קדחת צהובה
 | |
| נגיפי קדחת צהובה | |
| תחום |
מחלות זיהומיות  |
|---|---|
| גורם |
נגיף הקדחת הצהובה |
| תסמינים |
דימום, נפיחות, גודש, דלקת המוח, splenomegaly, anuria, אוליגוריה, hepatomegaly, חום, בחילה, dark urine, כאב גב, הלם, body ache, תשישות, תת לחץ דם, melena, Ferrari sign, הקאה, כיחלון, כאב ראש, ברדיקרדיה, עייפות, כאב בטן, צהבת, צמרמורת, טכיקרדיה, Faget sign, אנורקסיה, כאבי מפרקים, כאבי שרירים |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine |
232244 |
| MeSH | D015004 |
| סיווגים | |
| ICD-11 |
1D47 |
  | |
קדחת צהובה (Yellow Fever) היא מחלה הנגרמת על ידי נגיפים (וירוסים) ממשפחת פלאוויווירידה, הנישאים באמצעות יתושי הַאֵדֶּס (יתוש הנמר האסיאתי). המחלה אופיינית בעיקר לאזורים טרופיים וסובטרופיים. הנגי�� הגורם למחלה מתרבה בעיקר בתוך תאי הכבד תוך כדי הרס שלהם. בין סימני המחלה: דימומים, כולל דימום מהקיבה, צהבת, כאבי ראש, בחילות, צמרמורת וחום גבוה.
בתחילת 2016 התרחשה התפרצות של קדחת צהובה באנגולה. נכון לאפריל 2016, תועדו 1,600 מקרי הידבקות ו-225 מקרי מוות.[1]
מניעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיים חיסון לקדחת צהובה שנותן לילדים מגיל 9 חודשים ואילך ומבוגרים הגנה מפני הדבקות במחלה כשהם מגיעים לאזורים נגועים. דוחי יתושים, ביגוד מגן ורשתות על הבתים אינם תמיד מספיקים למניעת הידבקות. באזורים נגועים הדברת יתושים הוכיחה את עצמה כדרך יעילה לצמצם את מספר ההידבקויות במחלה.
קדחת צהובה היא אחת מהמחלות היחידות שקבלת חיסון כנגדן מוצבת כתנאי, על ידי מדינות מסוימות, בפני מטיילים לאזור נגוע. במדינות אלה יש לרוב תקנות שמחייבות בידוד אנשים שהגיעו לאזור נגוע ללא תיעוד שקיבלו חיסון לקדחת צהובה. זאת מכיוון שאחד ממעבירי המחלה, יתוש האדס (Aedes), קיים גם באזורים טרופיים אחרים בעולם (שבהם אין קדחת צהובה) וישנו פוטנציאל להתפרצות המחלה אם תובא לשם.
טיפול
[עריכת קוד מקור | עריכה]אין תרופה למחלה אשר עלולה להיות קטלנית בעיקר למי שמערכת החיסון שלו חלשה; ולכן החיסון חשוב ביותר. הטיפול הקיים מטפל בסימפטומים בלבד. אינפוזיה, כדי להילחם בלחץ דם נמוך ועירויי דם נחוצים במרבית המקרים החמורים. חולה עם חום זקוק להרבה מנוחה, אוויר צח, והרבה נוזלים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקורות של הקדחת הצהובה הם ככל הנראה באפריקה, שם המחלה עברה מפרימטים שאינם אדם לבני אדם. התושבים המקומיים של אפריקה פיתחו עמידות חלקית למחלה. כאשר מגפה פרצה בכפר אפריקאי, רוב האירופאים מתו ממנה והמקומיים סבלו בדרך כלל מתסמינים לא קטלניים הדומים לשפעת. תופעה זו של פיתוח חסינות למחלה עקב חשיפה ממושכת בילדות ידועה כ- acquired immunity. הווירוס וכן החרק הנשא, היתוש A. aegypti עברו כנראה לצפון ולדרום אמריקה בעקבות יבוא העבדים מאפריקה בסחר העבדים האטלנטי.
