון, ולא על שאר מינין אף על פי שהן משבעת מינין, כגון רמונים וענבים ותאנים לחים וזיתים, מכיון דלא זייני, כי התורה לא תחייב אלא על מזון, ומפני כן סמך לחם אל הברכה כמו שכתוב תאכל בה לחם, והדר ואכלת ושבעת. ואל הגדולים שבדורנו נשמע במצות התורה.

ואחר הכרעה זו, אם נסתפק לו אם בירך מעין שלש אחר כל שבעה מינין, חייב לברך מספק. וכן אם נסתפק לו בברכת המזון ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה, חייב לברך, ובלבד שאכל כביצה. אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה, ונסתפק אם בירך או לא, מן הדומה שאינו חייב לברך לדברי כולם, ששיעור זה דרבנן הוא. ולפי הנראה לי מדברי הראשונים, כל זמן שלא שבע במזון, לא יתחייב לחזור ולברך מספק. ואומר אני באולי, כי מה שנראה רבים מהמון העם מקלין בברכת מעין שלוש, ואין אחד אפילו עם הארץ גמור מקל בברכת המזון, כי היא מיסוד הראשונים שדעתן לומר שעיקר ציווי התורה לא יבוא כי אם על שביעת מזון, ומפשוטו של מקרא כך היה נראה. נמצא ענין הברכות כן הוא, שחיוב מצות התורה אינו רק לברך אחר המזון לא לפניו, ובדברי האחרונים אף על כל שבעת מינין הנזכרים בתורה.

וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפורש בגמרא בברכות {{הפניה-גמ|ברכות|כא|א}} והיא ברכת התורה לפניה. גם הרמב"ן ז"ל יחשוב אותה מצות עשה בפני עצמה. והענין הזה שחייבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה, ובמזון לאחריו, מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא לא ישאל מן החומר לעבדו ולהודות בטובו, רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר, וקודם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחייבנו האל להודות לפניו קודם קריאת התורה. ומודה על האמת ימצא טעם בדברי.

'''ואחרי זאת''' נגיד דרך כלל חיוב הברכות דרבנן, והם לברך קודם אכילה ושתיה בכל דבר שיש בו טעם כלל לחיך ואחריו כמו כן. וכן חייבונו לברך על כל ריח טוב שנריח, קודם הריח, אבל לא אחריו. וכללו של דבר, על כל שהגוף נהנה בו קבעו בו ברכה. וכן חייבונו לברך השם ולהודות לפניו על כל הטובה אשר גמלנו בעשותנו מצוותיו היקרות, ואמרו {{ממ|פסחים ז|ב}} שמברכין עליהן עובר לעשייתן, והענין הוא לדעתי כטעם הנזכר סמוך בקריאת התורה, וכמו כן חייבונו לברך ברכות בשבח הבורא על עוצם גבורותיו, כגון הרואה הים לפרקים, וכיוצא באלו הענינים כמו שמוזכר בפרק הרואה.

ונוסח הברכות כולן עזרא ובית דינו תקנום, ואף על פי שאמרו ז"ל {{מקור|ברכות מח ב|שם מח, ב}} משה תקן ברכת הזן יהושע ברכת הארץ, על עיקר הענין אמרו כן, אבל כל נוסח הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי להוסיף או לגרוע בנוסח שלהן, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה. ומכל מקום בדיעבד מי ששינה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עיקר משמעותה ואמר חתימתה כתקנה, אין מחזירין אותו. ואמרו ז"ל {{ממ|סוטה לב|א}} שהברכות נאמרות בכל לשון, ובלבד בהזכרת השם ומלכות שמים. וחייבונו ז"ל {{ממ|שבת כד|א}} להזכיר בברכת המזון קדושת היום, כלומר ענין שבת או ימים טובים כמו שידוע. והשוכח ולא זכר אותן בברכה מחזירין אותו באותן הימים שחייב אדם לאכול על כל פנים, והן שתי סעודות מחוייבות דהיינו ליל ראשון של פסח וליל ראשון של חג הסוכות. ודעת קצת המפרשים בכל שבת ובכל יום טוב מחזירין אותו גם כן.

ואכתוב לך בני עוד מעט בדיני ברכות הסעודה, ואף על פי שהרבה הרווחנו הדבור בזאת המצוה, מחפצי בברכה, ולא כן דרכי במקום אחר בזאת המלאכה. כל ישראל צריך ליטול ידיו קודם אכילת פת במים הראויין, כלומר שלא נפסלו מלשתות לכלב ולא נעשה בהן מלאכה, ושיעורן רביעית לוג שהוא ביצה ומחצה לנטילה אחת, ולכל הפחות צריך ליטול לאכילת פת עד הפרק שסוף האצבעות בו. ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומברך על אכילת הפת בתחלה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף אם אכל ממנו כזית מברך ארבע ברכות הידועות, הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים, והטוב והמטיב שתקנו ביבנה. וכל דבר שבא בסעודה משהתחיל לברך על הפת, בין דברים הזנים כגון תבשילין הרבה שעושין בני אדם מחמשת מיני דגן, בין כל שאר מיני פירות שבעולם, כל שאוכל אותו אדם להשביע בטנו ולמלא רעבונו, בין שיאכל אותן דברים באמצע סעודתו בין אחר שגמר מלאכול פתו, הכל ברכת הפת פוטרת לפניו ולאחריו.

