קובנה המודרניסטית: אדריכלות של אופטימיות, 1919–1939

קובנה המודרניסטית: אדריכלות של אופטימיות, 1919–1939
Modernistinis Kaunas: optimizmo architektūra 1919-1939

מדינה	ליטא ליטא
אתר מורשת עולמית
קובנה המודרניסטית: אדריכלות של אופטימיות, 1919–1939 האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2023, לפי קריטריון 4 כולל שתי שכונות סמוכות בקובנה שטח האתר 4,516 דונם שטח אזור החיץ 4,074 דונם
מידע כללי
(למפת ליטא מוגדלת)   וילנה קלייפדה שיאוליאי מריאמפולה פוניבז' אוטנה אליטא טלז טאורגה לטביה בלארוס פולין רוסיה מחוז קלינינגרד קובנה (למפת ליטא רגילה)   וילנה קלייפדה שיאוליאי מריאמפולה פוניבז' אוטנה אליטא טלז טאורגה לטביה בלארוס פולין רוסיה מחוז קלינינגרד קובנה
אזור גאוגרפי	קובנה
קואורדינטות	54°53′49″N 23°55′45″E / 54.896944°N 23.929167°E / 54.896944; 23.929167

קובנה המודרניסטית: אדריכלות של אופטימיות, 1919–1939 (בליטאית: Modernistinis Kaunas: optimizmo architektūra 1919-1939) הוא אתר מורשת עולמית בקובנה שבמרכז ליטא, הכולל קבוצה של אובייקטים אדריכליים שנבנו בקובנה בתקופה שבין השנים 1919 ו-1940. המבנים מתאפיינים בסגנונות אדריכליים משותפים ששיקפו את הסגנון המודרניסטי הפופולרי במדינות המערב באותה תקופה. בין המבנים המשקפים סגנון זה ניתן למנות את "בניין מועדון הקצינים של חיל המצב בקובנה", "סניף הדואר המרכזי", "כנסיית תחיית ישו", "מוזיאון המלחמה של ויטאוטאס הגדול" ואחרים. בסך הכל נבנו בתקופה זו בקובנה 12 אלף מבנים חדשים.^[1] הסגנון המודרניסטי הליטאי שנוצר בקובנה, ולעיתים קרובות פרויקטים קונקרטיים, הועברו גם לערים ליטאיות אחרות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. דוגמאות לאדריכלות מודרניסטית זו ניתן למצוא ביאנובה, קלייפדה, פלאנגה, בירשטונאס, פסווליס, אוקמרגה, שיאולאי ובמקומות אחרים.

חלק ממבנים אלו בקובנה קיבלו תו מורשת אירופית (אנ') ב-2015, ואזור הכולל מקבץ של מבנים אלו הוכרז אתר מורשת עולמית במושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית, שהתכנסה בריאד בערב הסעודית בין 10 ל-25 בספטמבר 2023.^[2]

בהסבר להחלטה על הכרזת אתר המורשת נכתב:

נכס זה מעיד על העיור המהיר שהפך את עיר המחוז קובנה לעיר מודרנית שהפכה לבירתה הזמנית של ליטא בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה. הטרנספורמציה המונעת על ידי הקהילה של נוף עירוני הותאמה למערך עירוני מוקדם יותר. איכותה של קובנה המודרנית באה לידי ביטוי באמצעות הארגון המרחבי של אזורי נאוימיסטיס (Naujamiestis, "העיר החדשה") וז'ליקלניס (Žaliakalnis, "הגבעה הירוקה"), ובמבני ציבור, חללים עירוניים ובתי מגורים שנבנו בתקופת בין המלחמות המדגימים מגוון סגנונות שבהם התנועה המודרנית קיבלה ביטוי אדריכלי בעיר.