המקרה הראשון של התפרצות קדחת צהובה באמריקה התרחש בשנת 1647 באיי ברבדוס. בשנת 1685 התרחשה מגפת קדחת צהובה ראשונה בברזיל ב- Recife. הפעם הראשונה שבה המחלה כונתה "קדחת צהובה" הייתה בשנת 1744. יש הטוענים כי ברוא יערות וגידולי קנה סוכר הכינו תנאים סביבתיים נוחים להתפשטות היתושים והמחלה.
בתקופה הקולוניאלית ובזמן המלחמות הנפולאניות האזור הקריבי וצפון אמריקה הדרומית נודעו כמקום מסוכן במיוחד להדבקות חיילים בקדחת צהובה. שיעור התמותה מקדחת צהובה וממחלות טרופיות נוספות, היה גבוה פי שבעה במחנות חיילים בריטים בג'מייקה לעומת מחנות בקנדה.
בתחילת המאה ה-19, צבא של עשרות אלפי חיילים נשלח על ידי נפוליאון להאיטי כדי לדכא את המהפכה ההאיטית לעצמאות. לפי ההיסטוריון J. R. McNeill, הקדחת צהובה הרגה 35,000 עד 45,000 חיילים צרפתים מכוח זה (כולל מפקד המשלחת, שהיה גיסו של נפוליאון). רק שליש מהכוח הצליח לשרוד ולסגת לצרפת. יש היסטוריונים המאמינים שהאיטי הייתה עתידה להיות נקודת התחלה לפלישה לארצות הברית דרך לואיזיאנה (שהייתה אז בשליטה צרפתית). נפוליאון ויתר על האי ועל תוכניותיו לצפון אמריקה ובשנת 1803 הוא ומכר את שטחי לואיזיאנה לארצות הברית. ב -1804 ההיטי הכריזה על עצמאות. יש ויכוחים על כמות האנשים שמתו במהלך מגפת הקדחת בזמן מלחמת העצמאות של האיטי.
הקדחת הצהובה הייתה נפוצה בעיקר באקלים דומה לטרופי, אבל גם בארצות הברית היו התפרצויות של המחלה. ההתפרצות הראשונה של קדחת צהובה בצפון אמריקה הייתה בעיר ניו יורק בשנת 1668. בפילדלפיה תחת שליטת האנגלים ובקרב הצרפתים שהיו בעמק נהר המיסיסיפי התרחשה התפרצות קדחת צהובה בשנת 1669 והיו התפרצויות נוספות של המחלה במהלך המאה ה-18 וה-19. מגפת הקדחת הצהובה של 1793 בפילדפיה שהייתה אז בירת ארצות הברית, הרגה כמה אלפי אנשים, מעל 9% מהאוכלוסייה. הממשלה ברחה מהעיר, כולל הנשיא ג'ורג' וושינגטון. התפרצויות קשות של קדחת צהובה פגעו בניו אורלינס בשנת 1833 וב-1853. התושבים קראו למחלה "ג' ק הצהוב".
ב 1853 התפרצה מגפת קדחת צהובה ב- Cloutierville לואיזיאנה, שהרגה 68 מתוך 91 מהתושבים. הרופא המקומי הסיק כי גורמי מחלה לא ידועים הגיעו מהחבילות מניו אורלינס. ב־1878 כ-20 אלף איש מתו ממגפת קדחת צהובה רחבה שהייתה בעמק המיסיסיפי. באותה שנה הייתה מגפת קדחת בממפיס, אוניית הקיטור John D. Porter נשאה אנשים שברחו מהעיר מאימת המחלה צפונה, אבל לא הרשו לנוסעים לרדת מחשש להפצת המחלה, והספינה המשיכה לשוט במשך חודשיים לאורך המסיסיפי בחיפוש מקום להורדת הנוסעים.
