טלפון ציבורי

המונח "תא טלפון" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט קולנוע, ראו תא טלפון (סרט).

טלפון ציבורי הוא מכשיר טלפון המוצב במקום ציבורי כשירות הניתן לציבור על ידי חברות הטלפונים. בדרך כלל השיחה מתאפשרת לאחר תשלום באמצעות מטבעות, אסימונים, כרטיסי חיוג או כרטיס אשראי.

מכשירי טלפון אלה ממוקמים במקומות ציבוריים עיקריים כגון שדות תעופה, תחנות רכבת או בכיכרות, אולם חשיבותם פוחתת והולכת בשל השימוש בטלפונים סלולריים.

הטלפון הציבורי המופעל במטבעות הומצא על ידי ויליאם גריי ונרשם כפטנט בשנת 1891.

המעבר מטלפונים בהם משלמים במטבעות לטלפוני אשראי, או כרטיסי חיוג, החל בעיקר בשל הגנבות הרבות של המטבעות והאסימונים, והפגיעה במכשיר הנלוית להן.

לאחר המצאת האינטרנט החלו להופיע במקומות ציבוריים טלפונים המאפשרים גלישה באינטרנט לאחר תשלום בגין הגלישה באמצעות כרטיס אשראי.

טלפונים ציבוריים נמצאים בישראל בכל יישוב, בהתאם לכמות התושבים. ניתן להשתמש בהם לשיחות פנים ארציות ובינלאומיות.

מכשירי הטלפון הציבורי בישראל מופעלים באמצעות כרטיס מגנטי שנקרא טלכרט, שניתנים לרכישה בסניפי רשות הדואר, ברשתות שיווק ובקיוסקים. ניתן להפעילם גם באמצעות כרטיסי חיוג קבועים של מנויים כגון בזקכרט, שניתנים לרכישה בחנויות בזקסטור. בעסקים שונים ובמסעדות קיימים לעיתים טלפונים ציבוריים שמופעלים באמצעות מטבעות, אך עלותם גבוהה מזו שבכרטיסי החיוג.

למתקן הטלפון הציבורי מוצמד לעיתים ספר טלפונים, אך בשל השחתת הספרים וכן הגידול הרב בכמות מנויי הטלפון בארץ, שיצר ספרי טלפונים עבי כרס שאין להם מספיק מקום בתא הטלפון, קיימים כיום פחות טלפונים ציבוריים המחזיקים ספר טלפונים.

ב-1921 הותקנו במוסדות שונים בישראל מכשירי הטלפון הראשונים, אך רק לאחר הקמת המדינה הותקנו טלפונים ציבוריים מוסדרים ביישובים הגדולים בארץ, עם הקמת משרד התחבורה, הדואר, הטלגרף והרדיו.^[1] טלפונים אלו היו מכשירי CCB מתוצרת בריטניה, והם הופעלו באמצעות מטבעות. ב-1953 הוחלט על מעבר לשימוש באסימונים, בעקבות שחיקת ערך המטבעות בשל האינפלציה והשינויים בסוגי המטבעות.^[2] בתקופה זו גם החל השימוש בטלפונים ציבוריים מתוצרת הארץ, שיועדו לשיחות מקומיות בלבד, במקביל למכשירי ה-CCB שהמשיכו לשמש לשיחות מקומיות ובינלאומיות כאחד.

בשנת 1966 הותקנו טלפונים ציבוריים שנקראו גם טצ"ג (ר"ת של טלפון ציבורי גוֹבֶה^[3]). הטלפונים, מתוצרת התעשייה הצבאית, אפשרו חיוג בין-עירוני ישיר, ללא סיוע טלפונאי מרכזיית הטלפונים, כפי שהיה עד אז. לשם כך שונו גם האסימונים ששימשו לטלפון זה, והתאפשרה הכנסתם של מספר אסימונים בו זמנית למכשיר. טלפונים אלו היו מבוססים על פיתוח שנעשה בראשית שנות ה-60 ביוזמתם של שניים מעובדי הדואר. אב טיפוס של המכשיר הותקן במסגרת ניסוי בשלושה סניפי דואר עוד שנת 1962. בתקופת מלחמת יום הכיפורים גבר השימוש בטלפונים הציבוריים ועלה מחירם של האסימונים, ורק ב-1981 החל ייצור אסימונים זולים מקומי בישראל, בפיקוח משרד התקשורת.

