טיבט

ערך זה עוסק בהיבט ההיסטורי/תרבותי של טיבט. אם התכוונתם לאזור מנהלי שברפובליקה העממית של סין, ראו המחוז האוטונומי הטיבטי.

הגדרת אזור "טיבט"
							טענה לחזקה על ידי גולים טיבטים
							אזורים המוגדרים כטיבטים על ידי הרפובליקה העממית של סין
							המחוז האוטונומי הטיבטי (שליטה בפועל)
							טענה לחזקה על ידי הודו (כחלק מאקסאי צ'ין)
							טענה לחזקה על ידי סין כחלק מהמא"ט (ללא שליטה בפועל)
							אזורים נוספים טיבטיים מבחינה היסטורית\תרבותית

טיבט (בטיבטית: བོད་; תעתיק IPA להגייה לפי ניב להסה: [pʰø̀]; במנדרינית תקנית: 西藏; תעתיק פין-יין: Xīzàng) היא רמה גבוהה במרכז אסיה ומקום מושבו של העם הטיבטי. בהיותה שוכנת בממוצע כ-4,900 מטר מעל גובה פני הים, היא מכונה "גג העולם".

הממשלה הטיבטית הגולה וקהילת הפליטים הטיבטים קוראים בשם "טיבט" לאזור רחב ידיים שהתקיימה בו במשך מאות שנים תרבות טיבטית, הכולל את המחוזות ההיסטוריים אַמְדוֹ, קאם ('Khams') ואוּ-צַאנְג ('Dmus-gtsang'), אך אינו כולל אזורים שמחוץ לרפובליקה העממית של סין כגון ארונאצ'ל פרדש, סיקים, לדאק (כולם בהודו) ובהוטן, על אף שגם בהם ניתן למצוא השפעה תרבותית טיבטית.

ברפובליקה העממית של סין מתייחס המונח "טיבט" לאזור האוטונומי הטיבטי (א"א טיבט) – יחידה מנהלית ברמת מחוז, שעל פי טענות הריבונות של סין כוללת גם את ארונאצ'ל פרדש. בנוסף לאמדו, קאם ואו-צאנג ניתן לראות בסיקים, בהוטן ולדאק חלק מטיבט רבתי. א"א טיבט מכסה את התחום שהיה בעבר תחת שליטת הדלאי לאמה ומורכב מאו-צאנג ומערב קאם, בעוד שאמדו ומזרח קאן נחלקים היום בין מחוזות צִ'ינְגהָאי, גַאנְסוּ, יוּנַּאן וסצ'ואן. ההבדלים בהגדרה מהווים מוקד משמעותי בסכסוך. פיזור מזרח קאם ואמדו למחוזות המקיפים היה יוזמה של קיסר יונג-ג'נג בן המאה השמונה עשרה, חלוקה שנשמרה ברציפות מאז על ידי הממשלות הסיניות. מנגד טוענים גולים טיבטים כי חלוקה זו היא מדיניות של הפרד ומשול.

ערך מורחב – הריבונות בטיבט

מרבית שטחה של טיבט מנוהל כיום בידי הרפובליקה העממית של סין. פרט לה, גם הממשלה הטיבטית הגולה וגם הרפובליקה הסינית (טאיוואן) טוענות לחזקה עליה. ממשלת הרפובליקה העממית של סין והממשלה הטיבטית הגולה חלוקות בשאלה מתי הפכה טיבט לחלק מסין וכן בנוגע ללגיטימיות של הכללת טיבט בסין.

בשנת 1959 נמלט הדלאי לאמה ה-14 מטיבט וייסד ממשלה גולה בדרמסאלה שבצפון הודו. ממשלה זו טוענת לריבונות על אזורים טיבטים מבחינה אתנית או היסטורית, כולם בשליטה סינית. בנוסף לא"א טיבט, שהיה תחת שליטת הדלאי לאמה עד 1951, טוענת הממשלה הגולה לריבונות על אמדו (צ'ינגהאי) ומזרח קאם (החבל האוטונומי גארזה שבמערב סצ'ואן). חלקים רבים של אזורים אלה נשלטו בידי שליטים טיבטים מקומיים עד 1949. לפי מפקד משנת 2000, כ-45% מהטיבטים שבסין מתגוררים בא"א טיבט.

טיבטית – שמה של טיבט בכתב הטיבטי הוא བོད་, הנהגה pö בניב של להסה (הבירה), (Bod בתעתיק Wylie). קיומה מוכר במערב לראשונה בגאוגרפיה של תלמי, שם היא מכונה βαται (בַּטַאי), ובכתבים סינים עתיקים היא מוזכרת בשם fa.

השם הסיני של טיבט, שִׂי-דְזַאנְג (西藏/Xīzàng), הוא תעתיק פונטי של השם "צאנג" (או-צאנג המערבית). מקור השם בתקופת שושלת צ'ינג בסין. ניתן לסימנים 西/שִׁי (מילולית, "מערב"), ו-藏/דְזַאנְג, כך שהמשמעות השם יכולה להתפרש כ"טיבט המערבית" או "מערב טיבט".

