הצגת המקור של הדף "מקור ברוך/המבוא/ב/ב"

אין באפשרותך לערוך את הדף הזה, מהסיבה הבאה:
כתובת ה־IP שלך נחסמה בכל אתרי הוויקי.
החסימה בוצעה על־ידי ‪EPIC‬. הסיבה שניתנה לחסימה היא: Open proxy/Webhost: See the help page if you are affected
תחילת החסימה: 10:48, 2 ביולי 2024
פקיעת החסימה: 10:48, 2 ביולי 2025
כתובת ה־IP הנוכחית שלך היא 206.189.44.186. הטווח החסום הוא 206.189.32.0/20.
יש לציין את כל הפרטים האלה בכל פנייה לבירור החסימה. אם נראה לך שנחסמת בטעות, אפשר למצוא מידע נוסף והוראות בדף המדיניות הגלובלי No open proxies.
מלבד זאת, נא לדון בחסימה על־ידי שליחת בקשה לביקורת באתר מטא. אפשר גם לשלוח מכתב בדואר אלקטרוני לתור ה־VRT של הדיילים בכתובת stewards@wikimedia.org ולכלול בו את כל הפרטים לעיל.
באפשרותך לצפות בקוד המקור של הדף הזה ולהעתיקו.
{{מרכז|{{ג|{{ג|'''ב'''}}}}}}
ובזכרי את דבר הישיבות, אבאר "דרך אגב"{{שוליים|א}} את כל ענייניהן הפנימים והחצונים, מערכות הלמודים וסדריהן ומנהגיהן וכל אשר להן בקניניהון החומרים והאצילים; ועל הכל אראה אי״ה מקורים נאמנים ובטוחים; ואקוה, כי יעלו הדברים לרצון להקוראים, ואף ימצאו בהם חפץ.

בנייני הישיבות, כפי המתבאר '''ממקומות מפוזרים''' בתלמוד, היו בתמונת אולם רחב ידים ויציעים שונים, עליה ממעל הבית ומסדרון פתוח מלפניו, ובחצר – גן נטוע עצים וארזים;

הנה כי כן מבואר [[ירושלמי ברכות ז ה|בירושלמי ברכות (פרק ז׳ הלכה ה׳)]]: רב מוקים אמורא על תרעא מציעא (שער האמצעי) דבי מדרשא; [[ירושלמי שקלים ה ב|ובירושלמי שקלים (פרק ה׳ הלכה ב׳)]] מסופר, כי רבי אבין עביד אילין תרעא דסדרא רבה (שערים לביהמ״ד הגדול), והשתבח עצמו במעשהו זה, ואחד החכמים קרא לתקון זה "בנין היכל" (ועיין מזה [[מקור ברוך/המבוא/ה/ד|להלן בפרק  ה סעיף ד׳]]);

ובבבלי [[שבת סו א|שבת (ס״ו א׳)]] איתא: מתני ליה רב חנן לרבי חייא בקטוני דבי רב (חדר בתוך הישיבה);

[[סוטה מה ב|ובסוטה (מ״ה ב׳)]]: פעם אחת היו (החכמים) מסובים בעליה ביבנה (בעלית ישיבה ביבנה);

[[קידושין לט א|ובקדושין (ל״ט א׳)]] [[בבא בתרא נב א|ובב״ב (נ״ב א׳)]] איתא "גינתא דבי רב"; [[מכות י א|ובמכות (י׳ א')]]: "ארזי דבי רב" (ארזים נטועים בחצר הישיבה);

[[מנחות פב ב|ובמנחות (פ״ב ב׳)]] איתא: בתרביצא אמרי, ופרשו רש״י ותוס׳, דשם זה כנוי לישיבה על שם שמרביצין בו תורה, עכ״ל, וכן כתב המפרש [[תענית ו ב|לתענית (ו׳ ב׳)]] ובחדושי רבינו גרשון שם;

אבל בעיני הדבר תמוה מאוד, שהרי בכמה וכמה מקומות בתלמוד בא השם "תרביצא" במובן חצר, כמו [[ערובין צ א|בעירובין (צ׳ א׳)]]: לנטורי תרביצא הוא, [[תענית ו ב|ובתענית (ו׳ ב׳)]]: דלא ביירי בה תרביצי (כלומר, חצרות); [[בבא בתרא ז א|ובב״ב (ז׳ א׳)]]: והאי שקיל תרביצא; [[בבא בתרא סב א|ושם (ס״ב א׳)]] המוכר את החצר וכו', דאמר לו דרתא, תרביצא משמע, כלומר, דרתא הוא במשמע חצר, שכן תרגום חצר – דרתא, הרי מכנה מפורש תרביצא להוראת חצר; ועוד [[בבא בתרא צח ב|שם (צ״ח ב׳)]]: תרביצא דאפדני, ועוד בהרבה מקומות, ולא שמענו כלל תואר זה להוראת "ישיבה" או בית המדרש;

ולכן, לולא דברי רבותינו, נראה לי בבאור הלשון "בתרביצא אמרי" – "בחצר הישיבה", כלומר, זה הדבר (המבואר שם בגמרא) אמרו התלמידים בעת שהיו מטיילים או שוחחים '''בחצר''' הישיבה, ולא נחשבו הדברים באותה החשיבות מדברים הנאמרים '''בפנים''' הישיבה; ועל כן לא נתקבלו הדברים הנאמרים שם, כמבואר שם בגמרא;

ויתכן בטעם פחיתות המעלה בזה, משום דבפנים הישיבה מחשבים ומדייקים הדברים ביותר, ולא כן בחצר הישיבה, שם אין אחריות הדברים על אומרם, מפני שהמקום גורם שלא לדייק כל כך בעומק חקירת הדברים לנכון ואמת.

וכן נראה ממה שכתב רש״י במסכת [[זבחים קג א|זבחים (ק״ג א׳)]] בזו הלשון: "וגירסא זו מתלמידי דתרביצאי היא", עכ״ל, וכונתו לומר בזה, כי על כן אין לסמוך על גירסא זו; ומבואר, שאין שם זה (תרביצא) כנוי לישיבה, שהרי בלשון ובסגנון בטול הוא אומר כזה. וחדוש בעיני, כי במנחות שם לא נתעורר רש״י בפירושו על דברי עצמו בזבחים שם.

