ר"י הזקן

המונח "יצחק בן שמואל" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו יצחק בן שמואל (פירושונים).

המונח "ר"י" מפנה לכאן. לערך העוסק בשנה העברית ה'ר"י (1449–1450), ראו ה'ר"י.

ר"י הזקן
Isaac ben Samuel de Dampierre

לידה	בסביבות 1115 בסביבות ד'תתע"ה
פטירה	1188 או 1190 כ"ז בתשרי ד'תתקמ"ח או כ"ז בתשרי ד'תתק"ן
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	?–1184
השתייכות	בעלי התוספות
רבותיו	דודיו רבנו תם, רשב"ם וריב"ם
תלמידיו	בנו רבי אלחנן, האחים שמשון משאנץ וריצב"א, רבי יהודה שירליאון, רבי שלמה הקדוש מדרויש, רבי ברוך בן יצחק, רבינו שמשון מקוצי, רבי משה מקוצי, הריב"ק משפיירא, ראב"ן הירחי ועוד רבים.
בני דורו	ר' אליעזר בן נתן, ר' יצחק בן יעקב (ר"י הלבן), רבי אליהו מפריז ועוד.
אב	שמואל בן שמחה
אם	מרים

רבי יצחק בן שמואל הזקן מדַמְפִּיֶיר (או דַנְפִּיֶיר; בכתיבה הרבנית המקובלת: דנפירא. בצרפתית מודרנית: Dampierre-Sur-Aube (צר')), ובכינויו הנפוץ ר"י הזקן, ר"י או רבינו יצחק בעל התוספות, היה מראשוני בעלי התוספות במאה ה-12 וממייסדי המפעל אדיר-ההיקף של התוספות. מראשות ישיבתו בדמפייר ניצח ר"י הזקן, אחיינו של רבנו תם, על כל יצירתם המוקדמת של התוספות.

מלבד יצירתו התלמודית-תאורטית, היה ר"י גם גדול הדור, ופסקי ההלכה שכתב שוגרו לכל רחבי אירופה; בנוסף לכך עסק בכתיבת פירושים למקרא.

אמו של ר"י (שמה היה ככל הנראה מרים^[1]) הייתה בתם של רבינו מאיר בן שמואל "אבי הרבנים" ויוכבד בת רש"י, ואחותם של גדולי הדור, נכדי רש"י: רבי יעקב (רבנו תם), רבי שמואל (רשב"ם), רבי יצחק (ריב"ם) ורבי שלמה ("אבי הדייקנים"). אביו היה רבינו שמואל החסיד מוויטרי, בן רבינו שמחה מוויטרי תלמיד רש"י ועורך מחזור ויטרי.

ר"י נישא לבִתו של רבי יהודה מפריז בן רבי יום טוב, מבעלי התוספות; אביו של רבי יהודה הוא רבינו יום טוב מפלייזא שהיה בנם של הריב"ן ושל מרים בת רש"י. חותנו של ר"י, רבי יהודה בן רבי יום טוב, נשא לאשה את אלמנת רבו ריב"ם, אחי רשב"ם ורבנו תם (דודני אביו)^[2]. לרבי יהודה היו שני בנים נוספים, גיסיו של ר"י: רבי שלמה (ששאלה שהפנה לגיסו ר"י הזקן מצויה באור זרוע^[3] ור"י אף מציע קושיא משמו^[4]), ורבי יצחק, שהיה אביו של רבינו יהודה שירליאון מפריז.

ראו להלן עץ משפחה.

שמו המקובל, ר"י הזקן, ניתן לו כדי להבחין בינו לבין אחד מגדולי תלמידיו, רבינו יצחק בן אברהם משאנץ; תלמידו זה היה יורשו בראשות ישיבת דמפייר, ולכן כונה אף הוא "ר"י מדנפירא". לכן מכונה בדרך כלל רבינו יצחק בן שמואל בשם "ר"י הזקן", ותלמידו רבינו יצחק בן אברהם מכונה "ר"י הבחור" או ריצב"א. בחיבורי התוספות כונה ר"י לפעמים גם בשם "רבינו הקדוש".