השם טיבט הגיע לעברית ולשפות אירופאיות, דרך ערבית וטורקית, מהשפות הטורקיות, כאשר Töbän (ברבים Töbäd) משמעו "רמה". אותו המקור מיוחס גם לשם 吐蕃/טוּפֿאן – השם הסיני של האימפריה הטיבטית (המאה ה-7 עד המאה ה-11). בסנסקריט נקראת טיבט טְרִיבְשְׁטַאפּ.

הנוכחות האנושית הראשונה ברמה הטיבטית מתוארכת כעת לתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-160 אלפי שנים לפני זמננו לפחות; זה גיל הקרום הגירני שמצפה לסת תחתונה שהתגלתה במערת באישיה (Baishiya Karst Cave), בגובה של 3,280 מטר מעל פני הים. הלסת זוהתה כשייכת לאדם הדניסובי באמצעות אנליזת חלבון עתיק^[1]. ממצא זה הוא הראייה הראשונה להימצאותם של דניסובים מחוץ למערת דניסובה בסיביר.^[2]

מועד הגעתו של הומו ספיינס לרמה הטיבטית אינו ברור. ממצאים ארכאולוגיים (כלי אבן מסותתים) מרמזים שבני אדם מודרניים אכלסו לראשונה את הרמה הטיבטית לפני כארבעים אלף שנה לפחות.^[3] אוכלוסייה זו הוחלפה במידה רבה בסביבות 3000 לפני הספירה על ידי מהגרים נאוליתיים מצפון סין. עם זאת, קיימת המשכיות גנטית חלקית בין התושבים הפלאוליתיים לבין האוכלוסיות הטיבטיות העכשוויות. הרוב המכריע של רכיבי הגנום המיטוכונדרי האימהיים הטיבטיים בעלי קשר מסוים הן לאוכלוסייה הפלאוליתית והן לאוכלוסייה הנאוליתית.^[4]

לפי ההשערה, אללים מסוימים שרווחים כיום בקרב טיבטים ובני עם השרפה, ומאפשרים להם לתפקד טוב יותר בגבהים דלי החמצן של רכס ההימלאיה, הגיעו אל האדם המודרני מהאדם הדניסובי, באמצעות רביית כלאיים, והשיעור של האללים הללו באוכלוסייה הטיבטית גדל מאוד בזכות ברירה טבעית.^[2][5]

מונומנטים מגליתיים ומתחמי קבורה התגלו ברמה הטיבטית וייתכן ששימשו אותם בפולחן אבות.

מפה של האימפריה הפרסית מן המאה ה-2 לפני הספירה בכתב סיני נמצאה בטיבט. תחומיה הם מאסיה התיכונה במזרח ועד ירושלים ומצרים במערב, כשבמרכזה בירת כורש וקברו, הפונה מזרחה^[6]

לא ידוע הרבה על ההיסטוריה של טיבט לפני המאה השביעית. השפה הטיבטית משתייכת למשפחת הלשונות הבורמו-טיבטיות, עם קרבה רחוקה ללשונות הסיניות, מה שעשוי להעיד על העבר הפרה-היסטורי במקום. מקובל כי המלך סוֹנְגצָן גַאמְפּוֹ הביא את הבודהיזם לטיבט במאה השביעית לספירה.

בין המאה השביעית למאה העשירית הייתה טיבט אימפריה חזקה. ידוע גם כי הנצרות הייתה קיימת בטיבט לפני שנת 782^{[דרושה הבהרה]} המבנה הייחודי של החברה הטיבטית, שבו האדמה מחולקת לשלושה סוגים – אחוזות של משפחות אצולה, אדמות חופשיות ואחוזות של מנזרים של כתות טיבטיות מסוימות – נוצר לאחר היחלשותם של מלכים טיבטים במאה העשירית. מבנה חברתי זה נמשך ברציפות עד לאמצע המאה העשרים. ערב הפלישה הסינית בשנות החמישים למעלה מ-700,000 מתוך כ-1,250,000 תושבי טיבט היו צמיתים.

בשנת 1240, נכנסו המונגולים למרכז טיבט ותקפו מספר מסגדים. ב-1247 השתתף קוֹדן (Köden), אחיו הצעיר של השליט המונגולי גוּיוּק (Güyük) חאן, בטקס המכיר בסָא-סְקְיָה לאמה כשליטה האזרחי של טיבט. החאנים המונגולים שלטו בצפון סין עוד משנת 1215, ובשנת 1271 הכריזו על עצמם כשושלת הקיסרית החדשה של סין, שושלת יואן. קובלאי חאן היה פטרון של הבודהיזם הטיבטי ומינה את הסא-סקיה לאמה לאיש הדת הבכיר מטעם המדינה. הטיבטים ראו יחס זה כדוגמה ל"יוֹן-מְצ'וֹד", או יחסי כוהן–פטרון. בפועל היה הסא-סְקְיָה לאמה כפוף לחאן המונגולי. קריסת שושלת יואן ב-1368 הביא להפלתו של הסא-סקיה בטיבט. אז נשלטה טיבט ברצף של שלוש שושלות חילוניות. במאה ה-16, אלְטָאן חאן משבט טוּמֶט המונגולי תמך בשושלת הדתית של הדלאי לאמה כדת השלטת בקרב המונגולים והטיבטים.