וכן כתב בזבחים שם רב יעב״ץ בהגהותיו, ווה לשונו: תלמידי תרביצאי – מטיילים בגנות, עכ״ל, ומכוון לדברינו; אך מדבריו משמע דמטיילים בסתם גנות, וזה לא כן, אך בגִנּוֹת חצר הישיבה, כמו שבארנו.

ו"בתשובת הגאונים" (סימן ע״ח) כתב רב האי גאון בזו הלשון: "אתה צריך לעיין בכל דבר שיסתפק לך כיצד עקרו, אם טעות סופר הוא, או שיטפא דלישנא דתלמידי דתרביצאי, שלא היו בקיאין וכו'", עכ״ל, והנה גם דברים אלה מכוונים לבאורנו בשם זה.

ועל פי כל זה אפשר לכוין הלשון בגמרא: "זו צריכה לפנים וזו אין צריכה לפנים" ([[בבא מציעא טז א|ב״מ, ט״ז א׳]]) כלומר, הלכה זו כל כך חמורה וטרודה, עד שכדי לפותרה צריך להכניסה לפנים בית המדרש, וזו כל כך פשוטה וברורה עד שאין צריך להכניסה לפנים בית המדרש, אך אפשר לפותרה גם מחוצה לו, דהיינו בתרביצא.

וקרוב לפרש על פי זה כונת הגמרא במסכת [[שבת סג א|שבת (ס״ג א׳)]]: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקב״ה שומע לקולם, שנאמר ([[שיר השירים ח יג|שה״ש, ח׳]]) היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני, ופירש רש״י, בגנים, בתי מדרש, עכ״ל, ולא נתבאר יחש שם זה לבית מדרש, אך כפי שבארנו היו בחצר הישיבות נטועים גנות וארזים בעד בני הישיבה לטייל בהם ולשוחח, וכמו שהבאנו למעלה מקדושין וממכות, ועל כן יש יחש לעניין זה לסמוך (על דרך רמז ודרש) על לשון היושבת בגנים. –

----

כלכלת הישיבות ופרנסתן בזמן התלמוד היתה בעזרת נדיבי עם, ולתכלית זאת היו קבועות קופות (תיבות) מיוחדות, ונקראו "שופרות" (ויחש שם זה להן, הוא מפני שחלל התיבה נעשה כתבנית חלל השופר) וכמבואר במסכת [[גיטין ס ב|גיטין (ס׳ ב׳)]] ההוא שפורא דהוי בי רב, ופירש רש״י: שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה, עכ״ל;

[[חולין קלב ב|ובחולין(קל״ב ב׳)]]: ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, ופירש רש״י:דנרי זהב ששלחו ממקום אחר לבני הישיבה, עכ״ל;

[[ירושלמי מועד קטן ג א|ובירושלמי מו״ק (פ״ג ה״א)]] איתא, שתודוס איש רומי היה שולח פרנסה דרבנן, ובגלל זה העבירו החכמים ממנו עונש נדוי על דבר שנתחייב בו (ועיין בבבלי [[פסחים נג ב|פסחים (נ״ג ב׳)]] בלשון אחרת).

[[ירושלמי הוריות ג ד|ובירושלמי הוריות פ״ג ה״ד]] הובאו כמה עובדות מגדולי החכמים (רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא, רבי חייא ורבי שמעון בן לקיש) שהיו מחזרין על העירות לקבץ נדבות בעד בני הישיבות, כמו שנוהגים עתה על ידי משולחים, והיה דבר זה נקרא אצלם "מגבת חכמים".

וכן היו עשירים שעזבו לפני מותם סכומים גדולים לישיבות, וכמסופר במסכת [[נדרים נה א|נדרים (נ״ה א׳)]] שאחד כזה הניח תליסר אלפי זוזי לתכלית זו. –

----

קבלת תלמידים לישיבה היתה בבדיקה מיוחדת לכשרונותיהם ולידיעותיהם בתלמוד; ועל כן מצינו סגנון מאמרים כאלה: אמר ליה רב משרשיא לבריה, כד עיילית לקמי דרב פפא בעי מניה וכו׳ ([[ערובין מח א|עירובין, מ״ח א׳]]), והיתה כונתו, שמתוך כך יכיר רב פפא את ערכו בתלמוד; וכן [[פסחים עג א|בפסחים (ע״ג א׳)]]: אמר ליה רב חנא בר חיננא לבריה, כד עיילית לקמיה דרבי זריקא בעי מניה וכו׳, וזה גם כן לתכלית הנזכר, שמתוך כך יכירנו רבי זריקא בערך ידיעתו בתלמוד.

וכן בדקו לדעת את הנהגתם המוסרית של התלמידים הבאים לישיבה. כך מתבאר מתלמוד מסכת [[שבת קכז ב|שבת (קכ״ז ב׳)]], שאמרו התלמידים לרבם בעניין שעמדו עליו: "שמא תלמיד שאינו בדוק יש בתוכנו", ופירש רש״י: תלמיד שלא נבדקו מדותיו, עכ״ל;

ורבן גמליאל דיבנה היה מכריז: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ([[ברכות כח א|ברכות, כ״ח א׳]]);

וכשנכנס רבי ישמעאל בר ר' יוסי לבית מדרשו של רבי, אמר לו אבידן (שם חכם) וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבי? ([[יבמות קה ב|יבמות, ק״ה ב׳]]);

ובמסכת [[חולין קלג א|חולין (קל״ג א׳)]] אמרו: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס{{שוליים|ב}};

ובמסכת אבות דרבי נתן (פרק ב׳ הלכה כ׳) איתא: בית שמאי אומרים, לא ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות '''ועשיר,''' עד כאן;

ותמהו המפרשים על התנאי "ועשיר", כי הלא אדרבה, הרי אמרו "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" ([[נדרים פא א|נדרים, פ״א א׳]]), ולא תרצו המפרשים מאומה; 

והנה זה באמת פליאה נמרצה;

אבל קרוב לומר, שיש כאן טעות סופר קלה, ותחת "ועשיר" צריך להיות '''"וכשר",''' וכלומר, שיהיו מעשיו כשרים, וכמו שבארנו למעלה שצריך לבדוק להנהגתו המוסרית של התלמיד. וכן משמע מסוף הדברים שם באבות דרבי נתן. —

----

התלמידים אשר היה להם עבודה בשדות נפטרו מהישיבה לביתם בחדשי ניסן ותשרי (זמני הקציר והאסיף בארץ ישראל) לעשות עבודתם בשדותיהם;

וזה מתבאר מתלמוד מסכת [[ברכות לה ב|ברכות (ל״ה ב׳)]]: אמר להו רבא לרבנן, במטותא מנייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזון קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונותייכו כולא שתא (כלומר, שאם לא יעבדו את האדמה בזמנה, לא יכינו להם אוכל למשך השנה ויטרדו כל השנה).