תאריכי לידתו ופטירתו של ר"י הזקן אינם ידועים בוודאות. שנת לידתו מתוארכת סביב שנת ד'תתע"ה (1115)^[5]. תאריך פטירתו בלוח העברי הוא כ"ז בתשרי. היו ששיערו ששנת פטירתו היא ב-ד'תתקל"ה (1175)^[6], אך הוכח שהיא בין השנים ד'תתקמ"ה (1185) – ד'תתקנ"ט (1199), כשההשערה הקרובה יותר היא לכיוון ד'תתקמ"ח (1188) – ד'תתק"נ (1190)^[7]. ניתן לדעת בוודאות שנפטר רק לאחר רציחת בנו רבי אלחנן בשנת ד'תתקמ"ד (1184).

דודיו של רבי יצחק היו ראשוני בעלי התוספות, והם האחים רבנו תם, רשב"ם וריב"ם. רבנו תם, הפָּעיל שבין האחים, היה מנהיגה של יהדות צרפת ובעל השפעה גדולה על יהדות אשכנז; נוסף על כך, לאחר עקירתו מעיר מולדתו רמרו אל עירו של סבו רש"י, טרוייש, הקים שם רבנו תם ישיבה גדולה בראשותו, ובה למדו "תלמידים לרוב בלי מספר", כלשונו של רבי שלמה לוריא, וממנה יצאו רוב גדולי הדור לעתיד. ר"י הזקן למד בצעירותו אצל דודו ריב"ם, אולם הריב"ם נפטר בגיל מוקדם, ולאחר מכן למד ר"י בישיבתו של רבינו תם בטרוייש, אליה בא ר"י מעירו רמרו. ר"י היה מקורב מאוד לרבנו תם, והיה שרוי עמו בידידות עמוקה; הם התנצחו זה עם זה בהלכה פעמים רבות, וכאשר צדק ר"י בדבריו הודה לו רבנו תם וקיבל ממנו. בשלב מסוים שב רבי יצחק לרמרו והקים בה ישיבה, עוד בחייו של רבנו תם; לאחר מכן העתיק את ישיבתו לעיר דמפייר^[8].

רבנו תם נפטר בשנת ד'תתקל"א (1171), ואז היה ר"י הזקן כבר בן למעלה מחמישים; עם מות דודו נעשה רבי יצחק לגדול הדור, ורבים מתלמידיו הוותיקים של רבינו תם עברו לישיבתו, כשהבולטים שבהם הם רבנו שמשון משאנץ ואחיו הריצב"א (שהיו קרובים מרוחקים של ר"י). אז הפכה ישיבת דמפייר לבית יוצר לתוספות, והחלה נהירה אדירה אליה מכל קצוות אירופה; ור"י, העומד בראשה, נחשב לגדול בעלי התוספות יחד עם דודו רבינו תם, שכן כל בעלי התוספות היו תלמידיהם, דנו ביסודות שהניחו ואחזו בשיטתם.

ר"י חיבר קובצי תוספות רבים, ששימשו בסיס לכל יצירת הענק של התוספות; מלבד זאת, מצויות גם תשובות רבות שהשיב בהלכה להמוני שואליו מצרפת ומחוץ לה. בתשובותיו הוא מזכיר את סבתו מרים בתו של רש"י, ואת אלווינא בתו של הריב"ן. ר"י היה מורם של רבים מחכמי אשכנז וצרפת, ומגדולי תלמידיו בצרפת הם רבי יהודה שירליאון, רבי שמשון מקוצי והאחים הש"ר משאנץ והריצב"א, ובאשכנז רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, ורבי אברהם בן עזריאל תלמיד רבי ברוך מרגנשבורג ומחבר הספר "ערוגת הבשם".^{[דרוש מקור]}