עד לתחילת המאה ה-18 היה השלטון הסיני המרכזי שולח נציבים (אַמְבַּאן) לשבת בלהסה. פלגים טיבטים מרדו ב-1750 והרגו את הנציבים לאחר שהממשל המרכזי החליט לצמצם את מספר חייליו במקום לכ-100. כתגובה נשלח לטיבט צבא צ'ינג, הכניע את המורדים והציב נציב חדש. מספר החיילים הנוכחי עמד מעתה על כ-2000. למשימות ההגנה נעזר הנציב גם בכוחות מקומיים שארגן, והממשלה הטיבטית שבה לנהל את העניין השוטפים כמקודם.

ב-1841 פלש לטיבט צבאו של הגנרל זוֹרוֹוָאר סִינְג מהממלכה ההודית גָ'אמוּ וקשמיר. לאחר מותו בקרב טוֹאְיוֹ פלשו צבאות סינו-טיבטים לג'אמו, אך אלה הובסו בקרב צ'וּשׁוּל. הסכם שנחתם במקום קבע את קו הגבול בין הודו לטיבט.

ב-1904 הגיעה משלחת דיפלומטית בריטית מלווה בכוח צבאי גדול, ופילסה את דרכה בכוח ללהסה. ראש המשלחת היה הקולונל פרנסיס יָאנְגְהָאזְבֵּנְד. המניע העיקרי של המשלחת היה חשש, שהסתבר כחסר בסיס, שרוסיה מרחיבה את טביעת רגלה בטיבט, ואולי אף מעניקה סיוע צבאי לממשלה הטיבטית. כשהגיעה המשלחת ללהסה, הספיק כבר הדלאי לאמה עצמו לברוח לאוּרְגָה שבמונגוליה, אך הסכם נחתם על ידי בכירים דתיים וחילוניים של הממשלה הטיבטית, ועל ידי נציגי שלושת מנזרים סֶרָה, דֶרפּוּנְג וגַאנְדֶן. ההסכם הבטיח את כיבוד הגבול בין טיבט לסיקים, סחר חופשי יותר בין נתינים בריטים וטיבטים ומתן פיצוי כספי שיינתן על ידי הממשלה הטיבטית לזו הבריטית לכיסוי הוצאות שליחת כוחות חמושים ללהסה. ההסכם גם הבטיח נוכחות של סוכן מסחר שישב בשוק הסחר בגְיַאנְצֶה. משרת סוכן הסחר בגיאצה אוישה החל מ-1904 ועד ל-1944. בלהסה עצמה, עם זאת, לא היה נציג בריטי רשמי קבוע עד לשנת 1937, אז הוגדר תפקיד "ראש המשלחת הבריטית ללהסה".

גם סוכנות נפאלית הייתה קיימת בלהסה בעקבות פלישת נפאל לטיבט על ידי ממשלת הגוּרְקָה ב-1855.

בוועידה האנגלו-סינית משנת 1906 אושר מחדש ההסכם הבריטי-טיבטי משנת 1904, והבריטים הסכימו ש"לא לספח טריטוריה טיבטית או להתערב בניהול טיבט" בעוד שסין התחייבה ש"לא 'להתיר' לאף מדינה זרה להתערב בטריטוריה או במנהל הפנימי של טיבט." בוועידה בריטית-רוסית משנת 1907, גם הכירה בריטניה ב"ריבונות של סין על טיבט" וכפועל יוצא מהכרה זו התחייבה ש"לא להיכנס למשא ומתן עם טיבט אלא דרך תיווך הממשלה הסינית." המונח ששימש במסמך, Suzerainty, מתאר מצב שבו אזור או קבוצת אנשים כפופה לישות חזקה ממנה וזו האחרונה מתירה לראשונה חופש פעולה פנימי מוגבל, אך שולטת ביחסי החוץ שלה. ב-1910 הייתה הפעם הראשונה שממשלת הצ'ינג ביססה שלטון ישיר על טיבט. הדלאי לאמה ה-13 נמלט להודו הבריטית בפברואר 1910. באותו חודש פרסמה ממשלת הצ'ינג הצהרה שהדיחה את הדלאי לאמה הנוכחי ועודדה חיפוש אחר גלגול חדש של הדלאי לאמה. באותה עת התיידד הדלאי לאמה עם הקצין הפוליטי הבריטי צ'ארלס בֶּל. עמדתה הרשמית של הממשלה הבריטית הייתה שהיא לא תתערב בין סין לטיבט, והיא רק תכיר בשלטון ב'פועל' של סין בטיבט. בֶּל כתב אחר כך, בהתייחסו לתקופה זו, כי "הטיבטים הופקרו לאגרסיביות הסינית, אגרסיביות, שהמשלחת הצבאית הבריטית ללהסה והנסיגה שבעקבותיה [והריק השלטוני שנוצר מכך] היו האחראים העיקריים לה."