— קובנה המודרניסטית: אדריכליות של אופטימיות, 1919–1939 באתר אונסק"ו

ההתפרקות של האימפריות לשעבר של מרכז ומזרח אירופה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה הובילה להקמת מדינות לאום חדשות: אוסטריה, פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, פינלנד, אסטוניה, לטביה וליטא, שחלקו מורשת משותפת שירשו מהאימפריות הגדולות שקרסו (הרוסית, הגרמנית והאוסטרו-הונגרית). עם זאת, העימותים במרכז ובמזרח אירופה לא פסקו עם תום מלחמת העולם הראשונה והמשיכו במשך שנים כמאבקים אזוריים להישרדות לאומית. גבולות זזו, קבוצות גדולות של אוכלוסיות נעקרו, מדינות חדשות קמו ובירות הוקמו מחדש. העידן המודרני של אזור זה היה מבטיח ואופטימי במיוחד.^[3]

עיירות וערים שהיו עד אז מרכזים אזורים הפכו לבירת מדינה או בירת פרובינציה של מדינה עצמאית, והממשלות החדשות חשו בצורך להציג עוצמה ולגיטימציה לאומית דרך אדריכלות ועיצוב ערים. העיצוב של המטרופוליס במזרח אירופה נבע מתהליך שבו האדריכלות באה בעקבות אידאולוגיה. המדינות החדשות אימצו את הרעיון המודרני של תכנון ערים שהופיע במדינות המערב ובארצות הברית. הם העסיקו מומחים ממדינות אלו ובירות מערביות שימשו מודל לחיקוי. בניית מוסדות תרבותיים ופוליטיים, כמו בנייני ממשל, ספריות ותיאטראות נועדה לקדם ולגבש זהות לאומית.^[3]

כמו בשאר המדינות החדשות התהליך התרחש גם בליטא. ב-16 בפברואר 1918 הכריזו האבות המייסדים של הרפובליקה העצמאית של ליטא על וילנה כבירת הרפובליקה. עם זאת, מתחים בינלאומיים ועימותים טריטוריאליים אילצו את ממשלת ליטא לעקור בינואר 1919 לעיר השנייה בגודלה במדינה, קובנה. מ-1920, לאחר שווילנה הייתה תחת שליטה צבאית של פולין, הפכה קובנה לבירה הזמנית, מה שהוביל לטרנספורמציה הרדיקלית של העיר במשך שני העשורים בין 1919 ל-1939.^[3]

אבל תקופה זו הגיעה לסיום בחטף עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מלחמה, טיהור אתני, השואה ורודנות עריצה עצבו את האזור מחדש בדרכים רבות שהיו שונות מהתקופה בין המלחמות. כשהמלחמה הסתיימה נבלעו מדינות הלאום של מזרח אירופה באימפריה הסובייטית. הבנייה בערים נמשכה, אבל עידן תכנון הבירות של מדינות הלאום והאופטימיזם האדריכלי שאפיין את התקופה בין המלחמות הגיע לקיצו.^[3]

קובנה המודרנית שוכנת במרכז ליטא במפגש הנהרות נריס וניימן. האזור הכולל את אתר המורשת העולמית תוכנן באמצע המאה ה-19 והתפתח בעיקר בשנים 1919–1939 שבהן שימש קובנה כבירה הזמנית של ליטא. מעמדה כבירה היה גורם מרכזי בהתפתחותה. בתוך 20 שנים הפכה העיר לבירה מודרנית, והאוכלוסייה הוכפלה בתקופה זו ל-155,000 תושבים, כשהאדריכלות שחקה תפקיד מרכזי במהפך זה. אתר המורשת כולל שני אזורים:

• נאוימיסטיס (Naujamiestis, "העיר החדשה") – תוכנן ב-1847 והיה צמוד למזרחה של העיר העתיקה של קובנה ששוכנת על מפגש הנהרות. נאוימיסטיס התפרש מזרחה לאורך עמק הנהר ניימן, היה מרכז הבירה הזמנית וכלל רובעי מגורים למעמד הביניים ולמעמד העליון ואזור תעשייה.
• ז'ליקלניס (Žaliakalnis, "הגבעה הירוקה") – מקיף את נאוימיסטיס מצפון וממזרח, רמה טבעית בגובה של 35–40 מטרים מעל עמק הנהר. האזור תוכן כפרבר מגורים של עיר גנים על פי תוכנית אב של קובנה מ-1923, וכלל אזור עיר גנים, אזור המגורים קאוקס (Kaukas), אזור המגורים פרקאונס (Perkūnas), פארק אז'ולינאס (Ąžuolynas) עם מתקני ספורט ואת האזור סביב מעבדת המחקר.