ישיבתו הייתה אבן שואבת לתלמידי חכמים, ושמו של רבי יצחק נישא והתפרסם בכל אירופה, כשתלמידיו ומבקשי תורתו פרושים מצרפת ועד אשכנז ובוהמיה, ומאנגליה ועד איטליה. שאלות רבות שוגרו אליו בכל תחומי ההלכה, ביניהן מגדולי דורו כמו רבינו חיים הכהן מפריז, רבי יוסף מאורליינש (בכור שור), רבינו נחמיה, והקדוש רבי יום טוב מיואני - תלמידי רבנו תם, רבי יוסף ב"ר משה מטרוייש (רבינו פורת) תלמיד רשב"ם, רבי אשר מלוניל מפרובאנס תלמיד הרז"ה, רבי ברוך מרגנשבורג תלמיד הריב"ם, רבינו יואל הלוי מבונא אבי הראבי"ה, רבי משה מלונדריש (לונדון), רבי שמואל מאניוב (אולי היא אנז'ו), חכמי לוניל, ורבים אחרים.

רבי מנחם בן זרח כותב בהקדמתו לספרו "צידה לדרך":

”רבינו יצחק בן אחותו של רבנו תם, הנודע [בשם] 'בעל התוספות', אשר למד ולימד בישיבה; כי העידו לי רבותי הצרפתים בשם רבותם, כי נודע ונתפרסם שהיו לומדים לפניו שישים רבנים, שכל אחד מהם היה שומע ההלכה שהיה מגיד, גם היה לומד כל אחד לבדו מסכתא שלא היה לומד חבירו, והיו חוזרין על פה; ולא היה מגיד רבינו יצחק הלכה שלא היה בפיהם בין כולם כל הגמרא [=כל הש"ס] בין עיניהם באותה הגדה, עד שנתבררו להם כל ספיקות שבגמרא. וכל הלכה ומאמר תנא או אמורא שנראה היפך או סתירה במקום אחר, יישב ותיקן על אופנו, כאשר מבואר לכל מי שראה תוספותם ושאלותם ותשובתם ופירושם וההשגות שהשיגו [רבנו תם ור"י] על זקנם רבינו שלמה.”

ואכן תלמידיו מזכירים את הערותיו על תוספותיהם שישבו ופירשו לפניו.

ר"י נשא לו לאשה את בתו של רבי יהודה מפריז, נכדם של הריב"ן ומרים בת רש"י. ממנה נולד לו בנו אלחנן, לימים אחד מתלמידיו הגדולים; בין הבן לאביו שררו יחסים חמים, ורבי יצחק היה מפלפל עמו בהלכה, דורש בעצתו ואף מעיין בחיבוריו של רבי אלחנן, שהפך גם הוא לאחד מגדולי בעלי התוספות. רבי אלחנן שימש מעין מזכיר לאביו הגדול, והיה כותב את תשובותיו של ר"י למענו ורושם את דבריו^[9].

בשנת ד'תתקמ"ד (1184), עוד בחייו של ר"י, נרצח רבי אלחנן על קידוש השם, מאורע שהיה קשה מאוד לאב השכול. רבי אלחנן הותיר אחריו בן יחיד, שמואל, שנולד בשנה בה נרצח אביו; התינוק הובא לבית סבו רבי יצחק, ור"י גידל בביתו את היתום כל ימיו.

ר"י הזקן נפטר בשיבה טובה בין השנים ד'תתקמ"ח (1188) – ד'תתק"ן (1190), ונקבר ברמרו.