וכן הדין אם אינן באין דברים אלו להשביע אלא ללפת הפת שברכת הפת פוטרתן לפניהם ולאחריהם. ואם אין באין לא להשביע ולא ללפת אלא לתענוג בעלמא בתוך הסעודה, אי מידי דזיין הוא כגון תבשיל מחמשת המינין פטור בברכת הפת בין לפניו בין לאחריו, ואי מידי דלא עבדי אינשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון פירות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון, מברך לפניהן ולא לאחריהן, דברכת המזון פוטרתן. ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעודה זית מליח וכיוצא בו לפתוח תאות המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו. תמרים אף על פי שהן פירות, דין מזון יש להן ופטורין בברכת הפת לפניהן ולאחריהן. הביאו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהן שוות כגון שכולן של עץ, מברך על האחד החביב לו ואחר כך אוכל כל השאר בלא ברכה. ואם אין אחד מהן חביב לו יותר מן השאר, אם יש ביניהם משבעה פירות המנויין בתורה לשבח ארץ ישראל מברך תחלה על הקודם בפסוק, וכולן פטורין מברכה. ואם אין ברכותיהן שוות, כגון פרי עץ ופרי אדמה, מברך על כל אחד ואחד, ומקדים החביב לו, כלומר אותו שרצונו לאכול בתחילה. ואם אין שם חביב לו יותר מחברו, מקדים החשוב בברכה דהיינו פרי עץ, שהברכה מיוחדת לו יותר מפרי האדמה שכולל כל מה שבאדמה.

יין אינו בכלל פת כלל ואין ברכת הפת פוטרתו, וענין שתיה הוא ומברכין עליו אפילו בא בתוך המזון. ועוד קבעו חכמים ז"ל {{ממ|ברכות נט|ב}} ברכה אחרת על היין היכא שהביאו יין שני בתוך הסעודה או אחר סעודה מלבד אותו שהביאו תחילה, והיא הטוב והמטיב, והוא שיהו האוכלים שנים או יותר. ויין שלפני המזון פוטר מברכה ראשונה כל היין הבא אחריו בין בתוך הסעודה בין אחריה, אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר את של אחר המזון מברכה ראשונה, אבל מברכה אחרונה ברכת המזון פוטרת הכל, דיין בכלל מזון הוא דאיהו נמי זיין וישמח.

מים אחרונים חובה, וצריכים להיות מים קרים, ושיפלו לכלי או לכל דבר שחוצץ ביניהן ולקרקע כגון קסמין וכיוצא בהן. ומי שלא אכל דבר מזוהם ולא טלטל מלח בסעודתו אינו צריך להן. בשבת ויום טוב צריך אדם להזכיר קדושת היום בברכה שלישית כמו שאמרנו, ואם לא הזכיר ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. לא פתח בו אלא שחתם ברכה שלישית, אם בשבת אומרים נוסח זה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם ביום טוב אומרים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. וכן ראש חדש וחולו של מועד וחנוכה ופורים יש להם הזכרה בברכת המזון בברכה שלישית, אבל שכח וחתם הברכה אין מחזירין אותו ואין מזכירן כלל. כך מקובל אני מרבותי ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. ויתר פרטי המצוה יתבארו במסכת ברכות.

'''ונוהגת מצוה זו''' מן התורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. ובנקבות הוא ספק לרבותינו אם חייבות בה מן התורה אם לאו. ואיש העובר על זה ואכל מזון ולא בירך אחריו ביטל עשה זה, ואשה שעברה ולא ברכה ביטלה מצוה מדרבנן ואולי מצוה דאורייתא. וכן כל שקרא בתורה בשחרית קודם שיברך הברכות המתוקנות בתורה או ברכת אהבת עולם ביטל מצוה דאורייתא, ולפיכך מי ששכח אם בירך ברכת התורה בשחרית אם לא בירך חוזר ומברך. ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם לבד אלו שזכרנו ביטל מצות חכמים לבד, {{פסוק|ופורץ גדר ישכנו נחש|קהלת|י|ח}} והזהיר בהן יתברך מידה כנגד מידה.
</div><noinclude><קטע סוף=חינוך/>
==קישורים==
* [[ספר המצוות עשה יט]]
* [[סמ"ג עשה כז]]
* [http://tora.us.fm/tryg/mcwa/430.html האתר למקוריות במצוות]

{{קיצור דרך|tryg/mcwa/430}}</noinclude>
[[קטגוריה:ספר החינוך - דפוס פרנקפורט]]
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:גודל (הצגת מקור) (מוגן לסוקרים אוטומטיים)
תבנית:הפניה-גמ (עריכה)
תבנית:הפניה-גמ/קיצור שמות (עריכה)
תבנית:הפניה-גמ1 (עריכה)
תבנית:הצג רק בדף (עריכה)
תבנית:מ"מ (עריכה)
תבנית:מ"מ/דףמוצג (עריכה)
תבנית:מ"מ/דףמקושר (עריכה)
תבנית:מ"מ/ספר (עריכה)
תבנית:ממ (עריכה)
תבנית:מצוה בספר החינוך (עריכה)
תבנית:מקור (עריכה)
תבנית:מר (עריכה)
תבנית:מר/ (עריכה)
תבנית:סרגל ניווט (הצגת מקור) (מוגנת)
תבנית:עיצוב גופן (עריכה)
תבנית:פסוק (עריכה)
תבנית:צ (עריכה)
תבנית:קטן (עריכה)
תבנית:קיצור דרך (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:רווח (עריכה)
תבנית:רווח קשיח2 (עריכה)
תבנית:שם (עריכה)
יחידה:ספרי קודש (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:ספרי קודש/הפניה-גמ (עריכה)
יחידה:ספרי קודש/פסוק (עריכה)
חזרה לדף ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תל.
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ספר_החינוך_(סדר_דפוס_פרנקפורט)/תל"