כך מתפרשים הדברים והעניין;

אך לא נתבאר לי הלשון שאמר "במטותא מנייכו", כי לשון זו מורה על "תחינה ובקשה רחמנית" היוצאת מקרב הלב ומעומק הנפש, וקרובה לדאגה וצער;

ולא נתבאר ואינו מובן על מה ולמה ביקש בסגנון תחנוני כזה, והלא די היה אם היה רק מיעצם ומודיעם על זה לטוב להם, ותו לא; וביותר, כי בעקרו ויסודו הדבר נוגע להם הרבה יותר מאשר לו, שיהיו בטוחים במזונות לכל השנה; ועל כן הבקשה מצידו בסגנון תחנוני קשה להבין;

ואמת, כי מצינו לשון זו ("במטותא מנייכו") בהרבה מקומות בתלמוד, אך בכולם הדבר המבוקש נוגע בעניינים גדולים ונכבדים ונוגעים עד הנפש, כמו:

[[יומא עב ב|ביומא (ע��ב ב׳)]] במטותא מנייכו, לא תרתו (לא תירשו) תרתי גיהנם;

[[בבא בתרא ס א|בב״ב (ס׳ א׳)]] במטותא מנייכו, עושו שלמא בהדדי, כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא; 

[[סנהדרין צז א|בסנהדרין (צ״ז א׳)]] במטותא מינך פוק מאתרין ולא תגרי מותנא בהנך אינשי; 

ועוד שם, במטותא מנייכו, לא תדחקוהו (להקץ);

[[עבודה זרה יח ב|ובע״ז (י״ח ב׳)]] במטותא מנייכו דלא תתלוצצו, כי היכי דלא ליתו עלייכו יסורין; 

אבל בכאן מה מקום לתחינה '''רחמנית''' זו?

והמעט מזה, אך הנה גם סגנון הבקשה הוא בלשון מבהילה: "לא תתחזון קמאי", כלומר, לא תראו פני כלל, והרי זה כאומר: אינני רוצה לראות פניכם כלל; ומה כל החרדה?

וגם כפי הנראה, לא הוציא רבא מן הכלל גם את אלה התלמידים שהיו יכולים להבטיח את העבודה בשדותיהם על ידי אחרים, מדלא התנה כן מפורש; ומתבאר, שגם לאלה הזהיר על זה "שלא יתראון לפניו", ונם אליהם התחנן על זה, וקשה מאוד להבין, כל זה למה זה כן ועל מה זה כן?

וחקרתי וחשבתי, ויגעתי ומצאתי סוד החידה הזאת; מצאתי, כי אמנם בתחינה זו טמונה ועלוטה כונה גדולה וחשובה עד מאד, ותוכנה ועניינה נוגעים עד הנפש! 

וזה עניינה:

כי בתלמוד מסכת [[בבא בתרא פו א|ב״מ (פ״ו א׳)]] איתא, שמסרו את רבה בר נחמני למלכות על אשר יבטל תליסר אלפי גברי (מספר זה רגיל בתלמוד לציור מספר מופרז, עיין [[ברכות כ א#תוס'|תוס׳ ברכות כ׳ א׳]]) מישראל, חודש בקייץ וחודש בחורף, מכרגא דמלכא, ופירש רש״י: מפני שנקבצים אליו בניסן ובתשרי, וכשבאים שלוחי המלך לגבות המס מכל חודש וחודש לא היו מוצאין אותם בבתיהם, עד כאן לשונו; ומבואר שם בגמרא, שכל כך נפלה על רבה אימת המלשינות עד שנתרגש ונחלה, ומת!

הנה כי כן נפתרה החידה בעניין שלפנינו, כי חשש רבא, שלא תגיע למלכות מלשינות כזו עליו, ועל כן ביקש והתחנן מהם על זה; וגם לא הוציא מכלל האזהרה את אלה התלמידים אשר היו יכולים לעשות מלאכתם על ידי אחרים, מפני שהמלכות, בשעת גבית המסים, תבקש את הבעלים עצמן. 

וניחא הכל.

ומה שלא פירש רבא טעם זה מפורש, יש לומר, משום שלא רצה לפרסם זה כדי שלא יצטערו השומעים, או מפני סבה אחרת, ותפס תואנה אחרת, מבטחון המזונות. —

----

תקיפת המשטר ואומץ ההנהגה ורחבת הפקידות בישיבה היו בכלל במדרגה גבוהה ורמה: הלמוד לפני הרב היה במורא ואימה ([[פסחים קיז א|פסחים, קי״ז א׳]]); ואחד החכמים צוה לבנו: "זרוק '''מרה''' (מרות, אימה) בתלמידים" ([[כתובות קג ב|כתובות, ק״ג ב׳]]); ואמרו: כל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות '''מר''' (כלומר, מרירות, מחמת אימה) תכוינה ([[שבת ל ב|שבת, ל׳ ב׳]]){{שוליים|ג}};

והנהיגו שלא לומר "אסותא" בבית המדרש, (לאדם העוטש אומרים "לרפואה", וחיינו "אסותא" בלשון ארמית) משום בטול תורה ([[ברכות נג א|ברכות, נ״ג א׳]]). ונראה הטעם בזה משום דיש בכח אמירה זו להמשיך דברי חול ולשיחות מרעות ויבטלו מלמוד. —

ותלמיד אחד דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאתמר בי מדרשא, הוציאוהו מבית המדרש, ואמרו עליו "דין גלי רזיא" ([[סנהדרין לא א|סנהדרין, ל״א א׳]]);

ופירש רש״י: "שהיה מגלה דבר לשון הרע", עד כאן לשונו, אבל לדעתי קשה להבין זה בלשון "דאתמר בבי מדרשא", כי לא יונח לשון זו על דבר לשון הרע, יען כי איך יתכן '''שילמדו''' או גם '''ידברו''' בבית המדרש דברי לשון הרע?