לאחר מות ר"י הזקן הפכו האחים רבינו שמשון משאנץ והריצב"א ליורשיו התורניים, כאשר הריצב"א מילא את מקומו בראשות בית המדרש של דנפירא ואילו אחיו חזר אל שאנץ, עיר הולדתם, והפך שם למקור הוראה ופלפול עיקרי – הש"ר משאנץ הוא שנחשב בדרך כלל ליורשו הרוחני ולתלמידו המובהק של ר"י הזקן^[10]. גם תלמידיו האחרים נעשו אז למורי הוראה ורבנים מגדולי הדור, כאשר הוקמה בפריז ישיבתו של רבי יהודה שירליאון, ובטרוייש ישיבתו של רבינו שלמה הקדוש מדרוייש.

ר"י הזקן הגדיל את העיון והחקירה בתלמוד הבבלי יותר מכל קודמיו לפניו, ובדקדוקי התלמוד לא קם כמוהו לפניו ולאחריו; המהפכה התורנית והשיטה הלימודית שיצר הפכו נחלה לדורות עולם, והחותם שהותיר בפירוש התלמוד ובאופן לימודו הוא בולט וייחודי, הן בפן הלימודי-תאורטי והן בפן ההלכתי-מעשי. בכל הדורות שלאחריו נלמד התלמוד הבבלי בשיטה אותה הנחיל ר"י לתלמידיו.

ר"י הוא שהניח, לצד דודו רבנו תם, את היסודות ליצירתם של בעלי התוספות. עד לבעלי התוספות עסקה הספרות היהודית שמתקופת חיבור התלמוד ואילך בחיבורי קובצי הלכות או פירושים שונים לתורה שבכתב ולתורה שבעל-פה; בעלי התוספות פתחו נתיב חדש בצורת הלימוד המקובלת, ושמו להם למטרה ליישב את כל הסתירות שמצאו בתלמוד, מתוך הבנתם את התלמוד כ"כדור" – יצירה הרמוניסטית חסרת תחילה וסוף – ולא כ"קו", לו יש תחילה וסוף ובכל סתירה המצויה בו ניתן לומר כי התלמוד חזר בו מדבריו הראשונים. לנגד עיניהם של בעלי התוספות עמד חומר פרשני רב, החל מתלמוד ירושלמי ומדרשי אגדה והלכה וכלה בספרות הגאונים, והם השתמשו בו כדי לבאר את התלמוד בצורה מקיפה. מפעל התוספות הוא מהישגיה הגדולים ביותר של הרוח היוצרת בישראל בימי הביניים, ומהווה גורם עיקרי בהתפתחותה של ההלכה בתקופה ההיא.

תורתו ודבריו של ר"י הם ייחודיים מכמה צדדים: ראשית, משנתו עברה דרך כור מבחנם של שישים רבנים מתלמידיו שכל אחד מהם ייחד לו מסכת לבקיאות, לשם הארת דברים מכל חלקי התלמוד, ולכן תורתו של ר"י בהירה וסדורה היטב; ושנית, תורתו נמסרה לדורות בידי תלמידו רבינו שמשון משאנץ בתוספותיו, שבעריכתו של רבינו אליעזר מטוך נעשו לנחלת כל לומדי התורה שבעל-פה.

את עיקר תורתו למד מדודו רבנו תם, שהיה רבו המובהק ולו רחש כבוד רב והערכה עצומה; כאשר נפגש במאמר של רבנו תם שהיה מנוגד לדעתו שלו, כמעט תמיד ביטל דבריו מפני דברי דודו ורבו^[11] אולם לא נמנע גם מלחלוק על ר"ת במקומות שסבר שלא כדעתו, אף בהלכה למעשה^[12]. עוד למד גם מפי דודו ריב"ם, והוא מביא דברים בשמו ובשם הריב"א תלמיד רש"י. ענף עיקרי בפלפולו של ר"י בתלמוד היה העיסוק בדברי אבי זקנתו, רש"י, על פירושיו הוא משיג במקומות רבים בתוספותיו. כדודו ר"ת, אף ר"י לא נמנע מלחלוק אף על הגאונים, שקדמו לו.