בתכנון העיר שולבו פארקים ציבוריים, גנים ציבוריים ופרטיים שהמורדות של עמק הנהר ניימן שימוש חגורה ירוקה שהקיפה את נאוימיסטיס מדרום מערב.

פריחתה של האדריכלות המודרניסטית הושפעה רבות מאדריכלים ליטאים וזרים שחזרו מלימודים באוניברסיטאות זרות והביאו עימם רעיונות חדשים. בעבודותיהם הם התאימו במלואם להקשר האירופי באותה תקופה, ויצרו אדריכלות שעמדה בקצב המגמות האירופאיות, אך במקביל פיתחו סגנון לאומי, ייחודי. זו הייתה הפעם השנייה בהיסטוריה של ליטא (אחרי תקופת הבארוק) שאדריכלים מקומיים היו אחראים על עיצוב המסורת הליטאית של אדריכלות אירופית.

האדריכלים המודרניסטיים החשובים ביותר של קובנה היו פליקס ויזבאראס (Felix Vizbaras‏; 1880–1966) שסיים את לימודיו בריגה, ויטאוטאס לנדסברגיס-ז'מקלניס (Vytautas Landsbergis-Žemkalnis‏; 1893–1993) שלמד ברומא, אדמונדס אלפונס פריקס (Edmundas Alfons Frykas) שלמד בסנקט פטרבורג ואחרים. מחבר תוכנית האב של קובנה היה אנטנאס יוקימאס (Antanas Jokimas‏; 1894–1964). בקובנה עבדו גם אדריכלים לא ליטאים, שמצאו כאן מקלט והשתלבו בתהליך בניית העיר. ביניהם היו, למשל, האדריכל ממוצא רוסי ולדימיראס דובנצקיס (ladimiras Dubeneckis‏; 1888–1932), שנמלט מרדיפת הבולשביקים בברית המועצות, הלטבי קרוליס רייסונאס (Karolis Reisonas‏; 1894–1981), הרוסי ארנס פונקס (Arnas Funkas‏; 1898–1957) ואחרים.

המסורת האדריכלית החשובה ביותר שעליה התבסס המודרניזם של קובנה הייתה אדריכלות הבאוהאוס שנוצרה בגרמניה, אשר ביקשה לשלב פונקציונליות עם אסתטיקה. היא מאופיינת בצורות ארכיטקטוניות מעודנות ומינימליסטיות. ההרמוניה של החזיתות ומשחק הצורות הגאומטריות חשובות כאן. תשומת לב רבה מוקדשת לאור, היגיינה, תפקוד בנייה ונוחות.

המבנים המודרניסטיים של קובנה השתמשו בהרבה מבנים אנכיים, ולכן, במיוחד במקרה של מבני ציבור, חלונות המבנים צרים וארוכים. בניינים רבי קומות כוללים שער העובר את כל גובה הבניין, ומדגיש עוד יותר את האנכיות. הוא שימש כגרם מדרגות. עם זאת, בנוסף לקווים ישרים, נעשה שימוש גם בקווים מעוקלים. מבני מגורים מתאפיינים במרפסות עגולות בולטות וחלונות עגולים. זכוכית מכופפת משמשת בפתרונות חדשניים במיוחד. פרט עיטור חשוב היה הדלת, המותאמת מבחינה אסתטית לסגנונות המבנה.

למרות הנטיות המודרניסטיות שהגיעו במהירות לליטא, הן התערבבו עם הסגנונות שהיו קיימים באדריכלות הליטאית עד אז. לכן, בהקשר הליטאי, הסגנוניות של המודרניזם הושלמה בפרטי עיטור (למשל בארוק), עיטורים ודפוסים לאומיים בשפע. הם יצרו את הסגנון המודרניסטי המקומי של קובנה. גם החזיתות האדריכליות וגם הפנים השתמשו בדפוסים בסגנון לאומי שנלקחו מעיצוב טקסטיל, גילוף בעץ וציור עממי ליטאיים. הם שיקפו את החיפוש אחר לאומיות.