וגם הלשון "דין גלי רזיא" אינו מכוון לזה, והיה לו לומר "דין הולך רכיל" או "מדבר לשון הרע" וכדומה מן הלשונות המקבילות לעניין;

ולשון "גלי רזיא" מצינו מפורש להוראת גלוי סודות ממש, כמו [[בבא מציעא פה א|בב״מ (פ״ה א׳)]] מאן גלי רזיא בעלמא; [[שבת פח א|ובשבת (פ״ח א׳)]] מי גילה רז זה; ותרגום "בסודם אל תבא נפשי" ([[בראשית מט ו]]) — "ברזהון", [[דניאל ד ו|ובדניאל (ד)]] "וכל רז לא אניס לך", [[דניאל ב כט|ושם (ב׳ כ״ט)]] "רזיא"; אבל ללשון הרע ורכילות אין יחש ללשון זו.



ולכן, לולא דברי רש"י הייתי מפרש הלשון בעניין אחר, והוא, כי מצינו בתלמוד שהיו החכמים מונעים עצמן לפרסם כמה דברי הלכה שהיו מחדשים להיתר, כאלה שיהיו תמוהים בעיני ההמון, מפני שחששו, שעל ידי פרסום היתר זה יבא ההמון לזלזל בעניין דבר זה בכלל ולהקל בו ביותר, ולכן השתדלו להסתיר הדבר, ומכל שכן שלא לפרסמו;

וכה מצינו:

במסכת [[שבת קנג ב|שבת (קנ״ג ב׳)]]; עוד אחרת היתה (כלומר, עוד אופן היתר להוצאת משא למי שהחשיך לו בדרך בערב שבת, והוא — להוליך המשא בהפסקה פחות פחות מד׳ אמות, עד שיגיע לביתו), ולא רצו חכמים לגלותה, כדי שלא יקלו בהוצאת משא בשבת בכלל;

ובמסכת [[תענית יג א|תענית (י״ג א׳)]] כתב המפרש (במקום רש״י) בזו הלשון: "ומשמע דלילי תשעה באב מותרין בעשיית מלאכה, אבל אין מפרסמין הדבר", עכ״ל;

[[נדרים יב א|ובנדרים (י״ב א׳)]] איתא: האומר (כלומר, הנודר ואומר לאשה) הרי את (אסורה) עלי כאימא (כאמי), אף על פי שמדינא אין הנדר חל מעקרו (משום דקיימא לן, שצריך לידור בדבר הנדור, כלומר, בדבר שאפשר לאסרו עליו ולא לאסרו, מה שאין כן אמו של אדם אסורה עליו תמיד) — אף על פי כן, בעם הארץ (במקרה כזה, שנדר בלשון כזו) צריך שאלה (אומרים לו, שישאל לחכם ויתיר לו), ואין מודיעין לו דבר ההיתר העקרי שהנדר לא חל כלל, כרי שלא יבא להקל בנדרים בכלל;

[[בבא קמא צט ב|ובב״ק (צ״ט ב׳)]] כתבו התוס׳ בד״ה מנעך, דרב היה מחמיר על השואל, מפני שהיה עם הארץ, וכדי שלא יבא להקל בשאר ענינים הדומים לזה;

[[מנחות צט ב|ובמנחות (צ״ט ב׳)]]: אפילו לא קרא אדם קריאת שמע אלא שחרית וערבית, קיים "והגית בו יומם ולילה", "ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ", עד כאן;

[[חולין טו א|ובחולין (ט״ו א׳)]] בעניין המבשל בשבת: כד מורה רב לתלמידיו הורה להם כרבי מאיר (לקולא), וכי דריש להו בפרקא (בדרשה, ברוב עם) דריש כרבי יהודה (להחמיר), מפני עמי הארץ, כדי שלא ילמדו להקל בדיני שבת;

ועוד [[חולין נב א|שם (נ״ב א׳)]] כתב רש״י בזו הלשון: "נאבדה הריאה (קודם בדיקה) הבהמה כשרה (דאוקמינן הבהמה בחזקת כשרות) ואין מפרסמין הדבר", עכ״ל;

ויותר מזה, לפעמים נמנעו החכמים להורות דבר חידוש להוראת שעה, שמא יראו התלמידים ויקבעו דבר זה הלכה לדורות ([[ברכות יא א|ברכות י״א א׳]], [[פסחים ק א|פסחים ק׳ א׳]], [[כתובות נ ב|כתובות נ׳ ב׳]]);

ודרך זו ממניעת הפרסום במקום שיש לחוש לתקלה היה לקו גם להפוסקים, וכמ״ש [[שולחן ערוך יורה דעה קכד#סעיף כד|ביו״ד סימן קכ״ד סעיף כ״ד]] [[שולחן ערוך יורה דעה קס#סעיף טז|ובסימן ק״ס סעיף ט״ז]] בזו הלשון: "ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ";

ובספר הפרדס לרש״י (סימן רמ״א) כתב (רש״י) בהמשך הדברים בלשון זו: "מנהגם של בני אדם, שמכיון שמתירים להם שום דבר מתוך דוחק, סבורים הם שהותר הדבר מעקרו, ומקילים ביותר, לפיכך, כל דבר שגזרו חכמים ואמרו: לכתחילה לא, ובדיעבד שרי, יש בני אדם שכוללים לעשותו גם לכתחילה, לפיכך אינני מורה להם כלל בזה, כדי שלא יחטאו", עכ״ל;

ובתשובות הרמ״א (סימן קכ״ד) לענין הוראה אחת שהורה להיתר, כותב בהמשך הדברים בזו הלשון: "וירא אנכי לאמרו, שלא ילמדו עוברי עבירה לסמוך עליו עוד יותר וכו׳", עכ״ל{{שוליים|ד}};