כאשר הופנתה לר"י שאלה בעניין בשר בחלב, ערך ר"י בירור רחב-היקף אצל נשות משפחתו, כיוון שאפילו ”אם אינם נביאות, בנות נביאים הם וגדולי הדור, ויש לי לסמוך על המנהג”; ובתשובתו^[13] הוא מספר כי בנידון זה שאל תחילה ”את הגברת חמותי, אלמנת דודי הר' יצחק דהוי מרי דעובדא, היאך נוהגות הנשים בדבר זה”, והיא השיבה לו כי מנהגה להקל בנידון, וכי מימיה לא ראתה שמחמירים בדבר זה, ”לא בביתו של הרב הר' יצחק, ולא בבית זקני הרב ר' מאיר חמיה”; לאחר מכן שאל ר"י את ”מרת שלימה אשת הר"ר אליעזר (שהיה דודו של חותנו של ר"י, ובן-דודה של אמו של ר"י), שתופסת מנהג אמה מרת מרים בתו של ר' שלמה, ו[היא] בת הר"ר יהודה זקיני חתן רש"י”, ואף היא הקלה בנידון; לעומתן, ”מרת מרים אשת דודי רבנו תם” נהגה להחמיר בדבר, ו”לא נודע לי אם על פי דודי עשתה, או על פי בעלה הראשון, ה"ר אברהם, שהיה רגיל בחומרות”. ועל כן מסיים ר"י כי ”אם על פי הקדוש [=ר"ת] עשתה, אבטל קצת דבריי ומנהג הגברות שבכאן [כדי] לאחוז [בדעת ר"ת]; כי גם לי ראוי ללכת אחרי רבי, אם על פיו היה - אע"פ שיש בידי טעם להעמיד כמנהג שאומרת חמותי, שהייתה בבית זקיני רבי מאיר ודודי הר"ר יצחק - כי לא מלאני ליבי לחלוק על דברי רבותינו, להקל בזאת לעצמי. ... והסומך על מנהג בית זקיני ודודי, לא אענשנו.”

אף על פי שלאחר פטירת ר"י הזקן הלכו בדרכו רוב חכמי צרפת, ובראשם רבינו שמשון משאנץ, ועיקר עסקם היה לפלפל בדבריו – שונה מכלל זה היה הריצב"א, אשר פעמים מרובות חלק על דברי רבו וחידש שיטות שונות וייחודיות ללימוד הש"ס, ובדרכו זו הלכו אף חלק מחכמי איוורא שהיו תלמידיו^[14].

רבי יצחק היה נערץ על כל סביביו. בדמותו הציבורית היה ר"י סמכות תורנית שהנהיגה ברמה את כל יהודי אירופה; מכל קצוות היבשת הריצו אליו השואלים את ספיקותיהם, ותלמידים נהרו לפתחו מכל הארצות. מעמדו השתווה רק לסמכותו של דודו רבנו תם לפניו.

גם בדמותו האישית היה רבי יצחק אדם משכמו ומעלה. רבי יצחק היה ענוותן גדול מטבעו, ולכל שואליו השיב בכניעות ובשפל רוח, ואף בפסקיו מעולם לא עמד על דעתו בתוקף כנגד דברי אחרים. כמעט בכל עת שראה כי רש"י או רבנו תם, רבותיו, סברו להלכה שלא כמותו, ביטל את דעתו מיד מפני דבריהם. בתשובותיו הוא כותב^[15] כי את ”דברי רש"י אין לעקור ולהקל בלא ראיה ברורה”. מחמת הליכותיו הצנועות והרכות הפך לפוסק המוסכם על הכל, ופסקיו נתקבלו על רבים מהפוסקים שבאו בעקבותיו.