האלמנטים האדריכליים המודרניסטיים של קובנה שיקפו את המצב של ליטא וקובנה באותה תקופה. הם כללו מבני מגורים, כלכלה, חינוך ותרבות.

מבני ממשל כמעט ולא נבנו בקובנה. אף על פי שהעיר הייתה צריכה לכלול את המבנים החשובים ביותר הדרושים לבירה בזמן קצר מאוד, קובנה תמיד קיבלה התייחסות רק כבירה זמנית, בתקווה להעביר את הבירה חזרה לווילנה בקרוב. מסיבה זו, הפונקציות של מבני מנהל הותאמו בעיקר במבנים שנבנו קודם לכן. למשל הנשיאות הייתה ממוקמת בבניין מעונו של מושל קובנה, משרד החוץ היה ממוקם בבנק הקרקעות, הסיימאס היה בתחילה בבניין הגימנסיה וכו'. אחד החריגים היה ב-1929. נבנה ארמון משרד המשפטים שתוכנן על ידי א. פריקוס, שבו מאז 1936 נבחרו גם חברי הסיימאס.

במהלך אותה תקופה נוצרו בקובנה מספר רב של מבני ציבור, אשר שימשו קבוצות חברתיות וקהילות שונות כבית מפגש. לשכת העבודה שתוכננה על ידי אדולפוס לוקושאיטיס (1939) דאגה לחינוך העובדים, להכשרה מקצועית ולתרבות. אגודת הצדקה לנשים של זיטאניס הייתה ממוקמת בארמון זיטאן שנבנה במיוחד למטרה זו (1924), ארגון הצעירים הקתולים (Ateitis) בנו את ארמון הארגון בשנת 1931 וכו'. בניין הקהילה היהודית (31% מתושבי קובנה) היה ממוקם ברחוב נמונוס.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לבניין מסוג זה היא "בניין מועדון הקצינים של חיל המצב בקובנה" על פי הפרויקט של ו. דובנצקיס. בניית הארמון החלה ב-1931 והושלמה ב-1937. בניין זה שילב את כל המאפיינים החשובים ביותר של פונקציונליזם ואדריכלות לאומית, הנראים הן על החזית והן מבפנים. הפנים המפואר של בניין זה נשמר בצורה מושלמת. בקומה הראשונה הייתה המסעדה הגדולה ביותר בקובנה (ובמדינות הבלטיות) "שלושה ענקים", שהייתה מצוידת במערכת אוורור מודרנית במיוחד לאותה תקופה. בקומה השנייה היו כל האולמות הייצוגיים, כמו המבדד של ויטאוטאס הגדול, חדר הנשיא או אולם הנסיכים. סלון הקצינים שכן בקומה השלישית, והמלון ברביעית.

גם מבני תשתית חברתית תפסו מקום חשוב באדריכלות העיר. הדוגמה הבולטת מהם היא סניף הדואר המרכזי של קובנה שהושלם בשנת 1931 לפי הפרויקט של פ. ויסבר. על ידי שילוב של פונקציונליזם עם עיטור לאומי ושימוש בפתרונות אדריכליים חדשניים רבים, הפך בניין זה לסטנדרט של סגנון מודרניסטי בקובנה. מבני תשתית חברתית נוספים היו תחנות פוניקולר (1930), תחנת כיבוי אש, עיריית מחוז קובנה (1934) וכו'.

מצב הבריאות בליטא אז לא היה טוב, ובקובנה לא היה בית חולים מודרני במשך תקופה ארוכה. המוסד הרפואי הראשי פעל עוד בימי רוסיה הצארית בשנת 1908. נכון שבעיר הוקמו מוסדות רפואיים פרטיים, שדוגמאות לכך יכולות להיות בית החולים אנטאס גיליוס (1934) או בית החולים לנשים פראנס מאז'יליס (1936). רק בשנת 1936 התקבלה החלטה סופית לגבי בניית מרפאות קובנה. המתחם המאוד שאפתני הזה בפאתי ז'ליקלניס הושלם ב-1939, ממש לפני המלחמה. על פי הפרויקט של האדריכל הצרפתי יורבן קאסן (Urbain Cassan), נוצרו חמישה מבנים ליצירת אחד ממתקני הטיפול הגדולים ביותר במדינות הבלטיות, המאופיינים בפתרונות מודרניים לאותה תקופה. המבנים חוברו במנהרות תת-קרקעיות, שהיו אמורות לשמש גם כמקומות מסתור הגנתיים.