בפברואר של שנת 1912 הודח קיסר צ'ינג האחרון מכס הקיסרות והוקמה הרפובליקה הסינית. באפריל נכנעו כוחות חיל המצב הסיני בלהסה לרשויות הטיבטיות. ממשלת הרפובליקה החדשה ביקשה למנות את מפקד הכוחות הסיניים בלהסה לנציגם בטיבט, אך הטיבטים העדיפו שכל הכוחות הסינים ישובו לסין גופא. ביולי אותה השנה שב הדלאי לאמה מהודו לטיבט, ובסוף 1912 כבר חזרו הכוחות הסינים לסין גופא דרך הודו. ב-1913 חתמו טיבט ומונגוליה על הסכם של הכרה הדדית ועצמאות מסין. ב-1914 נערכה ועידת סִימלַה בהודו, שמטרתה הייתה להביא להסכם בין סין, טיבט ובריטניה. במהלך הוועידה ניסתה בריטניה לחלק את טיבט ל"טיבט פנימית" ו"טיבט חיצונית". משנכשל המשא ומתן בנוגע לגבול המסוים בין טיבט הפנימית לזו החיצונית, דרשו הבריטים תחת זאת לספח 90,000 קמ"ר של שטחים מדרום טיבט, המהווים את מרבית שטחה של מדינת ארונאצ'ל פרדש בהודו של היום, כשהיא מכירה בכפיפות של טיבט לסין (suzerainty), אך לא בריבונותה המוחלטת (sovereignty). הנציגים הטיבטים, תחת לחץ בריטי, חתמו על המסמך, אך נציגי ממשלת סין הצהירו כי סיפוח שטחים בחשאי הוא בלתי מתקבל על הדעת מבחינתם. למרות מחאת הסינים, אימצה בריטניה את קו הגבול החדש, קו מקמהון, וממשלת הודו העצמאית, שקמה מאוחר יותר, אימצה אותו אף היא; אך העמדה הסינית מאז הייתה ונשארה שמכיוון שסין, הריבונית על טיבט, לא חתמה על ההסכם, ההסכם הוא חסר ערך, וסיפוח ארונאצ'ל פרדש על ידי הודו הוא חסר משמעות. מחלוקת זו הייתה הרקע למלחמת סין-הודו בשנת 1962, ולסכסוך הגבול עם הודו הנמשך עד היום.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הסינית שפרצו מאוחר יותר, גרמו למעצמות המערב ולפלגים הלוחמים בתוך סין לאבד עניין בטיבט, ושלטונו של הדלאי לאמה ה-13 נמשך באין מפריע. הוא שלט אז על או-צאנג ועל מערב קאם, שטח החופף בקירוב את זה של המחוז האוטונומי הטיבטי של ימינו. מזרח קאם, ממזרח לנהר היאנגצה, נשלטה אז על ידי המצביא הסיני המקומי ליו וון-חווי. המצב באַמְדוֹ (מחוז צ'ינגהאי של ימינו) היה סבוך יותר, שם המצביא בן-החווי, מָא בּוּפַאנג, שלט באזור שִׂי-נִינְג (בירת המחוז), ושאף להרחיב את שליטתו על אמדו כולה.

כמו הרפובליקה הסינית, גם הרפובליקה העממית של סין מעולם לא ויתרה על ריבונותה על טיבט. בשנת 1950 נכנס "צבא השחרור העממי" לאזור הטיבטי צ'אמדו, כשהוא מוחץ ללא קושי את ההתנגדות הזעומה של הצבא הטיבטי דל האמצעים. ב-1951, הושג, תחת לחץ צבאי, "הסכם שבע-עשרה נקודות" בין נציגי הדלאי לאמה לנציגי בייג'ינג, המאשרר את ריבונותה של סין על טיבט בניהול משותף תחת נציגי השלטון המרכזי והשלטון הטיבטי. מרבית האוכלוסייה הטיבטית באותה עת הייתה חקלאית, צמיתה של מנזרים ואצילים. כל ניסיון לחלוקה מחדש של האדמות ושל הממון היה נתקל בהתנגדות, ואכן רפורמות כאלה לא הונהגו במחוז טיבט עצמו. עם זאת, במזרח קאם ואמדו, בהיותן מחוץ למחוז, הונהגו הרפורמות בחלוקת האדמות במלואן. כתוצאה מכך פרץ מרד באמדו ומזרח קאם ביוני 1956. ההתקוממות, שנתמכה על ידי ה-CIA האמריקאי, התפשטה גם ללהסה, אך עד 1959 חוסלה לחלוטין. גולים טיבטים טוענים שעשרות אלפי טיבטים נהרגו באותן השנים. הדלאי לאמה ה-14 ונציגי שלטון טיבטים נוספים נמלטו לגלות בהודו, אך מקרים מבודדים של התנגדות עוד התקיימו עד ל-1969, כשה-CIA הסיר את תמיכתו.