במהלך המאות ה-18 ו-19 התרחשו לפחות 25 התפרצויות גדולות של קדחת צהובה בערים ביבשת אמריקה, כולל מגפה חזקה במיוחד ב- Cartagena בצ'ילה ב -1741, קובה ב 1762 ו-1900, סנטו דומינגו ב 1803, וממפיס טנסי ב 1878. מגפות עירוניות נמשכו בארצות הברית עד 1905 מועד המגפה האחרון בניו אורלינס.
גם בדרום אירופה היו התפרצויות של קדחת צהובה. תושבים רבים בגיברלטר מתו מהתפרצויות בשנים 1804, 1814 ו-1828. בשנת 1821 מתו כמה אלפי תושבים בברצלונה, ספרד מהמחלה. צרפת פרסה כ-30 אלף חיילים בהרי הפירנאים בגבול בין צרפת לבין ספרד כדי לאכוף בידוד ולמנוע הפצה של המחלה לצרפת.
הניסיון הראשון לבניית תעלת פנמה (על ידי חברה צרפתית) נכשל בחלקו בגלל הקדחת הצהובה שקטלה בעובדים. החיסון לקדחת פותח לראשונה במהלך הניסיון השני לבניית התעלה (על ידי האמריקנים).
עד למאה ה-20 הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהובה. היו דעות שונות וסותרות רבות כיצד להילחם בקדחת צהובה: יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת; אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה; יש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת; אסור ללחוץ את הידיים של קרובי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכך; כדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת; די אם מעשנים בתים אלה בגופרית ועוד דעות לא מבוססות אחרות. גם רופאים בכירים ניסו להילחם בקדחת אבל ללא הועיל. הקדחת הופיעה בכל יבשות אמריקה, ונודעה בשם "הרוצח הצהוב" שהרג עשרות ומאות אנשים במקומות בהם החלה המגפה. הסכמה גורפת הייתה שכאשר תושבי עיר החלו לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור, לא הייתה להם ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, להיעלם באופן מסתורי ואז לחזור. בצפון אמריקה הקדחת הצהובה הייתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו, אבל איש לא הבין מדוע.[2]
בשנת 1881 זיהו קרלוס פינליי, רופא קובני, וקלאדיו דלגדו, עמית ספרדי, שקדחת צהובה מועברת על ידי זן של יתוש והם המליצו על חיסול יתושים ומניעת מגע של היתושים עם חולים על מנת למגר את המחלה. עם זאת רוב החוקרים והרופאים התעלמו מהם.[2] בשנת 1900 נעשה מחקר על ידי צוות אמריקאי בראשות וולטר ריד, שנשלח לקובה כדי להפחית את התחלואה של חיילים מארצות הברית שהיו בה במסגרת השלטון הצבאי שהיה בה לאחר כיבושה במסגרת מלחמת ארצות הברית–ספרד. הצוות של ריד שלל תאוריות אחרות הנוגעות להדבקה בקדחת (כמו הדבקה מכלי מיטה של החולה) והצליח להראות את הקשר בין היתושים והקדחת הצהובה. הניסויים נערכו במתנדבים שלקחו סיכון אישי עצום, וחלקם מתו מהמחלה, שכן לא ניתן היה לבצע ניסויים בחיות מעבדה.[3][2]
במהלך המאה ה-20 נחקר הפוטנציאל של הקדחת הצהובה בתור נשק ביולוגי על ידי מספר מדינות.[4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעל פורמן, מחלות ללא גבולות: שעלת מתפשטת, קדחת מתפרצת, במדור "חדשות מדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 4 ביוני 2024
- science/urban-yellow-fever, science/jungle-yellow-fever, topic/intermediate-yellow-fever קדחת צהובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ANGOLA: YELLOW FEVER DEATH TOLL RISE TO 225 AMID VACCINE SHORTAGE, באתר ניוזוויק, 6 באפריל 2016
- ^ 1 2 3 פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926
- ^ John Lawrence Tone, War and Genocide in Cuba, 1895-1898, UNC Press, 2006, page 100
- ^ Sheldon H. Harris (2002). Factories of Death: Japanese Biological Warfare, 1932-45 and the American Cover-Up, 2nd ed. Routledge. pp.59, 151. ISBN 978-0415932141
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.