ובספר עקרי הד״ט (סימן ט״ו) לאו״ח סי״ח כותב "שאחד מן החכמים מעיר וויניעציא (באיטאליא) התיר פעם אחת לעבור בספינה בשבת מעבר אל עבר הנהר, והרבנים הגדולים ציוו לבל לגלות את הפסק הזה, משום "דאם אמנם כחא דהתירא עדיף (זהו מלשון החכמים) וכח החכמה היא{{שוליים|ה}}, מכל מקום אין להתיר מדרך התבונה דברים הנראים לאסור בעיני המון העם", עכ״ל; ועיין מעניין זה ביו״ד סימן רמ״ב סעיף א׳. —

ועוד עניין "גלוי סודות מבית המדרש" מצינו בחז״ל במסכת [[עבודה זרה לה א|ע״ז (ל״ה א׳)]]: כד גזרי גזירתא במערבא (בארץ ישראל) לא מגלו בה טעמא עד י״ב חודש, ופירש רש״י: דילמא איכא אינש דלית ליה ההוא טעמא ולא בדיל מניה ומזלזל בה, אבל השתא דלא מגלו טעמא בדלו הכל מניה, דסברי, קמו רבנן במילתא, ואנן לא בקיאינן בטעמא", עכ״ל. (וראה מה שנכתוב בזה אם ירצה ה' בחיבור, חלק שלישי, פרק כ״ג (הנקרא "חדש וישן", סעיף ג׳).

ועוד עניין "גלוי סודות מבית המדרש" נמצא [[ירושלמי חגיגה ב א|בירושלמי חגיגה (פרק ב׳ הלכה א׳)]] בזו הלשון: פעם אחת גזרה המלכות על היהודים לעשות מלאכה בשבת, וחדשו החכמים בבית המדרש לעשות המלאכה באופן שאין האיסור חמור כל כך, והחזיקו הדבר בסוד, אך אחד מן החכמים להרע (אלישע בן אבויה, הנודע בכנויו "אחר") גילה דבר זה, והגיע הדבר למלכות ויצאה מזה רעה ליהודים, והחכמים נצטערו מאוד על הבוגד הזה אשר מקרבם יצא.

והנה על פי כל המתבאר בזה, קרוב מאוד לומר, שאותו התלמיד הנזכר בגמרא סנהדרין שהבאנו "דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאתמר בי מדרשא והוציאוהו מבית המדרש ואמרו עליו "דין גלי רזיא" — קרוב לומר, שהיה עניינו לגלות עניינים והלכות כאלה דאתמרי בבי מדרשא, והחכמים לא רצו לגלותם על פי טעמים כמוסים שונים שהיו להם בזה מעין אלה שחשבנו ומעין עוד כאלה, וכפי שבארנו. —

----

וכן הוציאו מבית המדרש את אחד החכמים על ששאל בבית המדרש על דבר הרחוק מן המציאות, כמבואר במסכת [[בבא בתרא כג ב|ב״ב (כ״ג ב׳)]] בעניין שאמרו שם: כל גוזל (בן עוף) המדדה מן השובך אין מדדה יותר מחמשים אמה, ושאל זה החכם, אם רגל אחת של הגוזל בתוך חמשים אמה ורגל אחת מחוץ לחמשים אמה, מה דינו, אם יחשב לאותו השובך או לא; ועל זה "אפקוהו מבי מדרשא", ופירש רש״י: מפני שהיה מטריח עליהם, עכ״ל;

וצריך לומר, דאף על פי שכוונתו היתה לטובה, לתכלית חדוד התלמידים, כאשר כן מצינו לגדולי החכמים שהיו מכוונים לחדד התלמידים (ראה: [[ערובין יג א|עירובין י״ג א׳]], [[יבמות עה א|יבמות ע״ה א׳]], [[זבחים יג א|זבחים י״ג א׳]] ו[[נדה מה א|נדה מ״ה א׳]]) ונכתוב מזה בסמוך, בד״ה ולפעמים, אך דעת החכמים היתה, כי גם לתכלית זו אפשר למצוא משלים בדברים ועניינים הקרובים אל המציאות, וכמו באותם המקומות בתלמוד שחשבנו. ועיין עוד בתוס׳ כאן בב״ב. —

----

וכן הקפידו חז״ל על החכמים המורים בבית המדרש, אם יצאו משם בשעות הלמוד, שמא יצטרכו להם אז התלמידים לשאול דבר בתלמודם;

וזה מתבאר מגמרא [[חולין פו ב|דחולין (פ״ו ב׳)]]: רבי אבא בריה דרב חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימא בשוקא דקסרי אפתחא דבי מדרשא, נפק רבי אמי ואשכחינהו, אמר להו, לאו אמינא לכו, דבעידן בי מדרשא לא תקומו אבראי, (בחוץ), דילמא איכא אינש (בבית המדרש) דצריכא ליה שמעתתא (לשאול דבר מה בתלמוד) ואתא לאטרודי (שלא יהיה לו את מי לשאול), ועיין בסמוך. —

----

וזמן בקור החכמים ראשי הישיבות בישיבה, כפי המתבאר ממדרש רבה פרשת תשא, היה בבוקר ובערב; וזמנים אלה היו נקראים "עידן בי מדרשא" ([[חולין פו ב|חולין, פ״ו ב׳]]);

ובזה יתבאר מה דאיתא במסכת [[שבת עו א|שבת (ע״ו א׳)]]: "לאורתא אמר רבי יוחנן הכי ולצפרא הדר ביה", והיינו בזמן אסיפת החכמים בבית המדרש;

וכן [[יבמות סא ב|ביבמות (ס״א ב׳]]): אמר ליה רב חסדא לרבה, פוק עיין בה (בהלכה זו) דלאורתא בעי לה רב הונא מינך, והיינו בעת שיתאספו החכמים בערב לבית המדרש;

ובמסכת [[מעילה ד ב|מעילה (ד׳ ב׳)]] אמר ליה בר קפרא לבר פדא, ראה מה שאתה שואלני למחר בבית המדרש, והיינו בעת כנסת החכמים;

ועוד יתבאר היטב על פי זה מה שאמרו [[פסחים קו ב|בפסחים (ק״ו ב׳)]]: אמר רב יוסף אמר '''שמואל,''' טעם אינו מקדש, טעם אינו מבדיל, ורב נחמן אמר '''שמואל,''' טעם מקדש, טעם מבדיל, עד כאן;

והנה זה פלא, א��ך יסתרו שמועותיהם משמו של שמואל דבר והפכו, כי הלא אם אמר כך (אינו מקדש ואינו מבדיל) לא אמר כך (מקדש ומבדיל), ואיך יצויר מחלוקת בזה?