הפאנצ'ן לאמה שנותר אסיר למעשה, הושלט על ידי הסינים כשליט בובה בלהסה, בטענה שבהיעדר הדלאי לאמה הוא עומד בראש הממשלה החוקית של טיבט. ב-1965 הפכו מערב קאם ואו-צאנג – האזורים שהיו תחת הדלאי לאמה עד 1959 – לאזור אוטונומי. האחוזות המנזריות בוטלו, והוחל בהחדרת חינוך חילוני. בזמן המהפכה התרבותית הרסו המשמרות האדומים, באופן מכוון ושיטתי, אתרים תרבותיים בכל רחבי הרפובליקה העממית, ביניהם גם אתרי מורשת בודהיסטית טיבטית. עם המחריבים נמנו גם צעירים טיבטים רבים, שהצטרפו למשמרות האדומים כמו צעירים סינים רבים, בלהט התקופה ובעידוד התעמולה הממשלתית. מתוך אלפי המנזרים בטיבט, למעלה מששת אלפים הושמדו, ורק בודדים שרדו את התקופה ללא נזק משמעותי, וכן אלפי נזירים ונזירות טיבטיים נהרגו או נאסרו.

החל משנת 1979 נערכו שינויים כלכליים מרחיקי לכת בטיבט, כמו בסין כולה, אך המערכת הפוליטית נותרה לא דמוקרטית ומדכאת כמקודם. המדיניות של הרפובליקה העממית מתוארת לעיתים כמתונה ולעיתים כמדכאת. מרבית החירויות הדתיות הושבו על כנן בתנאי שהלאמות לא יקראו תיגר על שלטון הרפובליקה העממית. זרים רשאים לבקר במרבית האזורים של טיבט, ונטען שההיבטים השליליים יותר של השלטון מוסתרים מהמבקרים^{[דרוש מקור]}.

מותו של הפאנצ'ן לאמה בשנת 1989 הביא למחלוקת נוספת ביחסים בין הדלאי לאמה לממשל הסיני, הפעם בעניין יורשו-גלגולו של הפאנצ'ן לאמה. על פי מסורת הבודהיזם וַאגְ'רַאיָאנָה של הטיבטים, בוחר הלאמה להתגלגל לגוף אחר. עם מותו של הפאנצ'ן לאמה, זיהה הדלאי לאמה את גלגולו ה-11 של הפאנצ'ן לאמה בילד בשם גנדן צ'ואקי ניאמה, בעוד שהממשל הסיני, בהסתמך על תקדים קיסרי מהמאה השמונה-עשרה, זיהה דווקא את הילד גיאנגאין נורבו, שגדל בבייג'ינג. בעוד שהאחרון מופיע מדי פעם בתקשורת, גורלם של ניאמה ומשפחתו לוטים בערפל מאז שנעלם. לטענת הסינים הם נמצאים תחת זהות בדויה למען פרטיותם וביטחונם, בעוד שגולים טיבטים טוענים כי הם נעצרו.

נכון להיום הרפובליקה העממית של סין ממשיכה לטעון כי שלטונה על טיבט הוא שיפור צרוף על-פני המצב הקודם, בעוד שממשלות זרות שונות ממשיכות למחות מדי פעם על היבטים שונים של שלטון זה. עם זאת, כל הממשלות מכירות בריבונות הסינית על טיבט, ואף ממשלה לא מכירה בממשלה הגולה של הדלאי לאמה בהודו.

טיבט ממוקמת ברמת טיבט, האזור הגבוה בעולם. רובו של רכס ההימלאיה נמצא בטיבט, כשפסגה הגבוהה ביותר שלו נמצאת בגבול בין טיבט לנפאל.

האקלים יבש מאוד במשך תשעה חודשים בשנה. כמויות קטנות של שלג יורדות במעברי הרים במערב מדי שנה, אך אינן גדולות מספיק בכדי לחסום את המעברים. האזורים המערביים מאופיינים בטמפרטורות נמוכות, היכן שהשממות החשופות נעדרות כל צמחייה פרט לשיחים נמוכי קומה, והרוח נושבת ללא הפרעה על פני מישורים צחיחים נרחבים. למונסון ההודי השפעה מסוימת על האקלים במזרחה של טיבט. ובצפון מתאפיין האקלים בחום רב בקיץ וקור מקפיא בחורף.

טיבט ההיסטורית נחלקת לכמה אזורים:

• אַמְדוֹ – בצפון מזרח; נחלקת כיום בין המחוזות הסינים צ'ינגהאי, גאנסו וסצ'ואן.
• קַ'אם במזרח; נחלקת בין סצ'ואן, צפון יונאן, צ'ינגהאי והמחוז האוטונומי הטיבטי.
• אוּ במרכז, צַאנג במרכז-מערב ונְגַארִי במערב כולם חלק מהמחוז האוטונמי הטיבטי.