מספר בתי הספר בעיר גדל באופן משמעותי. הראשונים שבהם נבנו במבנים צארים (למשל, גימנסיה סאולאס, גימנסיה לבנות אוסראס), אולם עד מהרה החלה בנייתם של מבנים שתוכננו במיוחד למטרה זו. בהתבסס על רעיונות הפונקציונליזם, המטרה החינוכית של מבנים אלה נחשפת על ידי חלונות החזית הרחבים, שהיו אמורים לספק מספיק אור לכיתות. ביניהם, הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה מודרניסטית היו גימנסיה יונאס יאבלונסקיס (1931), גימנסיה קובנה השלישית (1937) וגימנסיה קובנה השישית שתוכננה על ידי סטסיוס קודוקס (1938).

גם למיעוטים הלאומיים היו מוסדות החינוך משלהם. אחד ממבני בית הספר הגדולים בקובנה היה הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה (1931). באותה תקופה חשבו שבניין הגימנסיה הזו היה מהיפים והמודרניים לא רק בקובנה, אלא גם בליטא. היו בו 16 כיתות, חדרי ציור והתעמלות, גני ילדים, מקלחות ושירותים. החינוך הגרמני טופל על ידי הגימנסיה הריאלית הגרמנית, שהושלמה ב-1930. החינוך הרוסי בבית הספר התיכון הרוסי בקובנה לפי הפרויקט של ויטאוטאס לנדסברגיס-ז'מקלניס שהושלם בשנת 1925 (כיום המרכז להכשרת מורים), והחינוך הפולני בבית הספר התיכון אדם מיצקביץ' שהושלם ב-1931.

גם השכלה גבוהה התפתחה. לאחר הקמתה והרחבתה של אוניברסיטת ליטא, החלה בניית מבני פקולטה בודדים. המבנה הראשי היה ממוקם בפינת הרחובות דונלאצ'יוס ומיציקבצ'יוס בשנת 1931. בניין הפקולטה לפיזיקה וכימיה (לא השתמר) הושלם בגבעת אלקסוט ב-1933, הפקולטה לרפואה תוכננה על ידי דובנצקיס משנת 1930. יונאסיסיוקאיטיס עיצב את האקדמיה הווטרינרית. בנוסף לבית הספר התיכון הראשי נבנו בית הספר לאמנות בקובנה (1923), הקונסרבטוריון של קובנה (1933) ובית הספר הטכני הגבוה (1938).

בקובנה שבין מלחמות העולם הוקדשה תשומת לב רבה גם לחינוך גופני וחינוך לספורט. מבנים הקשורים לספורט התרכזו בעיקר בז'ליקלניס. בשנת 1934 הושלם ארמון התרבות הפיזית, על פי הפרויקט של ויטאוטאס לנדסברגיס-ז'מקלניס. ב-1937 לאחר ששחקני הכדורסל הליטאים זכו בתואר אלופי אירופה, במאי 1939 הייתה אמורה להתקיים בקובנה אליפות אירופה. לשם כך נבנה במהלך ארבעה חודשי חורף אולם הספורט בקובנה, שם נערכה האליפות בהצלחה. הבניין שנבנה לפי הפרויקט של אנטולי רוזנבלום, יכול להכיל 11 אלף צופים, והתאפיין בפתרונות מודרניים ביותר ונחשב לאחד המבנים הטובים מסוג זה באירופה.

ככל שהזהות הליטאית התאוששה, התחזקה השפעת הדת בחיי הליטאים. בנוסף, הרחבת שטח העיר הצריכה כנסיות חדשות בחלקים החדשים של העיר שסופחו. לפיכך, נבנו כנסיות בסגנון מודרניסטי, ביניהן כנסיית אנטוניוס מפדובה (1936) ליד גן החיות, כנסיית וינסנט פאולוס הקדוש (1934) בפטרשינואי, כנסיית הלב הקדוש של ישו (1938) בסאנצ'יאי והכנסייה הרפורמית האוונגליסטית (1940) בנאוימיסטיס.