אך הבאור הוא, כי לאורתא אמר שמואל כך, ולצפרא הדר ביה ואמר להיפך, ואחד מהם (רב יוסף או רב נחמן) שמע ממנו בערב ואחר בבקר;

וכן צריך לומר הכוונה [[יבמות לב ב|ביבמות (ל״ב ב׳)]]: קפץ רבי חייא ונשבע: "העבודה (לשון שבועה) כך שמעתי מרבי, שתים", קפץ בר קפרא ונשבע: "העבודה כך שמעתי מרבי, אחת", ואינו מבואר איך יחלוקו במציאות, בדבר והפכו?

אך העניין הוא, כי לאורתא אמר רבי כך, ולצפרא הדר ביה ואמר אחרת, ואחד שמע ממנו בערב, ואחד בבוקר;

וכן יתבאר על פי זה מה שאמרו [[פסחים עב ב|בפסחים (ע״ב ב׳)]]: מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש (בערב) לבית המדרש, בשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו, מפני מה לא באת אמש לבית המדרש; וכן יסופר כזה על שמעון התמני עם רבי יהודה בן בבא [[ביצה כא א|(ביצה, כ״א א׳)]];

ובמסכת [[בבא קמא כ א|ב״ק (כ׳ א׳)]] [[בבא בתרא נא א|וב״ב (נ״א א׳)]]: אמר ליה רב נחמן לרב הונא, לא הוי מר גבן באורתא בתחומא דאמרינן מילי מעליתא (וכבר בארתי בסעיף הקודם דשם "תחומא" כנוי לבית המדרש, ועיין רשב״ם);

ומבואר, דמי שלא בא לבית המדרש באחת מעתים הללו (בערב או בבקר) היה הוא ניכר ונרגש;

אבל במשך שעות היום לא כל החכמים היו רגילים לבא, ועל כן אלה שלא באו היו שואלים לחבריהם "מה חדוש בבית המדרש", או "מה אמור האידנא בבי מדרשא" [[קדושין סד א|(קדושין ס״ד א׳)]]. —

והיו מן החכמים שהיו שקדנים ביותר לשבת בבית המדרש, והיה צר להם לעזוב אותו בכל עת ובכל שעה, וכמו שספרו על רבן גמליאל "שלא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת" [[ברכות כח א|(ברכות, כ״ח א׳)]] ועל רבי עקיבא "שמעולם לא היה אומר, הגיע עת לעמוד (כלומר, לעמוד ולצאת) מבית המדרש, חוץ מערבי פסחים (משום בעור חמץ) וערב יום הכפורים" (שמצוה להרבות בו במאכל ובמשתה)[[פסחים קט א|(פסחים, ק״ט א׳)]]; ובמסכת [[סוכה כח ב|סוכה (כ״ח ב׳)]] יסופר כזה על רבי יוחנן בן זכאי; ורבי אליעזר היה אומר, מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא הנחתי אדם ויצאתי (סוכה, שם), והכונה בזה, שהוא היה תמיד הראשון לבוא והאחרון לצאת. —

ובין שאר הסדרים והמשטרים בישיבה היה זה, שהיו בה ממונים מיוחדים לאסוף את התלמידים לעת התחלת הלמוד, וממונים לעת האוכל להזכירם ללכת לביתם;

וזה מתבאר ממה שאמר אחד החכמים (רבי יוסי, [[שבת קיח ב]]): "יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש", ופירש רש״י: מושיבים — הם אלה שהיו מאספים לבית המדרש, ומעמידים הם אלה שהכריזו לעמוד מתלמודם ולצאת מבית המדרש לביתם.

ועל היות לשון "מעמידי" מורה על היציאה, יעיד הלשון על רבי עקיבא [[פסחים קט א|בפסחים (ק״ט א׳)]] "שמעולם לא היה אומר הגיע עת '''לעמוד''' מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים", ורצונו לומר — לעמוד ולצאת, וכמו שכתבנו למעלה. —

----

ועוד מן הסדרים, שלפעמים היו בישיבה חכמים קבועים לפרש להתלמידים את אשר השמיע להם ראש הישיבה ולא הבינו כל הצורך, וזה הסביר להם; והיה נקרא החכם הזה "ריש כלה" שהוא תואר לישיבה כמו שכתבנו למעלה בסעיף הקודם בבאור ערך שם "כלה", ועיין מזה ברש״י ל[[ברכות נז א]]. —

----

ולפעמים היו נוהגין החכמים להעלים מהתלמידים את ההלכה או הפירוש מפורש, והניחום לעמוד מעצמם על יסוד הדבר ופרטיו, כדי שיתרגלו בחקר הלכה;

וזה מתבאר מכמה מקומות בתלמוד, כמו [[ברכות לג ב|מברכות (ל״ג ב׳)]] "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי". [[ערובין יג א|ובעירובין (י״ג א׳)]] [[נדה מה א|ובנדה (מ״ה א׳)]] "ואף רבי עקיבא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים", ופירש רש״י: כדי שישימו תורה אל לבם ויאמרו פלפול מדעתם; [[יבמות עה ב|וביבמות (ע״ה ב׳)]]: "ורבינא לשבושי למרימר הוא דבעי", ופירש רש״י: לידע אם מחודד הוא להשיב על שאלתו, עכ״ל; והלשון "לשבושי" עניינו להביאו בשבוש הדבר ולראות אם ירניש בהשבוש; ועוד [[זבחים יג א|בזבחים (י״ג א׳)]]: "והא דקאמר רב הונא קל וחומר, לא אמרו אלא כדי לחדד בו את התלמידים", ופירש רש״י: שיקשו לו תשובה עליו, אי נמי שיתנו לבם להיות חריפים לדרוש קלים וחמורים מעצמם, עכ״ל.