למרות העליונות המוחלטת שנתנו בני דורו לפסקיו, ר"י עצמו ברח תמיד מן ההוראה ולא היה סומך על פסקיו שלו כלל. באחת מתשובותיו^[16] כותב ר"י, ”אבל לא מלאני לבי מעולם להתיר אפילו לאחרים, וכל שכן לעצמי, לפי שאין בידי קבלה בדבר, ... וטוב בעיני שישאלו לאחרים ואל יסמכו על סברתי.”

ר"י הזקן סיגף את עצמו בתעניות רבות, ובתוספות מובא כי היה צם בכל יום ראשון בשבוע.

ר"י נהג על עצמו חומרות רבות, ואף בדברים בהם היה פוסק להלכה להקל, חשש להקל לעצמו; לדוגמה, נהג להתענות שני ימים ביום הכיפורים, מספק^[17]. בתוספות^[18] הביאו שלדעת רבנו תם, דין הגמרא לפיו יש לאדם להמתין בבית הכנסת עד שיסיים חברו את תפילתו, נאמר רק בזמן התלמוד אז היו בתי הכנסת מרוחקים מהעיר, וסכנה הייתה להימצא בהם ביחידות, אך לא בזמננו אנו; אך אף שר"י קיבל את סברתו של רבנו תם להלכה, מסופר שם כי הוא עצמו היה מתפלל ארוכות ומאחֵר בתפילתו ומאריך בה עד שיצאו כולם, ואם כששהה שם היה אי-מי נכנס לבית הכנסת ומתחיל אז להתפלל, היה רבי יצחק מחכה שיצא ומעיין בספר עד שיגמרו כל הנוכחים את תפלתם.

נכדו, רבי שמואל בן הקדוש רבי אלחנן, מביא פעמים מספר הנהגות שראה אצל סבו^[19].

ר"י הזקן הוא המחבר הראשון של התוספות, ובחיבורי הראשונים הוא מכונה גם "בעל התוספות" סתם. במפעלו זה יצר שיטת לימוד חדשה בתכלית בעולם התורני, שענפיה מגיעים עד לימינו אנו. רבי מנחם בן זרח בעל ה"צידה לדרך" טוען בהקדמתו לספרו כי כל לימוד התלמוד הבבלי בימינו נובע מפעילותם של רש"י ובעלי התוספות.

כל מאות בעלי התוספות שבאו אחריו הניחו להם ליסוד את דברי ר"י ורבנו תם, הן ביישוב סוגיות סותרות והן בפסקי הלכות, ואף אם חלקו עליהם או פירשו בדרך שונה תמיד היו להם דבריו ליסוד. כפי שכותב תלמידו הסמ"ג בהקדמתו לספרו, ר"י נמנה - יחד עם רש"י ורבנו תם - כאחד מגדולי החכמים אשר כל חכמי ישראל האחרונים שותים את דבריהם.

רבינו ישעיה הזקן מטראני כתב בתשובותיו^[20]: ”תחילת כל דבר אני משיב לאדוני על מה שכתבת אלי שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל, חלילה לי מעשות זאת ולא עלתה במחשבה כחולק עליו, ומה אני נחשב - פרעוש אחד, כתרגומו, כנגד תלמידו; אף כי בדבֵּר אחרי המלך!”

המהרש"ל כתב בספרו 'ים של שלמה'^[21]: ”מצאתי בתשובות הרא"ש שכתב, שהאיש רבי משה בר מימון גדול היה מאוד בכל החכמות, מכל מקום כשהוא חולק עם רבנו תם ור"י - שלא לשמוע אליו, אלא לילך אחרי בעלי התוספות. כי קבלה בידו, שרבינו תם ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם.”