עם זאת, הסמל החשוב ביותר של האומה המתחדשת היה כנסיית תחיית ישו בקובנה (אנ'), אשר משנת 1926 נוצרה כגולת הכותרת העיקרית של העיר. יישום הפרויקט השאפתני הזה על ידי רייסונס הצריך תרומות ציבוריות בשפע, וכתוצאה מכך נפסקה שוב ושוב בניית הכנסייה. באצ'ניצ'יה לא הושלמה לפני המלחמה, ועבודות הבנייה האחרונות וההתאמה לייעודה הושלמו רק לאחר השבת עצמאותה של ליטא.

באותה תקופה, ביטוי חשוב של זהות לאומית ברחבי אירופה היה המוזיאון, שהיה צריך להתאים להיסטוריה של האומה, לצבור ולהציג את חפצי האמנות והתרבות החשובים ביותר שלה. לכן, הרעיון של מוזיאון לאומי טופח מאז שיקום מדינת ליטא. כבר ב-1921 סומנה החלקה בין הרחובות דונאליטיס ופוטוויסקיס, שם החלה היווצרותה של כיכר וינייבס, שהפכה לאחד הצירים המרכזיים של העיר החדשה קובנה. בשנת 1929 הוכרזה תחרות להקמת המוזיאון, וצוות אדריכלים היה מעורב בעבודת התכנון: ולדימיראס דובנצקיס, קרוליס רייסונאס וקזימייראס קרישצ'יוקאיטיס. בשנת 1936 הושלם מתחם המוזיאון ושכן בו מוזיאון המלחמה של ויטאוטאס הגדול (אנ') ומוזיאון האמנות על שם מ. ק. צ'יורליוניס (אנ').

אחד ממוקדי הבידור הציבורי של אותה תקופה היה הקולנוע, ומספר בתי הקולנוע, שנקראו סינמטוגרפים, גדל. בשנת 1940 פעלו בעיר 17 בתי קולנוע. בתי קולנוע מוקדמים נבנו במבנים ישנים יותר, שהוסבו לתפקידים חדשים. הדוגמה הידועה הראשונה כזו הייתה בשנת 1919, פאלאס ממוקם בבניין פינתי. מאוחר יותר נבנו בקובנה מספר מבנים שהותאמו במיוחד. בית הקולנוע העתיק ביותר מסוג זה, אודיאון, נבנה בשנת 1925 במקום בו נמצא כעת תיאטרון הבובות של קובנה. מבני קולנוע מודרניסטיים נוספים ששרדו עד היום הם דיינה (1936), אושרה (1939), פסקה (1940), רומובה (1940) ואחרים.

ככל שהתרחבה כלכלת הרפובליקה של ליטא (אנ'), הפכה קובנה למרכז הכלכלי החשוב ביותר של המדינה, והופיעו כאן מוסדות רבים הקשורים לחיים הכלכליים של המדינה: בנקים, חברות, מפעלים וכו'.

בשנת 1924 הוכרז מכרז בינלאומי לבניית המקדש הכלכלי של המדינה – בנק ליטא (אנ'). הפרויקט הוצע ויושם על ידי מ' סונגאילה. הבנק נבנה בשנת 1928 בצומת הרחובות בין הרחובות דונאליטיס ומאירוניס ליד כיכר וינייבס. החלק החיצוני שלו היה היסטורי עם אלמנטים של מודרניזם. הפנים נשלט על ידי מוטיבים לאומיים, מלאים ברהיטים אותנטיים ויצירות אמנות. בניין הבנק היה מצויד בחימום, מתקני השקיה ומעליות חשמליות. במרתף הותקנו כספות עם מסדרונות בקרה מיוחדים ומצלמות. באותו מתחם היו גם דירות לעובדים, וראש הממשלה א. וולדמר התגורר בחלק הפינתי של קומת עליית הגג השלישית. במרפסת הגג ניטעה גינה.