וכזה איתא [[תוספתא/פרה/ד|בתוספתא דמסכת פרה, פרק ד׳]]: שאלו התלמידים את רבי יוחנן בן זכאי, פרה (אדומה) במה נעשית (כלומר, איזה בגדים לובש הכהן בעבודה זו), אמר להם, בבגדי זהב, אמרו לו, למדתנו רבינו, בבגדי לבן, אמר להם "יפה אמרתם, ומה אעשה, מה שעשו ידי וראו עיני שכחתי (הוא היה בזמן הבית, והיה כהן, עיין [[שבת לד א#רש"י|רש״י לשבת לד א]]), לא כל שכן מה ששמעו אזני", ע״כ; ואמרו: "לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים, שהיה רבי יהושע אומר, השונה ואינו עמל, דומה לזורע ואינו קוצר", ע״כ; והכוונה, שרצה שיעמדו התלמידים מעצמם על ברור הלכה זו, ונהג בזה כמו שנהג רבינא עם מרימר [[יבמות עה א|ביבמות (ע״ה א׳)]] שהבאנו למעלה.

ועל מעלת הלמוד ביגיעה ארחיב אם ירצה ה׳ הדבור להלן [[מקור ברוך/המבוא/יג/א|במבוא פרק י״ג ("למשפט הספר") סוף סעיף א׳]], עיין שם דברים נכבדים. –
----
ומדה יפה היתה נהוגה בין התלמידים, שלא היו שואלים לרבותיהם דבר שידעו (התלמידים) שאי אפשר לרבותיהם להשיב עליו, אם מפני שלא היה ידוע טעם הדבר או מסיבה אחרת (וכמו שאמרו במסכת [[תמיד לב א|תמיד (ל״ב א׳)]]: מילתא דא אין להפתר, ופירש רש״י: אין אדם בעולם שידע לפתור דבר זה; [[מועד קטן טז א|ובמו״ק (ט״ז א׳)]] איתא: רבי שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וגרסי, קשיא להו שמעתתא, אמר ליה רבי שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי, אמר ליה בר קפרא: ומה רבי אומר בדבר זה? ופירש רש״י: אין רבי בעולם היודע דבר זה).

וזה מתבאר ממה דאיתא במסכת [[בבא בתרא פא ב|בבא בתרא (פ״א ב׳)]]: אמר ליה רבי שמעון בן אליקום לרבי אלעזר, מאי טעמא דרבי מאיר ומאי טעמא דרבנן? אמר ליה: דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם, אתה שואלני בבית המדרש כדי לביישני? עד כאן;

ומבואר מזה, שלא נהג בזה השואל לפי הרצון ולפי הנמוס הנדרש מתלמידים מתוקנים, וכן לא יעשה.

וכן מתבאר זה ממסכת [[בכורות לט א|בכורות (ל״ט א׳)]], שהתאונן שמואל על חכם אחד על ששאל אותו דבר שאינו יודע עליו תשובה;

ובמסכת [[מועד קטן ה א|מו״ק (ה׳ א׳)]] איתא: רבי ינאי הוי ליה תלמידא דכל יומא הוי מקשה ליה, ובשבתא דריגלא (בשבת שלפני הרגל שאז רבים השומעים) לא הוי מקשי ליה, משום דאז היה רב עם, וחשב (התלמיד) כי אולי לא ידע (רבי ינאי) לתרץ ויתבייש, ושבחיה רבי ינאי על מנהגו זה.

ובמסכת [[חולין ו א|חולין (ו׳ א׳)]] מסמיך עניין זה על לשון הפסוק [[משלי כג א|במשלי(כ״ג)]]: "כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת שכין בלועך", ואמרו (על דרך דרש ומשל) דאיירי בתלמיד היושב לפני רבו, ומפרש הלשון "ללחום" על דרך לשון הכתוב [[ישעיהו כח ו|בישעיה (כ״ח)]] "משיבי מלחמה שערה", ודרשו ([[מגילה טו ב|מגילה, ט״ו ב׳]]): אלו תלמידי חכמים שנושאים ונותנים '''במלחמתה''' של תורה, ומדמה הווכוחים בלמוד לעניין מלחמה;

ואמרו בבאור זה הדרש: אם יודע תלמיד ברבו שיודע להשיב לו ישאלנו, ואם לאו – "ושמת שכין בלועך", כלומר, שתוק ואל תשאל לו.

ובמקום אחר מצינו, כי על מקרה כזה ששואלין דבר שאין עליו תשובה הקפידו חז״ל מאד וקראו למעשה זה "פריסת מצודה", שכן אמרו [[בראשית רבה ז ד|במ״ר בראשית (פרשה ז׳)]]: "בהא פרש (רב) כהנא מצודתא על רבי שמעון בן לקיש", שלא ידע להשיבו, וזה מעניין פריסת מצודה לצוד בעלי כנף.

ומטעם זה, כנראה, החליט הרא״ש באחד מכללי התלמוד "שדרך התלמוד להקשות רק קושיא כזו שאפשר לישבה, ולא כזו שאין לישבה" (הרא״ש במסכת סוכה, פרק א׳ סימן ט״ו);

וכן כתבו תוס׳ [[פסחים קב א#תוספות|בפסחים (ק״ב א׳)]] ד״ה מיתבי, [[בבא מציעא קיד ב|ובב״מ (קי״ד ב׳)]] ד״ה אמר{{שוליים|ו}}.

ומעין זה מצינו לחז״ל, שמפני שלא קבלו טעם בדבר, או מפני שמאיזו סיבה לא רצו לגלות טעם הדבר, והשואלים דחקום לפרש הטעם, מצאו להם דרך ואופן לקיים הדבר, הדין וההלכה, ויחד עם זה רמזו להשואלים, כי לא יוסיפו עוד להציקם בשאלות לפרש ולהסביר להם טעם הדבר; ועל כן השיבו לשואליהם תשובה קצרה ונמרצה, תשובה בהחלט, לומר, שכך הדין ואין להרהר אחריו, ולא לבקרו ולא לחקרו, ואין אומר ודברים;

ותשובות כאלו מצינו פעמים אחדות בתלמוד: [[שבת כא א|בשבת (כ״א א׳)]]: אמר ליה, אין מדליקין, מה טעם – לפי שאין סדליקין! כלומר, מפני שהדין כן, ואין להשיב עליו; 

[[גיטין ס א|ובגיטין (ס׳ א׳)]]: אמר ליה, אין כותבין, מה טעם, לפי שאין כותבין!

[[נדה ס א|ובנדה (ס׳ א׳)]]: אמר ליה, אין תולין, מה טעם, לפי שאין תולין!