ההשפעה התרבותית הטיבטית משתרעת גם על בהוטן ונפאל השכנות, אזורים סמוכים בהודו כסיקים ולדאק, וכן מחוזות סמוכים בסין בהם הדת הנפוצה היא הבודהיזם הטיבטי. מדינת ארונאצ'ל פרדש שבהודו אף היא נחשבת לאזור טיבטי. היא מכונה בסין "דרום טיבט" ואף נטענת לריבונות על ידי ממשלת סין.

נהרות חשובים רבים נובעים ברמה הטיבטית, מרביתם במחוז צ'ינגהאי, בהם:

• נהר היאנגצה
• הנהר הצהוב
• נהר האינדוס
• נהר המקונג
• נהר הברהמפוטרה
• נהר הגנגס
• נהר הסַלוִוין

לְהַסָה היא בירתה המסורתית של טיבט וכן בירתו של המחוז האוטונומי הטיבטי. עד לכיבוש הסיני היא נחשבה לעיר הבירה הגבוהה בעולם (3650 מ'). עיר חשובה נוספת בא"א טיבט היא שִׁיגַאצֶה. בעיר זו נמצא מנזר טַאשִׁילְהוּנְפּוֹ, בו נהג להתגורר הפאנצ'ן לאמה, הלאמה השני בחשיבותו בהירארכיה הטיבטית אחרי הדלאי לאמה.

ערים אחרות בא"א טיבט הן גְיַאנְצֶה, צַ'אמְדוֹ, נַאגְצ'וּ, נְיִינְגְצִ'י, נֵדוֹנְג, בַּרקָאם, סַאקְיָה, גַארְצֶה, פֵּלְבַּר וטִינְגְרִי; בסצ'ואן העיר דַארְצֵנדו; בצ'ינגהאי הערים קְיֶגוּנְדוֹ (או יוּשׁוּ), מַאצֶ'ן, לְהַאצֶה וגוֹלְמוּד.

הכלכלה הטיבטית מתבססת על חקלאות קיומית. בשל המחסור בקרקע ראויה לעיבוד, מתבססת החקלאות על משק חי. בשנים האחרונות, בעידוד פעיל של הרשויות, הולך ענף התיירות ותופס מקום חשוב בכלכלה הטיבטית.

ביולי 2006 נחנכה מסילת הרכבת שבין גולמוד שבצ'ינגהאי ללהסה. בכך הושלם המיזם ההנדסי עתיר התקציב המחבר לראשונה במסילת רכבת רצופה את בייג'ינג עם להסה. מטרתו המוצהרת של המיזם היא לעודד את פיתוח טיבט מוכת העוני, אך המתנגדים טוענים כי המסילה פוגעת בטיבט. כך למשל, טוענים המתנגדים, המסילה תגביר את הגירת הסינים בני האן לטיבט. הגירה לטיבט של בני האן, קבוצת הרוב בסין, תפסה תאוצה בעשור האחרון, והטיבטים חוששים כי הגירה זו, המביאה איתה את התרבות הפופולרית הסינית, עלולה לחסל את התרבות המקומית. מתנגדים טוענים גם כי הרכבת פוגמת באקולוגיה השברירית של טיבט, וכן כי הנהנים העיקריים מיתרונותיה הכלכליים של הרכבת יהיו דווקא בני ההאן הסינים ולא הטיבטים. אך בעוד פעילים למען טיבט החופשית קוראים להחרים את קו הרכבת הזה, קרא הדלאי לאמה לטיבטים להמתין בסבלנות כדי לבחון אילו יתרונות עשויה המסילה להביא להם. לדברי דובר הממשלה הגולה, הדלאי לאמה מברך על הקמת המסילה, בתנאי שזו תצמיח תועלת למרבית הטיבטים.

היסטורית, מרבית תושביה של טיבט היו טיבטים-אתניים. קבוצות אתניות נוספות בטיבט הן המונגולים, החְווֵי (סינים מוסלמים), מֶנְבָּה, ולוֹבּה.

חלקם של בני האן באוכלוסייה בימינו הוא נושא טעון פוליטית. הממשלה הטיבטית הגולה טוענת כי ממשלת הרפובליקה העממית של סין הציפה בכוונה תחילה את טיבט בבני האן מתוך מטרה לשנות את ההרכב הדמוגרפי של טיבט. ממשלת הרפובליקה העממית מכחישה זאת.

במהלך שנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, נשלחו אסירים רבים (למעלה ממיליון, על פי כמה מקורות), למחנות עבודה בצ'ינגהאי, ולאחר שחרורם מצאו תעסוקה במקום. הפחתת הנוקשות הכלכלית ועלייה בניידות הפנימית בסין, הביאו החל משנות השמונים של המאה העשרים לשטף הגירה של סינים בני האן לטיבט לצורכי עבודה או להתיישבות קבע, אך מספרם הממשי נותר שנוי במחלוקת.