ב-1984 הוקמה חברת בזק, ובחנה מספר הצעות להפעלת טלפונים ציבוריים מופעלי כרטיס בטכנולוגיות שונות. ב-1990 החלה החלפת רוב מכשירי הטלפון הציבורי בארץ במתקנים מבוססי כרטיס הולוגרמי (אופטי) של החברה השווייצרית LANDIS & GYR, באמצעות חברת תעש הישראלית.^[4] כרטיסים אלו כונו טלכרט, והקלו על השימוש בטלפון הציבורי, בשל משקלם הקל יחסית לאסימונים, נוחות השימוש, ומניעת זיופי אסימונים ופריצות לקופות המכשירים.

בעקבות השינוי והעלייה בביקוש לשימוש בטלפונים הציבוריים, עלה מספר המכשירים ברחבי הארץ מ-14,000 בשנת 1990 לשיא של כ-27,000 בשנת 1996.^[5] מאז חלה ירידה בשימוש במכשירים, עם כניסת הטלפונים הסלולריים לשוק התקשורת בישראל, ולפיכך ירדה גם כמות מתקני הטלפונים הציבוריים. כיום נותרו ברחבי ישראל כ-9,500 מכשירים. מספר רשויות מקומיות בישראל החלו במהלך לביטול מלא של תאי הטלפון הציבוריים.^[6][7]

ב-2004 ביקשה חברת בזק להקטין את כמות הטלפונים הציבוריים הפזורים בארץ, בשל ההפחתה בשימוש בהם ועלות אחזקתם, אך ועדת הכלכלה של הכנסת דחתה את הבקשה, על מנת למנוע פגיעה ביישובי הפריפריה ובמוסדות החינוך.^[8] מאז נערכו דיונים נוספים ומשרד התקשורת אישר לבזק להפחית את מספר הטלפונים הציבוריים, ועם זאת דרש ממנה להותיר טלפונים ציבוריים במקומות בעלי חשיבות ציבורית כמו בתי ספר ובתי חולים.

בשנות העשרים של המא�� ה-21 משמשים הטלפונים הציבוריים בישראל בעיקר קבוצות אוכלוסייה שלרוב לא משתמשות בטלפונים סלולריים, בעיקר מהקהילה החרדית^[9] (עבורה אף הושקו "כרטיסי חיוג כשרים", שמאפשרים חיוג מטלפון ציבורי תוך חסימת תכנים לא הולמים, כפי שאושר על ידי "ועדת הרבנים לענייני תקשורת"^[10]); כמו כן, משתמשים בטלפון הציבורי אנשים ששוהים במוסדות סגורים שונים שלא מאפשרים החזקת מכשירים סלולריים, בעיקר בבתי סוהר. אך גם בישיבות חרדיות בהן אסור על הלומדים בהם להחזיק טלפון סלולרי.

בשנת 2020, עיריית ירושלים בראשותו של משה ליאון יצאה בהצהרה כי היא מסירה את כל הטלפונים הציבוריים בעיר^[11].

ב-2021 אישרו משרד התקשורת וועדת הכלכלה לחברת בזק להסיר, החל מ-2022, חלק גדול מהטלפונים הציבורים וקבעו כי לא יוצבו טלפונים ציבוריים חדשים במרחב הציבורי, וזאת מפי שברובם היקף השימוש מועט, או לא קיים כלל. כאשר למנכ"ל המשרד תהיה הסמכות להורות על הסרה או תפעול בעת שיידרש.^[12]

• טלפון נייד
• תא טלפון אדום
• אסימון

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: טלפון צבורי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טלפון ציבורי

• טלפונים ציבוריים ברחבי העולם
• משה לפינר, אסימוני הטלפון של ישראל, באתר קולקט
• ynet, לפני שנפל האסימון, באתר ynet, 21 בספטמבר 2008
• מפת מיקומי טלפונים ציבוריים בישראל(חלקי)
• נתן אודנהיימר, ‏שיחת גוביינא: חוזרים אל הטלפון הציבורי, בעיתון מקור ראשון, 13 באפריל 2018
• גד ליאור, "שיחה חינם" עם חוט ואסימון והטלכרט של רבין וערפאת: סיפור הטלפון הציבורי, באתר ynet, 7 בינואר 2022