מבין תלמידיו הידועים לנו, המפורסמים שבהם הם אלו:

• רבי שמשון בן אברהם משאנץ (ר"ש משאנץ) - מחבר תוספות שאנץ, מראשי עליית בעלי התוספות לארץ ישראל. תלמידו הגדול של ר"י וממשיך דרכו הלימודית.
• רבי יצחק בן אברהם משאנץ, הריצב"א - אחיו של הר"ש משאנץ. תלמיד מובהק של ר"י ויורשו בראשות ישיבת דמפייר.
• רבי ברוך בן יצחק, מחבר ספר התרומה והתוספות למסכת זבחים, ומן העולים לארץ ישראל. מתלמידיו המובהקים ביותר של ר"י, ולאחר מכן מתלמידי הריצב"א.
• רבי שמואל הבחור בן יוסף מוורדון^[22], שלמד לפני כן אצל רבנו תם.
• רבי משה הכהן האשכנזי ממגנצא^[23], מתלמידי רבנו תם, חברו של הראב"ן ואביו של רבי יהודה מפרידבורג (מרבותיו של מהר"ם מרוטנבורג).
• בנו של ר"י, רבי אלחנן בן יצחק, שכונה 'הקדוש מדנפירא', ושימש כמזכיר של אביו. ר"י אביו היה קשור אליו מאוד, דן עמו רבות בהלכה, עיין בחיבוריו והביא בתוספותיו מדבריו, לאחר הירצחו.
• רבי יהודה שירליאון מפריז, שלמד בצוותא עם רבי אלחנן בנו של ר"י. מתלמידיו המובהקים של ר"י ומממלאי מקומו.
• ראב"ן הירחי מלוניל, בעל ספר המנהיג, שלמד אצל ר"י בישיבתו שבדמפייר, ואף מוסר דברים מפי בנו רבי אלחנן.
• הקדוש רבי אליהו מיורק.
• רבי משה בן יעקב מביהם (בוהמיה)^[24].
• רבי עזרא הנביא^[23], המכונה "הרב הנביא ממוקונטור". פוסק, מקובל וממחשבי הקצין.
• רבי שמשון (או שמעון) מיונביל^[23].
• רבי מנחם בן וורדימס (או וורדינוס) מפריז.
• רבי אליעזר בן שמואל מווירונא שבאיטליה, חברו של הרי"ד^[25].
• רבי יהודה ב"ר יצחק מבירינא (אולי היא Brienne-le-Château שבחבל אוב), שחיבר תוספות על מסכת עבודה זרה^[26].
• רבי דוד ממץ, בין העולים לארץ ישראל בעליית בעלי התוספות שבראשות הש"ר משאנץ.
• רבי יוסף מקלצון איש ירושלים, אף הוא מהעולים לארץ ישראל בעליית בעלי התוספות.
• הריב"ק (רבי יהודה בן קלונימוס) משפיירא.
• רבינו שמשון מקוצי - הש"ר מקוצי, מצעירי תלמידיו של ר"י ומממלאי מקומו.
• רבי משה מקוצי, בעל הסמ"ג, גיסו של רבי שמשון מקוצי. מאוחר יותר היה תלמידו של רבי יהודה שירליאון.
• נכדו של ר"י, רבי שמואל בן הקדוש רבי אלחנן, עורך התוספות למסכת מועד קטן. אחר מות סבו למד אצל ממשיך דרכו הריצב"א.
• רבי שלמה מטרויש (המכונה 'הקדוש מדרויש'), מתלמידי ר"י הצעירים; אחר מות רבו למד אצל הריצב"א. רבו של רבי שמואל מפלייזא. ישיבה בראשותו נפתחה בטרויש אחר פטירת רבו ר"י^[23].
• רבי יעקב בן מאיר מפרובאנס. מאוחר יותר למד אצל הריצב"א.
• רבינו טוביה. מאוחר יותר למד אצל הריצב"א.
• רבי שמואל מאנז'ו.
• ייתכן שגם רבי משה ב"ר שניאור מאייוורא, תלמיד הריצב"א ומייסד שיטת אייוורא, היה תלמיד ר"י^[27].

ועוד תלמידים לרוב, שחלקם מוכרים לנו ורובם אינם ידועים לנו.