על פי הממשלה הגולה, מספר הלא-טיבטים בטיבט עומד כיום על 7.5 מיליון, לעומת שישה מיליון טיבטים (הנתונים מתייחסים לשטחים הטיבטיים על פי הגדרתה של הממשלה הגולה, ולא למחוז האוטונומי). לטענתם, זוהי תוצאה של מדיניות מכוונת של הממשלה, מתוך מטרה לפגוע בסיכויים לעצמאות טיבטית, וככזו היא נוגדת את אמנת ז'נבה מ-1946, האוסרת על יישוב שטחים כבושים. הממשלה הגולה מטילה ספק גם בנתונים המתפרסמים על ידי ממשלת סין, כיוון שהם אינם מתייחסים לחיילי הצבא הסיני המוצבים בטיבט, וגם לא למהגרים הלא-רשומים. בהקשר זה גם מוזכרת מסילת הרכבת ללהסה, שנחנכה ב-2006, כגורם שעלול להגביר את ההגירה לטיבט.

ממשלת סין העממית אינה רואה בעצמה כוח כובש בטיבט ומכחישה נמרצות את ההאשמות על הצפה במהגרים. היא גם אינה מכירה בהגדרה של "טיבט הגדולה", המשמשת את הממשלה הטיבטית הגולה. כמו כן, הם טוענים שכל האזורים מחוץ למחוז האוטונומי טיבט מלכתחילה לא היו תחת שלטון הממשלה הטיבטית, אלא חלקים ממחוזות אחרים של סין.

על פי נתוני הרפובליקה העממית, בטיבט 2.4 מיליון טיבטים, לעומת 190,000 שאינם טיבטים. מספרם הכולל של הטיבטים בכל הישויות הטיבטיות האוטונומיות (ר' מפה) עומד על חמישה מיליון, בהשוואה ל-2.3 שאינם טיבטים. באזור האוטונומי הטיבטי מרוכזים מרבית אוכלוסיית ההאן מרוכזת בלהסה הבירה. מדיניות פיקוח הילודה, ומדיניות הילד היחיד בראשה נוגעות לבני האן בלבד. יושב ראש האוטונומיה, גַ'אמְפָּה פּוּנְצוֹק, טען בעבר כי לממשלה המרכזית אין כל מדיניות של הגירה לטיבט עקב תנאי האקלים הקשים, וכי אותם 6% בני ההאן שבטיבט הם קבוצה מאוד נזילה של עובדים ואנשי עסקים, וכי אין כל בעיית הגירה.

טבלה זו כוללת את כל הישויות האוטונומיות בשין, וכן את עיריית שינינג ונפת האידונג, שאינן אוטונומיות טיבטיות. שתי האחרונות נכללו בטבלה כדי להשלים את כיסוי נתוני מחוז צ'ינגהאי וכן מכיוון שהם נכללים בתחום "טיבט הגדולה" של הממשלה הטיבטית הגולה.
ח"א – חבל אוטונומי; נ"א – נפה אוטונומית; ח"ע – חבל עירוני
הנתונים אינם כוללים את חיילי צבא שחרור העם (הצבא הסיני) בשירות פעיל.
מקור: מחלקת סטטיסטיקה מדעית של אוכלוסייה וחברה של המשרד הלאומי לסטטיסטיקה של סין (国家统计局人口和社会科技统计司) ושל המחלקה לפיתוח כלכלי של הוועדת המדינה לעניינים אתניים של סין (国家民族事务委员会经济发展司), 'טבלאות בענייני לאום של מפקד האוכלוסין משנת 2000' (2000年人口普查中国民族人口资料) בשני כרכים, בייג'ינג: בית הוצאה לאור לענייני לאומים (民族出版社), 2003.

הדת היא מרכיב חשוב מאוד בחיי הטיבטים, ויש לה השפעה חזקה על כל היבטי החיים. רוב הטיבטים מאמינים בדת שהיא סינתזה בין דת הבון לבין הבודהיזם.

דת הבון (Bön או Bon) היא הדת העתיקה של טיבט, היא כשלעצמה מחולקת לדת האלים (לה צ'וס) ודת האנשים (מי צ'וס, או גקונג).^[7]

דת האנשים מועברת בצורת מיתוסים וסיפורי עם, על פי דת זו העולם נברא על ידי אלי השמיים או ההרים (וכן אלי הסלעים והעצים) שירדו מהשמיים (פיווה). כאשר האלים ירדו הם הביאו איתם את הצמחים, את בעלי החיים ואת האנשים. תקופה מסוימת חיו האלים יחד עם בני האדם עד שהשטן נמלט מכלאו והפיץ את הרשע בעולם. כתוצאה מכך עלו חלק מהאלים חזרה לשמיים וחלק הפכו לתת-קרקעיים (אלי הקלו), בהם אלי (או אלות) המים. העולם התדרדר.^[8]

המלך הראשון נולד כתוצאה מזיווג של אל שירד מהשמיים עם אחת מאלות המים ומכאן קדושתו ותפקידו המרכזי של המלך בדת.