בנק חשוב נוסף בקובנה היה הבנק המרכזי היהודי שנבנה בתקופה דומה (1925), בתכנון של מיקאס גרודזנסקיס וגריגוריוס מאזליס. הוא גם מילא תפקיד של מרכז ציבורי: חנויות, בית קפה וספרייה היו ממוקמים במקום. מעבר ייחודי המוביל אל המבנה יצר רחוב קניות. בשנת 1932 הושלם בניין אגודת האשראי הפולנית המאופיין בצורות נאו-בארוקיות.

בנייני הבנקים הראשונים בין המלחמות לא היו רחוקים מההיסטוריציזם הישן יותר. עם זאת, בשנת 1935 בנק הקרקעות שנבנה על ידי ק. ריסון כבר נטש מאפיינים רבים של ההיסטוריציזם ויש בו אלמנטים של מודרניזם. אור, פשטות וניקיון מוערכים כאן מאוד. סמל חשוב נוסף של הכלכלה הליטאית הרחיק לכת עוד יותר בכיוון המודרניזם - לשכת המסחר, התעשייה והמלאכה של קובנה שנבנתה על ידי ויטאוטאס לנדסברגיס-ז'מקלניס (1939).

מבני התאגידים החשובים ביותר של קובנה התרכזו באזור המרכזי של העיר – שדרת לאיסווס (אנ') ("שדרת החירות") והיו בעלי קומות רבות. אלו היו רבי הקומות הראשונים בליטא, הבולטים ביותר בארכיטקטורה הדו-קומתית של העיר, בטענה שהם "גורדי שחקים". הם בלטו מאוד בהקשר של המבנים הישנים של האימפריה הרוסית, כאשר הגובה הוגבל ל-2 קומות. בין המבנים הללו, האקספרסיביים ביותר היו במספר 53, שם ממוקם ארמון הקידמה (1934). זה היה בניין משרדים שנבנה על ידי חברת ההוצאה לאור פאז'אנגס, שבו שכנו משרדי מפלגת האיחוד הלאומי הליטאי (אנ'), משרדי המערכת של Lietuvos Aido (אנ') ("ההד של ליטא") ועיתונים נוספים. לידם נבנה בשנת 1934 בניין חברת פיאנוצנטרו, בתכנון ויטאוטאס לנדסברגיס-ז'מקלניס. היו בו גם חנות, מזנון והמספרה המודרנית ביותר בקובנה. בשדרת החירות בשנת 1940 הושלם גם בניין בנק קופות חיסכון שתוכנן על ידי א. פונקוס (כיום בניין עיריית קובנה).

כ-7,000 מבנים שנבנו בין המלחמות הם מבני מגורים, ונתון זה מציג את מגמות הגידול של אוכלוסיית העיר. באותה תקופה כבר הופיעו תשתיות מודרניות בקובנה, אספקת מים וביוב, חשמל הובא לרוב השכונות.

רובם המכריע של המבנים היו בתים פרטיים המיועדים למגורים חד-משפחתיים ונבנו על פי פרויקטים אופייניים. ריכוז גדול מהם נמצא בז'ליקלניס, שם נשמרו עד היום המורשת האדריכלית והפריסה של אז. לבתים אלו יש בדרך כלל מספר דלתות המשרתות מטרות שונות. מחיצות הזזה, ארונות קיר, מזווה וציוד שיפור ביתי אחר היו פופולריים. הקומה העליונה של הבית מתחת לגג נקראה סלקי. כמה מבנים אותנטיים מאוד בולטים בין בתי המגורים האופייניים. ביניהם הווילה של קודוק הממוקמת על המדרון (1937).

ככל שהאוכלוסייה גדלה, בנייני הדירות הראשונים הפכו פופולריים בקובנה. לעיתים קרובות הם נבנו על ידי חברות גדולות עבור עובדיהם, ולעיתים על ידי המדינה, אך לעיתים קרובות הם נבנו גם על ידי עשירים של אז, שתפסו קומה אחת בבניין דירות כזה והשכירו את האחרים.

אתרי מורשת עולמית בליטא
המרכז ההיסטורי בווילנה • הרצועה הקורונית (עם רוסיה) • הקשת הגאודזית של שטרובה (עם תשע מדינות אחרות) • האתר הארכאולוגי בקרנאווה • קובנה המודרניסטית: אדריכלות של אופטימיות, 1919–1939