ר"י חיבר תשובות ופסקים רבים, שרובם אינם נמצאים בידינו; כמה מהם נדפסו על ידי הרב משה יהודה בלוי בספר "שיטת הקדמונים" על מסכת עבודה זרה, בניו יורק ה'תשנ"א. רוב התשובות שבקובץ הועתקו בידי תלמידיו של ר"י, רבינו אלחנן בנו והר"ש משאנץ. פסקים אחרים שלו נדפסו על ידי שמחה אסף בספר היובל לכבוד אלכסנדר מרכס, ניו יורק ה'תש"י. תשובות רבות שלו מצויות גם בספרי ההלכה של הראשונים כמו המרדכי, האור זרוע, הגהות מיימוניות ועוד.

נוסף לתוספותיו ותשובותיו המרובות, לא הזניח ר"י את לימוד התנ"ך, וכתב אף פירוש על התורה, שנקרא ככל הנראה "ליקוטי מדרש"; פירושיו מובאים כמה פעמים בחזקוני ובפירושי ראשונים נוספים שעל התורה. מלבד זאת, ככל הנראה כתב ר"י גם מספר פיוטים. נוסף לכך חיבר אף פירוש להלכות הרי"ף, אשר הרא"ש מצטט ממנו פעמים מספר. על פי השמועה היה לר"י יד אף בתורת הנסתר.

מוזכר גם כי ר"י חיבר קונטרס על תיקון הגט^[24].

בש"ס וילנא הודפס בצד גיליון הגמרא במסכת קידושין פירוש בשם "תוספות ר"י הזקן", אך הזיהוי הופרך כבר בש"ס ווילנא עצמו (בדבריהם שבשער כל מסכת) על פי המובאות של ספרים מאוחרים כמו פירושי הרמב"ם או ספר התרומה (תלמידו של ר"י) בפירוש זה. לבסוף הוכח על פי סגנונו כי הכותב הוא רבי אברהם מן ההר, בן המאה ה-14.

בשנת 2001 נתגלה כתב יד המכיל פירושים מדברי בעלי התוספות ובעיקר מר"י הזקן. עיקרו של הקובץ הוא על מסכת שבת (החל בדף י"ג), וההשערה הנבדקת היא שהכותב היה מתלמידיו של ר"י הזקן, משום שעל חלק מהדברים נחתם מ"ר = מפי רבי, חתימה האופיינית לתלמידי ר"י. כמה מהדברים שבקובץ מצויים בתוספות המצויים שנדפסו בש"ס וילנא למסכת שבת. כמו כן, מכיל הקובץ תוספות שחוברו על ידי תלמידי רבינו תם, ריב"א, רשב"ם, ראב"ן, רבי אליעזר ממיץ, ר"י פורת, ואחרים. כתב היד פורסם בצירוף מבוא והערות על ידי הרב אברהם שושנה בשנת 2007.

      - גיס

• פנחס רוט ואברהם (רמי) ריינר (עורכים), תשובות ר' יצחק בן שמואל מדמפייר (ר"י הזקן), הוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים, 2020^[28]
• נפתלי יעקב הכהן, אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה 1967, כרך חמישי ערך תתתרסט
• שמואל יוסף פין, כנסת ישראל, וורשה תרמ"ז, עמ' 607
• אברהם שושנה, תוספות ר"י הזקן ותלמידו (יוצא לאור לראשונה על פי כתב יד גינצבורג בצירוף מראי מקומות וציונים הערות וביאורים, מבוא ומפתחות, פרקים א'-ו'), ירושלים תשס"ז

• סולומון שכטר ומ' זליגסון, "יצחק בן שמואל הזקן", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• תוספות לתלמידי ר"י הזקן (בבא קמא) באתר כתבים עבריים
• תשובות ופסקים לר"י הזקן על הלכות אסור והתר - באתר כתבים עבריים.