בדומה למקובל בסין, יש בכל בית אל תנור המטבח או אל האח המבוערת, שנקרא גם העמוד אל השמיים. בהתאמה, הפתח שבגג, ממנו נכנס האור ויוצא העשן הוא "פתח השמיים".

ההרים מייצגים את האלים ולכן הם קדושים ומכונים אל המקום או עמוד השמיים אבל גם קודקוד האדם הוא אל המקום בזכות האמונה כי בעבר היה יוצא מראשם של המלכים "חבל מו" מאגי, העשוי מקרני-אור ודרכו היו עולים בערב לשמיים וחוזרים עם בוקר לאדמה. על פי האמונה המלכים לא מתו אלא בשלב מסוים עלו לשמיים דרך חבל המו שלהם.

בכל שנה חדשה נערכות תחרויות מסוגים שונים המייצגות את המאבק בין האלים לשדים.

עם הגעת הבודהיזם שילב הבון לתוכו אלמנטים בודהיסטיים רבים וכן מיתולוגיות אחרות שחילחלו לטיבט מאיראן ומסין. כך הוגדר בנרב ני-בו כמייסד דת הבון וקיבל מאפיינים איראניים ובודהיסטיים. וכך יש בכתבי הקודש של הבון כמה גרסאות לסיפור הבריאה המושפעות ממקורות שונים.

הבודהיזם הובא לטיבט במאה ה-7, ובסוף המאה ה-8 כבר הופיע בתעודות רשמיות כדת המדינה. במאה ה-9 הייתה תקופה בה נאסר הבודהיזם והוחזרה דת הבון.

טיבט היא המרכז המסורתי של הבודהיזם הטיבטי, צורה ייחודית של וג'ריאנה, המתקשרת גם למסורת בודהיזם השינגון ביפן. פרט לטיבט, נפוץ הבודהיזם הטיבטי גם במונגוליה, וברפובליקות בוריאטיה, טובה, וקלמיקיה שברוסיה.

בערים טיבטיות יש גם קהילות מוסלמיות קטנות המכונות קאצ'י. אלה קושרות את מוצאן לשלושה אזורים: קשמיר ("קאצ'י יול" בטיבטית עתיקה), לדאק, ומדינות טורקיות במרכז אסיה. גם לפרס הייתה השפעה מוסלמית על טיבט. לאחר הפלישה לטיבט ב-1959 ביקשה קבוצה של טיבטים מוסלמים לקבל אזרחות הודית על-סמך שורשיהם בקשמיר והממשלה ההודית הצהירה עוד באותה השנה שכל הטיבטים המוסלמים הם מעתה ואילך אזרחי הודו. פרט לאלה יש גם קהילה מוסלמית סינית מבוססת בטיבט, הקשורה לבני החְווֵי הסינים. הטענה היא שמהגרים מוסלמים נכנסו לראשונה לטיבט בסביבות המאה ה-12. נישואים ויחסים חברתיים הביאו לגידול הדרגתי באוכלוסייה זו.

ארמון פוטאלה, אשר נקבע כאתר מורשת עולמית, הוא משכן העבר של הדלאי לאמה. הארמון נבנה על ידי הדלאי לאמה ה-5 במאה ה-17 ובו כ-1,000 חדרים, והוא פתוח בחלקו למבקרים. הכניסה לטיבטים אסורה ביום ההולדת של הדלאי לאמה הנוכחי. גם נוֹרְבּוּלִינְגְקָה, שהיה מעון הקיץ של הדלאי לאמה הוא אתר מורשת עולמית. בעת דיכוי המאבק לשחרור בשנות החמישים, ובזמן מהפכת התרבות של שנות ה־60, נהרסו או הושחתו מרבית האתרים ההיסטוריים בטיבט. טיבטים מאמינים כי עבודות הבנייה בכמה מנזרים חשובים הם ניסיונות להציג מצג שווא של המצב בטיבט.

• ברוק לארמר, הקשר בין קרחונים לאנשים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 143, אפריל 2010
• תיאודור איליון, בטיבט הסודית, ספר מסע שנכתב בשנות ה-30 על מסע של הרפתקן לטיבט. הוצאת אופוס 2015

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: טיבט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טיבט

• טיבט - סקירה כללית, מתוך אתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
• טיבט -אם תרצו אין זו אגדה, יעקב רז ונחי אלון, מסע אחר
• אדמיאל קוסמן, הנה כספיף המסע הרוחני של תֵאוֹס בֵּרנארד: הלאמה המערבי הראשון שפרץ דרך אל הבודהיזם הטיבטי. אוניברסיטה פוטסדם 2011.
• ד"ר מיכל זלצר לביד, מיתוסים על טיבט, הרצאה מצולמת באתר אוניברסיטה מצולמת
• יותם יעקבסון, ‏יחסי סין טיבט בראי ההיסטוריה, באתר GoTravel
• יובל לוי, ‏סצ’ואן והרמה הטיבטית של קאם –השער לטיבט האמיתית, באתר GoTravel
• טיבט (מחוז אוטונומי : סין), דף שער בספרייה הלאומית