והכוונה בכל אלה, כמו שכתבנו, כאומר: אין לחקור אחר טעם הדבר, והדין נכון וקיים. ועיין ברש"י לנדה שם, שפירש בעניין אחר קצת.–

----

==הערות==
{{שולייםלמטה|א}} ראה מה שכתבנו בתחילת [[מקור ברוך/המבוא/ב/א|הסעיף הקודם]].

{{שולייםלמטה|ב}} אמנם כי בהשקפה ראשונה תמוה מאוד יחש העניינים זה לזה, ולא ראיתי למפרשים שיבארו זה באופן רצוי;

::ומה שנראה בזה, כי הן זה הזורק אבן למרקוליס (מין עבודה זרה) בודאי מכוין לבזותה בזה, כמו שמקובל לבני אדם שזורקין אבן לסימן בזיון וקללה;

::אך על האמת יטעה מר וקשה זה העושה כן, ולא די שאינו פוגם בה בהע״ז, אך עוד הוא כמו מכבדה ומודה בה, וזה הוא, מפני שעבודתה של ע״ז זו היא '''בזריקת אבנים,''' כמבואר [[סנהדרין ס ב|בסנהדרין (ס׳ ב׳)]];

::ונמצא, כי מעשיו של זה הם הפוכים ממש מכונתו, כי כונתו לבזות ומעשיו מכובדים;

::והנה אמרו במסכת [[קידושין ל ב|קדושין (ל׳ ב׳)]], כי התורה לאדם היא מעין סממנים, ומי שזוכה נעשית לו סם חיים, ומי שאינו זוכה נעשית לו סם מות;

::והנה זה הלומד לתלמיד שאינו הגון, הוא מכוין בזה לתקנו, ובאמת הוא מקלקלו, דכיון שאינו הגון הוא נעשית לו התורה סם מות;

::ונמצא שגם בזה, המעשה הפוכה מהכונה, וכמו בזורק אבן למרקוליס. –

{{שולייםלמטה|ג}} ועל פי זה יתבאר מה שכתוב [[קידושין לא א|בקדושין (ל״א א׳)]]: גלוי וידוע שהבן מתירא מאביו יותר מאמו לפי שמלמדו תורה, עד כאן; ויתבאר טעם זה על יתרון המורא, מפני שדרך למוד התורה שיתנהג הרב עם תלמידו באימה ובמרות, וגם אביו שהוא רבו בכלל. –

{{שולייםלמטה|ד}} ובדפוסים החדשים (מספר שו״ת רמ״א) השמיטו המדפיסים תשובה זו, ואף על פי שאפשר לכוין קצת טעמם בזה, אף על פי כן תמוה הדבר. –

{{שולייםלמטה|ה}} הפתגם "וכח החכמה היא" איננו רגיל, ונראה דכיוונו בזה למה שכתב רש״י בריש מסכת [[ביצה ב ב#רש"י|ביצה (ב׳ ב׳)]] בזה הלשון: "טוב להשמיע דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרים אינה ראיה, '''שהכל יכולים להחמיר,''' ואפילו בדבר המותר", עכ״ל. ומתבאר דלהתיר דבר צריך להתגבר בכח רוח החכמה. —

{{שולייםלמטה|ו}} ויש להעיר בעניין זה על מה דאיתא במסכת [[בבא מציעא קיד א|ב״מ (קי״ד א׳)]], שאמר אחד החכמים: "דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר", כלומר, לא אמרו לי תשובה או פתרון לשאלתי אותם;

::והנה יש להתפלא, אם שאל לאיזה מהם ולא אמרו לו תשובה, הלא היה לו לחוש שמא באמת אין תשובה לדבר זה, ואם כן לא היה לו עוד לשאול ליתר רבותיו, וכפי שנתבאר ממדות חכמים מתוקנים;

::וצריך לומר אחת משתי אלה: או שהיה בטוח, כי אמנם יש ויש תשובה לדבר זה, ועל כן חשב, שיתכן שאחד מהם יודע; או כי היו רבו��יו שנים או שלשה, וחשב, כי אולי מקרה הוא שאחד או שנים לא ידעו, אבל השלישי ידע.

::ואמנם הלשון "לכל" (שאלתי '''לכל''' רבותי) לכאורה יונח רק על מספר יותר משנים, וכמו שכתב הרמב״ן בספר הזכות, סוף פרק שני ממכות, דעל שנים לא יונח לשון "כל", וכן כתב הכסף משנה סוף פרק ו׳ מיסודי התורה, ועיין [[כתובות ז א#תוספות|תוס׳ כתובות ז׳ א׳]], ואם כן באמרו "לכל רבותי" היו לו בוודאי לא פחות מג׳;

::אך באמת כלל זה אינו בטוח לי לוודאי, יען כי מצינו במקרא ובחז״ל ספורש הלשון "כל" בהסבה על שנים, והוא [[משלי כב ב|במשלי (כ״ב)]]: "עשיר ורש נפגשו עושה '''כולם''' ה׳", ומוסב הלשון "כולם" על העשיר והרש, ואם לא היה מדוייק לבטא שם "כל" על שנים היה לו לומר "עושה שניהם ה׳";

::ויותר מזה מצינו בחז״ל במסכת [[נדרים סד ב|נדרים (ס״ד ב׳)]] על הפסוק בפרש שמות {{ממ|שמות|ד|יט}}, "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", ומוקי, דמוסב על דתן ואבירם, אף על פי דכתיב "כל". 

::והנה יש עוד ראיות לזה, וכאן די בזה.–
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:ג (עריכה)
תבנית:גודל (הצגת מקור) (מוגן לסוקרים אוטומטיים)
תבנית:מ"מ (עריכה)
תבנית:מ"מ/דףמוצג (עריכה)
תבנית:מ"מ/דףמקושר (עריכה)
תבנית:מ"מ/ספר (עריכה)
תבנית:ממ (עריכה)
תבנית:מרכז (הצגת מקור) (מוגן לסוקרים אוטומטיים)
תבנית:קטן (עריכה)
תבנית:שוליים (עריכה)
תבנית:שולייםלמטה (עריכה)
חזרה לדף מקור ברוך/המבוא/ב/ב.
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/מקור_ברוך/המבוא/ב/ב"